הנה מה שהביא הרב הנ"ל (בהערה הקודמת) מההלכה ד"כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירו" הא ישראל חייב להחזירו - הנה אולי יש לחלק דבהשבת אבידה לא מוכחא מילתא דלמצוה קאעביד, דהא הרואה יאמר דשלו הוא נוטל, או שהוא מפנה הביה"ח מדברים זרים. ומכיון שעצם המעשה אינו מורה על עשיית המצוה, לכן שפיר אין לחשוש לטענת המתים ד"עכשיו הם מחרפים לנו". אבל בשאר המצות כמו תפילין, ציצית - ולכאו' מצות הצדקה בתוכם - מוכח הדבר דלמצוה קאעביד, ושפיר יש לחשוש ל"לועג לרש".

ואולי יש לומר שנתינת הצדקה בביה"ח נחשבת כחלק מהתפילה, ולכן אי"כ "לועג לרש". זאת אומרת, דזה שנוהגין להתפלל בביה"ח הוא, כלשון הקיצור שו"ע בנוגע לערב ר"ה, "לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין ... קדוש וטהור והתפלה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש, ויעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים".

נמצא דהתפלה בביה"ח שייכת להנפטר (וכמו שאומרים במענה לשון: "כי גם להם הוא לתועלת והרבה פעמים נשמה מנשמה נאצלת"), ובאים דוקא שם מפני שהוא מקום קדוש וטהור. ופשיטא דאין לומר שהמתפלל לצרכיו (שלכמה דעות הוה מ"ע) בביה"ח ה"ז לועג לרש, דהא עצם התפלה במקום זה מורה על העילוי והקדושה של הנפטר, היפך הענין ד"עכשיו הם מחרפין לנו".

ולכן, באם נאמר דנתינת הצדקה הוא חלק מהתפלה אצל הצדיקים הנפטרים (וכמו שאכן רואים דנוהגין לתת צדקה רק אצל קברים קדושים), הנה אין מקום כלל לחשוש לחלישות דעת מצד המתים, שהרי, כאמור, עצם הנתינה במקום זה דוקא מורה על העילוי והקדושה דהנפטרים ולא להיפך.