1) כן הוא גם מנהגנו, אבל בקיצשו"ע סי' קמ"א סעי' י"ד כתב ד"אינו מנהג נכון, אלא הקורא לבד יאמרם, והקהל ישמעו כמו כל המגילה", והוא מה'חיי-אדם' הל' מגילה סעי' כ"ב.

2) להעיר שהר' ש"י זוין ב'מועדים בהלכה' ע' רא, הביא את דברי הצפע"נ הנ"ל וסיים דההברקה מפתיעה, אבל לדינא יש להשיב, ולא כתב מה יש להשיב.

*) ראה בס' אבני חשן סי' ע בענין זה, ושם ביאר דסב"ל להצפע"נ דשומע כעונה מועיל רק על הדברים שהם שייכים לעצם המצוה. משא"כ הדין דנשימה אחת דעשרת בני המן אינו תנאי בגוף מצוות הקריאה, אלא מצוה צדדית לפרסם הנס שנתלו כאחת. וכיון שאין זה חלק ממצוות הקריאה, לא אמרינן ע"ז שומע כעונה עיי"ש. המערכת.

בשו"ע אדמה"ז סק"י ס"ה "אין צריך לומר תפלת הדרך, אלא פעם אחת בכל יום שהוא הולך" (דהיינו בשם ומלכות). אמנם בסידור כותב: "צריך לאמרה משהחזיק בדרך חוץ לעיר ביום ראשון כשנוסע מביתו . . ובשאר הימים שמתעכב בדרך עד שובו לביתו, יאמר אותה בכל בוקר אפי' במלון, ויחתום ברוך אתה שומע תפלה בלי הזכרת השם".

ובספר 'משמרת שלום' סי' טז, מקשה על מקורו של אדמה"ז בסידורו וז"ל: "ולא ידעתי מנין לו והוא לכאורה נגד כל הפוסקים". וכן הקשו הערוך השולחן.

ובהוצאה החדשה של השו"ע בפסקי הסידור, מציין שם "ראה שוע"ר שם ס"ה "בכל יום שהוא הולך", ובס"ח "ויש אומרים שלא תקנו תפלת הדרך אלא בתחלת הדרך שהיא פרסה ראשונה ויש לחוש לדבריהם . . יאמר אותה בלא ברכה". ראה 'פרי חדש' שם ס"ד-ה . . העו"ב תשי"ח ע' 5".

וכוונתם לכאורה בהציון לה'פרי חדש', הוא שזהו מקורו של אדמה"ז בסידורו כמש"כ הרב גייסינסקי שי' בהעו"ב שם.

אמנם הפר"ח שם חולק על השו"ע שצריך לומר תה"ד בכל יום בשם ומלכות, וז"ל: "אבל דעתי אינו כן, אלא שלא יתפלל תפילה זו אלא בתחילת יציאתו, ואע"פ שמתעכב הרבה ימים בדרך, כיון שבירכה פעם אחת נפטר בזה. והנה לפרש"י ז"ל בההיא עד כמה עד פרסה, שכ' דעד פרסה הוא זמנה, אבל לא לאחר, שהלכך פרסה משמע דכיון שהלך פרסה מיפטר מכל וכל. ולפי מה שהעליתי בסי' הקודם שתה"ד אין לה חתימה, ליכא קפידא אם יתפלל אותה בכל יום אע"פ שאינו חייב".

והנה שיטת רש"י מביא אדמה"ז בשו"ע שם, בנוגע לומר תה"ד בפרסה ראשונה, וכתב "יש לחוש לדבריהם לכתחלה, לאמרה בפרסה ראשונה, ואם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך", ואם נאמר שאדמה"ז בסידורו חושש לשיטת רש"י, א"כ איך מברכים ביום הא' לאחר פרסה ראשונה בשם ומלכות?

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

בהמשך להערתי בגליון תתלא (עמ' 72), בנוגע לפת הבאה בכיסנין, לברר המחלוקת בין הדעה הראשונה בשו"ע סי' קס"ח סעי' ז', שהיא דעת הרשב"א והטור, ובין הדעה השניה שהיא דעת הרמב"ם. שלפי דברי רבינו מוכח, ששיטת הרשב"א והטור שפת הבאה בכיסנין היא דוקא אם עיקר עשייתה הוא לעידון ולתענוג, ודרכה להיות נעשית באופן שהמילוי הוא העיקר. משא"כ דעת הרמב"ם היא, שאפילו שנעשית גם למזון, נקראת פת הבאה בכיסנין, כיון שלדעתו גם באופן זה אין קובעין סעודה עליו. ולפי זה פשוט, שהרמב"ם מודה לדין זה של הרשב"א, שאם הפת ממולאת ונעשית לעידון, שמברכים עלי' בורא מיני מזונות. והמחלוקת ביניהם היא, דווקא בהציור שהעיסה נילושה - בחלב וחמאה וכדו' ונעשית למזון ולעידון, וכל זה שלא כדברי המ"ב סי' קס"ח ב'ביאור הלכה' ד"ה "טעונים ברכה".

והנה, עיין ב'ביאור הלכה' סי' קע"ו ד"ה "ברך על הפרפרת", וז"ל: "אכן לענין מה שאנו נוהגין לאכול לעקי"ך וקיכלי"ן וכדומה בשבת שחרית אחר קידוש, צ"ע למעשה איך לנהוג בזה . . הלא רק מספק נותנן עליהם דין פת כיסנין . . והיינו משום דספק ברכות להקל, ולכן אין מברכין עליהם רק מעין שלש, משא"כ בעניננו אם הם לחם גמור, בודאי נפטרין בבהמ"ז לבד, וא"צ לברך עליהם מעין ג', א"כ בודאי, הלא נכון יותר שאף אם אין לו מזה בתוך הסעודה ואפילו לדיעה קמייתא, לא יברך עליהם מעין שלש, רק יסמוך על בהמ"ז שיברך לבסוף, דבדיעבד יוצא לכו"ע אפילו על פת כיסנין גמורה...".

היינו, דלפי דעת המ"ב שם עושה קידוש ואוכל מזונות ודעתו לאכול הסעודה בסמיכות לזה, אינו מברך על המצוה, כי אם יסמוך על ברהמ"ז כדי לפטור המזונות, וכל זה לשיטתו, שהרמב"ם אינו מודה להרשב"א במקום שנעשה לעידון.

אבל לפי דברינו, שאין שום מחלוקת בין הטור והרמב"ם במקום שנעשה לעידון, א"כ במקום שעושה קידוש ואוכל פת הבאה בכיסנין, שלפי דעת הרשב"א מברכין עליו בורא מיני מזונות, דהיינו פת ממולא, אז בוודאי צריך לברך ברכת מעין ג' אחר אכילתו, ואחרי זה נוטלין ידים לסעודה, ופשוט.

בגליון תתלא (עמ' 72) מביא הרב אי"ה סילבערבערג שיחי', שיטות הראשונים בדיני פת הבאה בכיסנין, ומסכם, ששיטת אדה"ז היא כמו הרשב"א, שבמקום שיש מילוי של פירות - והוא לעידון ולתענוג, והעיסה אינה באה כי אם להטעים הפירות, מ"מ אמרינן שהפירות בטלות לעיסה ומברכין בומ"מ.

ומזה מוכיח דלא כהאחרונים ז"ל (הגר"מ פיינשטין והגר"י קמינצקי)1, שהכריעו לברך 'שהכל' בדגים שקורין פלאונדע"ר או בשר שקורין קאטליט"ס, דאף שציפויין מחמשת מיני דגן, ודאי הבשר והדגים עיקר. ומסביר, דלדעת רבינו גדרם הוא כפהב"כ הנ"ל ויש לברך על מאכלים אלו בומ"מ, ע"ש באורך.

ויש לצרף כאן, מה שכ' הרב ב"א שיחי' בגליון תתל, ששמע מראש הכולל הרב העלער שיחי' שמברכים מזונות על שניצל2.

והנה, אף שיהא ביאור דברי אדה"ז בדיני פהב"כ כמו שכותב הרב הנ"ל ביאורו, מ"מ הנה עירוב פרשיות גדול נאמר כאן. דהנה כל השקו"ט הגדולה באחרונים בדין "שניצל", והוא הדין בפלאונדע"ר או קאטליט"ס, הוא לא מטעם פהב"כ בכלל, אלא סובב והולך סביב דיני עיקר וטפל. ויסוד הבעי' נובע ממש"כ בגמ' ברכות (לו, ב) "רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות", וביארו הראשונים, שכוונתם לומר חידוש בהלכות עיקר וטפל, שאע"פ שבכל תערובות של שני מינים, העיקר נקבע לפי הרוב, הנה בתערובות של אחד מה' מיני דגן אינו כן, שאע"פ שהמין האחר הוא הרוב והמין דגן הוא רק מיעוט, הנה המין דגן, מפני חשיבותו וערכו הוא העיקר, ומברך עליו בומ"מ.

וכל זה בא מדין עיקר וטפל, ולא נמצא מי שתולה דין הנ"ל בדיני פהב"כ, ואפי' הספר שממנו לקח הרב הנ"ל פסקי האחרונים ז"ל, הוא מהפרק בו דן בדיני עיקר וטפל. וההשוואה לדעת אדה"ז בדיני פהב"כ תמוהה היא, וכי מפאת שפירורי הלחם סובבים את הדג או העוף לכן נק' שניצל פת הבא בכיסנין, ואין זה אלא עיקר וטפל.

ודין זה, הואיל ועסקינן בי', נימא שי"ל שדווקא לדעת אדה"ז ברכתו שהכל, ולא בומ"מ - וכדלקמן.

דהנה, אדה"ז בשולחנו בדיני עיקר וטפל סי' ריב סעי' א', כתב וזלה"ק: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה . . אצ"ל אם הטפילה מעורבת עם העיקר, כגון כל תערובת ב' מינים שהאחד הוא עיקר והב' אינו אלא לתקנו ולהכשירו, או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה ואחד מועט, שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל" עכלה"ק. ועיי"ש עוד חילוקים, ובפרט בתערובת ממשית של דגן.

וכן הוא בסדר ברה"נ פ"ג ה"א וזלה"ק: "אם הא' הוא עיקר והשני אין נותנין בו כ"א לתקנו ולהכשירו, הרי העיקר פוטר את הטפל . . ואם שניהם עיקר, אם אחד מהם הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר", עיי"ש ובהל' ב'.

ובספר 'ברכה כהלכה' (ב"ב תש"ס) עמ' ש הערה 39 מדייק דיוק יפה בדברי אדה"ז אלו, דבחלוקה הא' כתב אדה"ז, ב' מיני מאכלים מעורבים יחד כאשר האחד תפקידו להטעים ולהכשיר את השני, נחשב המאכל המכשיר לטפל. ואדה"ז אינו מחלק אם המאכל הבא להכשיר הוא מרובה או מועט, כמו שכתב בחלוקה הב'. ובפשטות משמע, דאף אם הוא מרובה נחשב לטפל, כיון שענינו הוא להכשיר את המאכל השני - ורק בחלוקה הב' דאיירי בשני מיני מאכלים שהם עיקריים, שפיר כתב אדה"ז דצריך להתייחס למין שהוא רוב. וכן הוא בסידור שם.

הרי להדיא, דשיטת אדה"ז היא, דאם יש עיקר בתבשיל אזלינן בתרי' אף שהוא המעט, ולא אמרינן דאזלינן בתר רוב אלא בב' מיני מאכלים דשניהם עיקריים.

ומביא כללא רבא מהפמ"ג בפתיחתו וז"ל: "בחמשת מיני דגן לא שייך עיקר וטפל, ואדרבה הם העיקר אף שהם המעט כל שאין לדבק, ומברך עליהם בורא מיני מזונות ונפטר התערובות הרוב, וניתן להם חשיבות הרוב כאילו הם הרוב, אבל לא יותר, וממילא כל התנאים השייכים ברוב שייכים בה' מיני דגן". עכ"ל.

הרי דסבירא לי' להפמ"ג, דדין ה' מיני דגן נותן לדגן דין רוב, אך לא מעבר לזה, וכהדגשת הפמ"ג "אבל לא יותר", ובגוונא דלא מהני רוב לא מהני דין ב' מיני דגן.

וממילא, אם נימא דס"ל לאדה"ז סברת הפמ"ג דמיני דגן יחשבו כרוב, נמצא דבכל גוונא שהמין דגן אתי לתקן ולהכשיר המאכל (אף שנותן גם טעם בהמאכל), לא ניזיל בתרי', כהיכי דבכהאי גוונא לא אזלינן בתר רוב, והמין דגן לטפל יחשב.

ואם כנים הדברים, הרי שניצל דמין דגן שבו אף שיש בו טעם, מ"מ עיקרו לתקן ולהכשיר המאכל, ועיקר התבשיל וטעמו הוא הדגים או הבשר, יהי' ברכתו שהכל, והמין דגן הוי טפל ונפטר בברכת העיקר3.

ומה שכתב אדה"ז בסי' ריב (שם), חלוקה ג' דכל שיש מין דגן בתערובת אזי אפילו המיעוט נחשב לעיקר, פשוט דמיירי בתבשיל שיש בו תערובת מינים, וכעין תבשיל של פתיתי עיסה וחתיכות תפוחי אדמה, דאי לאו מין דגן, נחשב המין שהוא הרוב לעיקר, דהא כתב אדה"ז דאם יש בו מין דגן, אזי אפי' הוא המיעוט הוא העיקר, אבל בתבשיל שלא בא הדגן אלא לתקן ולהכשיר את המין השני, אין הדגן נחשב לעיקר ובטל למין השני. ע"כ מספר הנ"ל.

הרי לן, דלשיטת אדה"ז אליבא דהפמ"ג, ברכת כל אלו הדברים שניצל, קאטליט"ס ושאר דברים שהדגן אינו בא אלא לתקן ולהכשיר, ברכתם 'שהכל' כברכת עיקר המאכל שהוא הבשר או הדגים4.

1) ולהעיר, דבהערתו כותב "ועיין שם בספר הנ"ל", ואינו מביא איזה ספר ואי' מקום כבודו. ובאמת מקומו הוא בס' 'ותן ברכה' (באדנער, לייקוואד) ח"א עמ' 78 הערה 61 תמצאהו שם.

2) והרב ב"א שי' מסיים שם "ונדמה לי שרוב העולם מברך עליו שהכל", וראה בהמשך מה שנדון בזה.

3) האחרונים חקרו בדין עיקר וטפל, האם הטעם הוא דהטפל בטל בעצמותו להעיקר ונחשב כאילו אינו, ואין על הטפל חיוב ברכה כלל, או שנאמר דאינו בטל בעצם להעיקר, ויש עלי' עדיין חיוב ברכה, אלא שברכת העיקר פוטרת את הטפל. וכמו שמצינו במי שאוכל הרבה פירות מפרי העץ, שמברך רק על הראשון ופוטר בברכתו את השאר. ונפק"מ כגון שלא הי' הטפל לפניו בשעה שבירך על העיקר. וראה בזה בס' 'ותן ברכה' הנ"ל פ"ד הערה א'.

ובשו"ע אדה"ז סי' ריג סו"ס ח', משמע דברכת העיקר כוללת גם את הטפל. ויש בזה נפק"מ גדולות להלכה. ואכ"מ.

4) וגדולה מזו מצינו בקצה"ש סי' נ"ח סעי' א', אהא דכתב אדה"ז בתערובת שני מינין שהשני אין נותנין בו כ"א לתקנו ולהכשירו, העיקר פוטר הטפל, אפי' השני היינו מה שבא לתקנו ולהכשיר, הוא הרוב! עיי"ש.

ולהעיר שעפ"י כל מה שביארנו בפנים, אין חילוק אם הקמח המחפה הדג או הבשר הוא עב או דק, כפי שמחלקים הרבה אחרוני זמנינו, ורק העיקר אם הוא בא לתקנו ולהכשירו. ודו"ק.

בגליון האחרון [תתלב] בעמ' 74, מביא הת' ממ"ז, שמה שכתוב בסידור ברכת הנהנין פ"ב ס"ט: "ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים, מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה שבדברי סופרים הלך אחר המיקל. אך בעל נפש יחמיר לעצמו, שלא לאכול בלא נטילת ידים ו"המוציא" על לחם אחר תחלה", וכותב הת' הנ"ל "דלפ"ז בעל נפש יחמיר אפי' למשל ב"דונאט" או "דייניש" (שהם לכאורה בלילה עבה) שאינם ממולאים, שלא לאכלם בלי נט"י והמוציא".

הנה עצם סברתו נכונה, אבל הדוגמא שמביא מ"דונאט", הרי זה תלוי במחלוקת שבסידור, דבסי"ב כותב "אבל עיסה שבלילתה עבה כעיסת לחם גמור המתגלגלת בידים, וטגנה במחבת בשמן או שאר משקין ושומן; יש אומרים שאין הטיגון במחבת מוציאה מתורת לחם גמור . . ומברכין עליה "המוציא" ו"ברכת המזון" בכזית. ויש חולקים ואומרים, שדין הטיגון כדין הבישול, וכמו שיתבאר. וכן עיקר".

לפי"ז יש להקל ב"דונאט" אם אינו אוכל כדי שביעה דה"ה מטוגן בשמן.

אבל ב"דייניש" לכאורה יש מקום למה שכתב הת' הנ"ל.

ויש להוסיף בזה, דלפי מה שכתב בסידור - דבעל נפש יחמיר בעיסה שנילושה במי פירות, יש מקום לומר דגם "פיצה" נכללת בזה. דאע"פ שהיא ממולאת מגבינה, ולא רק נילושה במי פירות, וע"כ יש מקום לומר דהיא פת הבאה בכיסנין, גם לפי דעה האחרת (דמצריך להיות ממולא כדי להיות נק' פת הבאה בכיסנין, ולא רק להיות עשוי במי פירות). אבל הרי מצינו בסידור שם בס"ח, דכותב "במה דברים אמורים כשהמלוי הוא ממיני מתיקה, או מיני פירות הנאכלין לעדון ותענוג ולא למזון ולהשביע, וגם אין דרך רוב העולם ללפת בהם הפת. אבל אם המלוי הוא מבשר ודגים או גבינה, שהם מיני לפתן המשביע. . ודרך לקבוע סעודה עליהם, אין המלוי מוציא הפת מתורת לחם גמור, ומברכין עליה "המוציא" ו"ברכת המזון" בכזית".

הרי כותב בפירוש, דדבר שממולא מגבינה אינו נק' פת הבאה בכיסנין לפי דעה זו. והגם דבשו"ע אדה"ז סי' קסח ס"י בסופו, מביא דעה שני' בשיטה זו גופא, וז"ל: "וי"א שאין חילוק בין מילוי פירות למילוי בשר וגבינה וכיוצא בהם, ולעולם מברך במ"מ, אא"כ אוכל שיעור שרוב בני אדם קובעים עליו", הרי מסיים שם "והעיקר כסברא הראשונה, וירא שמים לא יאכל מהם פחות משיעור קביעת סעודה, אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע".

ואשר לכן בסידור אינו מביא בכלל דיעה זו. לפי כל הנ"ל מה שכותב בסידור שבעל נפש יחמיר, עולה ג"כ ל"פיצה" דבעל נפש יחמיר בזה. ודו"ק.