א. גבי שופר כתב הרמב"ם (הל' שופר פ"ב ה"ו): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום..ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים..שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע".

וגבי לולב כתב (הל' לולב פ"ז הי"ג): "חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו נוטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר".

וגבי מגילה כותב (הל' מגילה פ"א הי"ג): "אין קוראין את המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, שהכל חייבים בקריאתה ואין הכל בקיאין בקריאתה".

והנה אף שבמקור הלכות הנ"ל מפורש בגמרא "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד" (ר"ה כט, ב. סוכה מב, ב. מגילה ד, ב), והיינו שהבקי ילמדנו איך לקיים המצווה בעצמו, הרי הרמב"ם לכאורה שינה מטעם הפשוט וכתב בשופר הטעם "ויוליכנו למי שיתקע לו" היינו שהבקי יוציאו ידי חובתו. וראה מעשה רקח (הל' שופר שם) שדייק כן בלשון הרמב"ם ועיי"ש.

וכן במגילה כתב "וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה" ולא כתב "אצל הבקי ללמוד" או כיו"ב, כי לדעת הרמב"ם הפירוש בגזירה דרבה, שילך להבקי שיעשה המצוה בשבילו. ומצד הסברא אכן דבריו נראים, דהרי חשש רחוק הוא לכאו' מי שאינו יודע לתקוע שילך אצל בקי ביום ר"ה וילמד מיד בו ביום איך לתקוע, וכן כתב הכתב סופר (שו"ת או"ח, סימן קד): "מ"ש הרמב"ם בהל' שופר שמא ילך אצל בקי שיתקע לו, ובהל' מגילה כ' שיקראו לו, ולא כתב שילך אצל הבקי שילמדנו לתקוע ושילמדנו לקרות, נ"ל דזה ודאי רחוק שימתין עד זמן מצוה וילך שילמדהו לתקוע דלא בקל ילמד לתקוע וכן לקרות". וכ"כ במעשה רקח שם "וכדברי רבינו מסתברא".

ב. והנה בהל' לולב (שם) כותב רק "שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברה"ר" ואינו כותב שיוליכנו אצל הבקי כפי שכתב לגבי שופר ומגילה וכן כותב הרמב"ם בהל' לולב (שם הי"ח): "וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", וצ"ב שאינו כותב טעם למה חששו שיעבירנו, וכפי שכתב בשופר ומגילה?

והנראה דדעת הרמב"ם הוא אכן דהגזירה "שמא יעבירנו" שונה בלולב משאר המצוות, בהקדים: המבואר בדברי התוס' רי"ד (קידושין מב, ב) והובא בקצות החושן (סי' קפב סק"א) ובלשונו: "שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום?! בודאי בגירושין ובקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח..אבל בסוכה..אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצוות". והיינו דעל העשי' יכולים למנות שליח אבל לא על החלות וכו' ואכ"מ להאריך.

ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לשיטתו היות דהחשש הוא שילך אצל בקי שיקיים המצוה בשבילו הרי מובן שזה שייך דווקא באותן מצות דשייך למנות שליח לקיים המצוה, אבל במצות שבגופו דלא שייך בהו שליחות, הרי שוב אין לנו חשש דילך לאחר שיעשהו בשבילו דמאי אהני?!

והנה בשופר אף שהוא מצוה שבגופו בכ"ז יוצאים ידי חובה בשמיעה מבעל תוקע, דהרי להרמב"ם המצוה היא השמיעה ובלשונו (הל' שופר פ"א ה"א): "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה". (שם פ"ב ה"א) "הכל חייבין לשמוע קול שופר". וכן במגילה ש"מצוה לקרות את כולה" (מגילה פ"א ה"ג) הרי בפשטות כששומעים מאחר יוצאים ידי חובתו ומטעם שומע כעונה.

לכן במצות אלו שיכולים לצאת ע"י אחר, [ואדרבה, המנהג הוא לצאת ע"י אחר הקורא ותוקע] לכן יש חשש שילך אצל בקי שיתקע או יקרא עבורו, אבל בלולב שצ"ל "ולקחתם לכם" לקיחה ביד, הרי הוא מצוה שבגופו וכנ"ל דלא שייך שליחות, ופשוט דאין חשש שילך למי שהוא שיטול בשבילו.

[ולהעיר מדברי המגיד משנה (הל' שופר פ"א ה"ג) שכתב: "רבינו כתב ששופר גזול שתקע בו יצא, ואין הדין כן בלולב ובמצה, ונתן טעם לדבר מפני מה נחלק שופר מהם, לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה והשמיעה היא בלא הגעה ובלא הגבהה מן השומע, אע"פ שהתוקע נוגע בו, מ"מ אין השומע נוגע בו כלל..אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בהן אלא בנגיעת גופן ולפיכך כשהן גזולין לא יצא בהם"].

ג. ולפי"ז מובן מדוע לא כתב הרמב"ם בלולב החשש להיכן יוליכנו כי לולב היות שהוא במצוה שבגופו אכן לא שייך הטעם שיוליכנו לבקי שיוצאינו ידי חובתו [כנ"ל שזה הפירוש להרמב"ם בהליכה לבקי] ומה שגזרו הוא רק מחשש "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

והטעם שאכן חששו שיעבירנו ברה"ר, הוא בפשטות, דהיות שכל אדם מקיים המצוה בעצמו עם הד' מינים שלו "ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד" חששו שיעבירנו ד' אמות ברה"ר ללכת לבית הכנסת וכיו"ב, ובפרט שכפי שהרמב"ם כותב (הל' לולב פ"ז ה"כ): "כך היה המנהג בירושלים יוצא אדם מדירתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו..ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו", הרי כאן בלולב דווקא החשש הוא עוד יותר ש"יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים" ולכן בטלו המצוה. ומש"כ הרמב"ם שגזרו בלולב "כמו שגזרו בשופר". היינו כמו בשופר כשיש טעם לחוש ביטלו המצוה גם בלולב גזרו, אף שהוא באמת מטעם שונה וכנ"ל.

ומובן ג"כ מדוע לא כותב בלולב "דהכל חייבין ואין הכל בקיאין" כמו שכתוב שופר ובמגילה דבלולב אין החשש משום החיוב וחוסר הידיעה אלא החשש הוא כנ"ל דמחמת האופן שבו אנו מקיימים המצוה יש חשש שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל בשופר ומגילה אכן החשש הוא מחמת החיוב במצוה, וכנ"ל.

וראיתי עכשיו בקובץ "איי המלך" שכתב וביאר כו"כ הלכות בדברי הרמב"ם היכן גזרו טעמא דרבה והיכן לא גזרו עיי"ש.