E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ לך לך ז' מר חשון - תשע"א
גאולה ומשיח
האיסור דגיד הנשה לבני יעקב
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

ברמב"ם הלכות מלכים (פ"ט ה"א) כתב וז"ל: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית וכו' עכ"ל.

והנה בכוונת הרמב"ם במ"ש " ויעקב הוסיף גיד הנשה" מצינו לכאורה ב' פירושים בדעת הרבי, דבלקו"ש חלק ח' (ע' 37 הערה 46) כתב דלדעת הרמב"ם בפיהמ"ש חולין ובהל' מלכים רפ"ט אפילו לרבנן - דסב"ל דגיד הנשה אינו נוהג אלא בטהורה - נהג גיד הנשה לפני מ"ת ודלא כפירש"י וכפשטות לשון הש"ס עיי"ש, ובודאי הכוונה שנהג ע"פ הציווי.

אבל ברשימות חוברת ס"ח בתחילתו [על מ"ש בס' לב ארי' שלפני קבלת התורה לא היו מצווין כלל, והעיר ע"ז בחשן אהרן: "לבד ז' מצוות שעוד בני נח נצטוו עליהם, ומצות מילה שניתנה לאברהם אבינו, וגיד הנשה ליעקב אבינו ומצות קרבן פסח ליוצאי מצרים] העיר הרבי וזלה"ק: ובמשנה תורה להרמב"ם ז"ל הל' מלכים פ"א ה"א שלא נצטוה יעקב על גיד הנשה אלא הוסיף מדיליה וכמו יצחק שהפריש מעשרות ותפלות שאבות תקנום כו' עכלה"ק. היינו דלא כמ"ש הנ"ל שהי' ציווי על גיד הנשה בימי יעקב, אלא דיעקב הוסיף מדיליה, וכלשון הרמב"ם שם: "בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית", הרי דבלקו"ש פירש הרבי שיעקב נצטוה על גיד הנשה ואילו ברשימות נקט שלא נצטוה עדיין אלא קיים המצוה מדילה.

ועי' בכ"מ שם שכתב בנוגע למצוות של האבות שהרמב"ם סב"ל שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה עיי"ש, (וזהו כהמבואר בהרשימות), אבל הלח"מ נוטה לומר דמ"ש "ויעקב הוסיף גיד הנשה" הרי זה מצד הציווי ולכן הקשה שזה סותר להגמ' דחולין וז"ל: ויעקב הוסיף גיד הנשה וכו'. קשה דבפרק גיד הנשה אמרו (דף ק') נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה וכו' אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו משמע דלא נאסר אלא בסיני וליעקב לא נאסר אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו וא"כ איך כתב רבינו דיעקב הוסיף גיד הנשה, וכי תימא דהוסיף מדעתו קאמר מ"מ קשה מנא ליה לרבינו הא וצ"ע עכ"ל.

[ביאור קושייתו דתנן בחולין ק,ב, דחכמים סב"ל ד"גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר: אף בטמאה, אמר ר' יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו: בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו", ופירש"י (בד"ה מבני יעקב נאסר) "דכתיב (בראשית לב) על כן וגו' ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה", אמרו לו -חכמים-זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו, אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד", היינו דרבי יהודא סב"ל דנאסר להם מיד ולכן נוהג גם בטמאה כיון דאז עדיין לא הי' חילוק בין טמאה לטהורה, וחכמים סב"ל דלא נאסר להם עד לאחר מ"ת, וכיון שהרמב"ם פסק כחכמים דנוהג רק בטהורה (הל' מאכלות אסורות פ"ח ה"א) למה סבירא ליה דנהג גם בבני יעקב?]

ועי' גם בס' 'קרית ספר' להמבי"ט שם שפירש כוונת הרמב"ם שנצטוה בגיד הנשה ובלשונו: "בא אברהם ונצטוה על המילה והתפלל תפלת שחרית כדכתיב וישכם אברהם בבקר, יצחק הפריש מעשר ותפלת מנחה, יעקב נצטווה על גיד הנשה והתפלל ערבית" וזהו כהמבואר בלקו"ש.

דעת הרמב"ם בפירוש המשניות

ועי' בחי' חת"ס וראש יוסף חולין שתירצו קושית הלח"מ ע"פ מ"ש שם הרמב"ם בפיהמ"ש וז"ל: ושים לבך אל העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה ע"י מרע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלים אבמה"ח, אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמה"ח במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבמה"ח, וכמו"כ אין אנו מלין מפני שאאע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י מרע"ה שנימול כמו שמל אאע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכין אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות מרע"ה כו' עכ"ל, הרי מוכח מזה שהרמב"ם פירש הגמ' באופ"א מרש"י, דסב"ל דלכו"ע נצטווה יעקב על גיד הנשה, אלא דחכמים סב"ל דאעפ"כ אינו נוהג אלא בטהורה כיון שהציווי שלנו הוא רק מחמת ציווי החדש של מרע"ה במ"ת שאז כבר הי' דין טמאה וטהורה, והאיסור חל רק על הטהורה.

אלא דיל"ע לפי הפירוש שבהרשימות דסב"ל דיעקב לא נצטוה אלא נהג כן מדיליה, דלפי"ז יוצא שהרמב"ם סותר דבריו למ"ש בפיהמ"ש? כי בשלמא אי נימא שהרמב"ם בפיהמ"ש סב"ל דגיד הנשה נאסר ליעקב מצד ציווי, מובן למה צריכים לשלול דאחר מ"ת אין הקיום משום אותו האיסור, ולכן סב"ל לרבנן דאינו נוהג אלא בטהורה, אבל אי נימא דסב"ל שיעקב אבינו הוסיף כן מדעתו, א"כ לכאורה פשוט שהחיוב שלנו הוא רק מצד הציווי שמסיני, כיון דבלי ציווי ה' למה יש הכרח לנו לקיים מן התורה כיון דאי"ז כלל מצות ה'? (וכ"כ בראש יוסף שם ובשו"ת עונג יו"ט סי' ע"ו ועוד דלפי הפיהמ"ש פשוט דצ"ל שיעקב נצטווה על גיד הנשה), וכ"כ המל"מ שם פ"י סוף ה"ז בד"ה וראיתי, (וראה בס' חמדת ישראל קונטרס נר מצוה ע' 172 ובס' בית ישי ח"ב ע' שע"ב ובס' תרומת הכרי בפתח השער אות ת' ועוד שכתבו שנעלם מהלח"מ פיהמ"ש זה).

ואפשר לומר בזה עפ"י דיוק לשון הרמב"ם שם דלגבי אבר מן החי כתב: "זה שאין אנו אוכלים אבמה"ח", ולגבי מילה הלשון הוא: "אין אנו מלין לפי שאאע"ה כו'" היינו דאיירי אודות גוף העשי' והחיוב, משא"כ לגבי גיד הנשה כתב: "אין אנו הולכין אחר איסור יעקב" ולא איירי אודות גוף האיסור, ועפ"י הנ"ל אפ"ל, משום דבזה פשוט דלא שייך לומר שהאיסור שלנו הוא משום איסור דיעקב כיון שאצל יעקב לא הי' זה מחמת ציווי, אלא דכאן כוונתו לחדש עוד יותר, דלא נימא דבסיני חל ציווי על איסורו של יעקב, (וכלשונו לגבי אבר מן החי: "שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי" וכן נת' בארוכה בחלק ל' פ' לך שיחה ג' אודות מצות מילה עיי"ש) כי אי נימא כן הי' צ"ל דנוהג גם בטמאה, אלא דבסיני נתחדש איסור חדש לגמרי של גיד הנשה, ואינו שייך להאיסור של יעקב, ולכן סב"ל לרבנן דאינו נוהג אלא בטהורה.

שו"ר בלקו"ש ח"ה כ' חשון ע' 89 הערה 25, וע' 316 הערה 38 שכתב וז"ל: ובאיסור גיד הנשה כתב הרמב"ם [בפיהמ"ש] סתם "אלא מצות מרע"ה" ולא כתב "שיתקיים" כי גדה"נ קיים יעקב מעצמו ולא שנצטוה על זה מהקב"ה (רמב"ם הל' מלכים רפ"ט ובכס"מ שם) עכ"ל עיי"ש עוד, וזהו כפי שנת'.

תירוץ לקושיית המפרשים על הרמב"ם מהגמ' חולין צא,א.

ואי נימא כפי הפירוש שבהרשימות דכוונת הרמב"ם רק שנהג כן מדיליה וכן כוונתו בפיהמ"ש, יתיישב גם שתמהו המפרשים על הרמב"ם (ראה תרומת הכרי שם ועוד) מהך דחולין צא,א, דאיתא שם מאי דכתיב וטבוח טבח והכן, פרע להן בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, והנה בשלמא לדעת רש"י דלרבנן לא הי' איסור כלל עד מ"ת מובן למה צ"ל דקאי כמ"ד דגיד הנשה נוהג בב"נ שהוא דעת רבי יהודא, אבל לדעת הרמב"ם דסב"ל דגם לפי רבנן נאסר אז, למה צ"ל דקאי רק כרבי יהודא?

ולפי הנ"ל י"ל שהרי הקשו התוס' שם (בד"ה כמאן דאמר): וז"ל: וא"ת דילמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר ליה ופרע להם בית השחיטה וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלא"ה לא משתרי עכ"ל. כוונתם דהלשון "והכן" משמע שנאסר להם מן הדין, דלפי"ז מתורץ גם לשיטת הרמב"ם דכיון שנת' שרק יעקב הוסיף כן מדיליה אבל לא נצטוה, לכן עכצ"ל דקאי רק לדעת רבי יהודא.

ובס' 'נתיבות רבותינו' (פ' מקץ מג,טז) הביא לתרץ קושיית התוס' בשם הגרי"ז דמהא גופא דדוקא גיד הנשה הוציא בפניהם, מוכח מזה שנצטוו בה ולא שקיימוה רק בגדר מנהג אבותיהם כמו השחיטה, דלא שחט בפניהם, דשחיטה דאינם מצווים עליה סגי בכל ידיעה שהיא שהבשר שחוט כראוי וידיעה של רוח הקודש נמי מהני, וזה פשוט שהיו יכולים השבטים לראות ולהבחין האם יש על הבשר רוח טהרה או לא, אולם בדבר שהם מחוייבים מן הדין בזה לא סגי רוח הקודש אלא בעינן ידיעה עם כל כללי הפסק ככל דיני איסור והיתר, והיא גופא הוכחת הגמ' דגיד הנשה נצטוו בה בני יעקב מהא דאמר יוסף לאשר על ביתו , "טול גיד הנשה בפניהם" דייקא "בפניהם" היינו שיראו הם כיון דמצווין על כך.