כתב רבינו הזקן בשו"ע (סק"פ ס"ו): "נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון כי השלחן דומה למזבח כו' . . ונהגו במקומות הרבה שלא לכסותו בשבת ויום טוב, כי בחול מכסין אותו מפני שהוא כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ופגע רע, ומנהגן של ישראל תורה היא".

והנה, מקור לשון זו שבסיום הדברים - "ומנהגן של ישראל תורה היא" - הוא בדברי הב"י כאן, וז"ל: "כתב הרוקח . . מכסין סכין בשעת בה"מ על שם לא תניף עליהם ברזל . . אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושלחן כמזבח [והוא כטעם שמביא אדה"ז] . . מפי הרב רבינו שמחה שמעתי טעם אחר: פעם א' הי' א' מברך ברכת המזון וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו, וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה. ושני טעמים אלו כתובים בא"ח. ונוהגים בשבתות וי"ט שלא לכסות הסכין, ולפי טעם רבי' שמחה אין לחלק בין שבת לחול, מ"מ מנהגן של ישראל תורה היא". עכ"ל.

ולכאו' צ"ע, דהנה בדברי הב"י מובן שפיר שנצרך להוסיף ולומר ש"מנהגן של ישראל תורה היא", שאף שלכאו' לפי טעם הר"ש אין מקום לחלק בין שבת לחול, וגם בשבת היו צריכים לכסות הסכין מפני אותו א' שתקע הסכין כו', מ"מ "מנהגן של ישראל תורה היא" ולכן בכ"ז אין צורך לכסות הסכין - אף שאולי אין לזה טעם;

אך בסגנון ולשון אדה"ז, שאינו מביא בכלל את טעמו של רבינו שמחה [שלפיו אין הבדל לכאו' בין שבת לחול], וכן מסביר את הטעם להבדל בין שבת לחול - "כי בחול מכסין אותו מפני שהוא כחו של עשו, ובשבת ויום טוב אין שטן ופגע רע" - הרי הכל מובן היטב, ולשם מה צריך להוסיף ולבאר ש"מנהגן של ישראל תורה היא", לשון שמשמעותו (כפי שהוא בב"י) שאף שאין טעם למנהג בכ"ז צריך לקיימו?!

ובמלים פשוטות: אדה"ז מעתיק את זה ש"מנהגן של ישראל תורה היא" מלשון הב"י, אבל - בב"י אכן נדרשת הוספה זו, בעוד בדברי אדה"ז היא לכאורה מיותרת לגמרי!

[ועד"ז הקשה כ"ק אדמו"ר בשיחת חה"ש תשכ"ה, על ל' אדה"ז בסתצ"ד סט"ז בקשר למאכלי חלב בחה"ש - "ומנהג אבותינו תורה היא, כי הרבה טעמים נאמרו עליו", שאמנם אדה"ז מעתיק הדגשה זו מהמגן אברהם - אבל בעוד שהיא מתאימה ונדרשת בסגנון ודברי המג"א הרי בסגנון לשון אדה"ז היא אינה מתאימה לכאו'. ועיי"ש ביאורו הנפלא].

ובפשטות: מה לא מספיק במ"ש לפנ"ז בשו"ע - שבשויו"ט אין שטן ופגע רע ולכן א"צ לכסות הסכין - שלכן צריך לחזק ולהדגיש את דבריו ע"י ההוספה ש"מנהגן של ישראל תורה היא"?

ואוי"ל:

מנהג זה שאין מכסים הסכין בשויו"ט אפשר לפרשו בב' אופנים:

א. שהוא 'הגבלה' בתוך המנהג הכללי שמכסים הסכין בעת ברכת המזון. היינו, שמנהג זה שנהגו לכסות הסכין בשעת ברכת המזון בכלל - אין צריך לנהוג בו בשבת ויו"ט; אבל זהו רק ענין שלילי, שאין מחוייבים לכסות, אבל לא שיש מנהג בדוקא שלא לכסות.

ב. שהוא מנהג בפ"ע. היינו, שע"ד שיש מנהג חיובי לכסות הסכין בשעת ברכת המזון בכלל - כך יש מנהג בשבת ויו"ט שלא לכסות הסכין. כלומר, שלא זו בלבד שא"צ לכסות הסכין, כי המנהג לכסות אינו קיים בשויו"ט - אלא שבשבת ויו"ט יש ענין חיובי בדוקא שלא לכסות. ובסגנון אחר, שיש ב' מנהגים: מנהג א' לכסות ביום חול, ומנהג שני שלא לכסות בשויו"ט.

וי"ל שזוהי הכוונה כאן בל' רבינו, להדגיש כאופן הב', ומדוייק בלשונו:

"ונהגו במקומות הרבה שלא לכסותו בשבת ויו"ט" – היינו, שאי"ז רק ש"בשבת ויו"ט אין מנהג לכסותו" באופן שלילי, אלא שיש בזה מנהג חיובי, בדוקא שלא לכסות – "כי בחול מכסין אותו מפני שהוא כחו של עשו ובשבת ויו"ט אין שטן ופגע רע" – וכדי להדגיש זה שבשויו"ט אין שטן ופגע רע נהגו בדוקא שלא לכסות, ומוסיף ומדגיש בסיום הסעיף – "ומנהגן של ישראל תורה היא" – דלא תימא שזהו רק מנהג בעלמא דמהיכי תיתי, שבשויו"ט אין קפידא ואם ירצה יכסה ואם ירצה לא יכסה, אלא שמנהג זה שנהגו ישראל תורה, הוראה היא לפועל, שאין לכסות.