E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ לך לך ז' מר חשון - תשע"א
הלכה ומנהג
הצלת המאבד עצמו לדעת
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטון

הלכה ומנהג

א. בשולחן ערוך חושן משפט סימן תכו:הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז).וכן הוא בשוע"ר הל' נזקי גוף ונפש ס"ז-ח.

ומקורו בדברי הגמ' סנהדרין עג ע"א. גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו [כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו, רש"י] מניין - תלמוד לומר והשבתו לו![קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו] - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, [אם זה הרואהו יכול להצילו יצילהו] אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן [לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך].

והגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בהגהות חכמת שלמה מחדש דלמסקנת הגמ' משווה דין השבת אבידה להשבת גופו, וכמו בהשבת אבידה יש פטור לזקן ואינו לפי כבודו כך ייפטר מהשבת הגוף.

וז"ל: "נראה לפענ"ד לכאורה דין חדש, דהיינו דוקא אם אינו דרך בזיון להמציל, אז מחוייב להצילו בגופו, אבל אם הוי הצלה דרך בזיון להמציל-אם אינו יכול לשכור לאחרים להצילו- אז אינו מחויב להצילו בגופו אם הוי לו בזיון או טירחא יתירה דהוא זקן או כדומה, והטעם כיון דילפינן הצלת גופו מוהשבותו לו כמ"ש בש"ס ובסמ"ע ג"כ, א"כ כיון דמטעם השבת אבדה הוא, כמו באבדה קיי"ל והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כמו שדרשו חז"ל כגון זקן אינו לפי כבודו, אם כן הכי נמי מהשבת גופו פטור כה"ג.

ואין לומר נהי דמהשבת אבדה פטור, מ"מ גופו שאני מכח הפסוק דלא תעמוד על דם רעך מחוייב להצילו, דא"כ מנ"ל להש"ס דחייב להצילו בשכר מכח דפריך דאי בגופו מוהשבותו נפקא, דילמא לכך נצרך לא תעמוד [לרבות] אף על אינו לפי כבודו, אלא ודאי אף מלאו דלא תעמוד פטור באינו לפי כבודו".

והיינו דלדעת הרש"ק- למסקנת הגמ', כללי הצלת חבירו שווים לכללי השבת אבדה, חוץ מהוצאת ממון הנלמד מפסוק מיוחד לא תעמוד על דם רעך".ועיי"ש עוד ראי' לחידוש דין זה ולמעשה נשאר בצ"ע.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג, והיא תשובה לבעמ"ס שו"ת מנחת יצחק בענין השתלת לב, ונדפסה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ח) מקשה על החכמת שלמה, הרי הפטור של זקן ואינו לפי כבודו בהשבת אבידה הוא משום דמשער שאף אם הממון היה שלו לא היה מתבזה להתעסק להשיבו, אבל באבידת הגוף הכי נאמר דלא היה מתבזה להשיב גופו כדי להציל חייו, ופשוט שא"א להשוותם.

וז"ל האג"מ: "אבל הא אינו ראיה של כלום, דהא דלא אמר בסנהדרין דף ע"ג דצריך קרא דלא תעמוד על דם רעך להצלת גופו לזקן ואינה לפי כבודו דמקרא דוהשבותו לו היינו אומרין שדינו כממון דהיה נפטר הזקן כמו בממון, הוא פשוט משום דבכה"ג היה חייב להשיב גם בממון בהא [אצ"ל: דהא] אימתי נפטר מהשבת אבדה מחמת שאינו לפי כבודו מפורש בב"מ דף ל' מכללא דרבא שהוא דוקא אבדה כזו שבשלו לא היה מחזיר משום שכבודו שוה לו יותר מהפסד הממון כזה ששוה האבדה, שלכן אם היתה האבדה שוה סך גדול שאם היתה אבדת עצמו היה מזלזל בכבודו הרי הוא מחוייב להחזיר גם אבדת אחרים, וא"כ כשהוא הצלת נפש דבשביל הצלת נפש עצמו היה מזלזל בכבודו נמצא שאף שהיה דין הצלת נפש רק כאבדת ממון נמי היה חייב משום דגם בממון היה חייב כה"ג שבשלו היה מחזיר. ואף אם הוא אדם שכבודו עדיף לו מחייו, הרי הוא אסור למות בשביל זלזול הכבוד ולכן ודאי אינו כלום מה שהיה רשע לזה לפוטרו מהצלת אחרים בשביל רשעתו, ולבד זה אינו נאמן שום אדם לומר שכבודו היה עדיף לו מחייו, וגם היה נבטל דעתו אצל כל אדם אף שלא היה איסור בדבר, ולכן טעות גמור הוא אף הבאת הראיה גופה".

ב. גם המנחת חינוך (מצוה רלז) מחדש שאין חובה להציל המאבד עצמו לדעת כשם שאין חובה להציל המאבד ממונו לדעת, כיון דהצלת גופו נלמד מהשבת אבידה הרי שווים הם בדיניהם.

וז"ל:נראה לכאורה דאם אחד מאבד עמצו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו וודאי אינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס"א ס"ד, אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש"ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפקא מיניה במאבד עצמו לדעת דאינו מצווה על אבידת גופו, כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א"כ על כן כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כרחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה, כן נראה לי ברור".

ומקשים עליו, הא כל מה שלא בעינן להציל ממונו של חבירו כאשר מאבד אותו לדעת הוא משום דהוה זכותו להפקירו, אבל על גופו אין הרי רשות על אדם לאבדו, ומהיכי תיתי דנפטר להצילו.

וז"ל האג"מ שם: "וכן אינו ראיה של כלום גם לחדוש המנ"ח לפטור להציל מאבד עצמו לדעת, דהא ל"ד כלל לאבדת ממון מדעת, שלהשליך לחוץ במקום הפקר שיאבד ממנו הוא דבר שרשאי אדם לעשות כן בשל עצמו ואין מחוייבין למנעו מרצונו ולהשיב, ואף אם ישליך למקום אבוד מן העולם שיש איסור בל תשחית, הרי עכ"פ לא שייך לחייב בשביל זה להשיב לו דוקא אלא היה שייך לחייב ליקח ממקום האבוד ולהניחו אף במקום הפקר, וזה הא לא חייבה תורה לאדם להציל דברים מהשחתה דהתורה אסרה רק להשחית בידים ולא להציל מהשחתה כשאין לחייבו מצד הפסד הבעלים, אבל לאבד נפש הא אינו רשאי אף נפש עצמו ולכן ודאי לא שייך שבשביל מה שהפקיר נפשו שאין לו הרשות לזה יפטרו אחרים מלהצילו, ואף בממון אם היה מציאות כה"ג שהיה עליו איסור להפקיר נמי היו מחוייבין להחזיר לו, שלכן אין צורך לקרא דלא תעמוד על דם רעך בשביל זה דאף מקרא והשבותו לו דהיינו אומרים שהוא רק כדין ממון נמי היינו יודעין שמחוייבין להציל גם מאבד עצמו לדעת. ונמצא שגם לסברת המנ"ח ליכא שום ראיה. ולכן ברור ופשוט שחייבין להצילו ואף לחלל שבת על הצלתו, ואמרו לי שכן מפורש בספרו של הגאון מהרי"ל דיסקין ובספר חלקת יואב בפשיטות דמחוייבין להציל גם בחלול שבת גם את מי שאיבד עצמו לדעת והוא ברור לדינא".

ואכן כך כתבו בפשיטות החלקת יואב בקונטרס "קבא דקשייתא" קושיא א' "דבאבידת גופו לא שנו אבידה מדעת, דנפשו של אדם אינו שלו רק קנויה לשמים כמבואר ר"פ בתרא דנזיר (עיי"ש סא ע"א)".

אמנם מה שציין לנזיר סא, צ"ע, דשם מבואר דבישראל נפשו קנויה לו, אבל משם אין להקשות על היסוד הנ"ל, דשם מיירי בקניני ממונות דישראל קנוי לנפשו ועבד אין נפשו קנויה לו, אבל לענין להרוג את עצמו וודאי אין נפשו של אדם קנויה לו, וכנ"ל. וראיתי בספר חלק יואב ח"ב סימן פח בהערת המו"ל שמביא מספר קשות מיושב שהחלקת יואב כתב לו שהוא טעות בספר וצ"ל ר"פ החובל, אבל ראה מש"כ הרב זווין ז"ל בספר לאור ההלכה בענין משפט שיילוק בנידון זה, ושם הביא שהטורי אבן מביא מר"פ החובל ראי' להיתר לתת רשות להכות את גופו, ועיי"ש מה שמקשה על ראיתו, ואכ"מ.

וכ"כ החלקת יואב (בתשובה שלו שנדפסה בשו"ת דברי יששכר חו"מ סי' קסט, ומשם בחלקת יואב ח"ב סימן פח) "דדוקא גבי ממון שהוא שלו שפיר אם מאבד לדעת אין נזקקין לו והרבה סוברים דהוא הפקר, משא"כ באבדת נפשו דהוא אינו שלו רק נפשו קנויה לשמים".

והמהרי"ל דיסקין המצויין באג"מ נמצא בשו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סימן ה' ס"ק לד "דלענ"ד אפילו מי שרוצה לאבד עצמו מצווין אנו להצילו אפילו בשבת", עיי"ש. ודברי המנ"ח צ"ע, וכדברי המנח"ח כתב מהרי"פ פערלא (סה"מ לרס"ג עשה כח), וגם דבריו צ"ע כקושיות הנ"ל.

ג. בספר כלי חמדה (פרשת תצא, ע"פ לא תראה ..והתעלמת) מאריך "במה שנתוכחו הרבנים בדברי הגאון המובהק מוהרש"ק זצ"ל", ובתו"ד מביא גם את דברי המנח"ח הנ"ל, ומקשה על דבריהם ממש"כ מפורש המהר"ם מרוטענבערג (שו"ת סי' לט) גבי הטובע בנהר "ודבר פשוט אפילו צווח אל תצליני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא". הרי שפשוט לו דחייב להצילו.

ומבאר בכל"ח: "וטעם הדבר נראה פשוט, דאין לדמות גופו לממונו, דאדם בעה"ב על ממונו ויכול לעשות בהן מה שירצה, אמנם על גופו ונפשו אין אדם בעלים עליהם, לא מועיל רצונו, ולכן פשיטא לגמ' דגם בלא קרא דלא תוכל להתעלם חייב בהשבה אפילו אם הוא אינו רוצה בכך, ואדרבה שעוד טעם אם מאבד עצמו לדעת שחייבין אנו להצילו מצד מצות הצלת נפשות, מלבד זה מצד לאפרושי מאיסורא איסור הגדול דמאבד עצמו לדעת, שיש לעשות כל מיני השתדלות שלא יעשו איסור החמור הזה".

ועל דברי רש"ק כותב "אין לדמות גופו לממונו, דבממונו אמרינן דהתורה מחלה לו מפני שאינו כבודו והפקירה את ממון הבעלים, משא"כ בגופו לא שייך זה, וכמו דקיי"ל דבמקום איסורא אין חכמה ואין תבונה, כש"כ דבמקום פקוח נפש, ועוד דלפי מה שכתבתי דמאבד עצמו לדעת נוסף על מצות הצלה מצות אפרושא מאיסורא, א"כ במאבד עצמו לדעת יהיה בוודאי מחוייב גם הזקן שאינו לפי כבודו להצילו, מצד דלאפרושי מאיסורא אין קולא בזקן ואינו לפי כבודו, ומי שנטבע באונס נימא דאין צריך להצילו זה לא יתכן כלל, ואין לדמות גופו לממונו בענין זה". ועיי"ש שהביא ראיה מדברי הברכי יוסף בהל' שבת סי' ש"א דגם במאבד עצמו לדעת יש חיוב הצלה ומשום פיקוח נפש שדוחה שבת.

ויש להוסיף להקשות על המנח"ח ממש"כ הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ד סימן סז) "אודות השאלה שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו: תשובה הרי זה חסיד שוטה והאלקים את דמו מידו יבקש והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם.... כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו והשואל הרי זה שופך דמים ופשוט הוא. וז"ל הר"ן ז"ל ביומא וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל את השבת מדת חסידות הוא לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים הזריז הרי זה משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו עד כאן".

מבואר דאף שאינו רוצה להציל את עצמו הרי מצילים אותם בעל כרחו, היפך המבואר במנח"ח דאין מוזהרים להצילו,אמנם יש לחלק בין המאבד עצמו לדעת הדומה לאבידה מדעת, לנידון הרדב"ז, שהחולי בא באונס ולא ברצון, אלא עכשיו אין החולה רוצה להתרפאות, נידון זה דומה יותר לאבדה מאונס ואינו הולך לחפשו, בנידון דידן גם המנח"ח יודה דחייב להצילו, דהא מה שאינו רוצה להתרפאות (או מה שאינו מחזר אחר אבידתו) הוא מחמת טעות שנדמה לו מידת חסידות להחמיר על עצמו שלא לחלל שבת, ואילו ידע שאין בזה מדת חסידות היה בוודאי רוצה להתרפאות, הרי הוה טועה בדינו שוודאי חייבים להצילו ואין זה בכלל בגדר אבידה מדעת. (ועיי' שו"ת להורות נתן ח"ב סי' מד שכ"כ).

ד. והנה בדבר זה האריכו בכו"כ ספרים ונראה שהמהלך הוא בד"כ לבאר שההלכה היא לא כדברי החכ"ש והמנח"ח, ובעיקר בנוי על היסוד "כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו" (לשון שוע"ר הל' נזקי גוף ונפש ס"ד, ונתבאר בלקו"ש חל"ד שופטים ב, עיי"ש),"וכל המושג של "אבידה מדעת" לא שייך בחייו שלא אדם, הממון של האדם שלו וברשותו הוא ויכול לאבדו מדעת, אבל נפשו וחייו אינם שלו, ואין הוא הבעלים שלהם שיוכל לאבדם מדעתו ומרצונו" (לשון הרב זווין בלאור ההלכה שם, ועיי"ש בארוכה).

ולענ"ד נראה לומר שבוודאי גם החכ"ש והמנח"ח יסברו שיש חיוב להפריש מאיסור ולהזהיר ולטרוח לשכנע אדם המאבד עצמו לדעת, שלא יעשה מעשה הרע הזה וכו', וכל חידושם קשור דווקא עם הדין המיוחד שלומדים מגמ' זו במס' סנהדרין, וכדלקמן.

בכלל ידוע החילוק בהלכה בין הוצאת ממון בכדי לקיים מצות עשה ובין הוצאת ממון שלא לעבור על לא תעשה, ובלשון הרמ"א (או"ח סי' תרנו ס"א) "ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת, ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור". ולפי"ז הרי כשחידשה הגמ' שיש באבדת גופו גם איסור לאו לא תעמוד ושצריך "למיטרח לאגר אגורי", הרי בפשטות יצטרך האדם לבזבז אף את כל ממונו בכדי להציל את הטובע בנהר וכו'ולא לעבור על לאו דלא תעמוד (וכן לומד המרחשת סי' מג אות ט), אבל למעשה הרי לא ראינו שמחייבים כל אדם לבזבז כל ממונם בכדי להציל אחרים מסכנת נפשות במצבי רפואה וכיו"ב, וכנראה שזה גופא לומדים מסוגיה זו, והיינו דהיות שהגמ' מלמדת את חיוב הלאו דלא תעמוד דווקא באופן של "הרואה חבירו טובע בנהר וכו'", שהם מצבים מיוחדים שאינה השם לידך לעמוד שם בשעת מעשה ולראות חברך מסתכן רח"ל, הרי במצב זה דווקא חל עליך חובת יחיד לעשות כל ההשתדלות להציל את האדם מסכנת נפשות, אף באופן של בזבוז כל ממונך, אבל בשאר המצבים שבני אדם נמצאים בסכנת נפשות אין כאן חובת יחיד של לא תעמוד, רק הוא חובת הצבור לדאוג שינצלו אנשים מסכנה, אבל היחיד כשלעצמו אינו חייב לבזבז כל ממונו, (וראה מש"כ הרב משה הרשלא ז"ל בהלכה ורפואה ח"ג בענין חובת ההצלה בממונו,שבדבר כללי המוטל על הציבור אין היחיד מתחייב מדין לא תעמוד, והוכיח זה מדין פדיון שבויים עיי"ש)

ולפי"ז במצב של מאבד עצמו לדעת, השאלה היא אם הוא דומה לרואה חבירו טובע הנהר ויש על היחיד חיוב עשה של והשבותו וחיוב הלאו ולבזבז כל ממונו להצילו, או לשאר מצב של בני אדם המסוכנים בנפשם שאין מחויבים בזה בתור יחידים, בזה לומדים החכ"ש והמנח"ח, דהחיוב הוא רק על האופנים המיוחדים המוזכרים בגמ', שהם כשאדם נמצא במצב בלתי רגיל כלל כטובע בנהר והינך היחיד שעומד ורואה אותו בצרתו, ע"ז ציוותה תורה לא תעמוד וכו' (וראה לקו"ש חל"ג פר' קדושים ב), אבל המאבד עצמו הוא ככל צורכי רפואה והצלה מסכנה שיש מצוה לסייע ולהציל אבל לא באופן של בזבוז כל ממונו, כי במצב זה לא נאמר הלאו דלא תעמוד, אבל וודאי עדיין חייבים להשתדל להצילו ולהפרישו מאיסור מתאבד הנלמד מ"אך את לנפשותיכם אדרוש".

ה. ומה שהשוו את המאבד עצמו לדעת לדיני השבת אבידת ממון, הוא לא לומר שאין בכלל מצוה בהשבת הגוף כשזה נעשה מדעת, רק ללמד ולהדגיש שמסוגיית הגמ' בסנהדרין יש ללמוד שאין למתאבד החיובים הרגילים שיש בכל אבידת ממון וגוף, אבל בוודאי יש בו ציווים ויסודות אחרים המחייבים אותנו להציל.

דהנה באבידה מדעת אף שפטורים ממצות השבת אבדה מ"מ מצינו שיש אופנים מיוחדים שאינו זוכה בהם המוצא משום שמחוייב להצילו מדין בל תשחית, ראה נתיבות המשפט (סי' רסא) שכותב "והא דבסנהדרין פרק נגמר הדין [מח ע"א] בהיו אביו ואמו זורקין כלים על מטתו דלא הוי שלו דלא הוי יאוש, כיון דמצוה על אחרים להצילו משום בל תשחית, ומהאי טעמא היא נמי הא דאמרינן בב"ק [כו ע"ב] זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חיב, ולא אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר, מיירי במקום שיש מצילין ולא מייאש נפשיה משום דאיכא ג"כ בל תשחית ומצוה על אחרים להצילו" וכן כותב המחנה אפרים (הל' זכיה מהפקר סימן ו) דהוא משום בל תשחית, עיי"ש.הרי מצינו דכשיש עבירת בל תשחית לא נחשבת אבדה אף שנעשתה בדעת כדין אבידה מדעת,ו אף שרש"י כותב בסנהדרין שם "דאין השבת אבדה גדול מזה",בכ"ז כותבים הנתיבות והמח"א שאינו נחשב כאבדה מדעת, בגלל איסור ב"ת. ולפי"ז י"ל דכמו"כ באבידת הגוף אף שמצד ההשואה לדיני אבידה כשלעצמם הרי ייחשב מאבד עמו לדעת כאבדה מדעת, בכ"ז יסבור המנח"ח שלהלכה כיון דיש איסורים אחרים על האדם לאבד גופו מיוסד ע"ז שאין לאדם רשות על גופו כלל, הרי למעשה לא ניתן לזה הדין של אבדה מדעת ואכן נצטרך להשיבו ולהצילו, אף שמצד ההשואה לדיני האבדה כשלעצמן אכן היינו מחשיבים מצב זה כאבדה מדעת, אבל סו"ס האיסור להתאבד מחייב אותנו להצילו אף שהוא מדעת, וכדין באבידה. (ולהעיר מדברי האומרים שיש איסור בל תשחית בהשחתת גופו, ראה גליוני הש"ס להגר"י ענגיל שבת סה ע"ב, וכן לומד בספר פתחי חושן (הל' נזיקין פ"ב ה"ב) בדעת אדמוה"ז, ואכ"מ).

וכן הוא גבי דין זקן ואינו לפי כבודו, אה"נ שמצד דין אבידה היינו פוטרים, אבל גם החכ"ש יסבור דהיות ויש כאן איסורים אחרים דמונעים את האדם מלאבד גופו, הרי למעשה לא נוכל להחשיבו כאבידה ונצטרך להשתדל להצילו, אבל לא באופן של נתינת כל ממונו, דהרי לשיטתם הרי לא נאמר הלאו דלא תעמוד במאבד עצמו לדעת וכנ"ל.

ולהוסיף דבזקן ואינו לפי כבודו פסק בשו"ע (הל' אבידה ומציאה סי' רסג ס"ב, בשוע"ר סל"ה) "היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר, מצאם בשדה חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך, וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו, שהרי התחיל במצוה".

לפי"ז הרי בכלל לא שייך למעשה להתעלם מהצלת המתאבד, דהרי ברגע שישמע את חבירו אומר שעולה לראש גגו וכו' (עיי' שו"ע יו"ד סי' שמה הגדרת המאבד עצמו לדעת, והאריכו בזה הפוסקים), הרי מצווה להפריש חבירו מאיסור, ובזה שיתחיל למחות בידו ולמונעו מלהתאבד, כבר התחיל במצות השבה ושוב לא יוכל לפטור עמצו מזה כנ"ל באבדת ממון, הרי שוב רואים שאין דברי החכ"ש מכוונים להלכה, דהוה דבר לא שכיח כלל, רק כנ"ל החכ"ש רוצה לבאר סוגיא זו דסנהדרין, שמכאן נלמד שאין ברואה חבירו מאבד עצמו לדעת את הדין של לא תעמוד שיחוייב לבזבז כל ממונו, וכן מצות השבה הנלמד מאבדת ממון, אבל וודאי יש בזה חובה להצילו ולמונעו מלהתאבד ולהציל נפש מישראל.

הלכה ומנהג
הצלת המאבד עצמו לדעת
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטון

א. בשולחן ערוך חושן משפט סימן תכו:הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז).וכן הוא בשוע"ר הל' נזקי גוף ונפש ס"ז-ח.

ומקורו בדברי הגמ' סנהדרין עג ע"א. גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו [כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו, רש"י] מניין - תלמוד לומר והשבתו לו![קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו] - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, [אם זה הרואהו יכול להצילו יצילהו] אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן [לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך].

והגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בהגהות חכמת שלמה מחדש דלמסקנת הגמ' משווה דין השבת אבידה להשבת גופו, וכמו בהשבת אבידה יש פטור לזקן ואינו לפי כבודו כך ייפטר מהשבת הגוף.

וז"ל: "נראה לפענ"ד לכאורה דין חדש, דהיינו דוקא אם אינו דרך בזיון להמציל, אז מחוייב להצילו בגופו, אבל אם הוי הצלה דרך בזיון להמציל-אם אינו יכול לשכור לאחרים להצילו- אז אינו מחויב להצילו בגופו אם הוי לו בזיון או טירחא יתירה דהוא זקן או כדומה, והטעם כיון דילפינן הצלת גופו מוהשבותו לו כמ"ש בש"ס ובסמ"ע ג"כ, א"כ כיון דמטעם השבת אבדה הוא, כמו באבדה קיי"ל והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כמו שדרשו חז"ל כגון זקן אינו לפי כבודו, אם כן הכי נמי מהשבת גופו פטור כה"ג.

ואין לומר נהי דמהשבת אבדה פטור, מ"מ גופו שאני מכח הפסוק דלא תעמוד על דם רעך מחוייב להצילו, דא"כ מנ"ל להש"ס דחייב להצילו בשכר מכח דפריך דאי בגופו מוהשבותו נפקא, דילמא לכך נצרך לא תעמוד [לרבות] אף על אינו לפי כבודו, אלא ודאי אף מלאו דלא תעמוד פטור באינו לפי כבודו".

והיינו דלדעת הרש"ק- למסקנת הגמ', כללי הצלת חבירו שווים לכללי השבת אבדה, חוץ מהוצאת ממון הנלמד מפסוק מיוחד לא תעמוד על דם רעך".ועיי"ש עוד ראי' לחידוש דין זה ולמעשה נשאר בצ"ע.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג, והיא תשובה לבעמ"ס שו"ת מנחת יצחק בענין השתלת לב, ונדפסה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ח) מקשה על החכמת שלמה, הרי הפטור של זקן ואינו לפי כבודו בהשבת אבידה הוא משום דמשער שאף אם הממון היה שלו לא היה מתבזה להתעסק להשיבו, אבל באבידת הגוף הכי נאמר דלא היה מתבזה להשיב גופו כדי להציל חייו, ופשוט שא"א להשוותם.

וז"ל האג"מ: "אבל הא אינו ראיה של כלום, דהא דלא אמר בסנהדרין דף ע"ג דצריך קרא דלא תעמוד על דם רעך להצלת גופו לזקן ואינה לפי כבודו דמקרא דוהשבותו לו היינו אומרין שדינו כממון דהיה נפטר הזקן כמו בממון, הוא פשוט משום דבכה"ג היה חייב להשיב גם בממון בהא [אצ"ל: דהא] אימתי נפטר מהשבת אבדה מחמת שאינו לפי כבודו מפורש בב"מ דף ל' מכללא דרבא שהוא דוקא אבדה כזו שבשלו לא היה מחזיר משום שכבודו שוה לו יותר מהפסד הממון כזה ששוה האבדה, שלכן אם היתה האבדה שוה סך גדול שאם היתה אבדת עצמו היה מזלזל בכבודו הרי הוא מחוייב להחזיר גם אבדת אחרים, וא"כ כשהוא הצלת נפש דבשביל הצלת נפש עצמו היה מזלזל בכבודו נמצא שאף שהיה דין הצלת נפש רק כאבדת ממון נמי היה חייב משום דגם בממון היה חייב כה"ג שבשלו היה מחזיר. ואף אם הוא אדם שכבודו עדיף לו מחייו, הרי הוא אסור למות בשביל זלזול הכבוד ולכן ודאי אינו כלום מה שהיה רשע לזה לפוטרו מהצלת אחרים בשביל רשעתו, ולבד זה אינו נאמן שום אדם לומר שכבודו היה עדיף לו מחייו, וגם היה נבטל דעתו אצל כל אדם אף שלא היה איסור בדבר, ולכן טעות גמור הוא אף הבאת הראיה גופה".

ב. גם המנחת חינוך (מצוה רלז) מחדש שאין חובה להציל המאבד עצמו לדעת כשם שאין חובה להציל המאבד ממונו לדעת, כיון דהצלת גופו נלמד מהשבת אבידה הרי שווים הם בדיניהם.

וז"ל:נראה לכאורה דאם אחד מאבד עמצו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו וודאי אינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רס"א ס"ד, אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש"ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפקא מיניה במאבד עצמו לדעת דאינו מצווה על אבידת גופו, כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א"כ על כן כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כרחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה, כן נראה לי ברור".

ומקשים עליו, הא כל מה שלא בעינן להציל ממונו של חבירו כאשר מאבד אותו לדעת הוא משום דהוה זכותו להפקירו, אבל על גופו אין הרי רשות על אדם לאבדו, ומהיכי תיתי דנפטר להצילו.

וז"ל האג"מ שם: "וכן אינו ראיה של כלום גם לחדוש המנ"ח לפטור להציל מאבד עצמו לדעת, דהא ל"ד כלל לאבדת ממון מדעת, שלהשליך לחוץ במקום הפקר שיאבד ממנו הוא דבר שרשאי אדם לעשות כן בשל עצמו ואין מחוייבין למנעו מרצונו ולהשיב, ואף אם ישליך למקום אבוד מן העולם שיש איסור בל תשחית, הרי עכ"פ לא שייך לחייב בשביל זה להשיב לו דוקא אלא היה שייך לחייב ליקח ממקום האבוד ולהניחו אף במקום הפקר, וזה הא לא חייבה תורה לאדם להציל דברים מהשחתה דהתורה אסרה רק להשחית בידים ולא להציל מהשחתה כשאין לחייבו מצד הפסד הבעלים, אבל לאבד נפש הא אינו רשאי אף נפש עצמו ולכן ודאי לא שייך שבשביל מה שהפקיר נפשו שאין לו הרשות לזה יפטרו אחרים מלהצילו, ואף בממון אם היה מציאות כה"ג שהיה עליו איסור להפקיר נמי היו מחוייבין להחזיר לו, שלכן אין צורך לקרא דלא תעמוד על דם רעך בשביל זה דאף מקרא והשבותו לו דהיינו אומרים שהוא רק כדין ממון נמי היינו יודעין שמחוייבין להציל גם מאבד עצמו לדעת. ונמצא שגם לסברת המנ"ח ליכא שום ראיה. ולכן ברור ופשוט שחייבין להצילו ואף לחלל שבת על הצלתו, ואמרו לי שכן מפורש בספרו של הגאון מהרי"ל דיסקין ובספר חלקת יואב בפשיטות דמחוייבין להציל גם בחלול שבת גם את מי שאיבד עצמו לדעת והוא ברור לדינא".

ואכן כך כתבו בפשיטות החלקת יואב בקונטרס "קבא דקשייתא" קושיא א' "דבאבידת גופו לא שנו אבידה מדעת, דנפשו של אדם אינו שלו רק קנויה לשמים כמבואר ר"פ בתרא דנזיר (עיי"ש סא ע"א)".

אמנם מה שציין לנזיר סא, צ"ע, דשם מבואר דבישראל נפשו קנויה לו, אבל משם אין להקשות על היסוד הנ"ל, דשם מיירי בקניני ממונות דישראל קנוי לנפשו ועבד אין נפשו קנויה לו, אבל לענין להרוג את עצמו וודאי אין נפשו של אדם קנויה לו, וכנ"ל. וראיתי בספר חלק יואב ח"ב סימן פח בהערת המו"ל שמביא מספר קשות מיושב שהחלקת יואב כתב לו שהוא טעות בספר וצ"ל ר"פ החובל, אבל ראה מש"כ הרב זווין ז"ל בספר לאור ההלכה בענין משפט שיילוק בנידון זה, ושם הביא שהטורי אבן מביא מר"פ החובל ראי' להיתר לתת רשות להכות את גופו, ועיי"ש מה שמקשה על ראיתו, ואכ"מ.

וכ"כ החלקת יואב (בתשובה שלו שנדפסה בשו"ת דברי יששכר חו"מ סי' קסט, ומשם בחלקת יואב ח"ב סימן פח) "דדוקא גבי ממון שהוא שלו שפיר אם מאבד לדעת אין נזקקין לו והרבה סוברים דהוא הפקר, משא"כ באבדת נפשו דהוא אינו שלו רק נפשו קנויה לשמים".

והמהרי"ל דיסקין המצויין באג"מ נמצא בשו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סימן ה' ס"ק לד "דלענ"ד אפילו מי שרוצה לאבד עצמו מצווין אנו להצילו אפילו בשבת", עיי"ש. ודברי המנ"ח צ"ע, וכדברי המנח"ח כתב מהרי"פ פערלא (סה"מ לרס"ג עשה כח), וגם דבריו צ"ע כקושיות הנ"ל.

ג. בספר כלי חמדה (פרשת תצא, ע"פ לא תראה ..והתעלמת) מאריך "במה שנתוכחו הרבנים בדברי הגאון המובהק מוהרש"ק זצ"ל", ובתו"ד מביא גם את דברי המנח"ח הנ"ל, ומקשה על דבריהם ממש"כ מפורש המהר"ם מרוטענבערג (שו"ת סי' לט) גבי הטובע בנהר "ודבר פשוט אפילו צווח אל תצליני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא". הרי שפשוט לו דחייב להצילו.

ומבאר בכל"ח: "וטעם הדבר נראה פשוט, דאין לדמות גופו לממונו, דאדם בעה"ב על ממונו ויכול לעשות בהן מה שירצה, אמנם על גופו ונפשו אין אדם בעלים עליהם, לא מועיל רצונו, ולכן פשיטא לגמ' דגם בלא קרא דלא תוכל להתעלם חייב בהשבה אפילו אם הוא אינו רוצה בכך, ואדרבה שעוד טעם אם מאבד עצמו לדעת שחייבין אנו להצילו מצד מצות הצלת נפשות, מלבד זה מצד לאפרושי מאיסורא איסור הגדול דמאבד עצמו לדעת, שיש לעשות כל מיני השתדלות שלא יעשו איסור החמור הזה".

ועל דברי רש"ק כותב "אין לדמות גופו לממונו, דבממונו אמרינן דהתורה מחלה לו מפני שאינו כבודו והפקירה את ממון הבעלים, משא"כ בגופו לא שייך זה, וכמו דקיי"ל דבמקום איסורא אין חכמה ואין תבונה, כש"כ דבמקום פקוח נפש, ועוד דלפי מה שכתבתי דמאבד עצמו לדעת נוסף על מצות הצלה מצות אפרושא מאיסורא, א"כ במאבד עצמו לדעת יהיה בוודאי מחוייב גם הזקן שאינו לפי כבודו להצילו, מצד דלאפרושי מאיסורא אין קולא בזקן ואינו לפי כבודו, ומי שנטבע באונס נימא דאין צריך להצילו זה לא יתכן כלל, ואין לדמות גופו לממונו בענין זה". ועיי"ש שהביא ראיה מדברי הברכי יוסף בהל' שבת סי' ש"א דגם במאבד עצמו לדעת יש חיוב הצלה ומשום פיקוח נפש שדוחה שבת.

ויש להוסיף להקשות על המנח"ח ממש"כ הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ד סימן סז) "אודות השאלה שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו: תשובה הרי זה חסיד שוטה והאלקים את דמו מידו יבקש והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם.... כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו והשואל הרי זה שופך דמים ופשוט הוא. וז"ל הר"ן ז"ל ביומא וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל את השבת מדת חסידות הוא לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים הזריז הרי זה משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו עד כאן".

מבואר דאף שאינו רוצה להציל את עצמו הרי מצילים אותם בעל כרחו, היפך המבואר במנח"ח דאין מוזהרים להצילו,אמנם יש לחלק בין המאבד עצמו לדעת הדומה לאבידה מדעת, לנידון הרדב"ז, שהחולי בא באונס ולא ברצון, אלא עכשיו אין החולה רוצה להתרפאות, נידון זה דומה יותר לאבדה מאונס ואינו הולך לחפשו, בנידון דידן גם המנח"ח יודה דחייב להצילו, דהא מה שאינו רוצה להתרפאות (או מה שאינו מחזר אחר אבידתו) הוא מחמת טעות שנדמה לו מידת חסידות להחמיר על עצמו שלא לחלל שבת, ואילו ידע שאין בזה מדת חסידות היה בוודאי רוצה להתרפאות, הרי הוה טועה בדינו שוודאי חייבים להצילו ואין זה בכלל בגדר אבידה מדעת. (ועיי' שו"ת להורות נתן ח"ב סי' מד שכ"כ).

ד. והנה בדבר זה האריכו בכו"כ ספרים ונראה שהמהלך הוא בד"כ לבאר שההלכה היא לא כדברי החכ"ש והמנח"ח, ובעיקר בנוי על היסוד "כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו" (לשון שוע"ר הל' נזקי גוף ונפש ס"ד, ונתבאר בלקו"ש חל"ד שופטים ב, עיי"ש),"וכל המושג של "אבידה מדעת" לא שייך בחייו שלא אדם, הממון של האדם שלו וברשותו הוא ויכול לאבדו מדעת, אבל נפשו וחייו אינם שלו, ואין הוא הבעלים שלהם שיוכל לאבדם מדעתו ומרצונו" (לשון הרב זווין בלאור ההלכה שם, ועיי"ש בארוכה).

ולענ"ד נראה לומר שבוודאי גם החכ"ש והמנח"ח יסברו שיש חיוב להפריש מאיסור ולהזהיר ולטרוח לשכנע אדם המאבד עצמו לדעת, שלא יעשה מעשה הרע הזה וכו', וכל חידושם קשור דווקא עם הדין המיוחד שלומדים מגמ' זו במס' סנהדרין, וכדלקמן.

בכלל ידוע החילוק בהלכה בין הוצאת ממון בכדי לקיים מצות עשה ובין הוצאת ממון שלא לעבור על לא תעשה, ובלשון הרמ"א (או"ח סי' תרנו ס"א) "ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת, ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור". ולפי"ז הרי כשחידשה הגמ' שיש באבדת גופו גם איסור לאו לא תעמוד ושצריך "למיטרח לאגר אגורי", הרי בפשטות יצטרך האדם לבזבז אף את כל ממונו בכדי להציל את הטובע בנהר וכו'ולא לעבור על לאו דלא תעמוד (וכן לומד המרחשת סי' מג אות ט), אבל למעשה הרי לא ראינו שמחייבים כל אדם לבזבז כל ממונם בכדי להציל אחרים מסכנת נפשות במצבי רפואה וכיו"ב, וכנראה שזה גופא לומדים מסוגיה זו, והיינו דהיות שהגמ' מלמדת את חיוב הלאו דלא תעמוד דווקא באופן של "הרואה חבירו טובע בנהר וכו'", שהם מצבים מיוחדים שאינה השם לידך לעמוד שם בשעת מעשה ולראות חברך מסתכן רח"ל, הרי במצב זה דווקא חל עליך חובת יחיד לעשות כל ההשתדלות להציל את האדם מסכנת נפשות, אף באופן של בזבוז כל ממונך, אבל בשאר המצבים שבני אדם נמצאים בסכנת נפשות אין כאן חובת יחיד של לא תעמוד, רק הוא חובת הצבור לדאוג שינצלו אנשים מסכנה, אבל היחיד כשלעצמו אינו חייב לבזבז כל ממונו, (וראה מש"כ הרב משה הרשלא ז"ל בהלכה ורפואה ח"ג בענין חובת ההצלה בממונו,שבדבר כללי המוטל על הציבור אין היחיד מתחייב מדין לא תעמוד, והוכיח זה מדין פדיון שבויים עיי"ש)

ולפי"ז במצב של מאבד עצמו לדעת, השאלה היא אם הוא דומה לרואה חבירו טובע הנהר ויש על היחיד חיוב עשה של והשבותו וחיוב הלאו ולבזבז כל ממונו להצילו, או לשאר מצב של בני אדם המסוכנים בנפשם שאין מחויבים בזה בתור יחידים, בזה לומדים החכ"ש והמנח"ח, דהחיוב הוא רק על האופנים המיוחדים המוזכרים בגמ', שהם כשאדם נמצא במצב בלתי רגיל כלל כטובע בנהר והינך היחיד שעומד ורואה אותו בצרתו, ע"ז ציוותה תורה לא תעמוד וכו' (וראה לקו"ש חל"ג פר' קדושים ב), אבל המאבד עצמו הוא ככל צורכי רפואה והצלה מסכנה שיש מצוה לסייע ולהציל אבל לא באופן של בזבוז כל ממונו, כי במצב זה לא נאמר הלאו דלא תעמוד, אבל וודאי עדיין חייבים להשתדל להצילו ולהפרישו מאיסור מתאבד הנלמד מ"אך את לנפשותיכם אדרוש".

ה. ומה שהשוו את המאבד עצמו לדעת לדיני השבת אבידת ממון, הוא לא לומר שאין בכלל מצוה בהשבת הגוף כשזה נעשה מדעת, רק ללמד ולהדגיש שמסוגיית הגמ' בסנהדרין יש ללמוד שאין למתאבד החיובים הרגילים שיש בכל אבידת ממון וגוף, אבל בוודאי יש בו ציווים ויסודות אחרים המחייבים אותנו להציל.

דהנה באבידה מדעת אף שפטורים ממצות השבת אבדה מ"מ מצינו שיש אופנים מיוחדים שאינו זוכה בהם המוצא משום שמחוייב להצילו מדין בל תשחית, ראה נתיבות המשפט (סי' רסא) שכותב "והא דבסנהדרין פרק נגמר הדין [מח ע"א] בהיו אביו ואמו זורקין כלים על מטתו דלא הוי שלו דלא הוי יאוש, כיון דמצוה על אחרים להצילו משום בל תשחית, ומהאי טעמא היא נמי הא דאמרינן בב"ק [כו ע"ב] זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חיב, ולא אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר, מיירי במקום שיש מצילין ולא מייאש נפשיה משום דאיכא ג"כ בל תשחית ומצוה על אחרים להצילו" וכן כותב המחנה אפרים (הל' זכיה מהפקר סימן ו) דהוא משום בל תשחית, עיי"ש.הרי מצינו דכשיש עבירת בל תשחית לא נחשבת אבדה אף שנעשתה בדעת כדין אבידה מדעת,ו אף שרש"י כותב בסנהדרין שם "דאין השבת אבדה גדול מזה",בכ"ז כותבים הנתיבות והמח"א שאינו נחשב כאבדה מדעת, בגלל איסור ב"ת. ולפי"ז י"ל דכמו"כ באבידת הגוף אף שמצד ההשואה לדיני אבידה כשלעצמם הרי ייחשב מאבד עמו לדעת כאבדה מדעת, בכ"ז יסבור המנח"ח שלהלכה כיון דיש איסורים אחרים על האדם לאבד גופו מיוסד ע"ז שאין לאדם רשות על גופו כלל, הרי למעשה לא ניתן לזה הדין של אבדה מדעת ואכן נצטרך להשיבו ולהצילו, אף שמצד ההשואה לדיני האבדה כשלעצמן אכן היינו מחשיבים מצב זה כאבדה מדעת, אבל סו"ס האיסור להתאבד מחייב אותנו להצילו אף שהוא מדעת, וכדין באבידה. (ולהעיר מדברי האומרים שיש איסור בל תשחית בהשחתת גופו, ראה גליוני הש"ס להגר"י ענגיל שבת סה ע"ב, וכן לומד בספר פתחי חושן (הל' נזיקין פ"ב ה"ב) בדעת אדמוה"ז, ואכ"מ).

וכן הוא גבי דין זקן ואינו לפי כבודו, אה"נ שמצד דין אבידה היינו פוטרים, אבל גם החכ"ש יסבור דהיות ויש כאן איסורים אחרים דמונעים את האדם מלאבד גופו, הרי למעשה לא נוכל להחשיבו כאבידה ונצטרך להשתדל להצילו, אבל לא באופן של נתינת כל ממונו, דהרי לשיטתם הרי לא נאמר הלאו דלא תעמוד במאבד עצמו לדעת וכנ"ל.

ולהוסיף דבזקן ואינו לפי כבודו פסק בשו"ע (הל' אבידה ומציאה סי' רסג ס"ב, בשוע"ר סל"ה) "היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר, מצאם בשדה חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואע"פ שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך, וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו, שהרי התחיל במצוה".

לפי"ז הרי בכלל לא שייך למעשה להתעלם מהצלת המתאבד, דהרי ברגע שישמע את חבירו אומר שעולה לראש גגו וכו' (עיי' שו"ע יו"ד סי' שמה הגדרת המאבד עצמו לדעת, והאריכו בזה הפוסקים), הרי מצווה להפריש חבירו מאיסור, ובזה שיתחיל למחות בידו ולמונעו מלהתאבד, כבר התחיל במצות השבה ושוב לא יוכל לפטור עמצו מזה כנ"ל באבדת ממון, הרי שוב רואים שאין דברי החכ"ש מכוונים להלכה, דהוה דבר לא שכיח כלל, רק כנ"ל החכ"ש רוצה לבאר סוגיא זו דסנהדרין, שמכאן נלמד שאין ברואה חבירו מאבד עצמו לדעת את הדין של לא תעמוד שיחוייב לבזבז כל ממונו, וכן מצות השבה הנלמד מאבדת ממון, אבל וודאי יש בזה חובה להצילו ולמונעו מלהתאבד ולהציל נפש מישראל.