בשו"ע או"ח סי' שב סעיף ז כ' "טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאתחזי כמלבן, אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן, ויש מפרשים דה"מ לח אבל יבש אסור דהוי טוחן" ע"כ. ועיין בשו"ע רבינו סעיף יח שנקט כהט"ז ס"ק ו דכ"ז שאסור מד"ס הוא משום טוחן כשיש שם ממשות הטיט שבשעה שמגררו נופלים ממנו פירורים, שאז דומה לטוחן, אבל אם אין שם ממשות אלא מראה הטיט ומגרד שם לבטל המראה - אין זה דומה לטוחן ומותר כו'.

אבל עיין בביאור הלכה ד"ה 'דהוי טוחן' שכתב דנהי משום טוחן בודאי ליכא, הרי עכ"פ בזה הגירוד הוא מכוין ליפות הבגד שלא יהיה עליו רושם ליכלוך, ובודאי לא גרע זה מכסכוסי סודריא המבואר לעיל סעיף ה "חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו, אבל סודר אסור מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן". ומשום זה ממשיך הביאור הלכה לומר דה"נ בנדו"ד דאסור להסיר המראה, והגמרא שהתיר לגרד בציפורן היינו דוקא להעביר, משא"כ בזה שאין כאן טיט וכוונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל הרי הוא דומה ממש לס"ה הנ"ל. וממשיך הביאור הלכה לומר שכן מוכח בביאור דעת המחבר שכתב דמה שהתירו בנדו"ד לשפשף מבפנים הוא משום שיש עליו טיט, ובוודאי כוונתו דוקא משום טיט, משא"כ למעלה בסעיף ה לענין כסכוסי סודרא שאין שם טיט וכוונתו רק לצחצח הבגד, בוודאי דאסור, עיי"ש כל דברי הביאור הלכה. ולכאורה השגתו על דברי הט"ז ועל דברי רבינו היא חזקה.

והנראה לומר שבדברי רבינו בסעיף יב מתורצת השגת הביאור הלכה, דעיין שם בדבריו שכ' "חלוק לאחר כביסה מתקשה ומשפשפין אותו בידים לרככו, ואף הליבון שלו מצהיל יותר על ידי שיפשוף זה, ואעפ"כ מותר לשפשפו בשבת ואינו נראה כמלבן מפני שהדבר ידוע שכוונתו בשביל לרככו ולא בשביל להצהיל הליבון שאין אדם מקפיד כ"כ על ליבונו וציהולו של חלוק שהוא בגד תחתון, אבל בסודר שהוא בגד עליון ואדם מקפיד יותר על ליבונו וציהולו אסור לשפשפו בידים מפני שנראה כמתכוין להצהיל הליבון, והרי זה דומה למלבן".

והנה מדברי רבינו מוכח שעיקרי האב מלאכה של מלבן הוא (לא רק מה שמסיר הלכלוך) שעל ידי השפשוף הוא מצהיל ליבונו, ועי' לשון הגמרא קמ, ב "לרכוכי כותנייתא קא מיכוין ושפיר דמי או דילמא לאליבי חיורא קמיכוין ואסר", ועיי"ש ברש"י "הליבון מצהיל", וא"כ משם מוכח שעיקר מלאכת מלבן אינה מה שמסיר הלכלוכית מהבגד לבד, כי אם מלאכת ליבון כולל מה שהליבון מצהיל.

וי"ל שציהול הבגד נעשה על ידי שפשוף, אבל כשאדם מגרד טיט בציפורנו או גורד המראה בציפורן ואינו משפשף בבגד, בזה לא נעשה שום ציהול, ואינה דומה כלל למלאכת מלבן, וע"כ מותר. דהנה מדברי השו"ע ומדברי רבינו שכותבים שכל האיסור בשפשוף הוא משום שדומה למלבן מוכח שאין כאן שום איסור דאורייתא. ועי' בנו"כ השו"ע ושאר הפוסקים שמבארים הטעם דאין כאן שום איסור דאורייתא, דהיינו משום שאינו מכבס בגד במים, ועוד דכל המדובר כאן הוא על איסור דרבנן משום שדומה למלבן, ולא גזרו במקום שאין ציהולו מצהיל.

והראיה לזה (שלא גזרו אם אינו מצהיל) הוא מדף קמא, א "טיט שע"ג בגדו מכסכסו מבפנים ומגרדו בצפורן", ומפשטות לשון הגמרא מוכח שמותר לגרדו אפילו אם ע"י הגירוד מסיר כל הטיט ואין שום רושם של טיט שהבגד נשאר נקי לגמרי, דכיון שהוא אינו משפשף הבגד אין ליבונו מצהיל וע"כ מותר.

ובאמת גם דברי הגר"א מוסברין כדברי רבינו ודלא כמו שפירשם הביאור הלכה, עיי"ש בדבריו, וא"כ לדברי רבינו אין שום איסור בהסרת המראה בשבת אם הוא גורד המראה בלי שפשוף הבגד (אם אין מתכוין להצהיל הבגד), ואתי שפיר מה שפסק כהט"ז.

בנוגע לאם נשים נוטלין מים אחרונים אולי כדאי להעתיק מה שראיתי בספר בית נאמן בישראל בהלכות ברכת המזון, וז"ל:

יש נשים שאין נוטלין מים אחרונים, וכמו שכתב במור וקציעה (סוף סי' קפא) דאפשר שהוא מפני כך דנשים שלנו איסטניות ואינן נוגעות במאכל (אלא אוכלות בכף ומזלג) ולכן אין נוטלות מים אחרונים, וסיים דמ"מ אותן הנשים שאין זהירות לאכול בכף חייבות כמו אנשים בלי שום הפרש וצריך להודיען, ע"כ.

וכ"כ בשלמת חיים ח"ד סימן ג, שאין ספק דבין לטעם "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, ובין לטעם "מלח סדומית" - שווה אשה לאיש.

וכ"כ בערוה"ש סי' קפא ס"ה וז"ל "ויש לכל בעה"ב להזהיר לבני ביתו שיזהרו בזה [ליטול מים אחרונים]", עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שבהל' ח"ד סי' כג. ועי' בשו"ת ויברך דוד או"ח סי' ל' שהאריך בזה והעלה דלטעם הקבלה גם נשים יטלו מים אחרונים עיי"ש, עכ"ל בספר בית נאמן בישראל.

וכדאי היה לברר איך מנהגנו בזה.

וכן אם נשים מביטות בצפרנים בהבדלה אחר ברכת "בורא מאורי האש" כתב בספר 'בית נאמן בישראל' בהלכות ומנהגים להבדלה וז"ל:

בספר קצות השלחן (סימן צו ס"ק יב) כתב וז"ל "לא ראיתי שנשים יביטו בצפרנים אחר בורא מאורי האש, ואפשר הטעם על פי מה שכתב הפמ"ג בא"א סק"ה טעם הבטה בצפרנים לפי שאדם הראשון קודם החטא היה לבושו כולו צפורן כשחטא נפשט ונשאר רק הצפרנים ע"ש, על כן נהגו שלא להביט בצפרנים כי הן גרמו לזה, וכעין זה כתב השל"ה על מה שנהגו שלא לשתות מיין הבדלה לפי שעץ הדעת גפן היה, עכ"ל בקצות השלחן.

ונראה מדבריו דאף דמברכות בורא מאורי האש מכל מקום אין מביטות בצפרנים, וצריך לומר דברכת בורא מאורי האש שברכו, חל על מה שנהנים מהאור סתם, אמנם מנהגנו כהיום שגם הנשים מביטים על הצפרנים, עכ"ל בספר בית נאמן בישראל. וגם בזה כדאי לברר איך מנהגינו בזה.

בגליונות האחרונים דנתי בענין המדריגות - אם יש להם דין מחיצה לשבת. ניסיתי להוכיח משני הלכות שהמדרגות מבטלות את המחיצה. שוב נראית לי הוכחה ברורה מסי' שנח שהמדרגות מבטלות את המחיצה, ואין אומרים שיהי' להם דין של מתלקט י' טפחים מתוך פחות מד' אמות:

בשוע"ר סי' שנח ס"ט מבואר, גבי הרוצה לבטל מחיצה שלא הוקפה לדירת אדם: יש אומרים שיש תקנה על ידי שיניח עפר אצל הכותל משני צדדיו בגובה פחות מי' טפחים ורוחב העפר ד' טפחים או יותר באורך יותר מעשר אמות באורך הכותל ואם אין הכותל גבוה כ' טפחים שנמצא אין י' טפחים בגובה הכותל שמגובה העפר ולמעלה הרי הוא נחשב כפרוץ שם במקום העפר שהרי יש שם דריסת הרגל מקרקע עולם על גבי העפר הואיל ואין בגבהו י' טפחים וכל פחות מי' טפחים הוא כפרוץ ופתוח לגמרי ומן העפר יש דריסת הרגל על גבי הכותל ששם אינו גבוה עשרה והרי הוא כפרוץ שם לגמרי.

רואים מכאן ברור, שאף שהמדריגה שעשה יש לה רק ד' טפחים (ולא ד' אמות), ואעפי"כ מבטלת את המחיצה שגבוהה יותר מי' טפחים, ואין אומרים בזה דהוי מתלקט י' טפחים מתוך פחות מד' אמות [שוב ראיתי שראיה זו כבר הזכיר ידידי הרצ"ה שי' לוסטיג, בקובץ דברי תורה חוב' ג' ע' נה בשוה"ג].

אמנם צריך לברר הטעם שכאן צריך דוקא רוחב ד' טפחים, ואצלנו במדרגות (אף שכולם יחד יש להם הרבה יותר מד' טפחים, מ"מ) כל מדריגה לחוד יש להם פחות מד' טפחים.

ולבאר זה יש להקדים, כי המקור להלכה זו הוא בתרומת הדשן סי' עה, ושם כתב "והכי איתא ומוכח בכמה דוכתין במס' עירובין". ובודאי הכוונה לדף עז, ב - שנפסקה להלכה לקמן סי' שעב סי"ג: בנה אצטבא למטה אצל הכותל למעטו מגובה עשרה שאין ממנה לראשו י' טפחים שנוח לו לעלות במקום המיעוט וממנה יעלה על ראש כל הכותל אם יש בה ד' על ד' מועלת להשתמש בכל הכותל שהרי נוח לעלות דרך עליה על ראש הכותל הואיל ואין ממנה לראשו גובה עשרה.

ועדיין צ"ע, שהרי מבואר שם מיד: אבל אינה חשובה כפתח לכותל זה לערב יחד אפילו עשה כן גם בחצר השניה. כלומר, שזה שבונים אצטבא ד' על ד' משני צידי הכותל אינו מבטל לגמרי את מחיצת הכותל עד שיחשב כפתח, ואין זה מועיל אלא שיהי' מותר לטלטל על ראש הכותל, כי ע"י האצטבא "משתמש עליו בנחת" (כמבואר שם סי"ב ובכ"מ בהמשך הסימן). וא"כ איך מוכיח משם התרומת הדשן שזה מועיל אפילו כדי לבטל לגמרי את המחיצה.

ונראה שעיקר הוכחתו של התרומת הדשן היא משיטת התוס' (עירובין שם ד"ה אם יש באצטבא) ורא"ש (שם פ"ז ס"ד) שסוברים שאצטבא זו מועילה אף שיהי' חשוב כפתח לכותל זה לערב יחד [אלא שבסוף מביא הרא"ש שם את שיטת הר"מ ז"ל (פסקי עירובין להר"מ מרוטנבורג סי' קפח) שמפרש את הגמרא באופן אחר, ואינו מחלק בין רחב ד' טפחים לאינו רחב ד' טפחים, כי בכל אופן מועיל להשתמש על הכותל ואינו מועיל שיהי' חשוב כפתח). והטור פסק בשתיהם לחומרא (הן כפירוש הרא"ש והתוס' והן כפירוש הר"מ), שגם כשאצטבא רחב ד' על ד' אינו נחשב פתח לכותל לערב יחד, ומקשה ע"ז הב"י: "ולא ידעתי למה, דכיון דבאיזה תירוץ מהם מתיישב למה ליה למנקט כחומרי שניהם". אלא שלמרות זאת פסק בשו"ע שניהם לחומרא, כהטור, וכן נפסק בשוע"ר. ובתרומת הדשן למד זאת מעיקר ההלכה שם לשיטת התוס' והרא"ש, שהאצטבא הזאת מועילה לבטל המחיצה גם כדי לערב יחד].

אמנם עדיין צ"ע, שהרי מבואר לעיל סי' שמה סכ"ב: בית נמוך שאין תוכו י' טפחים בגובה ... אם חוקק בהם ד' על ד' ... שבמקום החקק עצמו ששם הוא גבוה העשרה ... אם אין הכתלים גבוהים עשרה אפילו בצד החיצון שלהם אין החקק נעשה רשות היחיד אלא אם כן הוא סמוך לכתלים פחות מג' טפחים שאז מצטרף שפתו לגובה הכתלים להשלימם לעשרה.

מבואר מכאן, שסגי באצטבא רחבה ג' טפחים כדי לבטל את מחיצת הכותל, שאם יש בה ג' טפחים אין אומרים לבוד בין שני חצאי הכותל, שכל אחד מהם אין בו גובה י' טפחים. ואף ששם מיירי בבית מקורה, אין נראה שום סברא לחלק בנידון זה בין בית מקורה לאינו מקורה. וכן מפורש בביאור הגר"א סי' שנח ס"ב, ועפי"ז ביאר גם את ההלכה דגידוד חמשה ומחיצה חמשה (דלקמן סי' שסב ס"ד), דהיינו דוקא שאין ביניהם ג' טפחים, שאז מצטרפין שניהם ע"י לבוד, משא"כ כשיש ביניהם ג' טפחים מבטלת המדריגה הזאת את המחיצה.

ועפי"ז הקשה בביאורי הגר"א שם על תרומת הדשן שם, מדוע הצריך כאן דוקא שיהי' רוחב העפר ד' טפחים ונשאר בקושיה. והיינו שבשלמא בסוגיה של האצטבא שבסי' שעב, ששם צריכים שיהי' "משתמש עליו בנחת", מובן הטעם שצריך דוקא שיהי' רחב ד' טפחים, אבל כאן שצריך ביטול המחיצה לכאורה סגי בג' טפחים. ועכצ"ל לדעת התרומת הדשן, שלא רצה להקל כאן יותר ממה שמצינו בפירוש בדין הכותל שבין ב' חצרות (שהרי בלא"ה יש כאן קולא גדולה להתיר ע"י ביטול הכותל רק לשבת אחת, כמבואר לקמן בהמשך הסעיף שיש חולקים מטעם זה).

וכ"ז הוא רק כאשר יש כאן רק מדריגה (אצטבא) אחת, שהיא מבטלת את מחיצת הכותל ע"י שיש בה ג' טפחים (כדי להוציא מדין לבוד) או ד' טפחים (כדי שיוכלו לעמוד עליו ולהשתמש בנחת). משא"כ כשיש כמה מדרגות ליד הכותל, יש להוכיח לכאורה שמבטל את מחיצת הכותל אפילו אין רוחב ג' או ד' בכל מדריגה ומדריגה:

א) לפי הטעם של לבוד, הרי ברור שכאשר יש כמה מדרגות, יש יותר מג' טפחים מתחלת המדריגה הא' עד סוף המדריגה האחרונה, ואין אומרים בזה לבוד אפילו אם בכל מדריגה יש פחות מג' טפחים.

ב) לפי הטעם של להשתמש בנחת, מבואר לקמן שם (סי' שעב סי"א וסי"ג), שזה שאנו צריכים שתהי' האצטבא (או הסולם) רחב ד' הוא דוקא כשיש גובה ג' טפחים בין האצטבא לבין ראש הכותל, משא"כ כשעולה הסולם עד פחות מג' טפחים מראש הכותל (ועאכו"כ מדרגות, שגובה כל מדרגה פחות מג' טפחים גובה), לדברי הכל מתבטלת בזה המחיצה אפילו אין בכל מדריגה רוחב ד' טפחים.

מה גם שבד"כ המדרגות הם יותר מג' טפחים רוחב (לשיעורי הגרא"ח נאה הם 24 ס"מ, שהם 9.5 אינטש), בפרט המדרגות שבחצר, שהם בד"כ רחבים יותר מאלו שבתוך הבית, ולפעמים הם ד' טפחים (לשיעור הגא"ח נאה הם 32 ס"מ, שהם 12.5 אינטש). וכיון שכל מדריגה יש בה יותר מג' טפחים, ולפעמים גם ד' טפחים, הרי כל אחת מהמדרגות יש בכוחה לבטל את המחיצה לגמרי, וכנ"ל.

בכל האמור לעיל מיירי באצטבא או מדריגה של חול שמבטלת את המחיצה לקולא. עאכו"כ במקום שהמדריגות מבטלות את המחיצה לחומרא, שאין לסמוך על זה - שיחשבו המדריגות כאילו הן מחיצה להתיר הטלטול בשבת.

בשוע"ר סי' שס ס"ז: "וכל זה כששני כותלי אורך הקרפף הקצר הפרוץ במילואו הם בולטים ונכנסים לתוך חלל הרחב שאם לא כן אין זו פירצה במילואה ... הואיל ונשתיירו גיפופים קטנים מהכותל הנפרץ ואף שגיפופים אלו אינן נראין למי שעומד בפנים בתוך הקרפף או החצר או הבית הנפרץ במילואו כיון שהם נראים למי שעומד בחוץ נדונין משום פסין לפרצה כמו שהלחי הנראה מבחוץ ולא מבפנים נידון משום לחי למבוי כמו שיתבאר בסי' שס"ג... מה שאין כן כשכתלי ארכו של הקצר בולטים ונכנסים לתוך החלל הרחב אזי ניכר ונראה שהגיפופים הללו אינם מכותל רחבו של הקצר".

וכן פסק בשוע"ר גם בסי' נה ס"כ. סי' עט ס"ז. סי' שנח סכ"א. סי' שעד ס"ג. ומקורו מעירובין ט, ב (גבי הא דתנן "חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותר וקטנה אסורה"): "אמר ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה".

אמנם לפום ריהטא צריך עיון, כיון שבנכנסין כתלי קטנה לגדולה הרי אין הלחי נראה גם להעומד בחצר הגדולה, וא"כ אין כאן לחי גם לגבי החצר הגדולה, ולפי זה לכאורה צריכים לאסור כאן הטלטול גם בחצר הגדולה, כמו שאסור לטלטל בין הבליטות.

והיינו שאי אפשר לומר שאנו רואים כאילו יש פתח בין החצר הקטנה ובין מה שבין הבליטות, כזה:

שהרי להעומד בין הבליטות הוא פרוץ במילואו לחצר הקטנה ואסור לטלטל בו.

וכן אי אפשר לומר שאנו רואים כאילו יש פתח בין החצר הגדולה ובין מה שבין הבליטות, כזה:

שהרי שם אין לא פס ולא לחי ולא קורה, ומבואר בריש סי' שסג, שברוח רביעית של חצר צריך להיות או פס ד' טפחים או ב' פסים בשני צדדי הפרצה, וכאן שניהם אינם במקום זה שבין החצר הגדולה ומה שבין הבליטות.

ועל כרחינו מוכח מהלכה זו, שכל פירצה בחצר, שאינה פרוצה במילואה ואין בה יותר מעשר אמות, מותרת אפילו בלא היתר של פס או לחי או קורה, מפני שהיא כפתח בכל אופן. זאת אומרת, שכאשר יש לחי או פס, אין הכוונה שהלחי או הפס היא מזוזת הפתח שנשארה, אלא שגם כאשר אין שום לחי או פס ליד הפתח, כיון שאינו פרוץ במילואו אומרים שהפירצה היא פתח ומותר לטלטל בחצר. וכיון שכאן (הפירצה שבין החצר הגדולה ובין מה שבין הבליטות) אינה פרוצה במילואה, לכן אף שאין כאן לא פס ולא לחי ולא קורה, מ"מ מותרת מפני שהיא כפתח.

ובזה נפשטה השאלה שדנתי בה לעיל (גליון תתטז עמ' 54), לענין טלטול מבית למפרסת, שראיתי בכמה בתים המרפסות מחוברות ובנויות בצורה זו (כאשר המדרגות הן בין הבליטות, וכבר נתבאר שאין לסמוך על המדרגות בתוך מחיצה):

ודימיתי לומר שאסור לטלטל בו בלי תיקון (בשני פסין לשני צדדי המדרגות) מטעם האמור לעיל, כיון שאין לבליטה זו לא פס ולא לחי. אמנם עפ"י האמור לעיל אפשר שמותר לטלטל בה, כיון שהפירצה אינה במילואה.

הלכה זו של "נכנסין כותלי קטנה לגדולה", מובאת כאמור בכל סוגיות בשוע"ר, שדינם דומה לנידון דידן. אמנם מה שהובאה הלכה זו בשוע"ר סי' שנח סכ"א - נפלאו הדברים ממני.

וז"ל שם: "קרפף בית סאתים מצומצמים שלא הוקף לדירה שנפרץ במילואו לחצר הקרפף אסור מפני שמקום המחיצה שנפרצה מייתרו ונעשה יותר על בית סאתים ... אבל אם לא נפרץ במילואו אלא נשארו בו גיפופין מכאן ומכאן אין מקום הפרצה מייתרו לפי שחודן הפנימי של הגיפופין יורד וסותם ומחודן הפנימית ולחוץ הוא רשות בפני עצמו ... ואפילו נפרץ במילואו אינו אסור אלא אם כן כתלי ארכו בולטים ונכנסים לתוך חלל החצר והם מופלגים שם ג' טפחים מכתלי אורך החצר שאם לא כן ניתר הוא בגיפופי החצר כמו שיתבאר בסי' ש"ס".

מקור הלכה זו היא ברשב"א בעבודת הקדש שער ג ס"ג, הובא במ"מ שם פט"ז ה"ז, ובב"י כאן ד"ה קרפף בית סאתים וחצר. ובטור ושו"ע ובנו"כ לא הובא תנאי זה, רק בשוע"ר.

אמנם דבר זה צריך עיון גדול, וכי מה מועילים גיפופי החצר לגבי המקום שהיתה עומדת בו המחיצה לפני שנפרצה? הרי גם בלא שיהיו כתלי ארכו בולטים ונכנסים לתוך החלל החצר, אחרי שנפרצה המחיצה לא נראה שום רושם למקום המחיצה מבפנים, כ"א מבחוץ לצד החצר הגדולה, ומה א"כ מועיל זה להתיר את המקום שהיתה עומדת בו המחיצה - שלא לייתר את הקרפף שיהי' יותר על בית סאתיים.

ואולי זאת היא כוונת רבינו בציון שעל הגליון להלכה זו: "רשב"א. מ"מ (ואפשר דבכה"ג חודו החיצון כו')". וראיתי שבמ"מ וציונים נדחק בכוונת הערה זו. ואולי הכוונה בזה היא להקשות את האמור לעיל, שאפשר דבכה"ג (דהוי נראה מבחוץ, בחצר הגדולה) אמרינן ודאי דחודו החיצון יורד וסותם, וא"כ גם בלא שיהיו כתלי ארכו בולטים ונכנסים לתוך חלל החצר, עדיין מקום המחיצות מייתר ואוסר את הקרפף. ואולי מטעם זה לא הובא תנאי זה בשו"ע ונו"כ.

ומה שצריך לעיין בזה הוא רק מדוע כתב זאת רק בתור "ואפשר"? ומדוע השאיר את ההלכה הזאת בפנים השו"ע? וכי איך נבאר את דברי הרשב"א והמ"מ? וצ"ע.

בגליונות האחרונים העתקתי רשימת מ"מ וציונים שבשוע"ר הוצאת עוז והדר, שהעתיקו אות באות מס' מ"מ לקו"א שבשוע"ר, והפלא שבזה אשר העתיקו את המראי מקומות האלו עם כל טעויות הדפוס שבהם - כסומא בארובה, מבלי לבדוק בעצמם, ומבלי להודיע בהקדמתם מבטן מי יצאו הדברים. ואף התייהרו בהקדמתם לאמר, כי הם השקיעו בזה הון רב ויגיעה רבה, עד שאסור בכל תוקף להעתיק מראי מקומות אלו.

במשך עבודת עריכת ההוצאה החדשה של שוע"ר נרשמו אצלי עוד כמה מ"מ מוטעים שהעתיקו בהוצאה הנזכרת:

סי' שמח ס"ק א: עי' תוס'. ובמ"מ צויין: שבת ג' ע"ב ד"ה מי. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל: שבת ג, ב ד"ה ואיבעית (שגם זהו כחוכא ואטלולא).

שם ס"ק ג: מ"א סס"י שנ"ד. ובמ"מ צויין: ס"ק ב. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), ואוצ"ל: סי' שנב ס"ק ד (מתי גוזרים בכרמלית שיהי' כמו רה"ר).

שם: ובב"י שם. ובמ"מ צויין: סי' שנ"ד ד"ה בור בר"ה. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), ואוצ"ל: סי' שנב סוף ד"ה הקורא (שלא אומרים דהוי גזירה לגזירה).

סי' שנ ס"ק א: לרבא דף צ"ב. ובמ"מ צויין: אוצ"ל ד' צ"ט דעירובין. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר, ושינוי הגירסה על יסוד טעות זו), וצ"ל: שבת צב, א.

שם: רש"י שם. ובמ"מ צויין: עירובין צט ע"א ד"ה רישא. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו, וצ"ל: ד"ה התם למעלה מי' (שם בשבת צב, א).

שם: בתוס' שם. ובמ"מ צויין: שבת ג' ע"א ד"ה מאי. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו, וצ"ל ד"ה התם למעלה מי' (שם בשבת צב, א).

סי' שנג ס"ק א: סוף פ' הזורק. ובמ"מ צויין: שבת ק ע"ב. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל קא, ב (בספינות קשורות זו בזו, דמהני עירוב, אף שדופני הספינה גבוהות י' טפחים).

שם: ובסי' שנ"ה. ובמ"מ צויין: סעיף א. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל: סעיף ח.

שם ס"ק ב: דבסי' שמ"ה. ובמ"מ צויין: סעי' יג. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו, וצ"ל ס"ח.

בשו"ע אדה"ז סי' קנו ס"ז הוא אומר: "ואינו מחויב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו, שהוא גס בו. אבל איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו א"צ להוכיחו, כיון שבודאי לא ישמע לו. אבל חבירו אפי' אם יודע שלא ישמע לו חייב להוכיחו".

ובגליון אות נז צוין המקור*: מג"א סי' תר"ח סק"ג בשם ס' חסידים סי' תי"ג. וז"ל המג"א: "ובס"ח סי' תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ".

ויש לשים לב לשינוי הלשונות בעוד שבמג"א ובס"ח הרי זה נאמר כהוראה פרקטית מובנת, הרי שאדה"ז מוסיף לזה כמה מלים: "(ואינו מחויב להוכיח) אלא עמיתו שהוא חבירו...", ולכאורה מה הכוונה "בעמיתו שהוא חבירו"?

ונראה בפשטות שאדה"ז כותב כאן ההגדרה ההלכתית של הלכה זו: הרי במצות תוכחה נאמר (קדושים יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך", ומזה יוצא לפי אדה"ז גדר ההלכה שדוקא את החבר ("עמיתך") צריך להוכיח, אבל מי שאינו חברו לא צריך להוכיחו, כיון שלא עליו ציותה התורה. וההסברה בזה ש"עמיתך" הוא חלק מעצם המצוה, כיון שכל עיקר מצות תוכחה אינו אלא כדי להשפיע על השני, הרי באם אינו חבירו ודאי לא ישמע לו וא"כ חסר כאן עיקר גדר התוכחה.

והנה כותב אדה"ז בתניא פרק לב: "ומ"ש בגמ' שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתך בתורה ומצות, ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בס' חרדים, אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו... צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'...".

הלשונות כאן בתניא מורים שאדה"ז מסביר את "עמיתך" במובן כפול: פירושו הפשוט של המלה "חבירו... מקורב אצלו", וגם הנדרש בגמ' "עמיתך, עם שאתך בתורה ומצות". ומקורו כנראה מתנד"א ס"פ יח שצוין בקיצורים והערות של הצ"צ: "לעמיתך שהוא אוהבך, ושהוא עמך בתומ"צ אתה חייב להוכיח". וההסברה בזה שגם "עמיתך, עם שאתך בתורה ומצות" הוא חלק מעצם המצוה לפי אדה"ז בתניא, י"ל ע"ד הנ"ל, כיון שמצות תוכחה אינו אלא כדי להשפיע על השני, הרי באם אין חבירו שומר תומ"צ ודאי לא ישמע לו וא"כ חסר כאן עיקר גדר התוכחה. ויש להאריך עוד ולא באתי רק להעיר.