בקובץ אהלי שם חלק ט' ע' ש"ה, כותב הרב יהושע מונדשיין שי' דכלה שנישאה אינה חייבת לכסות ראשה מיד אחר החופה, רק למחרת ליל החתונה. והוא תומך יסודותיו בזה אשר:

1) כן נהגו קהילות שונות וכן אצל יוצאי הונגריה

2) מחדש שכן "נהגו בבית הרב" וראייתו לזה הוה מזה שכתוב בספר המאמרים לכ"ק אדמו"ר הריי"צ קונטרסים ח"א ע' 50 שהמאמר ד"ה כל הנהנה שנאמר למחרת חתונתו של כ"ק אדמו"ר, נאמר "בסעודת שלייער וארמעס". וכותב בזה"ל: "ושמעתי מהרה"ח ר' רפאל כהן כי סעודה זו היתה נערכת בבוקר שלאחר ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה חבושה פאה נכרית (שלייער הוא המטפחת לכיסוי הראש). אלא שבסה"מ נאמר שסעודה זו היתה בליל ד' ט"ו כסלו, היינו כיממה אחר החופה".

את היסוד ההלכתי מבאר הוא בזה שמחדש "שכיסוי הראש אינו דין באשת איש אלא בבעולה דוקא". והוא מסתמך בהדין ד"אלמנה מכסה ראשה אע"פ שאינה אשת איש, ומאידך גיסא, מי שנבעלה קודם שנישאה אפשר שתצטרך לכסות ראשה, וכמ"ש בהגהות דגול מרבבה אהע"ז סי' כ"א ס"ב".

בהיות שנראה ברור כי כל דבריו הם טעות דמוכח, והם נגד הדין, ורבים מסתמכים על מ"ש עד כי נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה. על כן יש לברר הדין הנכון כדלהלן:

דין ברור הוא שכל אשה נשואה (גם היא עדיין בתולה) חייבת לכסות ראשה. אין שום פוסק שחולק ע"ז. מה שהדגול מרבבה מחדש הוא רק שגם אשה שלא נישאה, גם היא חייבת לכסות ראשה, אם נבעלה. והדבר מרפסן איגרי, שמביא הר"י מונדשיין את הדגול מרבבה כראי' לדבריו, בה בשעה שדוקא באותו הדגול מרבבה מפורש כותב היפך הבנת הר"י מונדשיין. וזה"ל: "בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע". וכותב שם שגם אם נתגרשה או נתאלמנה עדיין חייבת לכסות ראשה - אף שהיא עדיין בתולה, עאכו"כ שבעודה תחת בעלה, פשוט הדבר שכן הוא. ומביא הדגול מרבבה הוכחה מוכחת מהמפורש בירושלמי פ"ב דכתובות סוף הלכה א', דעל המשנה שם שאם העידו עדים על אשה שיצאה אל חופתה וראשה פרוע, דמזה ידעינן שהיתה בתולה וכתובתה מאתיים, פריך בירושלמי "וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא" (כשבאה לגבות מן היתומים ניחוש שמא לכך יצאה וראשה פרוע לפי שהיא בתולה אלמנה מן הנישואין ואין לה כתובה אלא מנה - קרבן העדה). ומשני "זאת בתולה אינה יוצאה וראשה פרוע - קרבן העדה. ובפני משה שם: "זאת אומרת בתולה מן הנישואין. אסורה לצאת ראשה פרוע, שכבר נקרא עליה שם נשואה".)

כפה"נ ששגיאה הנ"ל יצאה ממה שבטור אבה"ע סי' כ"א סעיף ב' כתוב "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש", דגם פנויה חייבת לכסות ראשה, וע"ז כתוב בב"ח בשם המרדכי ובפרישה שם על הטור, וכן כתבו על השו"ע - החלקת מחוקק ס"ק ב' והבית שמואל ס"ק ה', "וצריך לומר דבפנויה בעולה קאמר אבל הבתולות אינן באזהרה" (-לשון הב"ח), ומוכיחים כן מהגמ' כתובות הנ"ל דאם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, דמוכח דבתולה שהיא פנויה לא מכסה ראשה.

אבל, מזה שמחלקים כן בהדין דפנויה, ואילו בנשואה לא כותב שום פוסק לחלק כך, מזה יוצא ברור דבנשואה אין שום הפרש בין בתולה לבעולה.

יתר מזה: הדגול מרבבה הנ"ל ס"ל דגם פנויה שהיא בתולה, חייבת לכסות ראשה באם נישאה כבר, אף שאח"כ נתאלמנה או נתגרשה, דדוקא פנויה שמעולם לא נישאה, פטורה לדעתו מכיסוי הראש. וההוכחה שלו היא מהירושלמי הנ"ל "זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע", דמזה שיצאת וראשה פרוע, מזה ידעינן שאינה בתולה מן הנישואין שנתאלמנה או נתגרשה.

אבל גם שאר הפוסקים שנזכר בדבריהם החילוק שבין בתולה לבעולה, הרי"ז דוקא בפנויה כנ"ל. אבל אשה נשואה לית מאן דפליג דחייבת בכיסוי שערה.

יתר על כל הנ"ל: באוצר הפוסקים לאה"ע סימן כ"א סעיף ב' אות כ"ז מובא חילוקי דעות בין הפוסקים, האם אשה שנתארסה ועדיין לא נכנסה לחופה, האם גם היא חייבת לכסות ראשה. בהגהות רעק"א לשו"ע שם על מ"ש הבית שמואל אודות פנויה, "אבל בתולה מותר", כ' ע"ז "ארוסה אסורה" מהר"י הלוי בתשובה חאה"ע סי' ח'". וכן פוסק בשו"ת רעק"א תנינא סי' ע"ט. וכן אסרו ארוסה לפרוע את ראשה - הבית מאיר, החוות יאיר (-בזמן הזה, עכ"פ, דדמי לנשואה), ס' מים רבים, וערך שי.

ובאפי זוטרי סקי"א כ' "כבר נהגו בכל תפוצות ישראל שאם נתקדשה קודם הנישואין איזה זמן, מאיזה סיבה, שתיכף מכסות ראשן כאשת איש, ופוק חזי מעמא דבר".

ויש מתירים ארוסה בפריעת ראש, והם המשאת משה שבות יעקב, ספר יהושע, ישועות יעקב, ועוד.

והרי ארוסה פשוט שעוד לא נבעלה, ומ"מ יש פוסקים רבים שמחייבים בכיסוי הראש. ואלו שמתירים - הוא רק עד הנישואין, אבל אחרי נשואין אין שום פלוגתא ואין מי שמתיר פריעת ראש באשה נשואה גם אם עוד לא נבעלה, וזה לא קיימא לשאלה כלל.

ואשר למנהג בית הרב, מפורש שמעתי מגיסי הרה"ח י"מ גורארי' שי' שאביו הרה"ח ש"ז גורארי' שי' מפורש שמע מהרבנית ח"מ ע"ה אשת כ"ק אדמו"ר זי"ע שתיכף מזמן חופתה כסתה את ראשה. וכן שמע מהרבנית נח"ד ע"ה.

ואת הראי' שמביא הרב יהושע מונדשיין שי' ממה שעשו למחרת החופה "שלייער וארמעס". תרגומו של "שלייער" הוא לא כפי שחושב שהוא המטפחת לכיסוי הראש, כי לזה קורין באידיש "טיכעל" או "פאטשיילע". שלייער הוא המכסה שעל הפנים ששמים על פני הכלה. כן מתורגם תיבת שלייער בכמה ספרי-מילון אידיש, וכן מפורש בפי' תפארת ישראל על המשנה ריש פרק ב' דכתובות אות ד' בפירושו להינומא שהוא צעיף - שלייער - לכסות עינים, ע"ש. (אלא שאחרי החופה יש כמה כלות שנוהגות להרים את המכסה מעל הפנים ומשימות אותו למעלה ע"ג שער הראש לכיסוי, למשך הסעודה). מובן ופשוט לפי זה שאין שום קשר בין הפאה נכרית או המטפחת הרגילה שעל השער, לשם "שלייער". ויכול להיות שלמחרת יום החופה, כאשר הופיעה הכלה לראשונה בסעודה בלי השלייער על פני', קראו את שם הסעודה שלייער-וארמעס. איך שיהי', לא נוגע כ"כ טעם השם, כי מובן ופשוט דאין לבנות מגדלים של חידושי דינים הפורחים באויר היפך המפורש בפוסקים על "סברת הכרס" של פירוש שלייער וארמעס.

גם, פירושו שמכסים את הראש רק אחרי שנעשית הכלה בעולה, ולכבוד זאת עושים סעודה למחרת החופה, לכאורה כ"ז הוא היפך הצניעות, היפך השכל, והיפך הנהוג, כמ"ש בפ"ת אה"ע סי' ס"ב אות כ' בשם שו"ת תשובה מאהבה ובשם הרש"ל ריש כתובות שכתבו לבטל המנהג לעשות סעודה ולהזמין אנשים בענין דומה לזה, ע"ש.

לסיכום: ההיתר הנ"ל הוא טעות דמוכח, ולדינא חייבת הכלה לכסות ראשה בעת היכנסה לחופה.

אחד בקשני למצוא משפחות שיתנו לילדיהם שמות על שם הוריו ואחיו שנספו בשואה. אחד מרבני אנ"ש בארה"ק הגיב ע"ז שישנם האומרים בשם הרה"צ מבעלז שיזהרו מלקרות לילדים שם ע"ש הקדושים, ואמר שיש בזה סכנה, ח"ו.

אמנם, למעשה ישנם כמה שנותנים שמות ע"ש קדושי השואה. ולכל לראש יש לברר האם יש בזה איזו הוראות מכ"ק אדמו"ר זי"ע, כי אנו אין לנו אלא דברי רבינו.

שמעתי שכ"ק אדמו"ר הסכים ונתן ברכות לאלה שנתנו שם לילדיהם ע"ש אחי כ"ק אדמו"ר "דוב בער" שנרצח ע"י הנאצים ימ"ש.

באגרות ק' של כ"ק אדמו"ר, כרך י"ב ע' תל"ד, (אגרת ד' תמח) כותב במענה לשאלה שנכתבה ע"י ר' מאיר אבצן, ששאל אם לקרוא לבנו שנולד לו אז בשם "גרשון מנחם מענדל" - אחר אביו שנאבד במלחמה.

וע"ז באה מענת כ"ק אדמו"ר: "במ"ש ע"ד השם - הנה כמה גרשון מ"מ היו בעולם, ואם האב והאם שיחיו שניהם יסכימו ע"ש זה, יה"ר שיהי' לאריכות יו"ש טובות".

הרי מפורש שאלה כזו וכ"ק אדמו"ר הורה לתת שם כזה. ולחשש שלא לתת שם ע"ש מי שאיתרע מזלי', כותב "הנה כמה גרשון מ"מ היו בעולם".

איך שיהי' הטעם והמקור לזה, הרי למעשה הורה לתת שם כזה. הרב הנ"ל אמר על הוראה זו של כ"ק אדמו"ר שאולי זוהי הוראה פרטית, שלא שייכת לאחרים. אמנם, לכאורה אאל"כ, שהרי כ"ק אדמו"ר כותב מילתא בטעמא. אלא שמובן שיש להשתדל להבין מקור ההיתר בהלכה.

לכאורה, פירושו הוא כי מצינו דעות שונות בין הפוסקים האם לתת שם אחר מי שנרצח ל"ע:

הרמב"ן (פ' פינחס כ"ו, י"ג) כ' בשמות ארד ונעמן שבלע אביהם קראם ע"ש האחים שלו שמתו בלא בנים. ובפ' וישב (ל"ח, חב') גבי זה שיהודה רצה שאונן ייבם תמר אשת ער "והקם זרע לאחיך" ורש"י מפרש "הבן יקרא ע"ש המת", כותב ע"ז הרמב"ן דא"כ מה איכפת לי' לאונן עד כי השחית זרעו, "ומה הרעה אשר תבוא עליו אם יקרא בנו בשם אחיו שמת, ורוב בנ"א מתאווים לעשות כן".

גם הרמ"א בהל' גיטין (קכ"ט, כ"ו) כותב דמסתמא נותנין השם גדלי' ע"ש גדליהו בן אחיקם שנהרג, ולכן יש לכתוב השם מלא "גדליהו" - עם וא"ו.

אכן בספר חסידים (סימן רמ"ד) מאריך בצורך להזהר בשם, ושיש שמות הגורמים טוב או ח"ו כו', וכותב שלא לתת שם בדאתחזק הזיקא ב"פ (-למ"ד שנים לחזקה) או שלש פעמים (למ"ד בג' פעמים הוי חזקה) שבנ"א הנקראים בשם זה ניזוקים. הרי שחושש דיש שמות שגורמים למזל רע. אלא שכנ' לא מיירי דוקא במי שמכוון לתת השם אחרי אדם זה שמת בצעירותו, כ"א שעצם השם גורם רעה - גם כאשר לא מכוונים למישהו.

ולמי שמת בלי בנים מחמיר גם בפעם אחת, דכ' בספר החסידים סי' תע"ז, דמי שמתה בתו, אם הניחה בן או בת, תקרא (בתו אחרת) בש' המתה. ואם אין לה זרע, לא יקרא ע"ש המתה. הרי כותב מפורש להיפך מהרמב"ן. (והכנה"ג אבה"ע ס"ב כ' דאדרבה, המנהג דכשלא הניחה זרע דוקא אז יש לדקדק ביותר לקרות בשמה. ודעתו כמובא לעיל ב' הרמב"ן.)

אמנם, הים של שלמה גיטין פ"ד סי' לא - כותב דהשם ישעי' מן הסתם אינו ע"ש ישעיהו הנביא, דלא מסקינן בשמי' דאיתרע מזלי' - שנרצח, ולכן כותבין ישעי'ה - בלי וא"ו. ומובן כן בשמו בבית שמואל הל' גיטין, שמות אנשים אות יו"ד, בשם ישעיהו. וגם בשם גדלי' כ' הבית שמואל שאינו ע"ש גדליהו בן אחיקם שנרצח, דריע מזלי', כ"א ע"ש אחר, ולכן כותבין גדלי'ה, ישעי'ה - בלי וא"ו, ודלא כרמ"א הנ"ל.

ובפתחי תשובה יו"ד קט"ז ס"ק ו' בש' שו"ת אדני פז סי' כ"ה וסי' ל"ד דכשמת אחד, אין לקרות בשם זה, דריע מזלי'.

בטעם הרמ"א, שאכן נותנין שם ע"ש גדליהו (וישעיהו) שנרצח, כ' באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קכ"ב) דאם זה שנרצח היה צדיק, לא חיישינן לזה. אבל החת"ס לא ס"ל כן.

דבשו"ת חת"ס אבה"ע ח"ב סי' כ"ה כותב דזה שכותבין עקיבה (ב"ה") הוא כדי לשנות משמו של ר' עקיבא שבש"ס הוא ב"א" בסופו, כי ר' עקיבא נסרק במסרקות של ברזל ולזה רומז האות "א" דיצאה נשמתו באחד. אבל האות "ה" רומז על שמחה כבפסוק אור זרוע גו' שמחה. ולכן שינו את השם.

ומבאר שיטת הרמ"א דמתיר לקרות שם ע"ש גדלי' וישעי' שנרצחו, שהוא ע"ד שכ' התוס' (יומא ל"ח, ב. כתובות ק"ד, ב) ליישב קושיית ר"ת לענין האיסור לקרות ע"ש רשע כי שם רשעים ירקב, דאם גם אחר נק' בשם זה במקרא והי' צדיק, מסקינן בשמי'. וכ' החת"ס שהרמ"א מדמה סכנתא לאיסורא, דכמו"כ בשם של מי שנרצח, מסקינן בשמי' באם מוצאים השם גם אצל אחרים. והשם גדלי' וישעי', נמצאים במקרא אצל אחרים, לכן מותר לדעתו. אבל המהרש"ל בים של שלמה ס"ל דחמירא סכנתא מאיסורא.

עפ"ז, שמדמין סכנתא לאיסורא, כפי פירוש החת"ס ברמ"א הנ"ל, יש להעיר עוד ממ"ש ההפלאה (כתובות דף ק"ד, ב) בשם רשע, דגם ר"ת דאוסר השם שבנא (אף דהיה עוד מי שנקרא בשם זה שלא היה רשע - לפי התוס') ס"ל דוודאי בשם הרגיל, כמו שם מנשה, אין לפסול השם בשביל שנמצא אדם רשע בשמו, כמ"ש התוס'. אבל בשם פלאי, שאין רגילין בו, אפילו נמצא ג"כ צדיק שנקרא בשם זה, אין לקרות בשמו כיון שאין הכל יודעין. ועפ"י הנ"ל מהחת"ס דהרמ"א מדמה סכנתא לאיסורא, נמצא לפי"ז דמותר לקרות שם לילד (לדעה זו) ע"ש מי שנרצח, באם השם אינו שם פלאי, כ"א שרגילין בו הרבה בנ"א.

אלא, דכ"ז הוא לפי ביאור החת"ס בדעת הרמ"א. אבל לדעת המהרש"ל שאוסר בשם גדליהו וישעיהו, לכאורה היה צ"ל אסור גם שם שאינו פלאי.

אכן, לכאורה יש הפרש גדול בין הדין שלא לתת שם על אדם רשע, לבין הדין שלא לתת שם על מי שנרצח ואיתרע מזלי'. כי זה שלא נותנים שם של אדם רשע הוא משום "שם רשעים ירקב", שלא יהי' זכר לאותו רשע. לכן גדר האיסור הוא כשמכוונים ע"ש אותו הרשע, או שעכ"פ נראה הדבר לעיני בנ"א שהשם ניתן כזכר לאותו רשע.

אבל הדין שלא נותנים שם של מי שאיתרע מזלי', הרי מפורש בספר חסידים (המובא לעיל) שלא נוגע כלל הכוונה ע"ש מי נותנים השם, כ"א כל מה שנוגע לנו הוא לקבוע את התכונה של עצם השם הזה. וכאשר קרה אסון למי שנקרא שם זה, הרי"ז הוכחה שמזלו של עצם השם גורם. זאת אומרת שאין הפירוש שאדם זה שמת יש לו מזל רע, ולכן ילד שיכוונו לתת לו שם לזכר אדם זה, יגרום זכר אדם זה להנולד מזל רע. כ"ז אינו נכון! כי אם להיפך שעצם השם הוא זה שגרם את המזל הרע לאדם שמת. וכאשר יקראו לעוד בנ"א שם כזה, גם לו יגרום השם הזה מזל רע - (גם אם לא יכוונו כלל לתת השם כזכר לאותו אדם שנרצח).

ועפ"ז נמצא דפשוט גם להמהרש"ל דשמות שנקראו בהם הרבה בנ"א שחיו שנים ארוכות ובריאים, אז איגלאי מילתא כי שמות אלו אין להם שום מזל רע (גם אם ינתנו לילד כזכר למי שמת בצעירותו).

ועפ"ז מובן בפשיטות מ"ש כ"ק אדמו"ר "הנה כמה גרשון מ"מ היו בעולם", שלכן אין בזה חשש. (לכאורה, חיבור השמות "גרשון מ"מ" לא רגיל כ"כ. אלא שהשם גרשון והשם מנחם מענדל, כל שם לעצמו הוא רגיל. ומזה יש ללמוד דגם מי שנקרא בשמות מחוברים והחיבור לא רגיל, מ"מ מותר באם כל שם לעצמו הוא שם רגיל1).

ומזה שבנוגע לשאלתנו האם לתת שמות ע"ש קדושי השואה - באם הם שמות רגילים, הרי בפירוש הורה כ"ק אדמו"ר להיתר, וכותב "ואם האב והאם שיחיו שניהם יסכימו ע"ש זה, יה"ר שיהי' לאריכות יו"ש טובות".

לכאורה יש להוסיף עוד טעם להיתר גם בשמות שאינם רגילים, כדלהלן: לעיל העתקנו מהים של שלמה גיטין פ"ד סי' ל"א - דכותב לכתוב "ישעיה" (בלי וא"ו בסוף) ולא "ישעיהו" דלא מסקינן בשמי' של ישעיהו הנביא דאיתרע מזלי' - שנרצח. ושהבית שמואל מוסיף דכן הוא בשם גדלי' דיש לכותבו גדליה (בלי וא"ו בסוף) ולא כשם "גדליהו" בן אחיקם שנרצח, דריע מזלי'.

ולכאורה יש פליאה נשגבה בזה שהמהרש"ל סותר מ"ש הוא בעצמו בשם עקיב', דהמהרש"ל מעתיק בפ"ד דגיטין את השו"ת בפוסקים האם לכתוב בסופו בא' - עקיבא או בה' - עקיבה, ומסיק דלכתחילה כותבין בה' כהרמז של סופי תיבות הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" דקאי על ר' עקיבה. ולכאורה יפלא כי רק עקיב' היה מהרוגי מלכות, כדמביא המהרש"ל שם, ולמה לא חשש המהרש"ל לא לקרות בשמו של ר' עקיבא שנרצח, כמו שחושש המהרש"ל עצמו של לקרוא ישעיהו (אם וא"ו בסוף) כשמו של ישעיהו הנביא דאיתרע מזלי' שנהרג.

(ופשטות דבריו אינם כדמשמע לכאורה מהחתם סופר הנ"ל שזה שכותבין עקיבה - בה"א - הוא כדי לשנות משמו של ר' עקיבא "דכל ר"ע בש"ס באלף בסוף". כי המהרש"ל בפירוש כותב דהשם הוא ע"ש רבי עקיבא - ע"ש. וכן כותב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש כרך ז' ע' 349: "בכתיבת שם עקיבא והראו להריא"ז בחלום אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ס"ת עקיבה בה"א... לדעת איך היה שמו של רבי עקיבא שעמו מקושרים השמות עקיבא גם בדורות שלאחריו". ומ"ש החתם סופר "דכל ר"ע בש"ס באלף בסוף" - בכל הש"ס ירושלמי שלפנינו כתוב רבי "עקיבה" - בה"א).

לכאורה פירוש דברי המהרש"ל שלא יסתרו דבריו זל"ז, הוא בפשיטות: גדליהו שנרצח ע"י ישמעאל, היתה רציחתו משום קנאה. וישעיהו שנרצח ע"י מנשה (יבמות דף מ"ט) היתה רציחתו מוסתר כאילו המלך מנשה הרגו "לשם שמים" כי טעו שדברי ישעי' סותרים את דברי משה רבינו (ע"ש ביבמות). משא"כ מיתת רבי עקיבא שהיה מהרוגי מלכות ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים נ, א. בבא בתרא י, ב). ורבי עקיבא אמר ע"ז (ברכות סא, ב) "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו", ואיך נוכל לומר עליו דאיתרע מזלי' בזה שנהרג, הרי הוא שמח מזה שהגיע לחלקו הזכות הנורא למות על קידוש השם. ועד"ז מביא כ"ק אדמו"ר (לקו"ש כרך כ"א ע' 176), שהבית יוסף "זכה" למות על קידוש השם, ורק ש"אבד" זכותו זה מחמת סיבה.

נמצא עפ"ז דהקדושים שנרצחו על קידוש השם בשואה - אא"ל שאיתרע מזלייהו, כ"א להיפך ש"זכו" לקידוש השם. ולא רק לדעת הרמ"א, כ"א גם לדעת המהרש"ל הוי היתר גמור לקרות על שמם, כמו שמו של רבי עקיבא.

(כמה מאלה שנרצחו היה משום דת. אבל גם הרוח שנרצחו ע"י הנאצים על עצם היותם יהודים, גם זה יש להחשיב כמיתה על קידוש השם. כי בטור (וכ"ה בשו"ע) יו"ד קנז כ' (מהרא"ש רפ"ב דע"ז) "אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו, דכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר". והבית יוסף (והש"ך) שם מביא מהנמ"י (ב"ק מ, א) שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי, מותר לשנות מלבושיו כדי שלא יכירוהו כיהודי. ומ"מ אסור לו לומר שהוא גוי. ז.א. דמיתה על עצם היותו יהודי נחשב כמוסר נפשו עק"ה.

כנראה דבעת השואה היו כאלו שהתירו לנהוג כגויים כדי להנצל, כי הנאצים רצחו לא לעבור על דת, כי אם על עצם היותם יהודים. אבל ידוע שכ"ק אדמו"ר סיכן נפשו והלך למשרד הגסטפו להודיעם כי זה שנרשם שמו כאינו-יהודי, היתה טעות, ושהוא יהודי.

עכ"פ לפועל כבר נתקבל הדבר שכל אלה שנספו בשואה נחשבים כקדושים).

עוד יש להעיר מהגמרא (בבא קמא קטז, ב. בבא מציעא ק"ה, ב) דנזק שאירע לכל המדינה לא נחשב לרוע המזל של איש פרטי, ד"מכת מדינה היא". וא"כ איך נאמר שהריגת יהודי בשואה ע"י הנאצים - הוא לרוע מזלו של שמו שבו נקרא, ואשר לכן אין לקרות בשם זה - הרי אין זה שייך כלל לשמו הפרטי, כי מכת המדינה ומכת כל העולם היהודי היתה.

וזה שכ"ק אדמו"ר מרשה לתת השם גרשון מנחם מענדל רק משום זה ש"כמה גרשון מ"מ היו בעולם", דמשמע שאלולי טעם זה היה אסור, הרי זה משום דמיירי במי ש"אביו נאבד במלחמה", ז"א שלא היתה ידועה בדיוק אופן הריגתו, אולי לא היה בין הקדושים שנרצחו כולם ביחד מחמת היותם יהודים.

וגם באופן זה מתיר כ"ק אדמו"ר בשמות שרגילים אצל אחרים.

אולי יש שיודעים מעוד הוראות בזה מכ"ק אדמו"ר זי"ע, ואבקש מהקוראים להעיר בזה.