1) נולד באונגוואר בשנת תקס"ד, ונפטר ביום כ"ח תמוז תרמ"ו.

2) וראה לקמן שהמחבר בעצמו מעיד ש"כבר נדפס זה שלש עשרה פעמים".

3) י"י כהן: 'חכמי הונגריה' עמ' 350.

4) הדפוס השני נרשם אצלו: "לבוב תר"כ", והיא טעות דמוכח, שהרי זה נדפס לראשונה רק בשנת תרכ"ד! וצ"ל: תרכ"ז.

5) יז, גליון 25. צילומו בספרו של פרופ' נחום רקובר: 'זכות היוצרים במקורות היהודיים' עמ' 99.

6) יש לציין גם לספרו 'שלחן ערוך' של הג"מ שלמה צבי שיק אבד"ק קארצאג בהונגריה (מחבר 'שו"ת רשב"ן', 'סדור המנהגים' ועוד ספרים), שהוא "יידיש דייטשער שלחן ערוך... נאך דעם מוסטער דעם חיי אדם, חכמת אדם, הליכות עולם אונד קיצור ש"ע מר"ש גאנצפריעד ז"ל...". הוספה מעניינת שניתוספה אצלו הוא הנאמר שם (יו"ד כלל לג ס"א בתרגום): "יום ההולדת יחשב אצל האדם כיום מיוחד וחשוב, ויתבונן בעצמו, במעשיו ובהנהגתו איך הם, כמו שמצינו שמספר לנו התורה (פר' וישב) שחגגו את יום הולדתו של פרעה, ובדומה לזה מספר לנו התורה שמשה רבינו אמר לעם ישראל: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ומזה רואים שהאדם השלם יש לו חיוב להתייחס ליום הולדתו בחשיבות ובכובד ראש". הרב שיק היה רב אורתודכסי, מקורי ויוצא דופן בדעותיו, בעיקר נגד הפילוג העמוק בהונגריה בין האותודוכסים ללא אורתודוכסים, ולדעתו צריכים לקרב אותם וכו' וכו', ועל דא ועל כיו"ב אפקוהו רבני הונגריה מבי מדרשא, ראה 'תל תלפיות' תר"ס עמ' 1, 19, 27, 44, 68 ומש"כ עליו בחריפות בשו"ת 'לבושי מרדכי' מהדו"ק יו"ד סי' פח. ומעניין מש"כ ב'לבושי מרדכי' שם: "ואח"כ שמעתי כי גם בנבואה שלח ידו...", אמנם ראה ספרו 'תקנות ותפלות' שער יד אות ו, שאדרבה דעתו שגם היום ישנו רוח הקודש. וראה 'חכמי הונגריה' עמ' 155-158 ו'תולדות קהילת קארצאג' (ירושלים 1977) עמ' טז-כז ואכמ"ל.

7) הועתק כ"ז ב'קצור שו"ע' מהדורת אשכול, ראה שם בארוכה.

8) נתפרסם לראשונה לראשונה מכת"י ע"י ד"ר מנשה רפאל ליהמן ב'סיני' גל' ניסן-אייר תשמ"ג (ומשם נעתק ב'יגדיל תורה', נ"י, שנה ח עמ' שס). התיבות המוסגרות נוספו ב'סיני' ע"י המלבה"ד במקומות שהנייר המקורי קרוע, וכמה מלים בסוגריים חדים נוספו ב'יגדיל תורה' שם.

9) פרק מא ס"ג.

10) הרב רסקין בהערותיו שעל הסידור עמ' תקה בשוה"ג להערה 9.

11) לפנינו מסומן סימן זה כסי' קכ"ח.

12) לפנינו מסומן סעיף זה כסעיף ז.

13) אין זה נוסח אדה"ז דוקא, וזה כבר מופיע לפניו, ולדוגמא בסידור 'עמודי שמים' להיעב"ץ. אמנם מה שציין 'שער הכולל' שם ס"ד ובהערות הרב רסקין עמ' תק"ד הערה 5 שזה נמצא גם בסידור השל"ה, לא מצאתי את זה בדפוס הראשון של סידור השל"ה, ואין דפוס השני תח"י כעת.

14) יו"ד סי' ריד ס"א.

15) לפנינו מסומן סימן זה כסי' ק"צ.

16) פרק א סוף ס"ה. ובטעות נדפס שם: "גם בקצור שו"ע סימן ק"מ", וצ"ל: ק"צ.

17) וכבר העירו דכדברי המהרש"א מפורש ב'חינוך' מצוה תקכט: "ואמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת חכמים שמראים עצמן כעוסים כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה".

18) אמנם זה ודאי מופיע בגירסת רש"י, ותוספות דלקמן הערה 20, וכן זה הועתק בסמ"ג סוף לאוין רכט.

19) 'פאת השדה' כללים מערכת הבי"ת אמצע סי' מז, ח"ז במהדורת קה"ת עמ' 3184. ויש להוסיף ציון זה לציונים שבשו"ע אדה"ז מהדורת קה"ת החדשה אות קנא, ובפרט שהרבה ממה שצוין שם נכלל בדברי ה'שדי חמד'.

20) קידושין (לב, א) ד"ה רב יהודה.

21) ועפ"ז יש לתקן גם את דברי ה'אמרי יעקב' שעל שו"ע אדה"ז כאן ב'שער הציון' אות קא שהשווה את שיטת הרי"ף והרא"ש לשיטת הסמ"ג והתוספות, וזה אינו וכנ"ל בפנים.

22) וראה עוד דברי הרמ"מ שפירא שנעתקו בספרו של אחיו הג"מ מרדכי שווארטץ 'זרע מרדכי', ברוקלין תשד"מ, דף רפ"ב (ומשם ב'מדור המכתבים' שם סוף סי' ח').

23) כנראה שזה הוספה מאוחרת, שהרי ה'שער הכולל' יצא לאור בוילנא רק בשנת תרנ"ו, ומכתב זה נכתב בשנת תרמ"ה, וכמפורש בתשובתו של הגר"ש גאנצפריד דלקמן.

24) כבר הערתי ב'הערות וביאורים' גליון תתקכב (עמ' 224) שסידור 'תורה אור' עם 'שער הכולל' נתפרסם בחוגים מאד רחבים והוסיף מאד להפצת הסידור עם פסקי ונוסחאות אדה"ז. ויש לציין גם לסידור 'ישועות ישראל' מפלפל בנוסח הקידוש לליל שבת שבסידור אדה"ז: "וכתב בשער הכולל (שנדפס עתה מרב אחד)", וכן הוא מצטט ממנו במקומות אחרים בסידורו; 'לקוטי מהרי"ח ח"א מו, ב: "מצאתי בסיד[ו]ר התניא שנדפס מחדש כתב שם הרב המוציא לאור..."; פירוש 'שערי רחמים' שעל ה'שערי אפרים' לבעל 'מטה אפרים' שער י סל"ז הערה מז: "עיין בס' שע"ת הנספח לסי' התניא ז"ל...".

25) הגאון נפטר כ-14 חודשים לאחרי זה, וכנ"ל הערה 1.

בעטרת ראש שער יוהכ"פ עמ' 60 מבואר וז"ל: "ולזה הטעם היה צ"ל בכל עבודת היום "קידוש ידים ורגלים בכיור" בבחינת מים חיים דוקא, כי מים חיים היא בבחינת מקור החכמה שלמעלה מבחינת הבירורים דרפ"ח כנ"ל". עכ"ד.

והנה מש"כ דהקידוש ידים ורגלים של יוהכ"פ היא בכיור, צ"ע. שהרי משנה שלימה שנינו ביומא (מג, ב): "בכל יום כ"ג מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב", ולר' יהודה גם בשאר ימות השנה קידש מן הקיתון של זהב, אך זה ברור לכו"ע דלעבודת היום של יוהכ"פ קידש ידיו ורגליו מקיתון של זהב ולא מן הכיור, וכן פסק הרמב"ם (הל' עבודת יום הכפורים פ"ב ה"ה): "דבכל יום כ"ג מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים והיום מקדש מקיתון של זהב משום כבודו". ולפ"ז תמוה מש"כ בעט"ר דבכל עבודת היום קידש ידיו ורגליו מן הכיור.

ואולי י"ל בזה דהנה הא דביוה"כ קידוש ידים ורגלים הוא מקיתון של זהב מבואר בגמ' שם (מה, א) דהיא משום כבודו של כהן גדול - וצ"ב האיך הותר לקדש מקיתון של זהב מחמת כבודו דכה"ג הא מצוה לקדש מן הכיור והאיך דחינן חיוב כזה מחמת כבוד כ"ג.

והנה הא דמצוה לקדש ממי הכיור כ' הרמב"ן (שמות ל, יט): "הרחיצה היא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביוהכ"פ כ"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עשוין לכבודו אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי". עכ"ד. - ולהרמב"ן הא דקאמר הגמ' דביוה"כ מקדש מקיתון של זהב מחמת כבודו דכ"ג אין הפי' דהחיוב קידוש מן הכיור נדחה מחמת כבודו דכ"ג, דהכיור אינו מצוה כלל והיא רק להזמנה וא"צ שהמצוה תדחה מחמת כבודו דכ"ג, רק בעצם הקידוש מקיתון של זהב מכבד הכ"ג, אמנם הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש (פ"ה ה"י) כתב: "מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מא' משאר כלי שרת כשר". ומשמעות דבריו היא דהוי דאורייתא דמצוה לקדש ממי הכיור, משמע דהא מעיקרא דדינא רק דבדיעבד כשר גם בשאר כלים אך לא לכתחילה, ולפ"ז צ"ב כנ"ל וכי משום כבודו דכ"ג מוותרינן על מצוה לכתחילה של קידוש ממי הכיור ומקדשין מקיתון של זהב.

וראיתי בשיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק ז"ל עמ"ס יומא שמדייק בלשון הרמב"ם שכתב מצוה לקדש "ממי הכיור" ולא כתב שמצוה לקדש מן הכיור אלא "ממי הכיור", ומבאר בזה דלשיטת הרמב"ם מותר לקדש גם משאר כלים אפי' לכתחילה ובתנאי שהמים של אותה כלי הם מי כיור, דהיינו אם קידש המים בהכיור ואח"כ נתן המים בכלי אחר כיון שהמים נתקדשו בהכיור, כשרים המים לכתחילה לקידוש ידים ורגלים, ובאמת יכולים לקדש גם בשאר כלי שרת ומים שנתקדשו בהם כשרים ג"כ לקידוש, אך המקדש בהם חיסר המצוה של קידוש ידים ורגלים ממי הכיור כיון שבכלים אלו יש קדושה כללית המכשיר למנחות וכיו"ב אך מעלת הכיור היא דהמים נתקדשו בכלי שמיוחד רק למטרה זו של קידוש ידים ורגלים, ולפ"ז י"ל דאה"נ דהכ"ג קידש ידיו ורגליו מקיתון של זהב אך י"ל דמקודם נתקדשו המים בהכיור, ונעשו למי כיור ואח"כ הועברו לקיתון של זהב, יעו"ש בדבריו. ולפי"ז י"ל בכוונת העט"ר שכתב דכל עבודת היום קידוש ידים ורגלים בכיור, אין הכוונה דעצם הקידוש הוא מן הכיור רק דהמים נתקדשו בתחילה בכיור ואח"כ הועברו להקיתון, וחל על המים שם מי כיור לכן נחשב למי כיור. ועדיין צ"ע ומצוה ליישב.

בס' תורת מנחם רשימת היומן ע' רמ כותב הרבי, שבנישואי גיסתו הרבנית שיינא ע"ה "לא בכל יום ויום [משבעת ימי המשתה] היו שבע ברכות".

והנה בנטעי גבריאל הלכות נישואין פרק פג ס"ג: "מדינא ליכא חיוב לעשות סעודת שבע ברכות בכל ז', רק אם יזדמנו לו עשרה מברכין, וכן נהגו בכמה מקומות שלא עשו סעודת שבע ברכות בכל יום, והמנהג בימינו לברך שבע ברכות בכל יום".

ובהערה ה מביא ממ"ש הערוך השולחן (או"ח סי' תרמ סי"ד): "ואצלינו אין עושין כל שבעת ימי המשתה סעודות כידוע", "וכ"ק אדמו"ר מהריי"ץ מליובאוויטש זצ"ל אמר שהמנהג ברוסיא לעשות סעודת שבע ברכות רק בשבת וביום השביעי של ימי המשתה".

לא ציין מקור הדברים, ולכאורה כן משמע גם ברשימות כאן, וצ"ע טעם שינוי המנהג בדורנו. ואולי כבר דנו בזה, אך נעלם ממני.

א. גבי שופר כתב הרמב"ם (הל' שופר פ"ב ה"ו): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום..ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים..שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע".

וגבי לולב כתב (הל' לולב פ"ז הי"ג): "חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו נוטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר".

וגבי מגילה כותב (הל' מגילה פ"א הי"ג): "אין קוראין את המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, שהכל חייבים בקריאתה ואין הכל בקיאין בקריאתה".

והנה אף שבמקור הלכות הנ"ל מפורש בגמרא "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד" (ר"ה כט, ב. סוכה מב, ב. מגילה ד, ב), והיינו שהבקי ילמדנו איך לקיים המצווה בעצמו, הרי הרמב"ם לכאורה שינה מטעם הפשוט וכתב בשופר הטעם "ויוליכנו למי שיתקע לו" היינו שהבקי יוציאו ידי חובתו. וראה מעשה רקח (הל' שופר שם) שדייק כן בלשון הרמב"ם ועיי"ש.

וכן במגילה כתב "וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה" ולא כתב "אצל הבקי ללמוד" או כיו"ב, כי לדעת הרמב"ם הפירוש בגזירה דרבה, שילך להבקי שיעשה המצוה בשבילו. ומצד הסברא אכן דבריו נראים, דהרי חשש רחוק הוא לכאו' מי שאינו יודע לתקוע שילך אצל בקי ביום ר"ה וילמד מיד בו ביום איך לתקוע, וכן כתב הכתב סופר (שו"ת או"ח, סימן קד): "מ"ש הרמב"ם בהל' שופר שמא ילך אצל בקי שיתקע לו, ובהל' מגילה כ' שיקראו לו, ולא כתב שילך אצל הבקי שילמדנו לתקוע ושילמדנו לקרות, נ"ל דזה ודאי רחוק שימתין עד זמן מצוה וילך שילמדהו לתקוע דלא בקל ילמד לתקוע וכן לקרות". וכ"כ במעשה רקח שם "וכדברי רבינו מסתברא".

ב. והנה בהל' לולב (שם) כותב רק "שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברה"ר" ואינו כותב שיוליכנו אצל הבקי כפי שכתב לגבי שופר ומגילה וכן כותב הרמב"ם בהל' לולב (שם הי"ח): "וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", וצ"ב שאינו כותב טעם למה חששו שיעבירנו, וכפי שכתב בשופר ומגילה?

והנראה דדעת הרמב"ם הוא אכן דהגזירה "שמא יעבירנו" שונה בלולב משאר המצוות, בהקדים: המבואר בדברי התוס' רי"ד (קידושין מב, ב) והובא בקצות החושן (סי' קפב סק"א) ובלשונו: "שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום?! בודאי בגירושין ובקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח..אבל בסוכה..אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצוות". והיינו דעל העשי' יכולים למנות שליח אבל לא על החלות וכו' ואכ"מ להאריך.

ולפ"ז י"ל דהרמב"ם לשיטתו היות דהחשש הוא שילך אצל בקי שיקיים המצוה בשבילו הרי מובן שזה שייך דווקא באותן מצות דשייך למנות שליח לקיים המצוה, אבל במצות שבגופו דלא שייך בהו שליחות, הרי שוב אין לנו חשש דילך לאחר שיעשהו בשבילו דמאי אהני?!

והנה בשופר אף שהוא מצוה שבגופו בכ"ז יוצאים ידי חובה בשמיעה מבעל תוקע, דהרי להרמב"ם המצוה היא השמיעה ובלשונו (הל' שופר פ"א ה"א): "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה". (שם פ"ב ה"א) "הכל חייבין לשמוע קול שופר". וכן במגילה ש"מצוה לקרות את כולה" (מגילה פ"א ה"ג) הרי בפשטות כששומעים מאחר יוצאים ידי חובתו ומטעם שומע כעונה.

לכן במצות אלו שיכולים לצאת ע"י אחר, [ואדרבה, המנהג הוא לצאת ע"י אחר הקורא ותוקע] לכן יש חשש שילך אצל בקי שיתקע או יקרא עבורו, אבל בלולב שצ"ל "ולקחתם לכם" לקיחה ביד, הרי הוא מצוה שבגופו וכנ"ל דלא שייך שליחות, ופשוט דאין חשש שילך למי שהוא שיטול בשבילו.

[ולהעיר מדברי המגיד משנה (הל' שופר פ"א ה"ג) שכתב: "רבינו כתב ששופר גזול שתקע בו יצא, ואין הדין כן בלולב ובמצה, ונתן טעם לדבר מפני מה נחלק שופר מהם, לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה והשמיעה היא בלא הגעה ובלא הגבהה מן השומע, אע"פ שהתוקע נוגע בו, מ"מ אין השומע נוגע בו כלל..אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בהן אלא בנגיעת גופן ולפיכך כשהן גזולין לא יצא בהם"].

ג. ולפי"ז מובן מדוע לא כתב הרמב"ם בלולב החשש להיכן יוליכנו כי לולב היות שהוא במצוה שבגופו אכן לא שייך הטעם שיוליכנו לבקי שיוצאינו ידי חובתו [כנ"ל שזה הפירוש להרמב"ם בהליכה לבקי] ומה שגזרו הוא רק מחשש "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

והטעם שאכן חששו שיעבירנו ברה"ר, הוא בפשטות, דהיות שכל אדם מקיים המצוה בעצמו עם הד' מינים שלו "ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד" חששו שיעבירנו ד' אמות ברה"ר ללכת לבית הכנסת וכיו"ב, ובפרט שכפי שהרמב"ם כותב (הל' לולב פ"ז ה"כ): "כך היה המנהג בירושלים יוצא אדם מדירתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו..ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו", הרי כאן בלולב דווקא החשש הוא עוד יותר ש"יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים" ולכן בטלו המצוה. ומש"כ הרמב"ם שגזרו בלולב "כמו שגזרו בשופר". היינו כמו בשופר כשיש טעם לחוש ביטלו המצוה גם בלולב גזרו, אף שהוא באמת מטעם שונה וכנ"ל.

ומובן ג"כ מדוע לא כותב בלולב "דהכל חייבין ואין הכל בקיאין" כמו שכתוב שופר ובמגילה דבלולב אין החשש משום החיוב וחוסר הידיעה אלא החשש הוא כנ"ל דמחמת האופן שבו אנו מקיימים המצוה יש חשש שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל בשופר ומגילה אכן החשש הוא מחמת החיוב במצוה, וכנ"ל.

וראיתי עכשיו בקובץ "איי המלך" שכתב וביאר כו"כ הלכות בדברי הרמב"ם היכן גזרו טעמא דרבה והיכן לא גזרו עיי"ש.

הנמצא בשבת במלון שדלתותיו נפתחות ע"י כרטיס מגנטי שפועל בכוח עלעקטרי, כיצד ינהג.

הנה לכתחילה אין לשבות במלון כזה כיון שדלתותיו נפתחות ע"י כוח אש, אכן לצורך כגון שאין לו מלון אחר או שצורך לו להיות שם לרפואה, יש לדון דתליא במחלוקת האחרונים אי הבערה כזה שכח העלעקטריק בלי חוט להט אסור מה"ת או הוא רק איסור דרבנן, ודעת רוב האחרונים שאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש בשו"ת מנחת שלמה ח"א עמ' עד, ונתבאר באנציקלופדי' תלמודית חי"ח, והכלל דבאיסור מה"ת אינו מותר לומר לנכרי לפתוח ואם הוא איסור דרבנן הוי שבות דשבות לצורך שבת ומותר, כמבואר בשו"ע סי' שז ס"ד דדבר שאסור מה"ת אסור ע"י נכרי אפי' לצורך מצוה רק דבר האסור מדרבנן מותר ע"י נכרי לצורך גדול או לצורך מצוה, וכ"כ שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' סח.

אכן יש לעיין אי מותר לומר לנכרי המשרת במלון להביא לו איזה דבר מן חדרו כדי שעי"ז יוכל להכנס דהנה הט"ז סו"ס רע"ו כתב וז"ל: "נ"ל אותו הנר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי אכילה שאכלו, לא מיקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת, ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה אף צורכי גופו, כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה", עכ"ל. והובא להלכה בא"ר סקט"ז, פרמ"ג משב"ז סק"ה, שו"ע הרב סעי' יב וחיי"א כלל סג סי"ח. וכתב המ"ב סקכ"ז וז"ל: "אם משלחם בשליחותו שילכו בעצמם והדליקו את הנר להאיר להם, אין זה מקרי לצרכו אף שעיקר הליכתם היא בשבילו כיון שאין גופו נהנה מדבר בעת ההדלקה, ומותר אח"כ לישראל להשתמש אצל הנר", עכ"ל. וא"כ ה"נ נכנס הגוי למלא חובתו לשרת האורחים, וא"כ נחשב שפותח הדלת לצרכו, ויהיה מותר להישראל להכנס לחדר.

אמנם זה אינו, דכיון שהגוי אינו רוצה כלל את החפץ ועושה רק לצורך ישראל אין להתיר. ואסור לישראל אפי' ליהנות ממנו ולהכנס בחדר, ואין לומר דדוקא אם האיסור נעשה בגוף החפץ אסור לישראל ליהנות ממנו, משא"כ בנדו"ד לא נעשית מלאכה בחדר זה. זה אינו כמבואר במג"א סי' תקיח ס"ק יד, שו"ע הרב שם סכ"ב ומ"ב סקמ"ב דמי שיש לו פירות טמונים בבור סתום דאסור לפותחו בשבת אם פתחן הנכרי לצורך ישראל בשבת אסור ליהנות ממנו עד בכדי שיעשה עיי"ש, הרי דאפי' אם לא נעשה מלאכה בחפץ זה אסור ליהנות ממנו.

אולם באמת תלוי במחלוקת השו"ע הרב עם הפמ"ג בכוונת דברי הט"ז הנ"ל דהנה בשו"ע שם ס"ג כתב אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אע"פ שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך הא"י, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל. ושו"ע הרב שם ס"ב ובקו"א שם כתב לבאר החילוק בין נדון הש"ע לנדון הט"ז, דהט"ז מתיר רק בגלל שבהדחת הכלים אין נהנה גופו של הישראל, ומש"ה גם הדלקת הנר לצורך הדחת הכלים נחשבת לצורך הגוי. אבל כשהגוי הולך עמו, שגופו נהנה מהליכה זו, נחשבת גם הדלקת הנר לצורכו, ולפ"ז אם שולח גוי להביא לו חפץ שגופו נהנה ממנו, ומדליק הגוי נר לצורך ההבאה, יהיה אסור ליהנות מן הנר.

אבל הפמ"ג סי' שז א"א סק"ד בשם כנה"ג כתב וז"ל: "כשהיה רוצה ספר העומד בחדר שאין בו נר, היה אומר לשפחה שתביא לו חפץ פלוני, והשפחה מדלקת הנר להביא החפץ, והולך שם ונוטל ג"כ הספר וכו', והיינו כל שהעכו"ם עושה לדעת עצמו, אע"פ שלצורך הישראל הוא, מ"מ אין אומר לו להדליק נר והוא מחוייב לשמשו להביא חפץ פלוני, על דעת עצמו מדליק, ושרי ישראל להשתמש לאורו", עכ"ל. וכ"כ המ"ב סי' רעו סקכ"ז להתיר אף בכה"ג, מכח דברי הט"ז, והיינו שפירש שאין איסור אלא אם הגוי מדליק כדי שילך הישראל עמו, שאז נחשב שמדליק הגוי גם לצורך היהודי ההולך עמו אבל אם הגוי הולך לבדו מותר בכל גוונא.

וא"כ בג"ד אם יאמר לגוי שצריך חפץ מהחדר, תלוי ג"כ במחלוקת זו לדעת השו"ע הרב אסור ולדעת הפמ"ג ומ"ב יש להתיר.

אמנם יש להזהר שלא לומר לו בפירוש להכנס לחדר, כיון שהכניסה לחדר היא פעולת איסור, אלא לומר לו שצריך החפץ מהחדר, וגם זה מותר רק אם בכלל תפקיד הגוי להביא להישראל חפצים מהחדר, שרק אז אפשר לומר שעושה להשלים חובתו, אבל אם אין מחוייב בזה צריך למצוא איזה תואנה אחרת לבקש הנכרי להכנס לחדר.

וכן אסור לישראל לילך עם הגוי לחדר, שאז דומה לדין דהמחבר בסי' רעו ס"ג, שהישראל הולך עמו והגוי מדליק נר כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל, וצריך לעשות באופן שיחשוב הגוי בשעה שפותח הדלת, שהישראל אינו רוצה להכנס עמו, ורק באופן זה יש להתיר.

ועוד יש עצה שיכינו בדירה בער"ש מיני משקאות חריפים וכדומה ולומר לנכרי בשבת שרוצה לכבדו לקחת משם ויכנסו אחריו הישראל, אז מותר לכו"ע דהו"ל לצורך עצמו.

ולמעשה אם כבר הגיעו ואין לו מקום אחר לשהות יש להקל לו לומר לגוי שיפתח לו הדלת בכל פעם שרוצה להכנס כמ"ש הרמ"א סי' רעו ס"ב שבמקום צורך גדול יש לסמוך על השיטות דמותר אמירה לנכרי גם מלאכה דאורייתא, ובפרט בג"ד דיש ספק אם הוי בכלל איסור דאורייתא.

זכה הגאון רבי שלמה גאנצפריד1, דיין וראב"ד אונגוואר, שספרו 'קיצור שלחן ערוך', שיצא לאור לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ד, נפוץ עד מהרה, "ובחיי המחבר נדפס לפחות אחת עשרה פעם (כנראה יותר)2 ולאחר מכן במאות מהדורות בעברית, ביידיש ובשפות רבות, עם פירושים והוספות"3. וה'בית עקד ספרים' (ק/991) מציין בשם ה'אוצר ישראל': "מן הספר הזה נדפסו לכל הפחות עד חמש מאות אלף טפסים" (אמנם לא רשם 11 דפוסים בחיי המחבר)4.

ב'שער' המהדורה הראשונה הוא רשם את מטרת הספר: "לתועלת המון עם ה'..אשר קצרה דעתם ללמוד ולהבין דברי הש"ע ומפרשיו..וקבצתי מכל ארבעה חלקי שו"ע..את הדינים הנצרכים ומוכרחים לכל איש ישראלי לדעת אותם וכתבתי אותם בלשון קל...". על הצלחת הספר יעידו גם ההוצאות שנדפסו בניגוד לרצונו של המחבר. בעיתון 'המגיד' מא' תמוז תרל"ג5 פירסם המחבר מודעה: "אל תשכן באהליך עוולה. בשבטי ישראל אודיע כי ספרי 'קיצור שלחן ערוך' אשר ר' נתנאל דוד זיסבערג הדפיסו בווארשויא, הדפיסו שלא ברשותי!..גם זאת אודיע כי ר' יעקב עהרענפרייז בלבוב העתיק ספרי הנ"ל לעברי דייטש והדפיסו שמה (ג"כ שלא ברשותי) וקלקלו בשיבושים הרבה מאד, תלה בי בוקי סריקי ונתן מכשול גדול לפני עם ה'!..."6.

בכל פעם כשהדפיס את הספר מחדש עידכן אותו המחבר והוסיף ושינה בו, ו"עשה קודם פטירתו מהדורא חדשה על הספר..עד שכתב במכתבי העתים ובהקדמתו למהדורא החדשה בזה הלשון: בשבטי ישראל אודיע, כי עשיתי בעז"ה 'מהדורה חדשה' מספרי קיצור שלחן ערוך, אשר כבר נדפס זה שלש עשרה פעמים..וכעת אספתי כל התקונים מן השלש עשרה פעמים ועשיתים לאגודה אחת והוספתי עליו עוד דברים נחוצים..."7.

מעטים המקרים אשר בהם נשארו זכרם של המהדורות השונות של פסקי ה'קיצור' בספרי הפוסקים, אמנם אציין בזה שני תיקונים אשר קשורים לנוסח התפילה שמופיעה גם אצל אדה"ז בסידור ולפסק אדה"ז בשו"ע שלו, ובפרט שהרי פסקי אדה"ז הם אחד היסודות של הספר 'קיצור השו"ע' וכדברי המחבר בעצמו במכתב8: "וידע רומעכ"ת כי בחבורי ספרי זה קש"ע שמתי לי ליסוד מוסד במקום - ספק ומחלוקת - אזי הלכתי אחר הרוב משלשה גדולי ישראל בעלי הוראה אלו, הגאון בעל חוו"ד בסידור ש[לו והגאון בעל התניא] והגאון בעל חיי אדם..."

"הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים"

ב'שער הכולל'9 הביא מה שתמה ב'קיצור שלחן ערוך': "וצ"ע מה שאומרים [בהתרת נדרים] שנהגתי שלש פעמים והלא אין חילוק ואפילו לא נהג רק פעם אחד צריך התרה עיין ב"י יו"ד סי' ריד". והעירו ע"ז10: "הערה הנ"ל לא נמצאת בקיצור שו"ע שלפנינו (סי' סז ס"ז), אך כנראה שהיתה במהדורות קדומות ותוקן לאחר זמן, שהרי מביא [שם] הך דהנהגה שלשה פעמים בחצאי ריבוע".

ובדקתי בדפוס הראשון של 'קיצור שו"ע', אונגוואר תרכ"ד, ושם מופיעה הערה זו בשינויים קלים בדיני חודש אלול בשוה"ג לסי' קכה סט"ז11: "קצת צ"ע בנוסח התרת נדרים שנהגתי שלשה פעמים, והרי אין חילוק אפי' לא נהג רק פעם א'. ע' ב"י יו"ד סי' ריד", ואכן שם בהל' נדרים בסי' סז ס"ו12 נאמר רק: "מי שנהג איזה חומרא..אפי' לא נהג כן רק פעם הראשון אלא שהי' בדעתו לנהוג כן לעולם ורוצה לחזור מפני שאינו בריא צריך התרה...", ולשיטתו אזיל שאינו מזכיר הנהגה של ג' פעמים.

וב'שער הכולל' שם כותב ע"ז: "ובאמת אין מקום לתמיהתו ונוסח אדמו"ר ז"ל13 ברור כהלכה", שהרי בשו"ע14 נאמר רק: "אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת", ומזה ניתן ללמוד ש"מי שלא היה בשעתו לנהוג כן לעולם א"צ התרה עד שיהי' רגיל בזה המנהג דהיינו שנהג כן ג"פ". וגם בעל ה'קיצור שו"ע' סבר כן במהדורות מאוחרות יותר, והשמיט את ההערה הנ"ל מדיני חודש אלול, ובהל' נדרים בסי' סז הוסיף בחצאי ריבוע: "או שנהג כן שלש פעמים אע"פ שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם ולא התנה שיהיה בלי נדר".

האם מותר לשבור כלים כדי להטיל אימה?

בהלכות שמירת הגוף בל תשחית סי' קפה ס"ג15: "...צריך ליזהר בממונו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא להזיקו . . ואפי' כוונתו להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינן נוהגין כשורה ג"כ אסור", ומקור הלכה זו הוא לשון אדה"ז בשו"ע שלו הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סוף סי"ד.

אמנם בדפוסים המאוחרים יותר נשמטה הלכה זו האחרונה וב'לחם הפנים' ציין המחבר ע"ז: "במסכת שבת דף ק"ה ע"ב איתא דאי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה שרי. והעתיקו זאת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג. אבל הרמב"ם לא הביא זאת וצ"ע (וע' במ"מ פ"ח מהל' שבת הל' ז') ובש"ע של הגאון בעל התניא זצ"ל כתב שאפי' כדי להטיל אימה על בני ביתו אסור, ומכ"ש דצ"ע טובא".

וב'שער הכולל'16 העיר ע"ז: "ובמחכ"ת לא ראה את דברי המהרש"א במקומו שכתב והנהו רבנן כו' היינו באופן דליכא בל תשחית"17. וב'ישועות חכמה' שעל ה'קיצור שו"ע' שם הוסיף: "וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש שהעתיקו דברים הנ"ל, ולא הביאו מה דאיתא בגמרא תבר נכתמא פרש"י כיסוי הכד, אלמא דאפילו כיסוי הכד שאינו חשוב אסור לשבור אפילו למירמא אימתא, רק דוקא כלים שבורים כדלעיל".

ויש להוסיף מה שנאמר ב'דקדוקי סופרים' כאן, שבכת"י מינכן ועוד אינו מופיע כלל בגמרא: "רבי אבא תבר נכתמא", ועל כן לא הובא ברי"ף וברא"ש18. וכן משמע שלא היה זה בגירסת הסמ"ק, שהרי במצוה קעה הוא אומר: "...וכן כדי להטיל מורא על בני ביתו מותר, וקאמר התם דוקא במנא תבירי". ועפ"ז יש לתרץ קושיתו של ה'שדי חמד'19: "ואף אם מפורש כן בסמ"ק קשה לומר שהגאון בעל השלחן ערוך פסק בסכינא חריפתא כהסמ"ק נגד מה שמבואר בדברי התוספות20 וכן הוא משמעות דעת הרי"ף והרא"ש וסמ"ג מדלא כתבו לחלק בזה...", ולפי הנ"ל לק"מ שהרי אדרבה מזה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו את ה"רבי אבא תבר נכתמא", משמע שלשיטתם אסור לשבור אפילו דבר שאינו חשוב אפילו באם כוונתו למירמא אימתא אאינשי ביתיה21.

ולאחרונה נתפרסם מכתבו של אחד הרבנים בדורו להגאון ר"ש גאנצפריד, שכבר העיר לו כנ"ל. המכתב נדפס בספר 'מאזני צדק' ו'הין צדק' להג"מ מנחם מענדל שפירא (שווארטץ), ברוקלין תשס"א, ב'מדור המכתבים' סי' ח'22. ואעתיק בזה עיקרי הדברים:

"אף כי מי אנכי לבא אל שער המלך בלבוש וכו' מאן מלכי רבנן, ויען כי שמעתי אשר דרכו להשיב לכל השואל אותו אפי' בכל מילי ומכש"כ על חיבוריו היקרים, ע"כ לא אמנע גם אנכי מלהציע לפניו מה שעמדתי משתומם על דבריו בחיבורו קש"ע בסי' קצ מדפוס לבוב שנת תר"ל..והנה עיקר דבריו ראיתי בש"ע שלו הנדפס מקודם, ושם איתא ממש כלשון התניא, ולקוחים דבריו משם, אולם בש"ע אשר לפני ראיתי זאת בהיפוך, להתיר למירמי אימתא אאינשי ביתי' וכפשטות הסוגי'.. והמהרש"א בח"א שם (ד"ה שכך אומנתו) כתב..(ועכשיו23 יצא לאור סידור תורה אור ושער הכולל24 ובפ"א אות ה' תפס על הקש"ע מדברי המהרש"א הנ"ל ועיי"ש)..וממילא סרה תלונתו גם מהרב התניא ז"ל, דהוא כתב שפיר גבי בל תשחית אפי' למירמי אימתא אסור וכשקלא וטריא דגמ' דידן, ושיטת המהרש"א שהבאתי, ודבריו בש"ע הראשונים נכונים, ומצוה ליישב זה. וקצרתי שלא ילאה הקורא במכתבי, וכ"ז ברור והנלפענ"ד כתבתי. עבדו המצפה לתשובתו באהבה ובקרוב".

הועתק שם גם מכתב תשובתו הקצר של בעל ה'קיצור שו"ע':

"מכתבו היקר קבלתי ואני בעו"ה חלוש מאד25 ואי אפשר לי להשיב לשום אדם ואתו הסליחה. הכ"ד פה אונגוואר מ"ב למב"י תרמ"ה לפ"ק שלמה גאנצפריד".