בשוע"ר סי' שסג ס"ח: אם הרחיק הלחי מן הכותל ג' טפחים בין לתוך חלל רוחב המבוי בין להלאה לצד חוץ לא עשה ולא כלום אבל פחות מג' טפחים כלבוד הוא.

ובסי"ב שם: הגביהו מהארץ ג' טפחים פסול שהלחי הוא כמחיצה ומחיצה הגבוה ג' טפחים מן הארץ אינה מחיצה מפני שהגדיים יכולים לבקוע תחתיה ואם הגביהו פחות משלשה אף על פי שאין בו אלא ז' ומשהו כשר לפי שכל לבוד רואין אותו כמלא.

שתי הלכות אלו הן מגמרא עירובין יד, ב: אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה ולא כלום. אפילו לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד [עד ד' טפחים] הני מילי למעלה [בקורה] אבל למטה [בלחי] כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה לא קאמר.

ובשו"ת דברי נחמיה או"ח (בסופו, בהערות לסעיף זה) מקשה על מ"ש בס"ח: אבל קצת קשה למה לא הזכיר כאן גם טעם דגדיים בוקעים שבגמרא, וכדרך שהזכיר זה בסי"ב גבי הגביהו. לכאורה מזה משמע שרבינו ז"ל אזיל גם כאן לשיטתי' בתשובה כת"י, שכתב דה"ט שבגמרא לא קאי כי אם אהגביהו כו'.

והכוונה לשו"ת אדה"ז סי' ג (והשלמתו שנדפסה בשו"ת דברי נחמיה סי' כד), שבה חולק על הבכור שור ריש עירובין, וכותב: מובן מדבריו שהבין דהא דאמרינן בגמרא דהוי לי' מחיצה שגדיים כו' קאי גם אהפליגו מן הכותל ג' טפחים. ושגגה היא דהא רשב"ג לא מודה בכה"ג כדאיתא בדף ט' באנו למחלוקת כו' [עירובין ט, א שגם בלחי אמרינן לרשב"ג לבוד בפחות מד' טפחים], אלא בלמטה דוקא מודה משום שהגדיים כו', אבל בהפליגו מן הכותל לא איכפת לן בגדיים בוקעים שהרי פרצת מבוי בעשר מראשו כמ"ש התוס' דף ו ד"ה אחד זה וכמ"ש המ"א ריש שסה [ס"ק ג, שגם לדעת הטור לא איכפת לן בפירצה ג' בראשו], אלא היינו טעמא משום דלחי אינו נידון משום מחיצה אלא בצירוף מחיצות גמורות שתים לפחות אבל בלא צירוף מחיצות גמורות לא מהני כלל אלא [ב]כעין פסי ביראות הלכך לא מהני אלא בסמוך למחיצה גמורה ולא במופלג ממנה שאינו מצטרף עמה.

ובשו"ת דברי נחמיה שם כותב על זה: לכאורה צע"ג מדף טז ע"ב עי' שם דהתם קאי אמחיצת קנים כפירש"י .

דהנה תנן (כלאים פ"ד מ"ד): מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחברו ג' טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זו כמחיצה. ובתוספתא (פ"ד דכלאים, מובא בעירובין טז, א): צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. וברש"י שם ד"ה צריך: דדקירת גדי מבטל לה מתורת לבוד. וע"ז מבואר בגמרא (שם טז, ב) שבזה מודה גם רשב"ג (אף שבד"כ סובר שאומרים לבוד עד ד' טפחים): וכי אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרינן לבוד [בד' טפחים] הני מילי למעלה אבל למטה הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמרינן לבוד.

וא"כ מקשה בדברי נחמיה, איך כותב כאן רבינו הזקן שבהפליג את הלחי מן הכותל ג' טפחים אמרינן לבוד לרשב"ג, ולא איכפת לן בגדיים בוקעים בין הלחי ובין הכותל שאצלו; והרי מפורש בגמרא הנ"ל, שגם כשיש ג' טפחים בין קנה לקנה מודה רשב"ג שאין אומרים לבוד, כיון שגדיים בוקעים בו. ונשאר בצע"ג. ומצוה ליישב דברי רבינו.

אמנם באמת שיטת רבינו הזקן ברורה כשמש, אשר הא דגדיים בוקעים (אינו מבטל את הדין של לבוד כ"א) מבטל את הדין מחיצה - שנפעל ע"י לבוד או ע"י גוד אחית. ואלו הן כל ראיותיו שמביא, שבנידון דידן שהלחי מופלג מהכותל ג' טפחים, אמרינן לבוד לרשב"ג, ואין בקיעת הגדיים מבטלת את המחיצה בנידון זה.

דהנה עיקר דין גדיים בוקעים הוא לבטל מחיצה שנעשית (לא ע"י לבוד, כ"א) ע"י גוד אחית, כדאיתא בשבת (קא, א): אלמא אמרינן גוד אחית מחיצתא ... התם הויא ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. ופרש"י שם (ד"ה מידי איריא): ובקיעת גדיים מעכבת מלמימר גוד אחית שהרי עוברין תחתיה. וכן נפסק בשוע"ר סי' שמה ס"א: שאי אפשר לומר שם גוד אחית מחמת בקיעת הגדיים. וכ"ז אינו שייך ללבוד כלל, כי אם שהגדיים מבטלים את המחיצה שנפעלת ע"י גוד אחית.

וכן שנינו (סוכה טז, א): המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוה מן הארץ שלשה טפחים פסולה. ובגמרא שם מבואר הטעם, כי מחיצה תלויה אינה מתרת. ובגמרא שבת צז, א: התם היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. הרי גם שם במחיצה תלויה עיקר ההיתר הוא מטעם גוד אחית (כמבואר ברש"י עירובין פז, ב במשנה ד"ה אלא אם כן, ובשוע"ר סי' שנה ס"א וס"י), ובמקום שהגדיים בוקעים מתבטלת המחיצה הזאת הנעשית ע"י גוד אחית.

וכ"ה בדין פירש מחצלת על הקורה (עירובין יד, א) דפסלינן מחיצה תלויה כיון שהגדיים בוקעין בה. ובכ"ז אין אומרים שהבקיעת הגדיים מבטלת את ה"לבוד", שהרי אין שם לבוד כלל, כ"א שבקיעת הגדיים מבטלת את המחיצה שנפעלת ע"י גוד אחית.

אמנם מצינו גם שבקיעת הגדיים מבטלת את המחיצה שנפעלת ע"י לבוד (לרשב"ג דאמרינן לבוד עד ד' טפחים), דכיון שהגדיים בוקעים בג' טפחים, הרי בקיעת הגדיים מבטלת את המחיצה הנעשית ע"י לבוד לרשב"ג.

ולכאורה היה מקום לפרש בגמרא (עירובין שם טז, ב - גבי מחיצת הקנים שיש ביניהם שלשה טפחים): "הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמרינן לבוד" דהיינו שמתבטל עצם דין הלבוד. אמנם רבינו הזקן לומד בפשיטות שדין לבוד אינו מתבטל ע"י בקיעת הגדיים, כי אם המחיצה (שנפעלת ע"י לבוד או ע"י גוד אחית) מתבטלת ע"י בקיעת הגדיים. ופירוש לשון הגמרא הוא לפי"ז: "הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה" ומתבטלת המחיצה הזאת, ואינה נכשרת ע"י לבוד.

וכן הא דאמרינן (עירובין יד, ב - גבי לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים) "אפילו לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד [עד ד' טפחים] הני מילי למעלה אבל למטה כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה לא קאמר", פירוש הדברים הוא, שאף שהלחי נידון משום מחיצה (כמבואר בשוע"ר סי' שסג ס"א ובכ"מ), מ"מ כיון שהלחי גבוה מן הקרקע ג' טפחים, רואים אנו כאילו גם כל המחיצה היא גבוהה ג' טפחים, ולכן נפסלת ע"י בקיעת הגדיים (וכדיוק לשון הגמרא "דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה" ולא "לחי שהגדיין בוקעין בו").

[ואף שגם בפתח שנכשר ע"י לחי כדינו עדיין הגדיים בוקעים בפתח, כך גם בפתח הנכשר ע"י קורה, או ע"י צורת הפתח, או ע"י פי תקרה יורד וסותם - עדיין הגדיים בוקעים בפתח, ואעפי"כ אין בקיעתם מבטלת את המחיצה.

שאני התם שזה שאנו אומרים בכל לחי שהוא נידון כמחיצה (שוע"ר סי' שסג ס"א) ויורד וסותם (סי' שסה ס"ו), וכן בצורת הפתח (סי' שסד ס"ד) - היינו שעי"ז נחשבת הפירצה כמו פתח. ואפילו כשאומרים "פי תקרה יורד וסותם" הוא רק מטעם שנחשב כמו פתח (שוע"ר סי' שסא ס"ה), ולכן אין הפתח מתבטל ע"י בקיעת הגדיים, ולא ע"י בקיעת אנשים, שהרי זהו תוכנו של פתח שבוקעים בו אנשים וגדיים.

משא"כ כשהמחיצה נפעלת ע"י לבוד או ע"י גוד אחית, שאז אין זה נחשב לפתח כי אם למחיצה גמורה, הנה מחיצה זו מתבטלת ע"י בקיעת הגדיים].

עתה נבוא לביאור דברי רבינו הזקן בתשובתו, בדין לחי שהפליגו מן הכותל ג' טפחים, שלדעת רשב"ג אמרינן בו לבוד (עד ד' טפחים), ואין הלבוד מתבטל ע"י בקיעת הגדיים, כיון שהמחיצה הזאת הנכשרת כאן ע"י לחי אינה נפסלת ע"י בקיעת הגדיים. ואף אם נאמר שהלחי נידון כמחיצה רק מהלחי ועד לכותל השני של המבוי, ונשארת פירצה של ג' טפחים בין הלחי לכותל שאצלו, מ"מ מוכיח רבינו הזקן מכמה מקורות, שפירצת ג' טפחים שבראש המבוי (הסמוכה לפתח המבוי שנכשר ע"י לחי או קורה) אינה פוסלת את המבוי.

וא"כ מיושבת בפשיטות קושייתו של הדברי נחמיה מגמרא מפורשת לכאורה, על מ"ש רבינו הזקן בתשובתו - כי מה שמבואר בגמרא שם טז, ב שבקיעת הגדיים מבטלת את המחיצה היינו דוקא במחיצת הקנים, שנפעלת ע"י לבוד. משא"כ בלחי, שסמיכותו לכותל היא ע"י לבוד, אין בקיעת הגדיים שבין הלחי לבין הכותל מבטלת את הלבוד שלהם, כיון שפירצת ג' טפחים שבראש המבוי (הסמוכה לפתח המבוי שנכשר ע"י לחי או קורה) אינה פוסלת את המחיצה.

על זה מביא רבינו את ראייתו מדף ט, א: מבוי שרצפו בלחיין פחות פחות מד' (שאין בין לחי ללחי ד' אבל יש ביניהן ג' - רש"י) באנו לחלוקת רשב"ג ורבנן, לרשב"ג דאמר אמרינן לבד משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי (דלרבן שמעון הוו כולהו כחד לחי ואין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי - רש"י). רואים מכאן שאף כשיש ג' טפחים בין לחי ללחי ויש בקיעת גדיים לא מתבטל בזה הלבוד.

וע"ז כותב בדברי נחמיה שם: "ובדף ט' י"ל שאין הגדי מזדקר בבת ראש שהכותל מעכב כו'". אמנם באמת ראיית רבינו היא ברורה כשמש, שהרי גם כשלחי סמוך לכותל והגביהו מן הקרקע שלשה אמרינן בגמרא (יד, ב) שהגדיים בוקעין בה (דהיינו שיכולין הגדיים להדחק תחת הלחי הצמוד לכותל ועביו משהו), וא"כ מדוע לא נאמר כן גם במבוי שרצפו בלחיין שיש ביניהם שלשה? אלא ודאי מוכח מכאן שבקיעת הגדיים לא מבטלת את הלבוד כי אם את המחיצה שנפעלת ע"י הלבוד. וא"כ כאן בדף ט', שישנה מחיצה טובה, אין בקיעת הגדיים מבטלת את הלבוד שבין לחי ללחי. משא"כ בדף יד, ב ובדף טז, ב (שמשם מקשה בדברי נחמיה) מתבטלת המחיצה (הנפעלת ע"י לבוד) מחמת בקיעת הגדיים.