א] עגלות של תינוק שמתקפלים יש להסתפק מהו הדין לפתוח אותם בשבת שחלק העליון יאהיל על התינוק להגן מפני החמה וגשמים, דלכאורה אסור משום עשיית אהל - או"ח סי' שטו.

אמנם יש שכתבו להתיר - ראה בספר שמירת שבת כהלכתה - עפ"י המבואר בשו"ע שם דמותר לפתוח כסא של פרקים בשבת, ואף שע"י פתיחתו נעשה אהל ומחיצות בשבת מותר "כיון שאינו עושה כלום שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם המחיצות מבע"י אלא שמותחן בשבת לישב עליהם" (לשון אדה"ז שם סעי' יג).

והוא הדין בעגלה של תינוק דמותר.

ב] אמנם יש לחלק דבכסא של פרקים והוא הדין במטה המתקפלת אין כוונתו לעשיית אהל אלא לשבת ולשכב עליו,

ובכה"ג יש ההיתר דכסא של פרקים, דבלא"ה הי' אסור לעשות בשבת אוהל ומחיצות אף שאין מתכוין לאהל, כגון להשיב דף על מחיצות לאכול עליו (ורק בשינוי מותר כמבואר בשו"ע שם), מ"מ היכי שמחובר הכל מבע"י מותר לפתוח אותה בשבת.

אבל היכי דמתכוין לעשיית אהל כמו בפתיחת העגלה להגן מפני החמה אסור אפילו היכי דמחובר הכל מבע"י כיון שפותח לשם אהל.

וכן כתב הנוב"י או"ח מה"ת סי' ל לחלק בין מטרי' של גשמים שאסור לפתוח בשבת אף שכסא של פרקים מותר, דמטרי' כוונתו להאהיל ולהגן מפני הגשמים.

[ונהגו שאפילו אם המטרי' פתוחה מבע"י דאין לטלטלו בשבת כמבואר באחרונים].

ג] והנה במשנה ברורה סי' שטו ס"ק כז ובשעה"צ שם ס"ק לה מדייק מהמ"א שם דאפילו בנתכוון לעשיית אהל מותר אם הי' מחובר הכל מבע"י ורק פותח אותה בשבת.

דהמ"א כתב בדין כסא של פרקים דהוא הדין שמותר להעמיד חופה בשבת כיון שמחובר היריעה עם הכלונסאות מבע"י ורק מותח אותה בשבת.

ו"חופה" כוונתו בהגג לשם אהל - לשון המ"ב שם בשעה"צ, ואעפ"כ מותר כמו כסא של פרקים.

ולפי המ"ב יהי' מותר לפתוח עגלה המתקפלת בשבת אפילו אם כוונתו להאהיל על התינוק.

ד] אמנם בשו"ע אדה"ז שם סעי' יג משמע, שכל ההיתר דכסא של פרקים היא רק היכי דלא נתכוון לעשיית אהל.

וז"ל: כל גג עראי שאינו מתכוין בו עשיית אהל לא אסרו לפורסו על המחיצות שמעמיד תחתיו בשבת אלא כשלא הי' הגג קבוע במחיצות מבע"י אבל אם הי' כבר קבוע בהן מבע"י אלא שהיו נכפלים ומונחים מותר לפושטן ולהעמידן בשבת כגון כסא העשוי פרקים...

ומבואר דדין ההיתר דכסא של פרקים היא רק היכי דלא נתכוון לעשיית אהל.

ובסוף הסעיף כתב: ומטעם זה מותר להעמיד החופה ולסלקה [כמבואר בשו"ע או"ח סי' שלט סעי' ה דבשעת הדחק מותר לעשות חופה בשבת ולא אסרו משום קנין בשבת עיי"ש], וכן הדף הקבוע בכותל שמניחין עליו ספרים אף אם יש להן מחיצות.

ומשמעות הלשון "ומטעם זה" משמע דחופה דומה לדף שאין מתכוון לעשיית אהל ולכן מותר להעמידה בשבת.

וכן פסק בקצות השולחן סי' קכ ס"ק טז דלדעת אדה"ז אסור לפתוח עגלה של תינוק בשבת באופן שמאהיל עליו מפני החמה כיון דנתכוון לעשיית אהל, אלא אם הי' הגג פתוח טפח שאז מותר להוסיף דתוספת אהל עראי מותר בשבת. עיי"ש.

ה] אמנם צריך ביאור מדוע "חופה" אינו גדר של עשיית אהל, דבשלמא ב"דף" כוונתו להשתמשות מעל הדף אבל בחופה הרי נתכוון להעמיד החופה כדי שיעמדו החתן וכלה תחת גג החופה ונמצא שכוונתו להאהיל עליהם.

והא דכתב בקצות השולחן שחופה נעשה לכבוד, אכתי צ"ב מדוע אין בזה הגדר דעשיית אהל.

ו] ויש לבאר בזה דשיטת אדה"ז היא דגדר איסור עשיית אהל בשבת אינה רק שמתכוון להאהיל על איזה דבר אלא שצריך שבכוונתו להאהיל היא כדי להפסיק ולהגן מפני איזה דבר, כמבואר בלשונו בסעי' א אסור לעשות אהל דהיינו גג המאהיל עליו להגן מאיזה דבר כגון מן החמה או מן הגשמים או מאיזה דבר אחר .. אעפ"כ כיון שעשוי' כדי להאהיל ולהגן הרי זה אהל גמור.

(ע"ד הא דמבואר בסעי' ג שם במחיצות שעשויות לחלק רשויות).

ולכן חופה שלנו דענינה בתור כיסוי על חתן וכלה, כעין באדעקעניש, כמבואר בב"ח אה"ע ריש סי' סא וז"ל דהיריעה הפרוסה על כלונסות הוא במקום הסודר שפורסין על ראשיהם, [וכן מבואר בלקוטי תורה שיר השירים עמוד מז ד"ה כי על כבוד חופה בסוף אות א וז"ל: ועפי"ז י"ל טעם למנהג שנהגו שמתחלה החתן פורס סודר על הכלא הנקרא (דעקטוך) שזהו כעין חופה של הכלה בפ"ע ואח"כ שניהם נכנסין תחת היריעה ע"ג כלונסאות זהו חופה המקיף לשניהם, - וכמבואר בשו"ע אה"ע סי' נה ס"א בהגהה ובחלקת מחוקק שם סק"ט ובב"ש שם סק"ה דזה שמכסין ראש הכלה בסודר נקרא ג"כ חופה לדעת התוס' וזהו ענין הינומא והוא בחי' חופה של הכלה כנ"ל.

ובלקוטי תורה שיר השירים עמוד ב: והנה כדי שיהי' בחי' חתן צריך להיות תחלה בחינת חופה ומקיף המשכת סוכ"ע...

ומכיון דענינה היא כיסוי אי"ז בגדר עשיית אהל, שהרי אין מתכוין להגן ולהפסיק מאיזה דבר רק בתור כיסוי. כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' שא סעי' מח לענין לבישת כובע בשבת וז"ל: וכ"ז שמתכוין בו להאהיל עליו להגן מאיזה דבר אבל אם אינו מתכוין רק לכסות ראשו, אע"פ שממילא נעשה אהל .. אין איסור בעשייתו אא"כ מתכוין בו לעשיית אהל כמ"ש בסי' שטו.

והוא הדין בחופה דנתכוין לכסות החתן והכלה אין בו כוונה לשם אהל.

שו"ע אדה"ז סי' מז ס"י: "נשים מברכות ברכות התורה שהרי חייבות ללמוד מצות שלהן כו' והיאך ליזהר מכל ל"ת שהן מוזהרות בהן כאנשים והן חייבות בתפלה כמו אנשים כמו שיתבאר בסימן קו (1ועוד שברכת התורה מברכין קודם פרשת התמיד ובקריאת פרשת התמיד הן שוות לאנשים שהרי תפלה במקום תמיד תקנוה)".

ולכאו' התיבות "והן חייבות בתפלה כמו אנשים כמו שיתבאר בסימן קו" אין להם שום המשך, שהרי המדובר בטעם הראשון הוא שחייבות מצד לימוד הלכות הצריכות, ומה נוגע כאן חיובם במצות תפלה?

ולולא דמסתפינא הי' נראה שתיבות אלו מקומם בסוף הסעיף "שהרי תפלה במקום תמיד תקנוה והן חייבות בתפלה כמו אנשים כמו שיתבאר בסימן קו".

אבל כנראה כן הוא בכל הדפוסים, שהרי בהוצאה החדשה ("חוברת דוגמא") כתוב כן ג"כ, וצ"ע.

בטור או"ח סי' רכ"ה כ' דהרואה חבירו לאחר ל' יום אומר שהחיינו, ומוסיף לבסוף "והוא שחביב עליו הרבה, ושמח מאד בראייתו". המחבר כ' בס"א שם "והוא שחביב עליו הרבה ושמח ראייתו".

והנה אדמה"ז כ' בסבה"נ פי"ב הי"א "הרואה את חבירו, החביב עליו הרבה ושמח ונהנה בראייתו...". והיינו שמוסיף שצריך להיות נהנה בראיית חבירו. והוא מל' הרא"ש ברכות פ"ט (ובסדר הזה: דשמח, ואח"כ כ' דנהנה). ובהמשך שם כ' שגם אם היתה לו ממנו ידיעה בינתיים בכתב או בע"פ מברך בראייתו "כי עיקר הברכה הוא על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו" והיינו דגדר הברכה הוא על הנאה ושמחת (הלב).

מזה נראה שגם שמיעת קולו ע"י טלפון בתוך ל' ימים אין מפקיע החיוב כיון דהברכה הוא על הנאה ושמחה דראיית פניו. ויש לעיין מהו הדין אם ראהו ע"י איזה מכשיר ראיה וכיוצא אם זה מפקיע חיוב הברכה (דגם זה מביא הנאה ושמחה) או דנאמר דאינו דומה ראיה על ידי מכשיר (שאין בזה שמחה והנאה כזו ד)לראיה פנים בפנים. ויש להסתפק לאידך: אם נאמר דגם ראייה דעל ידי מכשיר נחשב "לשמח ונהנה" בראייתו א"כ חייב לברך בזה1 2.

עוד יש להעיר: בטושו"ע נכתב ההלכה דברכת שהחיינו בראיית חבירו - בתחילת הסי' דברכת שהחיינו, קודם פסק ההלכה דברכת שהחיינו בראיית פרי חדש המתחדש משנה לשנה, ואדמה"ז סידר באופן הפכי: בפי"א הי"ב פסק אודות ראיית פרי חדש ולאח"ז בפי"ב ביאר אודות ראיית חבירו. גם יש להעיר: דבשו"ע המחבר כ' סימן בפ"ע על "שהחיינו" בקניית דברים חדשים (סי' רכ"ג), ובאדמה"ז זה בא בתחילת פי"ב.

ונראה לומר: שבטושו"ע סידר ההלכה דברכת שהחיינו לפי העניינים שעליהם מברכים שהחיינו: ולזה כ' סימן על קניית דברים חדשים ולידה (דברים דעשייה, או דנעשה דבר חדש), ולאח"ז בא סימן בפ"ע בברכות של ראיית דברים (סי' רכד), וברכת שהחיינו שע"י ראיה, ובזה עצמו קידם ראיית דברים חשובים (ראיית חבירו) ולאח"ז ראיית פירות (רכה). אבל אדמה"ז סידר לפי הגדר המחייב הברכה: לכן קידם בסי' בפ"ע אודות ראיית פירות, דחיובם הוא מפאת הנאת ראייתו ("ונהנה בראייתו" ל' בפי"א הי"ב), ולאח"ז בפי"ב פסק אודות הדברים דגדר המחייב של הברכה הוא (לא רק הנאה גרידא, אלא עוד) "שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עוה"ז..."3 4 5.

*) לעילוי נשמת אמי זקנתי האשה החשובה חוה נעכא בת אפרים מנשה זאיאנץ, נפטרה כ"א כסלו תש"ס. ולעילוי נשמת בעלה אבי זקני הרה"ח הרה"ת שמחה יצחק בן אברהם שמואל זאיאנץ, נפטר נר ג' דחנוכה כ"ז כסלו תשמ"ג. ת.נ.צ.ב.ה.

1) ואע"פ שאין אנו נוהגים בברכה זו בזה"ז (וכהשקו"ט בזה, וההסבר: שאין ברור אם חבירו חביב מאד ושמח ונהנה בראייתו), הרי אמר כ"ק אדמו"ר להרה"ג אברהם שי' שפירא שאף שאין נוהגים לברך שהחיינו על ראיית חבירו, הרי בוודאי אין מקפידים על הרוצה לברך ועונים אמן בלב שלם (סה"ש תשמ"ט ב - 738).

2) ולהעיר מהמבואר באג"מ י"ד סי' רכג בענין ביקור חולים ע"י הטלפון שבאמצע דיונו מביא א' הסברות דע"י הראיה מתרגש המבקר יותר ויבקש ביותר תחנונים וגם דהתפילה מתקבלת ביותר דהשכינה נמצאת שם. וגם שם יש לעיין: אם יש מעלה בבקור חולים פנים בפנים ממש על בק"ח ע"י ווידיאו: לטעם דבמקום החולה נמצאת השכינה יותר מובן שיש מעלה כשהוא אתו ממש יותר מבווידיאו, וגם לטעם דהראיה מביאו להתרגש יותר מובן שהראיה פנים בפנים ממש מביא יותר הרגשה מכשרואה אותו ע"י הווידיאו.

3) ובזה יש להמתיק ההלכה הנפסק בשו"ע ס"ב, דבמי שלא ראה מעולם - אע"פ ששלח לו מכתבים ונהנה בראייתו, אין מברך על ראייתו. ובשע"ת שם מבאר דאין האהבה אליו כ"כ עד שיהא שמח ונהנה בראייתו. אבל מל' השו"ע משמע שאכן נהנה בראייתו, ולפי הנ"ל יש לומר בפשטות יותר כוונת השו"ע: דאע"פ שנהנה - אינו שמח, ולכן אין מברך עליו.

4) והשמחה דבא ע"י קניית דברים לצורכו, קודמים לשמחה והנאה הבאה מראיית דבר שמחוץ ממנו.

5) ועדיין יש להעיר למה (בפי"ב הי"א) שינה אדמה"ז הסדר - ש(בסוף ההלכה) קידם הנאה לשמחה, ולפנ"ז קידם שמחה להנאה.

הערני ידידי הרב אפרים גראסבערגער שליט"א הספרן דספריית היכל מנחם בבארא פארק דבהוספות שבסוף שו"ע הרב לחנוכה הביא שנוסח הברכה הוא לברך: להדליק נר חנוכה, ובהערה מציין לסידור אדה"ז, ולמקור הביא מספר רוקח ועוד שאר ספרי הלכה וקבלה. ועמדתי משתומם דהלא נוסח אשכנז הוא (וכן מובא באו"ז ובראבי"ה ובעוד ספרי הראשונים בני אשכנז) להדליק נר של חנוכה, ואיך בא נוסח כזה להרוקח.

והנה המקור הוא בספר הרוקח סימן רכ"ו, דבסעי' ו' הביא הנוסח להדליק נר חנוכה, אבל דא עקא דבסוף סעיף א' הביא וז"ל וקיי"ל מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה, הדלקה במקומה עושה מצוה וכו'. וראה בהגהת ברכת שמעון בסוף ספר הרוקח שהעיר שאין להוכיח מדברי הרוקח לגבי נוסח הברכה כלום דהרי יש סתירה כאן, וא"כ בע"כ חד מיני' לאו דוקא.

אמנם חיפשתי בהכת"י של הספר וכן בהשלשה דפוסים הראשונים, דפוסי - פאנו, קרימונא והאנוי, ומצאתי דכולם יש להם בשני הפעמים הנוסח להדליק נר של, אבל בדפוס זאלקאווא (תקס"ו - הנדפס במצות ר' לוי יצחק מבארדיטשוב) שינה המגיה בשוגג או בכוונה כנוסחתו (כמו שנמצא לרוב בהרבה ספרים וסידורים).

בסידור הרוקח ובסידור ר' שלמה מגירמייזא (סדר חנוכה סימן ק"ה) הביאו "אקב"ו להדליק נר של חנוכה והיכן ציונו זכור ימות עולם וכו' שאל אביך ויגדך (דברים לב, ז), בפסוק י"ג תיבות ועם הקריאה י"ד תיבות וכן י"ד תיבות בברכה זו". ואכן בשבת דף כ"ג סומכו על סיפי' דקרא -שאל אביך ויגדך.

ואולי נדחק ונאמר דלפי זה מובן מה שמובא בהמגן אברהם בהל' חנוכה בתחילת סי' תרע"ו "שלחנוכה תיבה אחת (רש"ל [בשו"ת סימן פ"ה]) ושכתוב הטעם בשל"ה [בשם אביו] ושכן כתב המטה משה" (וכן הוא ברמב"ם הל' חנוכה). דהי' מקובל להרמב"ם ולהמהרש"ל שצריכים לומר של חנוכה וגם הי' להם הקבלה שהוא עפ"י מספר התיבות של הפסוק זכור ימות עולם ובפסוק הוא הרי י"ג תיבות, ע"כ דחקו לאוקים הגירסא של תיבת "של" וצירפה לתיבות "חנוכה".

בהנוגע לעשיית קידוש בליל ש"ק בין השעה שש לשבע, יש אומרים שזה שאין מקדשין בשעות אלו הוא דוקא על יין אדום אבל על יין לבן מותר לקדש.

ולכאו' זוהי טעות גמורה משום שבשו"ע או"ח ח"ב סימן רע"א סעיף ג' כתב אדה"ז - וז"ל: יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה (דהיינו שעה שביעית1 אחר חצות היום עסי' תכ"ח) אלא או קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבהכ"נ מבע"י עכ"ל.

וא"א לומר שכיון שאמר מזל מאדים דוקא לכן לא יקדש על יין אדום דוקא - דבפשטות אם כן הי' צריך אדה"ז לכתוב "שיש נזהרים שלא לקדש על יין אדום" ולכן צ"ל שהטעם שאין מקדשים בשעה הז' הוא כמו שכתב בתיקוני שבת (שזהו מקור אדה"ז) שיקדש קודם הלילה כי בתחלת ליל שבת היא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו ובסוף יום ו' מזל צדק ומלאכו צדקיא-ל והם שני מלאכים אחד רע ואחד טוב לכן יקדש בצדק או ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש, ע"כ.

ונראה מדבריו שהטעם שלא מקדשים בשעה הז' הוא משום שכיון שזוהי שעה רעה, ובשעה כזאת אין לקדש השבת.

ולהעיר ממ"ש כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו במכתב חודש טבת תשל"ט שראה שבבית כ"ק אדמו"ר הריי"צ - היו בלאה"כ מקדשין זמן רב לאחרי שעה השביעית2.

ולהעיר ג"כ מלקו"ש חלק ט"ז עמוד 576 דלכאורה השעה ז' הוא לא כמו שנראה על השעון (משום שלמשל בברוקלין הזמן על השעון הוא כמו שהוא בטאראנטא, ומ"מ לגבי הדלקת נרות שבת הזמנים מחולקים וזה משום שאין החמה על שני המקומות בשוה - ולכן איך אומרים ששעה הז' הוא 6:00 על השעון, שלכאורה היו צריכים לחשב הזמן בכל מקום לפי השמש ולפ"ז עושים בשעה הז')? וכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שהשעה הז' הוא כמו שהוא על שעון דוקא, (ז"א אחר חצות האמצעי דוקא ולא אחר חצות האמיתי). עיי"ש.

ומפי השמועה פסק הרה"ג הרב ז"ש ע"ה דווארקין שגם בקיץ הולכים בענין זה אחר שעון קיץ אע"פ שאין זה השעה הנכונה.

ולגבי זה שכתב אדה"ז בתחילת הסעיף (ג) שיש נזהרים עיין בלקו"ש חלק י"א עמוד 290.

1) מהשעות השוות (ולא זמניות), שכל אחת מהן היא של ששים דקות בכל עונות השנה, כי שלילת כל מזל היא שעה של ששים דקות (תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' פ"א). ועיין במכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשערי הלכה ומנהג אורח חיים (א) מכתב י"ח טבת תשט"ז.

2) שערי הלכה ומנהג או"ח (א) דף רסח.

השמטה ממה שנדפס בגליון הקודם בענין מי שנמצא בדרך והוא יגיע למקום מנוחה קודם שיעבור זמן תפילה (ע' 72, לאחר קטע המתחיל "המורם מכל הנ"ל"):

והנה לכל הדעות יותר טוב להתפלל העמידה במקום מנוחה כדי להתפלל בלי בלבולים. ויש לחקור אם עדיף יותר להתפלל במנין של אנשים במקום שהוא יודע שכשיתפלל עם המנין יהיה לו בלבולים של טרדת הדרך וכשהוא ימתין ולא יתפלל עכשיו אזי קרוב לוודאי שלא יהיה לו אותם הבלבולים. ולמשל כשאדם מוכן לנסוע באווירון וכדי להגיע להשדה תעופה אורכת זמן ויכול להיות שהוא יאחר מלבוא בזמן משום כל העיכובים של "טראפיק" עד שיגיע לשדה התעופה והנה אם הוא יתפלל במנין סמוך לביתו אזי יטריד עליו החשש שלא יגיע להאווירון בזמן. האם מותר לו להתפלל ביחידות בתוך הנמל כיון שאז לא יפריע לו דאגה זו. דהנה כיון שמהשו"ע מוכח שעדיף יותר להתפלל העמידה במנוחה אע"פ שיפסיד מסמך גאולה לתפלה ומסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור וכדמוכח מסימן קיא סעיף ג "ואם עד שלא קרא ק"ש מצא ציבור מתפללים לא יתפלל עמהם אלא קורא ק"ש ואח"כ יתפלל דמסמך גאולה לתפלה עדיף", א"כ כמו שכתב השו"ע בסימן צד סעיף ד גבי מי שקשה לו הענין של איחור דרכו ויטרד לבו ולא יכול לכוין והכל לפי הדרך ולפי הריחוק ולפי יראתו וישוב דעתו, כמו כן כאן י"ל שמותר לו להתפלל ביחידות אם הוא יודע שדאגת איחור הדרך לאווירון יטריד לבו.

והנראה לומר שחז"ל קבעו שהליכה בדרך נקרא בלבול בנוגע לתפילה וע"כ קבעו שיתפלל בביתו קודם ההליכה וגם קבעו שיכול להתפלל דרך הליכה אם הוא כבר נמצא בדרך אבל אין ללמד שכשהאדם מוכן לנסוע (אבל עדיין לא נסע) ויש דברים שמטרידין אותו שהוא יכול להתפלל ביחידות. שבמקרה כזה הוא מחויב להרגיע את עצמו כדי להתפלל עם המנין וכמו כל אבל שיש לו טרדות ומ"מ הוא מחוייב להרגיע עצמו כדי להתפלל בכוונה.

בגליון העבר הק' הרב א. ל. ע"ד נתינת צדקה בבית החיים, דמש"נ משאר מצות שאין לקיימן בביה"ק משום "לועג לרש", ואמאי לא חיישינן לזה בנתינת צדקה בבית הקברות, ומפו' בשו"ע דנוהגין כן (או"ח תקפא ס"ג) "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינה ונותנים שם צדקה לעניים" הרי בהדיא דנותנים צדקה שם בבית החיים, ולמה לא חיישינן כנ"ל, הרי אין המתים יכולים לקיים מצוה זו.

[-הנה מילת "שם" איתא בדפוסים הישנים דהשו"ע, אך בכו"כ דפוסים חדשים הושמט, עי' לשון הרמ"א ב'דעת תורה' להמהרש"ם, כפה"ח, גם במ"ב החדשים ליתא, ואולי י"ל הטעם לזה כיון דבמקורו בכל בו, וכן במהרי"ל, לא הובא נתינת הצדקה בשייכות לבית הקברות כלל, אלא כחלק מסדר היום דערב ר"ה, עיי"ש.

אמנם יעויין בבאה"ט שם שהביא בשם השל"ה "ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחינות", הרי בהדיא שהוא בבית הקברות, ועי' במט"מ אות תשפט, ובא"ר שם-].

ומבאר הנ"ל דיש לחלק בין מצוה זו לשאר המצות, דהא כשמקיים איזה מצוה - ציצית, תפילין, קריאה בס"ת וכדומה - אין לזה שום קשר ושייכות להנפטר, וה"ז בגדר מחרף המתים, שאינם יכולים לקיים מצוה זו. אבל בנתינת הצדקה ה"ז לזכות ולעילוי נשמת הנשמה ואי"ז בגדר "לועג לרש" כי אדרבה, כל המצוה נעשית לטובת ולזכות הנפטר, ולכן אין לחשוש וכו'.

אך לכאו' לא נרמז שם שרק צדקה "לזכות ולעילוי הנשמה" הוא דנהגו לתת בבית החיים, והמשמעות הוא דכל נתינת צדקה לעניים מותר בבית החיים. ועי' במחה"ש שם דהוא ע"ד "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", הרי דהוה הקדמה לתפילה.

ובאמת יל"ע אם נאסר בבית החיים כל עניני גמ"ח, ומצוות אשר בין אדם לחבירו, דאולי נאמר האיסור ד"לועג לרש" רק במצוות בין אדם למקום, וכהדוגמאות שהובאו בגמ' - ציצית, תפילין, ס"ת, אך לא בעניני גמ"ח, דמאן יאמר לן דכבוד המת עדיף מטובת החי, [ועוד, הרי כל יסוד האיסור הוא "שלא יאמרו המתים למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו, וחלשה דעת המתים כיון דאינם בני מצות" (ברכות יח, א, שאילתות שאילתא יד), וא"כ י"ל דכשגומל חסד עם הזולת אינו מחרף המתים בזה, דלא חלשה דעתם בזה שנעשה טובה ליהודי, והגם שלמעשה נעשה כאן מצוה, מ"מ אינו מראה בזה שהם אינם בני מצוה, ועצ"ע].

והרי הלכה מורווחת היא "כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירו, שבעת שמקיים מצות עשה של השבת אבדה מבטל עשה של קדושים יהיו", ופשוט שעל הישראל להחזירו ולקיים המצוה. וכן הרי פשוט שיש לקיים מצוות כיבוד או"א בבית הקברות.

אלא שבזה אוי"ל שאין ראיה כיון שא"כ יבטל מ"ע דאורייתא, ולא ידחה תקנת "לועג לרש" דרבנן - עשה דאורייתא.

[עי' רמב"ם פי"א מהל' גזילה ואבידה, ובמ"מ שם, דבעידנא דקא עייל לביה"ק אכתי לא מקיים מצות עשה וכו', אך יעויין ברדב"ז ב'רעז, דמשכחת ליה כשהאבדה נמצא בסוף ביה"ק, דמצות השבה וטומאה באין כאחת. ופשוט דגם כשהבעלים נמצאים בביה"ק על הישראל להשיבו].

ויל"ע בכ"ז עוד.

הנה מה שהביא הרב הנ"ל (בהערה הקודמת) מההלכה ד"כהן שראה האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירו" הא ישראל חייב להחזירו - הנה אולי יש לחלק דבהשבת אבידה לא מוכחא מילתא דלמצוה קאעביד, דהא הרואה יאמר דשלו הוא נוטל, או שהוא מפנה הביה"ח מדברים זרים. ומכיון שעצם המעשה אינו מורה על עשיית המצוה, לכן שפיר אין לחשוש לטענת המתים ד"עכשיו הם מחרפים לנו". אבל בשאר המצות כמו תפילין, ציצית - ולכאו' מצות הצדקה בתוכם - מוכח הדבר דלמצוה קאעביד, ושפיר יש לחשוש ל"לועג לרש".

ואולי יש לומר שנתינת הצדקה בביה"ח נחשבת כחלק מהתפילה, ולכן אי"כ "לועג לרש". זאת אומרת, דזה שנוהגין להתפלל בביה"ח הוא, כלשון הקיצור שו"ע בנוגע לערב ר"ה, "לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין ... קדוש וטהור והתפלה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש, ויעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים".

נמצא דהתפלה בביה"ח שייכת להנפטר (וכמו שאומרים במענה לשון: "כי גם להם הוא לתועלת והרבה פעמים נשמה מנשמה נאצלת"), ובאים דוקא שם מפני שהוא מקום קדוש וטהור. ופשיטא דאין לומר שהמתפלל לצרכיו (שלכמה דעות הוה מ"ע) בביה"ח ה"ז לועג לרש, דהא עצם התפלה במקום זה מורה על העילוי והקדושה של הנפטר, היפך הענין ד"עכשיו הם מחרפין לנו".

ולכן, באם נאמר דנתינת הצדקה הוא חלק מהתפלה אצל הצדיקים הנפטרים (וכמו שאכן רואים דנוהגין לתת צדקה רק אצל קברים קדושים), הנה אין מקום כלל לחשוש לחלישות דעת מצד המתים, שהרי, כאמור, עצם הנתינה במקום זה דוקא מורה על העילוי והקדושה דהנפטרים ולא להיפך.