כתב אדה"ז בשו"ע סי' מו סעיף ו "במדינות אלו נוהגין לברך הנותן ליעף כח ותקנוהו הגאונים אחר חתימת התלמוד וכו' ויש מפקפקים לאמרה מפני שאין כח ביד שום אדם לתקן ברכה אחר חתימת התלמוד ואין בזה כדאי לדחות המנהג ותקנת הגאונים אבל ברכה שלא תיקנוה הגאונים או שלא נתפשטה תקנתם ולא נהגו בה רוב הציבור אין לאומרה כלל לד"ה. עכ"ל.

והנה מש"כ ואין בזה כדאי לדחות המנהג, מצויין שהוא מהט"ז סק"ז, ושם משמע דאלו דלא נהגו בזה, הסמך שלהם הוא משום דאין כח ביד אדם לחדש ברכה אחרי חתימת התלמוד, אמנם אם כבר נהגו בזה, בודאי אין לבטלה ובפרט שהגאונים תיקנוה ומסתמא הי' להם איזה סמך מהתלמוד עיי"ש, אמנם עכ"פ לאו דוקא דצ"ל ב' הדברים מנהג ותקנת הגאונים ורק הכא המנהג יש לו קיום ג"כ משום שהוא תקנת הגאונים וכנ"ל אבל העיקר הוא מה שהמנהג נתפשט, אמנם מאדה"ז משמע דצ"ל ב' הדברים בשוה הן תקנת הגאונים והן מנהג, ולכן כתב אח"כ דאם חסר א' מהב' דברים לד"ה אין לומר ברכה כזאת.

עוד זאת שבהשלילה [כשכותב לגבי ברכה שחסר בא' מב' הדברים] כותב או שלא נתפשטה תקנתם ולא נהגו בה רוב הציבור, וצ"ב אריכות לשונו, ומשמע שגדר מנהג דהכא הוא שנהגו בה רוב ישראל מחמת התפשטות תקנתם, ולהעיר מהמבואר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה כשב"ד אחר רוצה לבטלה שלכמה ראשונים צ"ל ב' הדברים הן דלא נתפשטה הגזירה והן דלא נהגו בה רוב הציבור