לאחרונה נשמעו מערערים על הנהוג בחב"ד שגם כשהחופה נערכת בלילה כותבים וחותמים הכתובה מבעוד יום, וכפי שנבאר הדבר מיוסד על אדני ההלכה ויסודות חזקים.

א

ברשימת שיחת י"ד כסלו תשי"ד (תרגום מרשימת ההנחה שנכתבה בשעתו ע"י החוזר באידית1) כותב "הכתובה כתבו מבעוד יום, לא כתבו סמוך להחופה רק מבעוד יום, ובזמן שביום היתה הקבלת קנין וגם חתמו, הכל מבעוד יום, ובשעת החופה היתה רק מסירת הכתובה, זה מתאים על פי נגלה, כי על פי דין יכול להיות שעבוד הכתובה גם כמה ימים קודם הנישואין", עכלה"ק.

והנה במנהג זה יכול להיות שתי בעיות: א. להתחייב בשטר קודם הזמן. ב. חשש שיקרא שחותמים על שטר הכתובה שבו נכתב שכבר היו קידושין.

והנה בנוגע לחשש הראשון כותב רבינו ש"עפ"י דין יכול להיות שעבוד הכתובה גם כמה ימים קודם הנישואין", והדבר פשוט להלכה שאדם הרוצה להשתעבד בחוב לחבירו יכול לכתוב זאת בשטר ובתאריך אותו היום שמשתעבד, וחלות השעבוד הוא ברגע שעושה על זה קנין, ואף כשמשתעבד באופן שכשיהיה איזה דבר אחר כך, ומוסרו לו בשטר, בכל אופן השטר כשר ואין זה שטר מוקדם כי הזמן שבשטר הוא זמן השעבוד, והשעבוד אכן התחיל משעת הקנין. והוא מפורש בשו"ע חו"מ סי' ל"ט סי"ג "כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, בד"א בשטר שיש בו קנין, הרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו לו . . אבל שטר שאין בו קנין אין כותבין אפילו ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו, שמא יכתוב עתה ללוות מניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או לא ימסור לו השטר, ונמצא המלוה טורף משטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי". עכ"ל. ומקורו במשנה בבא בתרא קס"ז ע"ב, ובגמ' בבא מציעא יב, ע"ב "בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה" ועיי"ש בראשונים. ומכל הלין מבואר שאם עושים קנין ומשתעבדים אף לפני שיהי' הדבר שבגללו השתעבדו אין כאן שאילת שטר מוקדם, דאכן השעבוד חל מרגע הקנין.

ולפי"ז בעניננו כשהחתן מקבל קנין מבעוד יום אף שהחופה נערכת בלילה אין כאן בעיה של שטר כתובה מוקדם כי השעבוד אכן יחול מבעוד יום, בשעת הקנין וחתימת העדים, אף שהחופה הוא בלילה שהוא כבר יום המחרת, ופשוט.

ב

בנוגע לחשש שיקרא: יש שכתבו דהרי אין החתן מתכוין בלבו להתחייב משעת הקנין, אלא משעת החופה, ומסתברא, דלמה יתחייב להכלה סכום גדול לפני החופה, ואם ח"ו תמות הכלה לפני החופה האם דעתו שכבר מחוייב לה?!

הנה בזה כבר כתבו התוספות (ב"מ י"ד ע"ב ד"ה כותבין) שאין נק' מיחזי כשיקרא כשבעל השטר כותב לחובתו דבר שלא היה, דבפשטות שיקרא הוא רק אם יהיה בסוף עיוות בדין וכאן הרי לא היה שום עיוות, ולהוסיף שבכתובה הרי העדים כותבים בציווי בעל השטר היינו החתן ודבר שנכתב בציויו לחובתו אין בזה איסור שיקרא.

אמנם הוסיפו להקשות שכתובה הרי העדים חותמים שהחתן אמר לכלה "הוי לי לאינתו כדת משה וישראל", והכלה "צביאת" והסכימה להיות לו לאשה, וזה הרי עדיין לא היה עד שעת החופה שעונדה בטבעת וכו'. ודבר זה לא צוו בעלי השטר לכותבו, שהרי אין צורך לכתוב זה לצורך הקנין וההשתעבדות של החתן, ועוד, הרי דבר זה אינו רק לחובתו אלא נפק"מ לגבי אחרים לדיני אשת איש, ולמה לעשות כן לכתוב ביום מוקדם דבר שלא יהיה רק ביום המחרת?!

ג

ואוי"ל, דבר ידוע וברור שעדי הכתובה אינם מעידים על הקידושין כלל, דעל הקידושין יש עידי קידושין ונקראים "עדי קיום" שמקיימים הדבר, ועל ידם הוא חלות הקידושין "עפ"י שנים עדים יקום דבר", להבדיל מעדי הלואה וכיו"ב שנקראים "עדי בירור" ולא איברו סהדי אלא לשקרי וכו'.

והנה הכתובה עצמה אינה שטר קנין שעל ידה מתחייב הבעל ומשתעבד לאשתו, רק שטר ראי', שמעידים העדים שחתן פלוני התתחייב לכלה פלונית. והוא רק ראי' על התחייבותו ולא על הקידושין עצמם, שעל זה יש כנ"ל עידי קידושין שזהו תפקידם המוגדר לראות מעשה הקידושין ובהעדאתם מקיימים המעשה.

ובין להמנהג שלוקחים אותם העדים לכתובה ולקידושין או למנהג שלוקחים כיתי עדים שונים, הרי לכולי עלמא התפקידים מוגדרים וברורים, דכתובה חותמים על התחייבות החתן ושעבודיו, ובקידושין מעידים על מעשה הקידושין.

ומה שחותמים על הכתובה שבה כתוב "אמר לה להדיא וכו' הוי לי לאינתו", גם כן אין לו שייכות להקידושין. דמובן וידוע לכל דקידושין אינם חלים באמירה, רק האשה נקנית בכסף ביחד עם האמירה שמבטאה סיבת מסירת הכסף - בטבעת. ואם הכתובה הוא ראי' על הקידושין איך יעידו על הטפל ויעלימו העיקר שפלוני החתן נתן לה טבעת ואמר לה וכו', אלא וודאי כנ"ל אין בהכתובה עדות על הקידושין כלל, ומה שכתוב "אמר לה" וכו' הוא יסוד ההתחייבות, דהיינו אמירתו ורצונו וכן הסכמתה להנשא זה לזה באופן עקרוני, הוא טעם וסיבת השעבוד דהכתובה, אבל פשוט שאינו עדות על הקידושין עצמם, שאכן עדיין לא נפעלו עד שעת החופה.

[והעיר חכ"א: על הפסוק "וילך חרנה" מפרש רש"י "יצא ללכת לחרן" דהיה קשה לו לרש"י דהי' לומר וילך לחרן, ומהמילה חרנה משמע שכבר הגיע, וזה אינו כי בדרך עוד שכב וכו'. ומבואר שאם נתן דעתו לעשות הדבר עד סופו הכתוב קוראו כבר בהתחלה כאילו עשה, ועיי' ג"כ רש"י שמות יב, כח עה"פ "וילכו ויעשו". וכמו"כ כאן י"ל כשהעדים מעידים שהכלה צביאות והוה ליה לאינתו, אינו שכבר נעשתה לגמרי לאשה אלא שהיא בתהליך של הסכמה וגם בזה כבר מוצדק המילה "והות", וכנ"ל].

ויש עוד להאריך בזה הן ממקורות הפוסקים שמפורש כנ"ל והן מצד הסברא, ועי' ג"כ מה שהאריך בזה בספר סדר כתובה כהלכתא (בני ברק, תש"נ סימנים ו-י"ג).

מבואר עכ"פ שבחתימת הכתובה מבעוד יום אין כאן שקר וחשש שקר, כי מעידים רק על התחייבות החתן שזהו אכן אמת ויציב שהתחייב ביום הכתוב בכתובה.

ד

ולהעיר עוד: ראיתי כמה שכתבו דבחב"ד המנהג לכתוב הכתובה דוקא יום קודם החופה. כ"כ בספר נטעי גבריאל - נישואין. עמ' קצ"א וכ"כ בעמ"ח ספר משפט הכתובה. ולענ"ד אינו נכון דאין המנהג לכתוב דווקא יום קודם, אלא כשהחופה בלילה כותבים מבעוד יום, אבל לא מצינו ולא ראינו שבימות הקייץ שהחופה נערכת מאוחר ועדיין יום שיקפידו לכתוב הכתובה דווקא ביום שלפני זה, ופשוט שכותבים באותו יום שבו עורכים החופה.

והנה בזה לא נכנסנו לבאר טעם למה שדוקא יכתבוהו מבעוד יום, ועל כך בהזדמנות הבאה - בל"נ - בעזה"י. וכבר כתב בזה הגרי"ל שיחי' שפירא בקובץ זה גליון תתלב, ובדומה לזה כתב ג"כ הגר"מ שיחי' אשכנזי בגליון כפר חב"ד 1071-1075, ואכמ"ל.

1) תרגום השיחה נמצא בסגנון שונה קצת בספר תורת מנחם חי"ד עמ' 99, ובליקוט י"ד כסלו תשל"ט ומשם לשערי הלכה ומנהג אבהע"ז סימן ל"ח, ושינויים אלו גרמו לכמה אנשים טעויות בהבנה, ואכ"מ.