שאלה: מה הדין במי שהכין אש מעיו"ט וכבתה ביו"ט, ואין לו אפשרות להדליק מאש מצוי' האם מותר לו להמציא אש חדשה ביו"ט.

שאלה זו מובאת בפוסקים (הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סק"נ וברכי יוסף סי' תק"ה ועוד), אמנם כאן השאלה היא דווקא לשיטת אדמוה"ז וכדלקמן.

הנה באיסור הוצאת אש ביו"ט מצינו כמה טעמים:

א. שהוצאת אש הוא מכשירין (עי' בנו"כ הרמב"ם הל' יו"ט פ"ד ה"א) ומכשירי אוכל נפש אסור לעשותן ביו"ט מדאורייתא כשאפשר לעשותן מעיו"ט וכפסק אדמוה"ז (בסימן תצה ס"ד) "שנאמר הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין וכו'". והוצאת אש אפשר לעשותו מעיו"ט (עי' רמב"ם הנ"ל).

ב. שיטת אדמוה"ז שהוצאת אש ביו"ט הוא לא מכשירין, כדפסק בסי' תצה ס"ב וז"ל: "וכן ההבערה אע"פ שאינה נעשית בגוף האוכל אף אם היא לצורך אכילה שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם, מ"מ כיון שהיא מתקנת את האוכל שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש, וגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש" עכ"ל. והטעם שאסור להוציא אש ביו"ט כותב אדמוה"ז בסימן תקב וז"ל: "אין מוציאין האש לא מן העצים . . כל זה וכיו"ב אסור לעשות ביו"ט מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה וכיון שהי' אפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשות ביו"ט. ואם עבר ועשה מותר להשתמש בהאש ביו"ט" עכ"ל.

ג. איסור נולד "דאין כאן הכנה" לשון הראב"ד שם.

ד. שיטת הט"ז (סי' תקב) שאיסור הוצאת אש ביו"ט הוא איסור דאורייתא דלא התירה תורה אלא הבערה מאש מצוי'. אבל להמציא יש מאין זה לא התירה תורה.

והנה בזה שאדמוה"ז מוסיף בהגדר דמוליד "דדומה קצת למלאכה" אע"פ שבגמ' ביצה (לג, ב) אין הוספה זו אלא בגמ' מובא רק הטעם משום "דקא מוליד ביו"ט", משמע שאדמוה"ז אינו סובר כהראב"ד שבאש יש איסור נולד שלפי הראב"ד האש אסור מטעם נולד ולכן הוא מוקצה, ולפי אדמוה"ז משמע שהאיסור הוא מוליד (ולא נולד) וכמו שכתב רש"י לגבי מוליד ריח בבגדים שהאיסור הוא ד"קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה", שהאיסור בהמצאת הריח בבגד או המצאת האש הוא דבעצם העשי' הוא דומה למלאכה אבל אין איסור נולד בריח או באש שהמציא.

ולפ"ז צריך להבין, דמה בכך שמוליד דומה למלאכה הרי ביו"ט מותר לעשות מלאכת או"נ והוצאת אש נכלל במלאכת או"נ כדלעיל מסימן תצה, וכן משמע מדברי אדמוה"ז עצמו בסי' תקיא. דכתב שם בס"ז וז"ל: "אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב לפי שאסור להוליד ריח ביו"ט בדבר שלא הי' בו ריח, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה. ואע"פ שכל המלאכות הותרו לצורך אכילה מ"מ הולדת ריח זה אין בו צורך אוכל נפש כ"כ". עכ"ל. וא"כ בהוצאת אש לצורך אוכל נפש אע"פ שהוא קרוב לעושה מלאכה הרי פשוט שאין בזה איסור מטעם זה שהרי יש בו צורך אוכל נפש ממש וא"כ אינו מובן מה שכתב אדמוה"ז שטעם האיסור בהוצאת אש הוא משום מוליד שדומה קצת למלאכה.

אלא י"ל הביאור בזה שדווקא משום כך מוסיף אדמוה"ז את טעם השני לאיסור הוצאת האש, שכל מה שאפשר לעשות בעיו"ט אסור לעשות ביו"ט כדי לבאר האיסור שבהוצאת האש ביו"ט. ז"א דאם לא היה בהוצאת אש שום דמיון למלאכה א"א לומר דאסור משום דמה שאפשר לעשות בעיו"ט אסור ביו"ט, וכי למה נאסור דבר שאיננו מלאכה, אלא מאחר שהוצאת אש דומה למלאכה קצת וגם אפשר לעשות בעריו"ט לכן אסור ונמצא שצריכים לשני הטעמים (וראה בפר"ח שמבאר עד"ז).

והנה השאלה שהבאנו בריש דברינו אם כבתה נרו שהכין מעריו"ט מובאת כבר בברכי יוסף סי' תקה ופוסק שאם הי' במאסר ביו"ט או במדבר ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יו"ט מותר להוציא ביו"ט.

אמנם עיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' צט שרוצה לומר שהברכ"י דייק בלשונו דרק במקרה שלא שכיח כלל כגון מי שהיה במאסר או במדבר מותר לו להמציא אש ואילו במקרה שכבה נרו לא התירו חכמים, ועיין בהגהות פאת דוד על הברכ"י שחולק על המנח"י וסובר שא"א לדייק כן בהברכ"י ואינו מחלק בזה. (ומובן שכל זה הוא לא לפי הט"ז שסובר שהוצאת אש ביו"ט הוא איסור דאורייתא וגם לא לשיטת הראב"ד שיש כאן איסור נולד).

אבל השאלה היא לשיטת אדמוה"ז שכל האיסור הוא רק בזה שדומה קצת למלאכה והרי הותרה מלאכת או"נ והוצאת אש כלולה במלאכת או"נ, וכל איסורו הוא רק בזה שהי' יכול לעשות מעיו"ט, וכמו"כ אין בזה לשיטתו האיסור דמכשירין שאסור מדאורייתא לעשות ביו"ט, א"כ יש מקום לשאול האם מותר להוציא אש חדשה אם כבתה האש ביו"ט שבכגון זה אין לומר שהיה לו לעשות מעיו"ט.

ואולי אפשר לדמות דין הוצאת אש לדין השחזת סכין, שנפסק להלכה בשו"ע אדמוה"ז (סי' תקט ס"ד) סכין שנפגמה ביו"ט (ז.א. שבעיו"ט היתה סכינו מושחזת רק שנפגמה ביו"ט), אסור לו להשחיז הסכין ביו"ט כדרכה. וכותב אדמוה"ז שם וז"ל: "ואעפ"י שכל מכשירין שא"א לעשותם מעיו"ט מותר לעשותם ביו"ט, מכל מקום בסכין החמירו חכמים לפי שהוא דבר המצוי אצל רוב בנ"א ורוב הפעמים אפשר לו לשאול סכין מחבירו לצורך יו"ט, לפיכך אפילו אם הוא בענין שא"א לו למצוא סכין אחרת לא רצו חכמים לחלק בכך ואסרו השחזת הסכין כדרכה במשחזת בכל ענין". עכ"ל. ועד"ז יתכן גם בהוצאת אש דהיות דרוב הפעמים אפשר לו למצוא אש אצל חבירו החמירו חכמים בזה. אמנם מאידך גיסא השחזת סכין הוא מכשירין משא"כ הוצאת אש שהוא נכלל במלאכת או"נ.

והנה באמת צריך בירור אם אפשר לדמות דין הבערת אש לדין השחזת סכין, דהנה אדמוה"ז בקו"א סי' תקי סק"ב מבאר באריכות שגם מלאכה שמצד אופי וסוג המלאכה היה אפשר לעשותה בעיו"ט, אבל אם האיש העושה מלאכה לא היה לו שהות לעשותה מעיו"ט מחמת אונס או מחמת טרדא, מותר לו לעשות ביו"ט אפילו אם הוא מכשירי אוכל נפש שיש בהם איסורי דאורייתא, ובסי' תקט קו"א סק"ב מבאר שבאמת גם סכין היה צריך להתיר לתקן כדרכה ביו"ט אם לא היתה לו אפשרות לתקן בעיו"ט, ורק בגלל שרוב הראשונים מחמירים בסכין לכן פסק לחומרא, ומטעם שכתוב לעיל כיון שאפשר לשאול סכין מחבירו, שמקור טעם זה הוא ברמב"ן וכפי שציין אדמוה"ז.

ומפשטות לשון אדמוה"ז בקו"א משמע שעיקר הטעם שהחמיר בהשחזת הסכין, הוא מטעם שהרמ"א (מדשתיק ולא הגיה מאומה עמ"ש בשו"ע סי' תקט ס"ב באיסור השחזת הסכין, בניגוד להגהתו בסעיף הקודם שחלק על השו"ע והתיר לתקן שפוד ש"מ ד)חשש לדברי רוב הראשונים שאוסרים, ואף שטעם האיסור אינו שווה אצל הראשונים, וכמו שמפרט אדמוה"ז הטעמים השונים לאיסור, וחלק מהטעמים הם לא להלכה לפי הרמ"א בשו"ע אעפ"כ פסק הרמ"א בהשחזת הסכין לחומרא.

והיוצא מזה שהטעם למה הכריע הרמ"א (ואדמוה"ז) לחומרא שאסור להשחיז הסכין הוא בגלל שרוב הראשונים סוברים לחומרא, אבל טעם האיסור הוא מפני ששאני סכין שאפשר בשאלה.

וע"פ כל זה יש לדון האם אפשר לדמות השחזת הסכין להוצאת האש. דהא חזינן בקו"א הנ"ל שיש בהשחזת הסכין כו"כ טעמים להיתר ואיסור ונחלקו בזה הראשונים, ולא הכריע אדמוה"ז לאיסור אלא משום שפסק כדעת הרמ"א, והרמ"א גופיה חשש - כנ"ל - לדעת רוב הראשונים אעפ"י שכנ"ל (מקו"א שם) לא ס"ל לטעמייהו להלכה, ולאיסור זה כתב אדמוה"ז הטעם כדברי הרמב"ן שטעם האיסור הוא משום דאפשר בשאלה, הנה כל זה שייך לכאורה רק בסכין ואינו שייך לדין הוצאת אש שהצדדים לאיסור ולהיתר בו הם ענין אחר. ועוד דאפי' בסכין שהכריעו הרמ"א ואדמוה"ז לאיסור מותר לחדדו ע"י שינוי (סתק"ט ס"ה) יש לדון איפוא האם ה"ה לגבי הוצאת אש האם יש היתר להוציא אש בשינוי אם כבתה אשו ביו"ט ואין לו ממי לבקש. ואולי זה הלכה ואין מורין כן כמ"ש בסי' תקט לגבי שפוד וצריך בירור.