בשו"ע אדמוה"ז או"ח סי' צה סעיף ה כתב דמי שנמצא בדרך שמותר לו להתפלל השמונה עשרה בדרך.

והנה לכאורה יש סתירה בדברי רבינו, כאן אומר רבינו "ומ"מ כדי לקיים מצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד אם ידוע לו שיהיה לו שם מקום מיוחד שלא יבלבלוהו בני הבית ואין בזה משום אין מחמיצין על המצות וזריזין מקדימין למצות כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר", אבל עיין בסי' כה סעיף ד בשו"ע רבינו: "וכן אם תפילין מזומנים בידו ואין מזומן עדיין לפניו הטלית א"צ להמתין על הטלית כדי להקדימו להנחת תפילין אלא יניח תפילין מיד וכשיביאו לו טלית יתעטף בו מפני שאין משהין את המצות אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר מצוה בשעתה חביבה".

וא"כ מדבריו בהלכות תפילין מוכח דאין משהין את המצוה אע"פ שאם ימתין יעשה המצוה אח"כ באופן יותר מובחר.

והנראה לומר שהיסוד להא דאמר רבינו שאין בזה משום אין מחמיצין את המצות כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר - הוא התרומת הדשן סי' לה שסובר שמותר להמתין כדי לקדש הלבנה במוצאי שבת כיון שמתכוין לקיים המצוה כשהוא לבוש בבגדי שבת. ועיין בשו"ת חכם צבי סי' קו שמביא התרומות הדשן, וכותב שכל זה אינו שייך כי אם במצוה אחת אבל לא בשתי מצות, זאת אומרת שאסור להשהות חד מצוה כדי לעשות מצוה אחרת באופן מובחר יותר, והטעם הפשוט בזה הוא, מפני שגנאי הוא להמצוה שהוא מאחר, וע"כ אם הוא מאחר אותו המצוה שהוא יעשה אחר כך רק באופן יותר מובחר לא נקרא בזיון לאותו המצוה.

והנה בהלכות תפילין כשכותב רבינו שיניח תפילין מיד שאין משהין את המצוה אע"פ שיש לומר שיעשה אח"כ ה"מצוה יותר מן המובחר" - הנה מה שכותב רבינו שאם יניח תחילה הטלית ואח"כ התפילין שאז נקרא מצוה יותר מן המובחר, היינו משום שמעיקר הדין צריך תחילה להתעטף בטלית ואחר כך יניח התפילין ש"תדיר ואינו תדיר תדיר קודם", וא"כ מה שהוא עושה המצות באופן שתדיר קודם אינו מראה שום מעלה בהתפילין אדרבה הוא מראה חסרון בהתפילין, וע"כ אם יאחר הנחת תפילין כדי ללבוש הטלית קודם משום תדיר ואינו תדיר נקרא ביזוי מצות תפילין ונופל עליו האיסור של אין משהין ומחמיצין המצוה.

אבל כל זה לא שייך למי שממתין להתפלל כדי להתפלל אחר כן בכוונה יתירה.

בשוע"ר סי' ו ס"ב-ג: יש נוהגים כשמשכימין בבוקר ורוצים לילך תיכף ומיד לבית הכנסת להתפלל ממתינים לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרין ברכות על נטילת ידים עם שאר ברכות השחר ... בד"א כשהולכין לביהכ"נ תיכף אחר נט"י ומתחילין מיד לסדר סדר הברכות אבל אסור להפסיק בין נטילה לברכה בלימוד או בשום תפלה וכ"ש בדברים אחרים.

וראיתי מי שהקשה ע"ז מהמבואר בסי' קסו ס"א שאפילו הליכה מביתו לבית אחר נקרא הפסק, וא"כ מדוע עצם ההליכה לביהכ"נ אינה הפסק.

ולא היה לו להביא ממרחק לחמו (מסי' קסו דמיירי לענין תיכף לנט"י סעודה, ואינו שייך לענינינו מכמה טעמים). כ"א הי' לו להביא מסי' ח סכ"ב לענין הפסק בברכת ציצית "דההליכה מביתו לביהכ"נ חשוב הפסק", ובקו"א שם סק"ה מאריך לבאר את ההוכחות לזה מכמה סוגיות (ומחלק בין זה לדין תיכף לנט"י סעודה הנ"ל).

אמנם באמת גם סוגית 'הפסק בברכה' אינה שייכת לענינינו, כי אם סוגית 'כל המצות צריך לברך עובר לעשייתן', כמבואר בסי' זה ס"ה. ושם מבואר בקצרה שדין נט"י שונה משאר המצות, כיון שבע"כ נדחית הברכה עד לאחר הנטילה. ואעפ"כ מסיים שם אשר "כל מה שאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה להנטילה צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים".

וביתר פירוט מבאר רבינו הלכה זו לקמן סי' קנח סט"ז: ואם שכח ולא בירך עד אחר הניגוב יברך אח"כ. ואע"פ שכל המצות שלא בירך עליהן עובר לעשייתן אינו מברך עליהן לאחר גמר עשייתן, מ"מ מצוה זו כיון שלפעמים א"א לברך עליה קודם עשייתה ... ומ"מ אם נזכר אחר שבירך המוציא שוב אינו מברך ענט"י ... שכיון שהנטילה אינה אלא בגלל האכילה כל שהתחיל לאכול שוב לא שייך לברך על הנטילה שכבר חלפה ועברה ... אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד אחרי עשייתה.

הרי לנו מכל הדברים האלו, אשר הפסק בין נט"י לברכה אין לזה קשר לסוגית הפסק בברכה, כ"א לסוגיית שאין סברא לומר שיוכל לברך אחר שחלפה ועברה המצוה. וא"כ בנידון דידן שנט"י היא הכנה לתפלה א"כ כל זמן שלא התפלל יכול לברך ענט"י, כמבואר לפנינו בסי' ו ס"ב.

ובזה מיושב בפשטות מה שהאריך לדון זה כמה, בטעם הדבר אשר אנו מברכים ענט"י בשחר אחר הנטילה השניה, ולא מיד אחרי הנטילה הראשונה, אף דלכאורה הוי הפסק בין נטילה הראשונה לברכה. ומטעם זה הקשה גם על מ"ש בבדי השלחן סי' ב סקט"ז, דלא אמרינן בזה חליף שעתא, ונכנס לדחוקים גדולים. ועפ"י האמור לעיל, ברורים כל הדברים האלה מבלי כל קושי.

ובזה מובן גם טעם הדבר, אשר נוהגין בחדרי תינוקות של בית רבן, לחנך את ילדי ישראל בברכות השחר בבואם לחדר ולתלמוד-תורה, ומתחילים עם ברכת ענט"י - אף שכבר עבר זה כמה זמן מעת נט"י של הילדים בבית, לפני ההליכה לחדר. ואין בזה חשש הפסק וברכה לבטלה, כאמור לעיל.

כל האמור בזה הוא להלכה למעשה, עד מתי יכול לברך אחרי נט"י. אמנם לכתחלה הורה רבינו בסי' ו ס"ה, אשר "כל מה דאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה להנטילה צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים".

וע"ז הקשה שוב, ממה שאין אנו נוהגים לברך ענט"י אחרי הנטילה הראשונה שליד המטה, ואין חוששין להפסק שבין הנטילה הראשונה, שהיא עיקר הנטילה לדעתו, לבין אמירת הברכה ענט"י.

אמנם בזה אנו באים להלכה השניה אשר מבאר רבינו בסי' קנח סט"ז: "ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה" ומטעם זה הוי עובר לעשייתה, שהיא גמר המצוה. והרי כן מצינו גם במצות ציצית ותפילין, שאם אינו יכול לברך בעת עשיית המצוה, יכול לברך קודם המשמוש, כיון שהוא חלק מעיקר המצוה (ראה שוע"ר סי' יח ס"ז. סי' כה סכ"ג. סי' ל ס"ג. סי' סו סי"א). וכן הוא גם בנט"י, כיון שנט"י השניה היא עם כל ההידורים, לכן היא עיקר המצוה, ומקרי שפיר עובר לעשייתה.

ויתירה מזו, אשר עיקר נטילת ידים שחרית היא הנטילה השניה, ולא הראשונה שליד המטה, כי נט"י הראשונה אינה מועילה כלל לנט"י שחרית - כ"א להסיר את טומאת הידים, כדי שלא לילך ד' אמות בעוד רוח הטומאה שורה על הידים, כמבואר בכ"מ. ולכן נוהגים בפשיטות אשר נט"י שליד המטה היא בלא מגבת על היד, אשר אסור לברך עליה לשיטת רבינו הזקן בסידורו, שכותב: גם צריך ליזהר אפילו לעכב ... שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה ... לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר.

ובאמת נטילת ידים שחרית עם מגבת על היד היא מוכרחת הרבה יותר מאשר בנט"י לסעודה, כי בנט"י לסעודה הוא רק לכתחלה, שהרי גם בלא מגבת אפשר להזהר שלא לנגוע בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה, משא"כ בנט"י שחרית, אשר היא בסירוגין, אינו במציאות כלל להזהר בזה בלי מגבת, ואינה מועלת כלל, ואסור לברך עליה לשיטת רבינו הזקן בסידורו.

מכל זאת מובן, אשר הנטילה הראשונה שליד המטה אינה אלא כדי שלא לילך ד' אמות בעוד רוח הטומאה שורה על הידים, ואין לברך עליה. וא"כ אין כל מקום לדון אודות הפסק בין הנטילה שאצל המטה לבין הברכה שאחרי הנטילה השניה, שהיא עיקר נט"י שחרית.

בגליון הקודם [תשפו] הביא הת' שדב"ל שמועה בשם הגרז"ש דווארקין שאף בזמן שמשנים השעון לשעון קיץ אין לקדש בליל ש"ק בין שעה שש לשבע אף שאינה השעה השביעית האמיתית - ואיני יודע מה מקור שמועה זו, אמנם הרשום בזכרוני כך הוא:

לערך בשנת תשל"ח שאלתי את הגרז"ש דווארקין ז"ל מהו זמן שעה שביעית שבו נזהרים מלקדש בליל שבת, וענה לי משש עד שבע. הראיתי לו המובא בלקו"ש חי"א שחצות הוא האמצע בין הזריחה והשקיעה. וענה לי: אני יודע מהמכתב הזה, זמן השעה השביעית הוא משש עד שבע. שאלתיו האם גם בקיץ, וצחק מזה ואמר שבשעון קיץ הוא משבע עד שמונה.

ומובן שיש הבדל מהשעונים שמזיזים הנה והנה, (כמו בקרית גן ישראל ועוד מוסדות לנוחיות התלמידים) וכל בר בי רב יודע שאין זו השעה המקובלת, ובכלל זה גם שעון קיץ, ובפרט שבכמה מקומות אינו מוחלט הזמן שיקבעוהו. משא"כ ההחלטה מוחלטת ומקובלת על כולם לחלק את כל העולם לפי השעון המקובל, כנראה, על זה כוונת הרבי שלא דייקו בזה לחשב מהו הזמן האמצעי. וצ"ע במקומות שהחצות האמצעי הוא בשעון הרגיל בשעה 1.