בשו"ע אדה"ז ריש הל' רבית סעי' א, אחרי שמזהיר בחומר איסור רבית שהוא אסור אפי' ללוה הרוצה לשלם רבית, כתב וזלה"ק: "משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה להניח לגוזלו רשאי", עכלה"ק.

ולכאו' הלשון צ"ע קצת, דיוצא לפי"ז דבעל המעות עובר אלאו דלפני עור (או עכ"פ איסור מדרבנן דמסייע כדלקמן סעי' ג) במה שמניחו לגוזלו. ואי נימא דזה שמניחו לגוזלו פירושו הוא דנותן לו רשות לקחת רכושו ולכן אינו עובר אלפנ"ע – יוצא שהגזלן בפועל לא גזל מאומה דהוי מדעת בעה"ב – ואינו גזלן.

ואין לומר דמיירי במי שנאנס או מפחד מהגזלן, דגבר אלים הוא, ולכן אינו מוחה וכה"ג, דזה גזלן מעליא הוא ושוב אינו מניחו לגוזלו מקרי.

ולכאו' צ"ע דברי רבינו.

ואולי יש ליישב דהנה ז"ל הטור ריש סי' קס – ש"אם אדם רוצה ליזק בנכסיו רשאי", ע"כ.

היינו, שהטור נקט בזה לשון נזיקין – ורבינו שינה וכתבו בלשון גזילה.

ולכאו' דברי רבינו מדוייקים מאד – דגדר איסור רבית דומה יותר לגזילה מאשר נזיקין.

דהנה בגמ' ב"מ סא, א איתא: "אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה, צריכי וכו'", ומבואר לכאו' ששורש איסור נטילת רבית הוא באיסור גזל.

וכן איתא בגמ' שם סב, א: "הגזלנים, ומאי ניהו מלוי ברבית וכו'" ע"כ.

וכן משמע בגמ' ב"ק קיב, א, דאמר רמי בר חמא דהא דאין היורשים חייבים להחזיר רבית קצוצה שנטל אביהם הוא משום שינוי רשות, דרשות יורש כרשות לוקח, ומשמע שמעות אלו נדונות כמעות של גזל.

לאידך יש להביא ראי' שרבית אינו כגזל ממש שהרי פסק רבינו לקמן סעי' עה ד"מצוה מן התורה ליקח רבית מן הגוי ואסור להלוותו בחנם שנאמר לנכרי תשיך, כלומר תשיך זו מ"ע ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם וכו'", עכלה"ק.

וזהו גם דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' מלו"ל הל' א ובסהמ"צ מ"ע קצח.

והרי גזל עכו"ם אסור מה"ת לשיטת רבינו בחו"מ ריש הל' גניבה וגזילה, ואם יסוד איסור רבית נובע מאיסור גזילה הי' צ"ל אסור לקחת רבית מגוי.

ויש עוד חילוק בין רבית לגזל, דכ' החוו"ד בריש סי' קסא, דבגזל, אם גזל ממנו פרוטה והחזיר פחות משוה פרוטה, אף דאין בי"ד חייבים ליזקק לדין ולירד לנכסיו כיון שאין בידו גזל שוה פרוטה, מ"מ, כיון שנתחייב בהשבה, ובמה שהחזיר חצי פרוטה לא קיים מצות השבה - עדיין מחוייב במצות השבה על חצי פרוטה הנותרת וכופין אותו לקיים מצות השבה, וכמו שפסק הטור חו"מ סי' שס, אבל ברבית כה"ג אין כופין אותו (אם הי' הרבית מעיקרא פרוטה והחזיר פחות משוה פרוטה), דאין עונשין בחצי שיעור.

ובהסבר החילוק בין רבית לגזל בזה כתב בס' דברי סופרים יו"ד סי' קסא בעמק דבר אות לט, דיש הבדל גדול בין מצוות החזרת גזל למצות החזרת רבית, דבגזל יש לגזלן חובת ממון לנגזל, והמצוה הוא לשלם מה שחייב לו, משא"כ ברבית דחזינן שאין בי"ד יורדין לנכסיו, וע"כ שאין כאן חיוב ממון רק מצוה על המלוה לתקן מה שקלקל, דהיינו להחזיר את הממון למצבו הקדום, וכיון דהחזיר כבר חצי פרוטה ולא נשאר לו אלא מצות תיקון חצי פרוטה, וחצי פרוטה כחצי שיעור דמי - אין מכין ועונשין ע"ז, משא"כ בגזל לא פקע מצות השבה שחל עליו לשלם מה שחייב לנגזל, והוא מחוייב עדיין בחיוב השבה דפרוטה.

ואשר נראה לבאר בכל זה הוא דאף שיסוד איסור רבית הוא בגזל, דהוי כנוטל ממון שאינו שלו מ"מ כיון שברבית יש חידוש, שהלוה נותן את הרבית מרצונו אין זה ממש כגזל אלא גדר נפרד.

והיינו דהיות שסוכ"ס אין הלוה נותן הרבית בלב שלם, רק משום שדוחק הוא למעות הוא נאלץ ליתן הרבית, לכן אף שבעלמא מי שנתן מתנה משום אונס ודוחק כעין זה, הוי מתנה, מ"מ גבי רבית – כה"ג התורה אסרתו ודנה נתינה זו כגזל.

אבל אם אנן סהדי שהלוה נותן את הרבית בלב שלם (וכפי שאכן קורה פעמים רבות שזה טובה גדולה להלווה להשיג הלוואה אפי' ברבית), הי' מקום לדון שאין זה בכלל איסור רבית שאסרה תורה, ואפ"ה אסרה זאת התורה שסו"ס יש כאן צד עוול וגזל, וכעין מ"ש רבינו לקמן סעי' ה לענין מחילה ברבית – דכל רבית בעולם מחילה היא אך התורה לא מחלה.

וז"ל הקיצור שו"ע ריש סי' סה (ולכאו' מקורו הוא מהט"ז ריש סי' קס): "וגם זה שהוא רוצה ליטול או להונות את חבירו לפעמים הוא נמנע מחמת בושה או מחמת יראה משא"כ ברבית כי הלוה נותן לו ברצונו הטוב והוא שמח וגם המלוה חושב בדעתו כי הרי הוא עושה טובה גדולה עם הלוה שיכול להרויח בממון זה כפלי כפלים". ע"כ.

דמכל המתבאר מובן הדמיון לאיסור גזל, ולא לנזיקין כדברי הטור, דהיות שסוכ"ס יש בזה צד הכרח והוי כעין גזל – לכן אף במקרה שאינו כן, וכגון שנותנו בלב שלם באמת אעפ"כ אסרתו תורה.

שעפי"ז מובן שאין להקשות מהא דמצוה לקחת רבית מגוי אע"פ שאסור לגזול את הגוי, דאין בכלל סתירה – דהחידוש ברבית הוא, דאף שרוצה שיגזול ממנו היינו ששמח שלוקחים ממנו הרבית הנה התורה לא מחלה, משא"כ בגוי לא איכפת לי' להתורה שיקח רבית ואדרבא מצוה הוא.

ובמקרה שאף הגוי אינו נותן הרבית בלב שלם אלא מוכרח ונאלץ הוא, י"ל שהיות וסוכ"ס נותן הרבית מדעתו, ובידעו שזהו דרך העולם הנה זה גופא חידשה תורה דרק בישראל אסור לקחת רבית אבל בגוי מוקמינן אדרך העולם שלוקחים רבית ואי"ז גזל.

ובפרט לפי מש"כ הפוסקים (ראה שו"ת השיב משה הו"ד בס' אמרי יעקב על שו"ע אדה"ז חו"מ ריש הל' גניבה) דחמור איסור גזילת עכו"ם מישראל משום שיש בו גם חילול ד', ובנותן מדעתו לכאו' אין בו משום חילול ד'. ופשוט.

ועפ"י מה שביארנו מובן הא דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, דגם אחרי שהמלוה לקח את הרבית וקנה את המעות – מ"מ לא פקע ממעות אלו איסור הרבית, והיינו כשם שלפני נתינת הרבית דנה התורה את נטילת הרבית כאיסור וכגזילה, כך אחר שקיבל את הרבית נשארו המעות בגדר זה שהן קנויות למלוה, אך הוא מצווה להשיבן ללוה, וגם גדר מצוה זו הוא לראות את הרבית שבידו כגזל שהוא מצווה להשיבו, אמנם אין זה גזל ממש, ולכן רשאי הוא להשיב מעות אחרות.

ועפ"ז מובן גודל הדיוק במה שרבינו מדמה איסור רבית לגזל ולא לניזקין כהטור.

בגליון תתפא (ע' 47) כותב הר' י.ח. שי' לאזאר שממכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ משמע שלא הי' ניחא לי' מה שנתפרסם המנהג הזה – של היכר ציר – ברבים, ולפי דעתו דזה שייך רק לבית הנשיא, ואיננו הוראה לרבים.

ואני איני רואה זה בהמכתב הנ"ל כלל וכלל. וזהו לשון המכתב הנ"ל כמו שהובא בגליון תתעט: "בבקשה להודיעני את אשר זכה לשמוע מאת הוד כ"ק אאמו"ר בענין היכר ציר לקביעת מזוזה ודלא כמנהג העולם, הנני מסתפק בהוראה זו דהיכר ציר שנהגו בליובאויטש דלא כמנהג העולם היא הוראה השייכת לכל איש ישראל, או שההוראה היא מיוחדה לבית נשיא כמו שהיו כמה ענינים אשר הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע היו נוהגים והם שייכים רק למעלת קדושתם בתור נשיאי ישראל". ע"כ לשון המכתב הנ"ל כמו שהובא שם.

ואיני יודע איך ראה מכאן שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא הי' ניחא דעתו שנתפרסם המנהג הזה, ושדעתו הק' היא שזה שייך רק לבית הנשיא?

ומה שמדייק ממה שבמענה כ"ק אדמו"ר בענין היכר ציר בכניסה צדדית הי' כתוב סימן שאלה, וא"כ התשובה אינה ברורה,

הנה נראין דבריו של הר' לוי"צ רסקין כמו שהובא בגליון הנ"ל שכ' שמאחר שתשובה זו נדפסה בלקו"ש (ושם נדפס בלא סימן השאלה), והרי עבר אז תחת יד כ"ק אדמו"ר, ואם לא הי' לרצון הי' מעיר ע"ז.

ועוד בענין זה: בגליון תתפא (ע' 55) כותב הרב"א שי' אודות מה שכתבתי (גליון תתפ, ע' 85) מדברי כ"ק אדמו"ר "ס'איז נישט דא קיין פענסטער און קיך", שמזה הרי משמע מפורש שדוקא אם יש חלון צריך לילך לפי היכר ציר, וע"ז הוא עונה אבל הרי דברי הרבי נאמרו על לשון דברי הרבי מוהר"ש "וואס ארט דאס מיך, זאל ער שפרינגען דורכן פענסטער" וא"כ מאיפה למד שהחלון הוא לעיכובא?

ואני יושב ומתמיה, שהרי הוא בעצמו מודה שמלשון כ"ק אדמו"ר משמע שצריך חלון, וא"כ איך – מצד פירושו בדברי אדמו"ר מוהר"ש – ידחה דברים מפורשים בדברי כ"ק אדמו"ר?

ואני הקטן אומר שגם דברי אדמו"ר מוהר"ש הם דברים מפורשים שצריך להיות דוקא חלון, כי רבותינו נשיאינו לא דברו בדרך צחות וכו', ובפרט כשנוגע לדבר הלכה, וא"כ כשאמר "זאל ער שפרינגען דורכן פענסטער" כיוון לזה.