כותב אדה"ז בסתל"ט ס"ה "שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס אם הבתים הן של שני בני אדם ובאין לשאול זה אחר זה שניהם אין צריכין לחזור ולבדוק אם ביטלום או יכולין לבטל וכל אחד יכול לתלות החמץ בבית חבירו. אבל אם לא ביטלו ואינן יכולין עוד לבטלו שניהם צריכין לחזור ולבדוק אפילו אם היה ככר קטן ואין כאן ב' ספיקות להקל לפי שספק זה שמא לא נכנס לבית זה או שמא לא נכנס לבית זה אינו נחשב לספק כלל מן התורה שבודאי נכנס לאחד מהן וכיון שאינו ידוע איזהו שניהם צריכין בדיקה דהי מנייהו מפקת ואף שבאו לשאול זה אחר זה אין זה מועיל כלום מן התורה אלא אם כן ביטלו שאז אין צריך לבדוק אלא מדברי סופרים וחכמים הקילו בספק דבריהם ואמרו שאם באו לשאול זה אחר זה כיון שאפשר לומר לכל אחד שהוא אין צריך לבדוק לפי שהחמץ הוא בבית חבירו אומרים כן אבל אם באו לשאול בבת אחת או שאחד מהם שואל עליו ועל בית חבירו כיון שאי אפשר לומר להם ששניהם אין צריכין לבדוק שהרי בבית אחד יש ודאי חמץ אם כן שניהם צריכין לחזור ולבדוק דהי מינייהו מפקת".

וביו"ד סק"צ על דין השו"ע סמ"ג שבאשה שהשאילה חלוקה לבעלת הכתם וכ"ש לטהורה ונמצא בו כתם אין תולות זו בזו ושתיהן צריכות לחוש כותב אדה"ז בסקפ"ו "ולא דמי לב' נשים שנתעסקו בצפור אחת דלעיל סעיף כ"ה דאפילו כששתיהן באות לישאל בזה אחר זה שתיהן טהורות וכל שכן כשאחת באה לישאל ואחת אינה באה כלל דהתם אינה צריכה לתלות כתמה בחברתה אלא בדם צפור וחברתה תהיה טמאה ממילא אבל הכא שצריכה לתלות כתמה בחברתה ומאי חזית לתלות בהך טפי מבהך כן דעת הרשב"א. ואזיל לשיטתו דגבי ב' קדרות דלעיל סי' קי"א. (ולהחולקים שם [היינו דעת הרמב"ן שיובא להלן] וכן דעת הטור ושלחן ערוך באורח חיים סי' תל"ט גבי ב' בתים בדוקים צריך לומר דשאני בתים וקדרות שאין בהם דעת לישאל אלא שהבעלים דחדא מינייהו באים לשאול הלכך תלינן באידך דאינו בא לישאל אבל הנשים שיש בהן דעת לישאל אף שלא באה אלא אחת מהן אין לה לתלות כתמה בחברתה דמאי חזית לקלקל הך טפי מהך וכשאתה תולה בה אתה מקלקלה מה שאין כן בבתים וקדרות אין לחוש לקילקולם אלא כשנשאלים עליהם בעליהם אבל כשאין שואל ואין דורש לא איכפת לן שלא נתנה התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים והלכך כשהבעלים דחדא מינייהו באים לישאל תלינן להו באידך שאין הבעלים באים לשאול)".

ובס' זכרון סגולות אברהם עמ' 174 ואילך הקשה הרימ"ס ב' קושיות. א. דאם לשיטת אדה"ז בסתל"ט עכבר שנכנס לא' מב' בתים לא נחשב ספק בדאורייתא, ורק בדבריהם הקילו להחשיבו כספק, א"כ איך בב' שבילין (שבפסחים י, א מדמין ב' דינים אלו זל"ז) מטהרים שניהם בבאו לשאול בזא"ז והרי מדאורייתא לא נחשב ספק ואין הבדל בין בב"א לזא"ז.

ב. דכיון שכתב ביו"ד סק"צ שלגבי ב' בתים אין הסברא של הי מנייהו מפקת באין באים לשאול בב"א דלא ניתנה תורה לעצים ואבנים, א"כ למה כתב בסתל"ט שמדאורייתא לא נחשב זה לספק כלל דהי מנייהו מפקת. ועיי"ש מה שתירץ.

ואולי יש לומר בזה, ובהקדים המח' בין הרשב"א והרמב"ן שהובא בדברי אדה"ז בסק"צ. דבתורת הבית ב"ד ש"ב וכן בחי' הרשב"א ליבמות פב, ב שואל הרשב"א למה בנפלה חתיכה א' של איסור דרבנן לא' מב' קדירות של היתר אין אומרים שאני אומר להתיר (היינו המשנה דתרומות פ"ד מ"י) וכותב "ושאלתי את פי הרמב"ן ז"ל ותירץ לי דהתם כשהם של אדם אחד אי נמי בשל שני בני אדם וכשבאו לישאל בבת אחת". אמנם הרשב"א שם חולק וס"ל שבזה אפי' אם הקדירות הם של שני ב' אדם ובאו לשאול בזא"ז שניהם אסורות. והובא בב"י יו"ד סקי"א ובט"ז שם סק"ו ובש"ך שם סקי"ג וי"ט.

ובש"ך שם סקי"ט כותב "ומ"מ דברי הרשב"א צל"ע ולפענ"ד דברי הרמב"ן. .[עיקר] דהכי מוכח להדיא רפ"ק דפסחים (דף י') וס"פ האשה שנתארמלה דאפילו בשניהם של היתר תולין להקל באיסור דרבנן כשבאו זא"ז ע"ש". וכן כתב הפר"ח שם בסקי"ח והפר"ת בסק"ט שם.

ובפליתי שם סק"ח כותב "האחרונים עמדו בזה מ"ש משני שבילין א' טמא וא' טהור והלכו שניהם א' בזה וא' בזה דקיי"ל אי באים לשאול זה אחר זה שניהם טהורים ותלינן כל א' בטהור הלכך וא"כ ה"נ בב' ב"א אם באו לשאול בזא"ז נטהר אותם ולומר לכל א' דשל היתר נפל. .ועיקר התירוץ דבשני שבילין אם בא א' לשאול לחכם הלכתי בדרך א' ולא ידעתי באיזה אין צורך בשאלתו להזכיר שגם חבירו הלך בא' משני דרכים אלו ואם כן החכם דנשאל רק עליו מתיר וכן לשני אבל הכא אם בא לשאול לחכם חתיכה של איסור אם לא מזכיר גם של חבירו שיש כאן שני קדירות ואינו ידוע לאיזה ולפי זה דצריך להזכיר גם של חבירו הרי כנשאל עליו ועל חבירו ואסור ודוק". ועד"ז תי' בנקוה"כ שם סק"ג.

אמנם הצ"צ כותב בפס"ד סקי"א ס"ז "ובכו"פ סק"ח נתן טעם לדעת הרשב"א ותלמוד ערוך מנגדו להכו"פ בפסחים (ד"י) גבי שתי בתים בדוקים. וכן מצאתי להגאון אאזמו"ר ז"ל בסימן ק"צ סקפ"ו שכתב וכ"ד הטוש"ע א"ח סימן תל"ט. ור"ל שמשם מוכח הפך דעת הרשב"א ומשם מוכרח בבירור סתירת סברת הכו"פ". ועיין מה שתי' בחוו"ד ביאורים סק"ט.

והיינו שמזה שבפסחים בעכבר שעל לא' מב' בתים בדוקים מתירים שניהם בבאו לשאול זא"ז וזה הוי ממש כחתיכת איסור שנפל לא' מב' קדירות היתר, ולזה לא יעזור כאן חילוק הכו"פ, דגם בחמץ צריך להזכיר של חבירו בדיוק כמו בקדירה.

[ועיין רמב"ם הל' חו"מ פ"ב הי"א שהתיר בעכבר שעל לא' מב' בתים בדוקים גם בבאו לשאול בב"א והמהר"ם חלוואה אכן סובר שבחמץ אסור גם בבאו לשאול זא"ז].

והנראה לומר, שלשיטת אדה"ז גם הרמב"ן ס"ל מסברת הכו"פ לחלק בין ב' קדירות לב' שבילין, ולכן בב' שבילין מדאורייתא אכן יש להקל לכ"א בבאו לשאול בזא"ז ולא שייך בב' השבילין הסברא ד"אינו נחשב לספק כלל מן התורה שבודאי נכנס לאחד מהן וכיון שאינו ידוע איזהו שניהם צריכין בדיקה דהי מנייהו מפקת ואף שבאו לשאול זה אחר זה אין זה מועיל כלום מן התורה" דזה שייך רק כשהשאלה של הא' תלוי בהשני, משא"כ בב' שבילין דאין צורך להזכיר בשאלתו גם השני א"כ כל אחד שואל על עצמו בלבד בלי להזכיר השני כלל ולכל א' פוסקים דטהור.

אלא שהרמב"ן סובר דמזה שבפסחים דימו הדין דעכבר שעל לא' מב' בתים בדוקים להתיר בזא"ז, מזה ראי' שבספק דבריהם הקילו להחשיבו כספק בבאו לשאול זא"ז וא"כ אותו הדין יהי' גם בנפל חתיכה א' של איסור דרבנן לא' מב' קדירות של היתר דאם הם של ב' בנ"א ובאו לשאול בזא"ז בדבריהם הקילו במקרה זה להחשיבו כספק ומקלינן. ובאמת כמ"ש הצ"צ דגמ' זו הוא "תלמוד ערוך מנגדו" לשיטת הרשב"א וסב' הכו"פ (היינו סב' הכו"פ שבאמת לא נקל גם בדרבנן, אבל סב' הכו"פ נכונה שבב' שבילין א"א שלא נחשב ספק כלל ומועיל גם בדאורייתא).

ולתי' קושיא הב' הנ"ל, דמצד הסב' שלא ניתנה תורה לעצים ואבנים לא שייך גבי בתים הי מנייהו מפקת, וא"כ למה כותב אדה"ז בסתל"ט דלא הוי ספק כלל. נ"ל דבאמת מכח הי מנייהו מפקת נאמרו בזה ב' דברים: א. דמדאורייתא לא נחשב ספק כלל. ב. דגם בדרבנן כשהקילו להחשיבו כספק בבאו לשאול בזא"ז, הרי כשבשאלתו צריך להזכיר גם השני, שהרי אם לא נכנס העכבר לבית זה נכנס לבית האחר אז גם כשבאו לשאול בזא"ז הוי כשואלים על שניהם בב"א (משא"כ בב' שבילין וכן בב' נשים שנתעסקו בצפור א' ונמצא על כל א' דם כסלע בשאלתו אינו תלוי בהשני כלל אלא אם הוא הלך בשביל הטמא או הטהור וכן אם הדם הוא מחמת כתם או מחמת הצפור).

וזה שכותב אדה"ז שלא ניתנה תורה לעצים ואבנים הוא רק כלפי דבר השני, היינו שברבנן כשמקילים להחשיבו כספק בבאו לשאול בזא"ז הנה כיון שלא ניתנה תורה לעצים ואבנים א"כ אף שבשאלתו צריך להזכיר הבית השני שהעכבר נכנס או בזו או בזו אעפ"כ לא נחשב כשואל על שניהם והוי כבאו לשאול בזא"ז. אמנם אי"ז סברא להחשיבו כספק בדאורייתא, דזהו מצד המציאות והי מנייהו מפקת. (היינו שזה שלא ניתנה תורה לעצים ואבנים אומר לנו רק כלפי השואל דלא הוי כשואל על שניהם בע"כ, משא"כ כלפי המציאות שבמקרה כזה אינו נחשב ספק מה יועיל לנו זה שלא ניתנה תורה לעצים ואבנים).

ואבקש מקוראי הגליון שיעירו בזה.