נהוג בהרבה בתי כנסת, וכן בבתי חב"ד, שהרב או הגבאי מכריז את מספר העמוד בסידור שבו אוחזים, וזה עוזר לקהל שידעו איפה אוחזים בתפילה. ויש לעיין האם ניתן להכריז גם במקומות בתפילה שבהם אסור להפסיק בדיבור, כמו בפסוקי דזמרה לאחרי ברוך שאמר, באמצע ברכות ק"ש או בין הפרקים, או לפני תפילת העמידה.

הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' כב כותב בנדון זה: "יש להחשיב זה צורך התפילה כהא דהכרזת השמש יעלה ויבא, כדי להזכיר שלא ישכחו לומר יעלה ויבא בתפלה, ואף לדבר שאינו עכוב לחזור התפלה כשלא יאמרו, כהא דעל הניסים נמי כתב המג"א בסי' רל"ו סק"א שנוהגין להכריז משום דעכ"פ הוא צורך תפלה כדאיתא במ"ב שם סק"ז, לכן אף הודעת הדף אף שיש דברים שאינם עכוב בתפלה נמי עכ"פ הם צורך תפלה".

שוב מעתיק ממג"א הנ"ל: "דדוקא בין גאולה לתפלה יש מקילין משום דתפלת ערבית רשות", "דאחר יראו עינינו יש פוסקים דרשאי להפסיק בכל הדברים, דהא בלאו הכי מפסיקים בין גאולה לתפלה באמירת הפסוקים ויראו עינינו" (מחצית השקל שם), ומסיים באגרות משה: "ונמצא שאין היתר אלא בין ישתבח ליוצר".

וממשיך: "אבל הנכון לע"ד דכיון דמה שאסור להפסיק בפסוד"ז אינו מצד עצמם אלא הוא מטעם הברכות, חדא דברכת ברוך שאמר הוא על כל המזמורים... כתבו התוס'... טעם אחר שישתבח אינה פותחת בברוך משום שסמוכה לברוך שאמר, ולכך יש ליזהר שלא לספר ביניהם... עכ"פ לצורך תפלה הא יש להתיר מאחר דאיסור השיחה אינה כמו בק"ש שהוא מצד עצמו, אלא דהוא מצד הברכות, שמצד הברכה הא מצינו שמותר להפסיק אחר ברכת המוציא קודם שאכל לצורך הסעודה כדאיתא בסי' קס"ז ס"ו, וא"כ ה"נ יכול להפסיק אחר ברוך שאמר לצורך התפלה... לכן בין מזמור למזמור יש מקום להתיר להכריז הדפים, אבל משהתחיל יוצר אור אסור אף בין הפרקים עד אחר שמ"ע...".

הגרמ"פ מחדש כאן חידוש גדול, לדעתו הפסק בברכות ק"ש ובאמצע ק"ש הוא "מצד עצמו", וע"כ אסור להפסיק אפילו בדברים שהם "לצורך", משא"כ הפסק בפסוד"ז אינו אלא מדין הברכות שלפניה ולאחריה, ולזה מותר להפסיק "לצורך".

ויל"ע מהו מקור החילוק בגדר ההפסק. וז"ל אדה"ז בשו"ע סי' נא ס"ה: "ושאילת שלום מברוך שאמר עד ישתבח דינה כמו בקריאת שמע וברכותיה... וכ"ז לענין להפסיק שאילת שלום, אבל לענין להפסיק לעניית אמן אין פסוקי דזמרה וברכותיה דומין לקריאת שמע וברכותיה, ומותר לענות אמן על כל הברכות... אפילו באמצע המזמור... לפי שאמן הוא ג"כ שבח וכעין זמרה אינו חשוב הפסק...", הרי בתחילת הסעיף נאמר שדיני ההפסק בפסוקי דזמרה "דינה כמו..." היינו לכאורה שדומה ממש בגדרה ותוכנה להפסק בברכות ק"ש, בסוף הסעיף בכל זאת יש חילוק ביניהם לא מצד גדר ההפסק, אלא כיון שאמן ג"כ גדר שבח הוא ואינו חשוב הפסק. ואין כאן שום רמז על חילוק בגדרי ההפסק, ופשטות הלשון מורה שהם שוים לגמרי. גם צ"ב מה הגדר המיוחד של הפסק בק"ש וברכותיה שאפילו דברים שהם לצורך אסור.

והנה כתב אדה"ז בשו"ע סי' סו ס"ט: "צריך לסמוך גאולה לתפלה... ולכן י"א שאין עונין אמן אחר גאל ישראל... וי"א שעניית אמן אינה חשובה הפסק כיון שהיא צורך הברכה וסיומה, וכן נוהגין במדינות אלו...", ולכאורה ביאור דעת י"א הראשון הוא ג"כ ע"ד שכ' הגרמ"פ, שאפילו אם הוי לצורך ג"כ נחשב כהפסק בין גאולה לתפלה. ובאם כן הוא הרי אין זה להלכה כיון ש"נוהגין במדינות אלו" כדעה השניה דכיון דהוי לצורך אינה נחשב כהפסק. ועפ"ז גם הכרזת הדף לא יהיה נחשב כהפסק כיון שהוא לצורך התפילה, שידעו איפה להתפלל, וא"כ לכאורה מותר להכריז הכרזות האלו.

אבל לכאורה עפ"ז צ"ע על פסק המג"א הנ"ל שמתיר הכרזות רק בתפילת ערבית, והרי כל דבר שהוא לצורך אינה נחשב כהפסק? וביותר קשה לפי אדה"ז שפוסק ד"בשחרית א"א להכריז" (סי' קיד ס"א) ואפילו בתפילת ערבית פוסק (בסידור לפני תפילת העמידה): "אין להפסיק להכריז יעלה ויבא בליל ר"ח", ונשאלת השאלה למה זה שונה מעניית אמן אחרי גאל ישראל, שכיון שהוא לצורך אינה הפסק?

[והיה אפשר לומר שיש הבדל ביניהם, כיון שאמן שהוא לצורך הברכה וסיומה הרי זה כחלק מן הברכה "כגאולה אריכתא" (כמש"נ לגבי ברכת יראו עיננו, ברכות ד, ב תוד"ה דאמר), אולם הכרזות זה ממין אחר. אבל למרות שהכרזת הדף לא מסתבר שיהיה נחשב כחלק מהברכה הקודמת, אבל אולי י"ל כיון שזה עוזר בהמשך התפילה הרי זה יכול להיות נחשב כחלק מהברכה שלאחרי זה. ועצ"ע כיון "שמסיום הגאולה הוא התחלת התפלה" (אדה"ז שם סי' סו ס"י), וע"כ אפילו לדיעה שמותר להפסיק אפילו באמצע הפרק כדי לברך על תפילין "אבל לא בין גאולה לתפלה, שהרי דינו כמו באמצע התפלה ממש" (שם סי"א).]

ואולי י"ל בפשטות שהמג"א סובר שההכרזות של יעלה ויבא, מוריד הטל וכיו"ב אינן הכרחיות, וכמו שנהוג בבתי כנסת חב"ד שעושים "רעשים" וזה הוי סימן ליעלה ויבא וכיו"ב, ולא הוי לצורך. וראה בשו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט: "...כיון שהוא צורך הסעודה... אינו חשוב הפסק בדיעבד, אבל לכתחלה אסור להשיח אפילו לצורך פרוסה של ברכה... מותר לכתחלה אם א"א בענין אחר...".

ועפ"ז אולי י"ל שלהכריז במקום שבו אוחזים באמצע התפלה בבתי חב"ד וכיו"ב הוי כאי-אפשר בענין אחר, כיון שחלק גדול מהמתפללים לא ימצאו ידם ורגלם בסידור, והעצה שנאמרה באגרות משה שם "לכתוב המספרים של הדפים על נירות... ובעת שיצטרך להודיע יניח במקום הנראה לכל", לכאורה אינו כ"כ יעיל (לפחות אצלנו בביהכ"נ, אם כי ידוע לי שיש בתי כנסת שמשתמשים בזה). וההכרזות בתפילה תועלתן גדולה מאד, ואצלנו בקהילה היו כו"כ יהודים שהתחילו לבא להתפלל בקביעות, כיון שידעו שידריכו אותם לאורך כל התפילה ועי"ז יוכלו להתפלל ביחד עם כל הקהל, ובלי זה לא היו מתפללים בכלל, וא"כ ודאי שאפשר להחשיבו כצורך גדול בתפילה.

לסיכום: העלינו סברות להתיר ההכרזות באמצע התפילה. ויש להוסיף: 1) כמה מהמקורות הנ"ל שנוטים לאסור דנים על הפסקה בין גאולה לתפילה, וא"כ י"ל דבין הפרקים ובברכות ק"ש דקיל, כן יש להתיר ההכרזה. 2) בנוגע להכרזות בתפילת שחרית דשבת יש לצרף דעת ה"יש מי שאומר שבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה", ואדה"ז אומר ע"ז (שם סי' קיא ס"ב): "ואין לסמוך על סברא זו אם לא במקום שצריך לכך".