E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויצא - ט' - י' כסלו - תשע"א
נגלה
האי קולא הוא חומרא הוא לשיטת התוספות
הת' יוסף קריימאן
תלמיד בישיבה

מדפיסים אנו בזה לזכרון ולעילוי נשמתו של הת' הנעלה השקדן והמצויין

יוסף

ע"ה ב"ר

נחמן

דובער שליט"א ביאור בשיטת התוס' שכתב בקובצנו לפני כמה שנים בהיותו תלמיד בישיבתנו

ת.נ.צ.ב.ה

המערכת

בריש מסכת גיטין איתא "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם" ופליגי בגמ' בטעם הדבר "רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה (אין בני מדה"י בני תורה ואין יודעים שצריך לכתוב הגט לשם האשה. רש"י) רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו (אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבוא הבעל ויערער לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים. רש"י)".

והקשו בגמ': "ולרבה ליבעי תרי וכו'", ומסקינן: "רוב בקיאין הן..ורבנן הוא דאצרוך (לחשוש שמא ימצא שטר ששמו כשמו ושמה כשמה ויגרש) והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן," ושוב מקשי "האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל מערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה", ומתרצים: "כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שניים וחד אמר בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה", דכיון שהשליח צריך למסור הגט לאשה בפני ב' או ג' דייק במלתא טובא וא"כ לא יבוא הבעל ויערער (ואפי' יבוא אינו נאמן).

ולאחרי כן הקשו בגמ' שוב אליבא דרבא אותה הקושיא: "ולרבא ליבעי תרי וכו' הכא משום עיגונא אקילו בה רבנן האי קולא הוא חומרא הוא וכו'" .

וביבמות ר"פ האשה רבה (פז, ב): "האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו'", ואוקמוה רבנן בעד אחד ואעפ"כ נאמן להשיאה, והטעם אמרו בגמ' (פח, א): "אמר רב זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה (שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתינו. רש"י) הקלת עליה בתחילה (להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר. רש"י) לא ליחמיר ולא ליקיל משום עיגונא אקילו בה רבנן".

וכתבו התוס' בסוגיין (ד"ה האי קולא) וז"ל: "בריש האשה רבה גבי מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דפריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן לא שייך למיפרך האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה דהתם זמנין דלא אפשר לתקן כשלא ראה אלא א' שהיה מכיר שהוא בעלה ואפי' היו שם הרבה מי יביאם לכאן להעיד אבל כאן יכול לשלחו בשנים". עכ"ל.

ותמה הרעק"א בגליון הש"ס וז"ל: "לא זכיתי להבין דבריהם הק' כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבוא בעל ויערער בשקר וה' יאיר עיני", וכן הקשה בחידושיו על הש"ס ובשו"ת תנינא סי' מ"ט.

ועד"ז כתב התורת גיטין: "ויש ליישב קושייתם דהא ודאי דלא חיישינן לשקר כלל שם ביבמות משום דדיקא או משום מילתא דעבידא לאגלויי וכן כאן לא חיישינן לשקר כלל משום דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, רק דהחשש כאן הוא לשמא יבוא הבעל ויוציא לעז אף דודאי שקר הוא מכל מקום חיישינן ללעז כמ"ש התוס' בד"ה חד אתי בעל עיי"ש אבל ליחוש לשמא באמת הוא שקר גמור לא חיישינן כלל ואם כן לא קשה כלל מיבמות דכיון דאמת הוא שמת בודאי לא אתי ומערער".

ונלענ"ד לבאר דברי התוס', ובהקדים:

בחידושי היד דוד הביא קושיית הבני חיי שהקשה, למה חזרה הגמ' על השקו"ט אליבא דרבא, ועיין שם שמבאר השקו"ט אליבא דרבא, ומסיים "...ומה דפריך האי קולא הוא חומרא הוא אף על גב דזה התירוץ ידע כבר מרבה יש לומר דהוה סבר דדוקא לענין שלא לשמה מהני הא דדייק אבל לענין זיוף לא דייק והשיב לו דאף לענין זה דייק" [אמנם בעצם קושייתו י"ל דל"ק כ"כ דכן הוא דרך הגמ' וראה גם גיטין נט, א ובכ"מ].

נמצא מדבריו שכשהגמרא הקשתה "האי קולא הוא חומרא הוא" היתה קס"ד שלא מהני מידק דייק לענין חשש זיוף ואף על פי שמסקנת הגמרא לעיל היא דמידק דייק לענין חשש שלא לשמה, ומשום הכי הקשתה האי קולא הוא חומרא הוא, דמשום שלא מהני מידק דייק לענין חשש זיוף א"כ אתי בעל ומערער ופסיל לי' ועל זה תירץ דמידק דייק לענין חשש זיוף נמי ו"לא אתי לאורועי נפשי'".

ולפי זה יש ליישב תמיהת הגרעק"א והתורת גיטין, והיינו שקושיית התוספות היא, דבסוגיין ס"ל להגמ' אליבא דשיטת רבה דמהני סברת מידק דייק (לענין חשש שלא לשמה) ואפילו הכי כשדנה הגמ' בשיטת רבא מצינו שהוצרכה לשקלא וטריא בכדי לקבוע דמהני סברת מידק דייק (לענין חשש זיוף) והיינו שאין סברת מידק דייק בפשיטות להגמ' (ואפילו אליבא דרבה אפשר לומר דאין זה פשוט כי אם לאחר שקו"ט "האי קולא וכו'") ואהא מקשה תוספות מסוגיא דיבמות דהתם נקטינן מרישא דמהני סברת מידק דייק "אמר רב זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה" וכמפורש שם בפרש"י - "להתירה להינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר". ועוד ועיקר, דבהמשך הגמרא "לא לחמיר ולא ליקיל משום עיגונא אקילו בה" הו"ל למפרך "האי קולא הוא חומרא הוא" כמו שהקשת הגמ' בסוגיין אף על פי שס"ל דמהני סברת מידק דייק לענין חשש שלא לשמה.

ולפיכך מיושב קושיית הגרעק"א והתורת גיטין, דגם תוספות מודה להך מילתא דכיון דמידק דייקא ביבמות "ממילא לא שייך שיבא ולא אתי לידי חומרא..." וקושיית התוס' היא כנ"ל מפני מה פשוט להגמ' ביבמות סברת מידק דייק בלא שקו"ט כמו בסוגיין, ולמה לא הקשו "האי קולא..." כבסוגיין.

ועל זה תירצו התוס' "דהתם זימנין דלא אפשר לתקן כשלא ראה אלא אחד שהיה מכיר שהוא בעלה ואפילו היו שם הרבה מי יביאם בכאן להעיד אבל כאן יכול לשלחו בשנים" והיינו משום הכי דהתם אי אפשר לתקן באופן אחר א"כ מוכרחים לסמוך על סברת מידק דייק משא"כ הכא דאפשר לתקן לשלחו בשנים, ולפיכך היתה קס"ד דלא מהני מידק דייק, שהרי אפשר לתקן, אלא דלמסקנא סמכינן אמידק דייק נמי הכא.

ועל פי הנ"ל אפשר גם לבאר מה שלא תירצו הגרעק"א והתורת גיטין הכי, והוא בהקדים פרש"י ד"ה מעיקרא מידק דייק וז"ל: "השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער עוד..." וממ"ש "ויודע שברצון מגרשה ולא יבא ויערער" מוכח דלית לי' לרש"י דברי היד דוד שכתב "דהוה סבר דדוקא לענין שלא לשמה מהני הא דדייק אבל לענין זיוף לא דייק" דלרש"י המידק דייק הוא "שברצון מגרשה" דהיינו לכל מילי ולא כפי היד דוד שלמד דהמידק דייק רק לענין שלא לשמה (דבזה אפ"ל דס"ל דלגבי זיוף לא דייק).

ולשיטת היד דוד נצטרך לומר שפליגי רש"י ותוס' בהכי, שתוס' למדו כפי היד דוד כנ"ל בניגוד לרש"י, ואפשר דמשום הכי לא למדו כן הגרעק"א והתורת גיטין בתוס', דאפושי במחלוקת לא מפשינן.

ובאמת ראה בתוספות חכמי אנגליה ד"ה מעיקרא מידק דייק וז"ל: "...שצריך ליתנו לפני ג' בני אדם וא"כ לא אתי השליח לאורועי נפשי' להביא גט שאינו כתוב לשמה", ודלא כפרש"י "ויודע שברצון מגרשה ולא יבא ויערער". הרי להדיא שכבר איכא מחלוקת ראשונים בפי' מידק דייק אליבא דרבה וא"כ יתכן לומר דהתוספות סבירא להו כהתוספות חכמי אנגלי' וכדברי היד דוד כנ"ל.

ויתירה מזו דהנה כתב רש"י בד"ה דאי מצרכת תרי וז"ל: "למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד". והקשה הפני יהושע וז"ל: "ולכאורה יש לתמוה דמי הכריחו לפרש כן דהא לקמן דף ט (ע"א) בגמרא דמסקינן דערעור דבעל הוה לי' ערעור דשנים ואמרינן נמי התם דערעור דחד לא מיקרי ערעור כלל דאין ערעור פחות משנים...".

ובחידושי הפלאה תירץ וז"ל: "והנלענ"ד דתוספות הקשה דלמה לא נימא בכאן מתוך חומר שהחמרת וכו' ולולי דבריהם ז"ל נ"ל לתרץ דלא דמי דהתם שפיר אמרינן מתוך חומר כו' דייקא ומנסבא וכיון דתידוק שפיר ותדע דאמת שמת בעלה תו ליכא למיחש למידי משא"כ כאן דחייש לערעור הבעל מה בכך שתדוק ותדע שהיה לשמה אפילו הכי מי יבא וימחה ביד הבעל שיבוא ויערער בשקר אם לא שתביא עדים לפני בית דין שיעידו שהי' לשמה א"כ הוא חומר בתחלתו מוטב שיתקנו שלא יאומן השליח היום עד שיהיה מיד עדים או שני שלוחים כיון דלא סגי בלאו הכי וכיון שזכינו לזה נלענ"ד לחלק הא דערעור הבעל הוי כשנים היינו שלפי דבריו מותרת לו והוא רוצה להחזירה והו"ל בעל דבר דאינו יכול להוציא מאתו אלא בשני עדים אבל כשהיא אסורה לו ואינו רוצה אלא לאוסרה על בעל השני לא עדיף מעד אחד ולפי זה נ"ל דהיכא דעורר הבעל דקאמר לקמן דיתקיים בחותמיו היינו משום דמותרת לו דאנוסה היא ומכ"ש כשלא ניסת עדיין אבל הכא הא כתב הטור דאין חשש אלא שמא יערער הבעל לאחר שתנשא וכיון דקושיית הש"ס דחומרא הוא ואמאי נימא מתוך חומר שהחמרת בסופה שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה כדאיתא בריש פרק האשה רבה תתירא לנפשה שמא יברר הבעל שהיה שלא לשמה או יברר שהוא מזוייף ותצא מזה ומזה תידוק שפיר עד שיודע לה שבאמת נכתב לשמה וא"כ גם אם יערער אחר כך הבעל כיון דלפי דבריו לא דייקא ותצא מזה ומזה ועכ"פ אסורה לו לא הוה ליה אלא כעד אחד וכנ"ל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפילו בחד לגבי חד אוקי אחזקתא קמייתא ויועיל ערעורו ודוק".

הרי מפורש בדבריו שלשיטת רש"י לא קשה קושיית התוספות והיינו מטעמא דהגרעק"א והתורת גיטין (ולפיכך כתב רש"י "ואוקי חד לבהדי חד"), וא"כ שפיר יש לומר דהתוספות כהיד דוד סבירא לי' כנ"ל, בניגוד לשיטת רש"י שהרי מצינו כבר דס"ל לההפלאה דפליגי בזה.

ולפי כל זה י"ל שבמ"ש רש"י "השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער עוד..." הרי שבזה נזהר רש"י קצת מקושיית התוספות, דלשיטתו אין הגמרא שקיל וטרי פעם שני' אם מהני סברת מידק דייק ודלא כפירוש היד דוד.

ובזה מובן מה שכתב היד דוד "...דהוה סבר דדוקא לענין שלא לשמה מהני הא דדייק אבל לענין זיוף לא דייק והשיב לו דאף לענין זה דייק". דלכאורה לא ביאר טעם הקס"ד דלא מהני סברת מידק דייק לענין חשש זיוף, ולפי הנ"ל מובן שהוא על פי דברי התוספות, דבהאשה רבה א"א לתקן באופן אחר, משא"כ בסוגיין דאפשר לשלחו בשנים, א"כ היתה קס"ד דמשום הכי לא מהני סברת מידק דייק, ועל זה השיב דעכ"ז מהני סברת מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשי'.

נגלה
המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק
הת' יוסף קריימאן
ר"מ בישיבה

הרב אפרים פישל אסטער

בגמ' (ד,ב) מבעי לן משכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אי הוי מקח טעות, ומסקנת הגמ' דלא הוי מקח טעות משום דניחא לי' לאינש למעבד מצוה וכו'.

ופליגי בראשונים במאי איירי, דלהרבה ראשונים איירי דוקא בלא התנה בהדיא שיהא בדוק, אבל בהתנה בהדיא, בודאי הוי מק"ט, דלא שייך למימר בזה דניחא לי' כו'. וביאור שיטתם לכ', דלא מהני סברת ניחא לי' אלא לומר לגבי הבית דאינו מום גדול כ"כ בבית לבטל המקח משו"ז.

אמנם הרמב"ן ס"ל דאיירי בהתנה בהדיא, ולא הוי מק"ט מטעם דניחא לי' כו'. וצריך לומר לדעתו, דמועיל הסברא דניחא לי' למימר באומדנא לגבי תנאי' דלא הי' מקפיד משו"ז, ולכן לא התנה כן לעיכובא, וכמבואר ג"כ בל' רש"י עיי"ש (אבל א"נ דהתנה כן לעיכובא, מאי יהני לן סברא דאינו מום גדול כ"כ בבית, הרי סו"ס כן התנה, אלא ע"כ הוי זה סברא לגבי תנאי').

ובקיצור, נמצא דפליגי אי מועיל סברת ניחא לי' לענין מהות המום בבית, או דמועיל לענין מה שהתנה השוכר.

ועד"ז חזינן דפליגי המג"א ומקור חיים בסתל"ז, דהמג"א (סק"ז) הכריח דע"כ איירי בהתנה בהדיא, דלולי זה פשיטא דלא הוי מק"ט כיון שאינו מום בגוף המקח, אלא איירי דהתנה בהדיא (דמהני תנאי' גם אי אינו בגוף המקח), וע"ז הוא שנאמרה סברת ניחא לי' דלא היתה תנאי' לעיכובא.

אבל המקו"ח ס"ל דהוי זה מום בגוף המקח, דכיון דבלא בדיקה אינו ראוי לדירה כלל, והרי זהו עיקר שכירותו (ודלא כמקח) הוי מום בגוף המקח. וא"כ לשיטתו מהני סברת ניחא לי' לגבי המום בגוף המקח, שאעפ"כ לא ייחשב זה כמום בגוף המקח לבטל המקח, כיון דאפשר לתקנו בבדיקה דניחא לי'.

ולכ' הני ראשונים דפי' דאיירי דלא התנה, י"ל בב' אופנים (שלא יוקשה לדידהו קושית המג"א), או דפליגי אהאי כללא דאי אינו מום בגוף המקח לא הוי מק"ט (דמקורו בשו"ת הרא"ש), או דס"ל כהמקו"ח דהוי זה מום בגוף המקח, ומ"מ מהני סברת ניחא לי' שלא לבטל המקח. ואם נאמר כן מודגש יותר מה דהוי זה סברא לגבי המום בגוף הבית.

והנה לדעת הראשונים דאיירי דוקא בלא התנה, הרי פשוט דלא מהני סברת ניחא לי' בהתנה, אבל יש לעיין לאידך לדעת הרמב"ן ומג"א דאיירי בהתנה, וביאר המג"א דלא הוי מום בגוף המקח, דיש מקום לומר דלשיטתם לא יהני סברת ניחא לי' לענין מום בגוף המקח, דבזה פשיטא דהוי מקח טעות בעצם החפצא, ולא מהני סברת ניחא לי' לענין זה. ויש להוסיף, דלדעת המקו"ח לכ' מאי דמהני הא דניחא לי' לענין מום בגוף המקח, הוא משום דנתחדש בסברא זו, דכיון דניחא לי' לתקנו ה"ז כאילו המום ליתא גם השתא. וא"כ לכ' חידוש זה לא שמענו להרמב"ן ומג"א.

והגם דמפשטות דברי המג"א דהקשה דהכא ליכא מום בגוף המקח וא"כ פשוט דלא הוי מק"ט, משמע, הא אי הוי מום בגוף המקח הוי אתי שפיר דברי הגמ' דמהני לזה סברת ניחא לי', אמנם י"ל דלאו לדיוקא קאמר דבריו. אלא דמקשה אליבא דאמת דאינו מום בגוף המקח דפשוט דלא הוי מק"ט, אבל אה"נ לאידך אי הוי מום בגוף המקח, פשיטא דהוי מק"ט ולא מועיל לזה סברת ניחא לי'.

והיוצא מזה דכיון דבגמ' לפי' הרמב"ן ומג"א לא קאמר סברת ניחא לי' רק לענין דלא אהני תנאי', י"ל דלא מהני סברא זו לענין מום בגוף המקח.

ואם כנים הדברים יש לפרש ל' רש"י שכ' (בסד"ה מי) "מהו לחזור", ועד"ז אח"כ כ' (בד"ה לא) "דלא מצי למימר כו'", ולכ' ל' הגמ' הוא אי הוי מקח טעות, וא"כ הול לרש"י למימר בל' זה, אלא י"ל דרצה להדגיש דאין הנדון לענין מהות המום אי סגי במום כזה לבטל המקח, אלא הנדון הוא לענין חזרת השוכר משום תנאי' (או משום דא"ל המשכיר דהוי בדוק, א"נ דלרש"י לא התנה בהדיא, ואכ"מ), ורק לענין זה מועיל סברת ניחא לי', ולא לענין מום בגוף המקח דהוי מקח טעות בעצם החפצא כנ"ל.

ועפכ"ז י"ל בל' אדה"ז בסתל"ז ס"ז "המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דהיינו שהתנה עמו בפירוש על מנת שהוא בדוק וכו'", דלא כ' אדה"ז בדרך חידוש אפילו אי התנה עמו, אלא דאיירי הלכה זו לענין התנה דוקא, ולכ' הרי כ"ש בלא התנה דלא הוי מק"ט?

וי"ל כנ"ל דמדגיש דהלכה זו נאמרה לענין תנאי' ולא לענין מהות המום ב(גוף) המקח. ועי' בהמשך ל' אדה"ז שהעתיק כל' רש"י (שדייקנו לעיל), "ואינו יכול לחזור ממקחו ולומר שמקחו הי' בטעות", ולא כ' בקיצור דלא הוי מק"ט, אלא הביאור הוא כנ"ל בדברי רש"י.

אלא שלכ' סו"ס אין לנו נפק"מ מכ"ז, כיון דבלא"ה לא הוי מה שאינו בדוק מום בגוף המקח, וא"כ גם בלא התנה כ"ש דלא הוי מק"ט. ואולי י"ל דנפק"מ לענין מה שנהוג ורגיל מאד בימינו אצל כמה לשכור בית (או חדר) לשהות שם במשך ימי הפסח בלבד, כדי שלא יצטרך להטריח לנקות ולבדוק ביתו. דמקום לומר דמ"ש המג"א דלא הוי מום בגוף המקח, דזה רק בשוכר בית למשך זמן (שנה או חצי שנה וכיו"ב), ונכלל בה גם ימי הפסח, דבזה לא הוי מום בגוף המקח כיון דראוי הוא לדירה בשאר ימות השנה. אבל בשוכרו למשך ימי הפסח לבד שאינו ראוי לדירה אי אינו בדוק, הוי זה מום בגוף המקח. ולהנ"ל, לדעת המג"א (ואדה"ז) לא מהני בזה סברת ניחא לי' כיון דהוי מום בגוף המקח כנ"ל.

(ויש מקום לומר עד"ז לדעת הראשונים דלא מהני סברת ניחא לי' בהתנה, דבנדון הנ"ל בימינו הוי זה כהתנה בהדיא, כיון דכך נהוג ורגיל בזה"ז. ויש להעיר ממ"ש הרמב"ם בהל' בפט"ו ממכירה ה"ה דבשכירות אזלינן בתר מנהג המדינה.)

נגלה
ביטול חמץ לדעת הרמב"ן*
הת' יוסף קריימאן
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג

א. ידועים הדברים שישנם ב' דרכים בכללות להבין זה שביטול חמץ מונע האדם (מדאורייתא) מלעבור על ב"י וב"י; או דהוה מדין הפקר, והיינו שהחמץ נהי' הפקר ע"י הביטול ושוב אינו עובר עליו דכבר אינו שלו, או דהוה 'השבתה' מסויימת של החמץ, והיינו דע"י שמבטלו ומחשיבו כעפרא דארעא, הר"ז כאילו שנהי' כן באמת ושוב אינו 'חמץ' שיכולים לעבור עליו. ובפשוטו הרי התוספות סב"ל כאופן הראשון ואילו רש"י סב"ל כאופן השני.

ולכאורה יש מקום לעיון בדברי הרמב"ן בענין זה; דהנה תחלה מביא דברי רש"י וקושיות התוספות עליו, אח"כ מביא שיטת התוספות (דהוא מדין הפקר) ומפריך דבריו מחמת כו"כ קושיות, ומסיק:

"אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך, בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו וכו'".

ולכאורה הרי מראשית דבריו "שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה", נראה ברור דסב"ל שהביטול מהני מדין השבתה של החמץ כרש"י, ואילו מזה שכתב בסיומו ".. שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך וכו'", הרי המשמעות הוא דזה שאינו עובר הוה מחמת זה שכבר אינו ברשותו!?

ועד"ז בהמשך דבריו מוצאים משמעויות לכאן ולכאן לכאורה (וארשום עוד דוגמא לכל דרך); ".. ביטלו בדיבור בלבד נמי יצא שאף זה יצא מתורת חמץ כיון שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה" (אשר מזה משמע ברור שמועיל מדין השבתה כנ"ל). ואילו כשמבאר מדוע כשמוצא חמץ בפסח וחס עליו מלשרפו ה"ה עובר עליו גם אם כבר ביטלו כתב "כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה וכו'", אשר משמעו דהא דזה שלא עבר לפנ"ז הי' משום שלא הי' שלו!?

ויש מבארים דצריכים לחלק בין פעולת הביטול להתוצאה שלה; דאה"נ בפעולת האדם הר"ז ענין של השבתה, שמחשיבו כעפרא דארעא כו', אמנם עי"ז נפעל שהוא יוצא מרשותו ושוב אינו עובר עליו מחמת זה שאינו שלו.

אמנם אף שבודאי יש מקום לסברא זו, ואכן נראה שיש לבאר כן שיטת כמה ראשונים (ואולי גם שיטת אדה"ז בשלחנו), אמנם בדברי הרמב"ן שהעתקתי לעיל לא נראה דמפרש כן, אלא דגם ה'תוצאה' של הביטול הוה מה ש"יצא מתורת חמץ וכו'", ושוב צ"ע איך להתאים ולתווך בין דבריו הנ"ל בענין זה.

ב. ויש להוכיח מצד אחר ג"כ דביטול לא מהני - לדעת הרמב"ן - מחמת זה שהחמץ כבר אינו ברשותו;

דהנה אחת מקושיות הרמב"ן על שיטת התוספות - דביטול מהני מדין הפקר - הוא דלא ברירא ליה דבר זה דאדם אינו עובר על חמץ של הפקר הנמצא ברשותו (ועיין בדבריו שמביא ראיה מסוגיית הגמרא בדין חמץ של נכרי שכיבשתו דבאמת עובר אדם בב"י במצב כזה, ורק שמדברי הירושלמי מביא דמשמע שאין עוברים כלל על חמץ של הפקר).

ועכ"פ איך אפ"ל דסב"ל דהא דמהני ביטול הוא מחמת זה דיצא מרשותו, אחרי שלשיטתו אין זה פשוט כל עיקר שלא עוברים על חמץ שאינו שלו כ"ז שמונח ברשותו!?

ג. ונראה לבאר הדבר כך: כשהרמב"ן אומר שחמץ יצא מרשותו ע"י ביטול, אין כוונתו ליציאה מרשותו כמו דבר של הפקר וכיו"ב שאינו ברשותו, אלא שמכיון שהדבר מבוטל ואין עליו תורת ממון שוב אין זה בגדר של רשותו מאחר שאין בו שום שוויות, דרשותו של אדם הוא רק על דבר של שוויות ו'ממון' משא"כ על דבר שאינו שוה כלום אינו שייך כל הענין של רשות.

ומדוייק היטב בלשונו ".. ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך .. לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך וכו'", והיינו שהיסוד לזה שאינו ברשותו ולהא דלא קרינא ביה 'לך' הוא מה שאין בו דין ממון.

ואשר לפ"ז מבואר היטב ההבדל בין חמץ שביטלו לחמץ של הפקר (לדעתו); דבחמץ של הפקר הרי זה שאינו ברשותו אין זה קשור להחמץ עצמו (דהוא חמץ גמור), ואכן בזה מספקא ליה באם עוברים על חמץ זה או לא, משא"כ בחמץ שביטלו הרי זה שאינו ברשותו הוא מחמת זה שחמץ זה אינו בגדר להיות ברשותו דאין בה דין ממון כנ"ל, ובזה פשיטא ליה דאינו עובר עליו.

ליתר ביאור: באמת הרי החמץ כבר נתבטל משוויותו ע"י האיסור של תורה ליהנות ממנו, וזהו פירוש דברי ר"י דכבר אינו ברשותו, והיינו שכבר אינו בגדר להיות ברשותו מחמת זה שאין לו שוויות כנ"ל, אלא שהתורה אמרה דכ"ז שהוא חשוב אצל האדם הר"ז כאילו הוא ברשותו לעבור עליו, ושוב כשמבטלו - ומסכים לדעת תורה כו' כנ"ל - שוב נאבד שוויותו וכבר אינו בגדר להיות ברשותו כנ"ל.

ומבואר נמי מה שכתב בסוף דבריו דאם מוצא חמץ בפסח וחס עליה כו' ה"ה עובר עליו מחמת זה שקונה לו חצרו כו' (אשר משמע מזה כנ"ל שהסיבה שלא הי' עובר עליו עד אז הי' מחמת זה שלא הי' ברשותו, ולא מחמת השבתה שעשה בהחמץ), דאחרי שכבר ביטל חמצו שוב אין לו זכות בו מאחר שאין בו דין רשות כלל כנ"ל, וא"כ בכדי לעבור עליו שוב צ"ל קנין בו, וזה נעשה בד"מ ע"י חצירו.

ד. ואם כנים הדברים נראה לבאר עפ"ז נקודת החילוק בין שיטת הרמב"ן לשיטת הר"ן בענין זה, ובהקדמה;

הבאתי לעיל שהרמב"ן הביא שיטת התוספות - דביטול הוה מדין הפקר - והקשה ע"ז כו"כ קושיות, ומחמת זה כתב שיטתו בביאור הענין אשר מיוסד על דברי ר"י (דשני דברים אינם ברשותו של אדם כו') כנ"ל. והנה גם הר"ן הביא שיטת התוספות והקשה ע"ז כמה מאותן קושיות שהקשה הרמב"ן, ומתרץ הקושיות על יסוד דברי ר"י הנ"ל (עם אותה סברא שמאחר שבאמת החמץ כבר אינו ברשותו לכן מספיקה הביטול כו').

ונשאלת השאלה: מדוע הר"ן מיישב ומקיים שיטת התוספות - דביטול הוה מדין הפקר - על יסוד חידושו של ר"י שבאמת אין החמץ ברשותו של אדם וכו', ואילו הרמב"ן שמשתמש עם אותה סברא של ר"י דוחה שיטת התוספות ומבאר שבאמת אין הביטול מדין הפקר אלא ש"מוציאו מתורת חמץ וכו'"!?

ונראה דחלוקים הם בביאור הא דחמץ נחשב ל"אינו ברשותו" לדברי ר"י; דהר"ן למד בפשוטו דמכיון שהאדם לא יכול ליהנות ממנו הר"ז כאילו שכבר אינו ברשותו, והוה ע"ד דבר של הפקר, וא"כ כשהסכימה האדם לדעת תורה, שוב נהי' שלא ברשותו לגמרי, וזהו ענינו של הפקר. ונמצא דעם סברא זו יישב וקיים דברי התוספות דהביטול באמת 'עובד' מדין הפקר.

משא"כ הרמב"ן סב"ל דכשר"י אמר שחמץ אינו ברשותו לא הי' הכוונה בזה שיצא מרשותו ע"ד דבר של הפקר וכיו"ב (אשר בזה לא ברירא ליה להרמב"ן שהאדם לא הי' עובר עליו כנ"ל), אלא שיצא מגדר של 'רשות' בכלל מאחר שכבר אינו שוה כלום כמשנ"ת, ושוב כאשר הסכים דעת האדם לדעת התורה ע"י הביטול, נהי' אינו ברשותו באופן זה, אשר פירושו השבתת ציורו ושוויותו של החמץ, ונמצא דאין בזה יישוב וקיום של שיטת התוספות כלל, אלא דהוה ביסודו כשיטת רש"י - דביטול הוה דין של השבתה בחמץ כמשנ"ת.


*) לזכות דודי היקר הר"ר שלום מרדכי הלוי שי' לישועה וגאולה