בשו"ע רבינו יורה דעה הל' ריבית סעיף ט"ו: "וכן אסור לכל אדם להקדים שכר מלאכה לאומן כדי שיעשה לו בזול מפני שנראה כמלוה לו היום כדי שיוזיל לו בשכרו שכיון שהאומן יכול לחזור בו מן הדין שלא לעשות כלל המלאכה לבעל הבית והמעות שקבל ממנו הן חוב עליו הרי זה כהלואה בין שעושה בקבלנות בין שהוא שכיר יום ומקדים לו השכר לפני היום שעושה בו".

אמנם עיין בספר הליכות ישראל (מהרב ישראל שיחי' רייזמאן) עמ' 186 שכותב שבקבלן מותר מכאן שאסור לקבלן לחזר בו מן הדין שלא לעשות המלאכה שהבטיח לעשות, ומקורו בחו"מ סי' שלג סעיף א': "השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תערומת וי"א דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין בעל הבית יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן אבל אם הוא שכיר יום יכול לחזר כמו שנתבאר כו'".

וא"כ מוכח מדברי הרמ"א כדברי ספר הליכות ישראל ולכאורה דברי רבינו צ"ע.

והנראה לומר דיש חילוק בין פועל לקבלן, שבקבלן מה שאינו יכול לחזור כשכבר התחיל המלאכה הפירוש הוא שבקבלן החוזר אחרי שהתחיל המלאכה ידו על התחתונה בנוגע קבלת דמי שכירתו עיין שם בשו"ע חו"מ שלג סעיף ג' אבל אי אפשר להכריח הקבלן לגמר המלאכה משום הפסוק (מארז"ל) "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים.

ועיין בדברי רבינו הזקן הלכות שאלה ושכירות הל' כא: "פועל העובד לבעל הבית בין בשכירות לזמן בין בקבלנות אפילו קבל כבר כל שכרו יכול לחזור בו באמצע פעולתו אם אינו גורם שום הפסד לבעל הבית שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים שיעבדו שלא ברצונם מחמת שכבר נשכרו",

מזה - שדעת רבינו הזקן שאין שום חילוק בין פועל לקבלן בנוגע חזרה באמצע פעולה אלא שיש חילוק בנוגע ידו על העליונה או ידו על התחתונה וכמבואר בסי' שלג סעיף ג' וכנ"ל.

וא"כ אתי שפיר דברי רבינו בהלכות ריבית סעיף ט"ו שגם קבלן יכול לחזר בו מן הדין שלא לעשות מלאכה כלל ואינה דומה לשכירות בית או בהמה או כלים (שו"ע רבינו הזקן סעיף ט"ז) שאם "מקנה לו זמן שכירותו מיד שקבל ממנו המעות באחד מדרכי ההקנאה שהשכירות נקנית בהם שלא יוכל אחד מהם לחזר בו מן הדין כו' אין הקדמת המעות נראית כהלואה אלא הקדמת פריעת שכירות הוא ואין בו משום ריבית כלל מה שמוזל לו השכירות בשביל הקדמתה קודם זמן חיובה שהוא לבסוף כו"'.