E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויצא - ט' - י' כסלו - תשע"א
גאולה ומשיח
נחלת הגר בא"י לעת"ל
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

קושיית המפרשים בדברי הרמב"ם

ברמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ג כתב וז"ל: הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ, וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש עכ"ל.

ובשו"ת 'שי למורא' סי' נ"ד וכן במהר"י קורקיס שם ועוד, תמהו שדין זה סותר למ"ש בהל' מעשר שני פי"א הי"ז: וז"ל: ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר ואת האדמה אשר נתת לנו, כהנים ולויים מתודים שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש. עכ"ל, דמאי שנא מקרא ביכורים מוידוי מעשר?

ובמל"מ בהל' ביכורים הביא קושיא זו וכתב שמהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ וז"ל: דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע"ג דלא נטלו חלק בארץ מ"מ לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס"ס מ"ז: [וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם ה"א] וברבה קהלת על הפסוק כל הנחלים הולכים אל הים, וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק[1] ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז"ל שמצאתי בכ"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע"ש עכ"ל. וראה גם רש"י משלי יז,ב: "ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע, ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל מז) והיה השבט אשר גר הגר וגו'".

ודבריו הם בספרו -כפות תמרים- סוכה לח,ב, (בד"ה ואגב עיוני) והוסיף שם עוד דאע"ג שגם בביכורים כתיב לשון עבר ויביאנו אל המקום זה ויתן לנו את הארץ הזאת, גם כתיב הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי כאשר נשבעת וגו'? לא איכפת לן משום דהכא יש לפרש אשר נתת לי דיהיב לי זוזי וזבנית בהו וכו' אבל במעשר דכתיב אשר נתת לנו כאשר נשבעת דהוא לשון עבר וסמיך ליה כאשר נשבעת [שהשבועה קאי על זה] היינו נתינה ממש שנטל חלק בירושה וזה אינו יכול לומר הגר עיי"ש[2].

קושיית המפרשים על תירוץ הכפות תמרים

אלא שכבר תמהו על תירוץ זה (ראה ביד איתן שם ובס' ילקוט בגרשוני -כללים- ע' כ ועוד) דהרי מבואר בכ"מ דלע"ל גם שבט לוי יטול נחלה בא"י כדאיתא בב"ב קכב,א, וברשב"ם שם ועיין גם בתוס' שם ד"ה "ואידך" שכ"כ, וכן כתב הסמ"ג (לאוין רע"ו-ז) הובא במל"מ (הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"י): "לא יהי' להכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל וכו', ולע"ל נוטלין חלק אף בארץ שנאמר שער לוי אחד וכו'", וא"כ למה הוצרך הרמב"ם לומר דכהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש, תיפוק לי' דקורין משום שיש להם חלק לעת"ל?

בשלמא אם היינו אומרים כמ"ש במנ"ח (מצוה ת"ח) שהרמב"ם חולק על זה וסב"ל דגם לע"ל לא יטלו שבט לוי חלק בארץ לא קשה, אבל בלקו"ש חל"ח פ' פינחס א' (סעי' ב') לא סבירא ליה כן, וז"ל: אמנם מזה שהסמ"ג "דרכו תמיד להלוך בעקבות הרמב"ם וברוב המקומות בספרו אינו אלא כמעתיק כו'" מסתבר לומר לכאורה שגם בענין זה ס"ל להסמ"ג שכ"ה שיטת הרמב"ם, וכדמוכח גם מפשטות לשון הסמ"ג שמביא תחלה דברי הרמב"ם שבהלכה שלאח"ז שאם כבש מלך ישראל כו' שהכהנים ולוים נוטלים שם חלק ונחלה ואח"כ מוסיף "ולעתיד לבוא נוטלין חלק אף בארץ שנאמר שער לוי אחד" וא"כ קשה כנ"ל.

עוד יש להוסיף דבשלמא אם היינו אומרים כמ"ש בשו"ת 'עמודי אור' (סי' עד) דמ"ש הסמ"ג דלע"ל יטלו שבט לוי נחלה בארץ, אין כוונתו שנוטלים חלק כאחד משבטי ישראל, אלא כוונתו כלפי מה שבחלוקה הראשונה לא לקחו חלק כללי, אבל נתנו להם כל שבט ושבט מנחלתו ערים לשבת, אבל לע"ל יתנו להם חלק כללי תחילה כעניין הערים שנטלו אז אבל לא כשאר השבטים עיי"ש בארוכה, היינו דשבט לוי לא ינחלו חלק בארץ אלא שיתנו להם חלק כללי בתורת מתנות כו' דלפי"ז ג"כ אתי שפיר, כיון דרק גרים ינחלו לע"ל כמו שאר השבטים, לכן יכול לומר "לתת לנו" משא"כ כהנים, לכן הוצרך הרמב"ם לומר בהם הטעם משום שיש להם ערי מגרש, וראה בס' 'גנזי הספרי' להגר"ב ז'ולטי (ע' כד) שתירץ כן, אבל בהשיחה שם בהערה 33 שולל זה שהרי לשון הסמ"ג הוא דלע"ל נוטלין חלק בארץ ומשמע בתורת ירושה ממש עיי"ש.

תירוץ הקושיא ע"פ שיטת הרבי

ונראה לומר דע"פ ביאור הרבי בלקו"ש שם אתי שפיר, דהנה נתבאר שם דכוונת הסמ"ג -וגם הרמב"ם סב"ל כן- הוא שינחלו רק לארץ קיני קניזי וקדמוני שיתוספו בימות המשיח, [ודייק כן מלשון הרמב"ם שהלאו שלא ינחלו נחלה קאי רק שלא ינחלו בארץ כנען דוקא, שזהו רק מז' עממין משא"כ בג' הארצות קיני קניזי וקדמוני] ושם יהי' חלוקה גמורה גם לשבט לוי עיי"ש בארוכה[3].

דהנה בפ' ביכורים כתיב: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". ז.א. דאיירי אודות הארץ של הז' אומות שכבר באו שם, אבל בקיני קניזי כו' לא שייך לומר לשון עבר, שהרי יבואו רק לעת"ל, וע"ז קאי המשך הפסוק "לתת לנו" בלשון עתיד, לכן זה שייך רק בגר דלע"ל יהי' לו נחלה גם בארץ כנען, אבל בשבט לוי שיטלו חלק רק בקיני וכו' לא שייך בהם לומר כי באתי וגו' לתת לנו, כיון דבארץ כנען לא ינחלו גם לע"ל, לכן הוצרך הרמב"ם לומר הטעם שיש להם ערי מגרש דהיינו בארץ כנען.

ואף שהחיד"א בס' 'צוארי שלל' בהפטרת פ' בהעלותך (עה"פ ונלוו גוים) הביא מס' 'משאת משה' או"ח סי' י' שכתב דהגרים אפילו לעתיד אין להם בנחלת ז' עממין, אך יש להם בארץ קיני קניזי וקדמוני, וכן הביא מהס' סדר היום עיי"ש. וכן איתא בחי' הגר"ח על הש"ס (סי' רצ"א) דאי אפשר לומר דמ"ש ביחזקאל קאי על ז' עמים דהא גזה"כ מפורש דגרים אין נוטלים חלק בארץ וכדאיתא בספרי (במדבר פיסקא קיט) עה"פ לשמות מטות אבותם ינחלו (במדבר כו,נה) "יצאו גרים ועבדים" עיי"ש.

הרי כבר הקשו ע"ז בכ"מ דבקהלת רבה (פ"א, יח) מוכח דגר ינחול גם בז' עממין דאיתא שם: "ד"א כל הנחלים הולכים אל הים כל הגרים אינן נכנסין אלא בישראל וכו', מי גר אתך בעוה"ז עליך יפול לעוה"ב, אמר ר' יוחנן ולא עוד אלא במקום שהוא מתגייר משם הוא נוטל חלקו שנא' (יחזקאל מ"ז) והיה בשבט אשר גר הגר וגו'", ומשמע שזהו בכל מקום בארץ ישראל, ועוד דמלשון הפסוק הנ"ל ביחזקאל שם "וִחּלַקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם" משמע דקאי גם על ז' עממין, וא"כ אתי שפיר מה שנת'.

ואולי יש להוסיף ביאור בזה, דהא דגרים לא נטלו חלק בארץ אין זה משום שהן מופקעים בעצם מדין נחלה, אלא משום דכיון דדינה של א"י להתחלק לשבטים דוקא כדכתיב: "לשמות מטות אבותם ינחלו" (וראה בחי' הגרי"ז עה"ת פ' ויחי שהביא כמה מקורות לזה שהחלוקה הוא לשבטים דוקא), אבל גר אין לו שבט אינו יכול לנחול, נמצא דהא דגר אין לו נחלה אין הפירוש שהוא מופקע בעצם מדין נחלה בא"י אלא משום דלפועל אין לו שבט[4], אבל לעת"ל לא יהי ' שייך חסרון זה.

דאף דגם החלוקה לעת"ל תהי' ע"פ שבטים דוקא, שהרי מפורש ביחזקאל מז,כא: "וחלקתם את הארץ הזאת לכם לשבטי ישראל", וכן בפסוק יג שם כתיב: "אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל וגו'"[5], וא"כ איך נימא שינחלו לע"ל בא"י ובארץ ז' עממין?

די"ל ע"פ הא דאמר ר' יוחנן (במדרש קהלת הנ"ל): "ולא עוד אלא במקום שהוא מתגייר משם הוא נוטל חלקו שנא' (יחזקאל מ"ז) והיה בשבט אשר גר הגר וגו'" די"ל שהפירוש בזה הוא שבאותו השבט שמתגייר הוא מצטרף עי"ז לאותו השבט ונעשה כחלק מאותו השבט, ולכן נוטל חלקו משם דוקא, ובמילא שפיר יכול לומר "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" בלשון עתיד כיון שיטול חלק גם בז' עממין.

ואף דבלקו"ש ח"ל פ' חיי שרה א' האריך לבאר דבבעלות של א"י ישנם ב' ענינים בעלות כללית זה שכל הארץ שייכת לכלל ישראל, ובעלות פרטית זה שכל אחד מישראל יש לו חלק פרטי בארץ השייך רק אליו עיי"ש בארוכה.

ובהערה 57 כתב וז"ל: ואולי יש לקשר לזה השקו"ט והפלוגתא אם גר מביא בכורים וקורא (ראה בכורים פ"א מ"ד) ולהלכה פסק הרמב"ם (הל' בכורים פ"ד ה"ג) "הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם לך יז,ה) אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה"... וע"פ הנ"ל י"ל דזה מה שגר קורא הוא לא מצד היותו חלק מכלל ישראל כבנ"י שאצלם ישנה הבעלות כללית מאברהם כראש האומה, כ"א בגדר בן היורש מאב שלו אברהם. ולהעיר שלעתיד גם הגרים יטלו חלק בארץ שנאמר (יחזקאל מז כא כג) "וחלקתם את הארץ וגו' לכם ולהגרים הגרים בתוככם וגו' והי' בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו" וי"ל דזהו בגדר בעלות פרטית שלהם בארץ דיורשים מאברהם עכ"ל. הרי משמע שגם לעת"ל לא יהיו כמו שאר בנ"י שלכן יטלו רק באופן של בעלות פרטית.

מ"מ י"ל דקרא דיחזקאל מגלה דעי"ז שמתגיירים באותו השבט הם מצטרפים לאותו בהשבט בנוגע לנחלתם שנוחלים חלקם באופן של בעלות פרטית ע"י שבט זה, כיון גם בעלות פרטית מתחלקת ע"י שבטים דוקא, אבל אין ז.א. דעי"ז הם נעשים כמו שאר בנ"י בנוגע לבעלות הכללית.


אמירת) הלל לעת"ל [גליון]

הרב יעקב יוסף קופרמן

ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בגליון א'ג דן ידידי הגרא"ג שי' בנוגע לאמירת הלל לעת"ל בראש השנה והביא מכמה מפרשים שלעת"ל כן יאמרו הלל בר"ה משום שהטעם לאי אמירת הלל בר"ה הוא בלשון הגמ' (ר"ה לב,ב) "אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו - וישראל אומרים שירה" ולפי"ז לעת"ל שלא שייך הטעם הנ"ל שיבולע המות לנצח, יאמרו הלל גם בר"ה ויוה"כ.

אך ע"ז העיר משיחת קודש יום שמח"ת תשמ"ג (אות לה) שהיות שכללות העבודה דר"ה קשורה עם ענין היראה "ימים נוראים" וקבלת עול מלכותו ית' "תמליכוני עליכם", אין מקום לומר שירה ("הלל") במעמד ומצב כזה" ולפי"ז יתכן לומר שגם לעת"ל לא יאמרו הלל בר"ה כיון שגם אז הרי יהי' תוכן העבודה דר"ה קשור עם ענין היראה והקב"ע מלכותו ית' ועוד ביתר שאת וכו' וא"כ מצד זה גם כן אינו מתאים לומר הלל, גם כשאין מצב ד"ספרי מתים פתוחים" וכו'. עכת"ד.

ואוי"ל בזה דלכאורה היינו יכולים לפשוט שאלה זו ממלאכי השרת עצמם דהרי אצלם גם בזה"ז אין שייך הענין דספרי מתים וכו' ולאידך גם עליהם אומרים "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזו ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין" דהיינו שגם אצלם קשור הענין דר"ה עם ענין היראה וכו' וא"כ אם יתברר שהם אינם אומרים שירה בר"ה הרי מובן שגם לעת"ל לא יאמרו הלל, וכן להיפך.

ואכן מצאנו בערוך לנר כאן שביאר דברי הגמ' הנ"ל שמלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה שמה זה נוגע להם? אלא דאמרינן בחולין (צא, ב) דאין רשות למלאכי השרת לומר שירה עד שישראל אומרים שירה ולכן על שמעוכבים לומר שירה בר"ה ויוה"כ שואלים כן (ע"ש שביאר בעוד אופן טעם שאלת המלאכים) ועכ"פ מבואר שבעצם הם יכולים לומר שירה אף שזהו יום דין גם להם וכנ"ל אלא שהם תלויים בישראל.

ובאמת מצינו יתירה מזו בתוס' בערכין (י, ב ד"ה אמרו) "אבל לא קאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה משמע שמלאכי השרת אומרים שירה ולכן אומר ר"י דבר"ה ויוה"כ אין לדלג והחיות ישוררו וכרובים יפארו", הרי שמפורש כאן שבאמת גם כן אומרים שירה (ולפלא על הערול"נ שלא הזכיר דברי התוס') וא"כ לכאורה משמע מזה דלעת"ל אכן יוכלו לומר הלל בר"ה אך באמת נראה דאין להשוות בין הדברים משום שהגם שאצל המלאכים מוזכר ענין של דין אבל כיון שידוע שמלאכים אינם בעלי בחירה א"כ כל הדין ומשפט הוא בגדר אחר ואילו לעת"ל בבנ"י שמפורש שגם אז יהי' בחירהref[6] וממילא שייך ע"ז שכר ועונש, הרי מובן שענין הדין גם אז הוא באו"א מהמלאכים ואין להוכיח מזה על זה.

ולכאו' הי' נראה לדייק מדברי הרמב"ם שגם בהל' חנוכה (הובא בגליון הנ"ל) כשמביא את הדין שבר"ה אין אומרים הלל אינו מזכיר כלל לשון הגמ' שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו אלא רק "לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה", וכן גם בפירוש המשניות שלו בר"ה, הלשון הוא "לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו ומברח מנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה" ולא הזכיר כלל הענין דספרי מתים ויתכן דבזה רצה להדגיש שזה קשור לעצם העבודה דימים אלו שבעבודה דימים אלו מודגש הקו דיראה ולא ענין השמחה, גם ללא הענין דספרי מתים פתוחין. ולפי"ז מסתבר שגם לעת"ל לא יאמרו הלל.

ולהעיר גם מהמבואר בלקו"ש ח"ב פרשת שופטים בנוגע לזה שלעת"ל גם יהיו ערי מקלט ועוד יתוספו שלש ערים חדשות "דאס הייסט אז דער ענין פון שפך דם האדם, וואס אויף דעם איז דער ענין פון ערי מקלט, איז פאראן אין יעדער מדריגה לויט אירע ענין, און אפילו לעתיד וואס דעמאלט וועט זיין די עבודה, ובמילא אויך דער העדר העבודה, אין א העכרן אופן לגמרי, איז אויך אין דעם ענין פאראן דער שפך דם האדם דקדושה באדם בליעל און מען דארף האבן אויף דעם ערי מקלט שקולטות" ע"ש המשך הדברים.

ולפי"ז נראה לומר שיתכן שגם לעת"ל בר"ה יהי' שייך במידה מסוימת גם דברי הגמ' הנ"ל על ספרי חיים וכו' פתוחין, כמובן באו"א מבזה"ז, אבל עדיין ברוחניות הענינים וכו' שייך לומר זאת גם בנוגע לעת"ל ואם שגיתי ה' הטוב יכפר וכו'.

ובנוגע למה שביאר שם בגליון הנ"ל דברי אדה"ז שלכאו' יש סתירה בנוגע לר"ה שמצד אחד כתב בסתקכ"ט "ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה והוא שכל שבעת ימי הפסח ושבעת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב והוא ובניו ואשתו" וכו' ובסתקצ"ז כתב "ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה"? ורצה לבאר דבסתקכ"ט מתכוין להשמחה יתירה (כלשון הרמב"ם בהל' חנוכה הנ"ל) שזה אינו בר"ה וכמובן מלשון אדה"ז "שמח וטוב לב" וזה אינו בר"ה, משא"כ סתם שמחה יש בר"ה.

אבל לכאו' א"א לומר כן שהרי כל הלשון שם בסתקכ"ט הוא ממש לשון הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ו הי"ז שהביא שם בגליון הנ"ל בהע' 2, והרי כבר הובא שם לעיל בדבריו מה שדייקו בלשון הרמב"ם שהלשון "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג ושאר ימים טובים" וכו' ימים טובים בלשון רבים מוכח שנתכוין גם לר"ה ושם נמצא בהמשך ההלכה אותו הלשון של "שמח וטוב לב", הרי מוכח שזה לא שייך לשמחה יתירה שעלי' אמר הרמב"ם שאינה בר"ה. וא"כ א"א לבאר שאדה"ז נתכוין לומר בהלשון "שמח וטוב לב" לשמחה יתירה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא? וצ"ע.

[1]) ראה מ"ש על זה בס' 'כתר כהונה' על הספרי פ' בהעלותך ע' לו. (בד"ה ודע).

[2]) ראה בהערות הג"ר יוסף שאול נאטנזאהן -שכתבם בהמשך להסכמתו שם בכפו"ת בתחילת הספר- שכתב שהמעיין במל"מ והכפות תמרים יראה שיש הבדל ביניהם.

[3]) ראה בענין זה בס' ימות המשיח בהלכה ח"א סי' לו

([4]וע"ד שכתב הרמב"ן בחידושיו ב"ב פא,א) וז"ל: והא דאמרינן למעוטי גר לא קיי"ל הכי ולא כי ההיא דאמרי' במס' מכות (י"ט א') משום דאיכא בכורי הגר וכו', וכן פסק הרב ר' משה הספרדי ז"ל .. ותימה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לנו? וי"א דהא דקאמר בירושלמי קורא בבני קיני חותן משה וכו' ובירושלמי לא משמע כי הך סברא כלל אלא בכל גרים קאמר ר' יהודה קורין מפני שהן בני אברהם וראויין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם ואעפ"כ הרי הם כשאר כל האדם עכ"ל, ועי' גם בנמ"י ובחי' הרשב"א והריטב"א שם שכ"כ, אלא שהרמב"ן הדגיש משום שנתחלקה ליוצאי מצרים.

[5]) וראה גם ברשימות חוברת קלו בזה.