E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג השבועות - תשע"א
לקוטי שיחות
לא נהגו כבוד זה לזה
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש חל"ה (ע' 149) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע סיפור הגמ' (יבמות סב, ב) ש"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא..וכולן מתו בפרק אחד מפני ש". ומבאר שזה לא הי' ח"ו שלא הי' להם אהבת ישראל (היפך הוראת רע"ק רבם שואהבת לרעך כמוך "זה כלל גדול בתורה (תו"כ (ופרש"י) קדושים יטח, יח)), כ"א שכל אחד הבין תורת רבם באופן אחר, ומצד האהב"י שלהם רצה כל אחד להשפיע על חבירו שגם הוא יתנהג כמותו, וכשלא רצה לא נהגו כבוד זל"ז כפי הראוי לתלמידי רע"ק.

אח"כ מקשה שא"כ מדוע נענשו בעונש חמור כ"כ. ומתרץ וז"ל: וי"ל שזהו שדייקו רז"ל ש"כולן מתו בפרק אחד" - להשמיענו, דזה שכולן מתו לא הי' רק מחמת חטאם הנ"ל "שלא נהגו כבוד זל"ז", אלא (גם) כתוצאה מענין המיוחד ש"בפרק" זה, הזמן גרם סו"ס למיתתם.

ויובן זה ע"פ מה שמצינו עוד סיפור ברז"ל שבו מובא לשון זה - "כולן מתו בפרק אחד":

איתא בירושלמי (סנה' פ"א ה"ב) "מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד".

והנה במחז"ל זה נתפרשה הסיבה (היחידה) למיתתם (שמפני שנתאספו הרבה תלמידים, "כ"ד קרונות" - לכן) נכנסה בהן עין רעה.

ויש לומר, שמזה נלמוד בעניננו (שנאמר בו אותו הלשון (והמסובב) - "כולן מתו בפרק אחד") - שסיבת מיתת תלמידי רע"ק "בפרק אחד" היתה מפני שבפרק זה הגיע מספרם לכ"ד אלף - מספר גדול ביותר [ובזה גופא - במספר של כ"ד הקשור עם מדת הדין (כמובן ממ"ש בזהר ע"ד "כ"ד בתי דינין"), וכבסיפור הנ"ל בירושלמי, שהיו כ"ד קרונות], שזה גרם שתכנס בהם עין רעה עד ש"כולן מתו".

ואין זה סתירה להמפורש בבבלי שמתו מפני "ש" - דהא והא גרם ומצטרף: זה "ש" מצ"ע אינו חטא גדול כ"כ שייענשו עבורו לבד בעונש מיתה, כנ"ל, אלא מפני שב"פרק" זה נכנסה בהן עין רעה נענשו אז גם על חטא קל זה "ש".

ואולי י"ל שזהו ע"ד שמצינו (מנחות מא, א) שבעידנא דריתחא מענישים גם על העדר הרדיפה אחרי קיום מצות ציצית (אף שאין אדם מחוייב לקנות טלית כדי להטיל בה ציצית), ועוד כיו"ב. עכ"ל בלקו"ש.

ועל מ"ש שהעין רעה פגע בהם כי הגיע מספרם למספר כ"ד, כותב בהערה 24 וז"ל:

בב"ר וקה"ר (פי"א, ו) לפנינו "י"ב אלף תלמידים" (ובתנחומא ח"ש ו - "שלש מאות תלמידים"). אבל ביבמות שם "י"ב אלף זוגים תלמידים" (וראה גם כתובות (סג, א) שהיו לו כ"ד אלף תלמידים. ובנדרים (נ, א) כ"ד אלף זוגי תלמידים). וראה ב"ר שם בהוצאת תיאודור. עכ"ל.

ועל זה שכתב שמספר כ"ד קשור עם מדת הדין כמובן ממ"ש בזוהר, כותב בהערה 26 וז"ל:

זח"ג (אד"ר קלו, ב. שם (א"ז) רצג, סע"א. - וראה תורת לוי"צ (ס"ע יז ואילך), ושם, "כלל הדינין הם כ"ד, ובהמשך הענין מקשר זה עם כ"ד אלף תלמידי ר"ע כו', ע"ש באורך. עכ"ל.

וצע"ק, דלפי"ז שא' מהגורמים למיתתם הי' זה שהגיעו למספר כ"ד (אלף), א"כ כשהגמ' מתארת אותם, מדוע מתארת אותם בלשון "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרע"ק..וכולן מתו בפרק אחד", לכאו' הי' יותר מתאים לומר "כ"ד אלף תלמידים היו לו לרע"ק", שבזה הי' מודגש אחד מהגורמים למיתתם, ובפרט שעי"ז הי' מקצר בלשונו קצת [ואף שאי"ז קושיא חזקה, מ"מ יש לעיין בזה].

וי"ל בזה בהקדים לבאר מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע "זה שלא נהגו כבוד זל"ז" מצ"ע אינו חטא גדול כ"כ שייענשו עבורו לבד בעונש מיתה, כנ"ל, אלא מפני שב"פרק" זה נכנסה בהם עין רעה נענשו אז גם על חטא קל זה "ש"..ע"ד שמצינו שבעידנא דריתחא מענישים גם על ..." שי"ל שיש בזה עומק יותר - ובב' אופנים, כדלקמן.

דהנה באופן א' י"ל שאי"ז סתם שכשיש עין רעה עונשים גם על איסור קל, כ"א שהחטא הקל הזה הוא הוא הגורם שמאפשר להעין רעה לחול, כלומר אף שענין עין רעה אינו דבר הבא כתוצאה ממעשי האדם הזה שהעין רעה חל עליו, מ"מ אם אין בהאדם שום פגם אא"פ להעין רעה (שנגרם כל כולו ע"י אדם שני) לחול עליו, כי אין להעין רעה שום אחיזה. ורק כשיש איזה חסרון (אפילו קטן) בהאדם, אז יש מקום להעין רעה להאחז, ואז חל עליו העין רעה.

ע"ד מה שביאר הרבי כשאמר כמה פעמים שע"י הידר תיקון החוק דמיהו יהודי נופלים קרבנות ר"ל. וכן כשקישר מה שנהרגו ר"ל כו"כ יהודים עם זה שהמזוזות היו פסולות - שאין הפי' שעל חטאים אלו חייבים עונש מיתה ר"ל, כ"א שתיקון חוק מיהו יהודי וכן המזוזות שעל הפתחים הם מגינים מכל פגעים וכו' שאפשר ח"ו לבוא על האדם מצד סיבות אחרות, ולכן כשחסר להם ההגנה הזו, אפשר הי' להפגע וכו' לחול על האדם.

וכפי שהביא הרבי משל ע"ז ממי שלבוש עם קסדה "העלמעט" המגין על הראש מכל כדורי ירי', אם הסיר ה"העלמעט", ור"ל פגע בו הכדור, אין הפי' שהחטא של הסרת ה"העלמעט" גרם למיתתו, כי אין הסרת ה"העלמעט" חטא ליענש ע"ז בעונש מיתה, מ"מ לאידך גיסא אפשר להתבטא שהסרת ה"העלמעט" גרם למיתתו, כי בלי ההסרה לא הי' מת.

ועד"ז בנוגע עין רעה, שאם אין לאדם חסרון, ה"ה מוגן מהעין רעה, ואם יש לו חסרון אפי' קטן, אפשר להעין רעה לפגוע בו. ובמילא אפשר לומר ע"ז ב' הענינים: מצד א' כל כולו של הפגיעה הי' מטעם העין רעה, ולא מטעם החסרון הקטן הזה כלל, ולאידך אפ"ל שהחסרון הזה גרם להפגיעה, כי בלא החסרון לא הי' העין רעה חל עליו.

ומזה מובן בנדון תלמידי רע"ק, שסיבת מיתתם היתה העין רעה, ולא מה "שלא נהגו כבוד זל"ז", ולאידך אפ"ל שהגרם למיתתם הוא אכן מה "שלא נהגו כבוד זל"ז" כי בלא זה לא הי' אפשר להעין רעה לפגוע בהם.

ובאופן אחר י"ל הביאור בעומק דברי הרבי בהשיחה בקשר ב' הענינים [א. העין רעה. ב. "ש"]: באם היו נוהגים כבוד זה לזה לא הי' נחשב שהגיע מספרם למספר כ"ד אלף, כי כל אחד עם הזוג שלו (החברותא שלו, בלשוננו) הי' נחשב כאחד, כי האהבת ישראל שביניהם הי' מאחדם למציאות אחת, ובמילא הי' מספרם עולה למספר י"ב (אלף זוגות), ולא כ"ד (אלף), ובמילא לא הי' חל ע"ז מדת הדין שישנו במספר כ"ד.

כלומר: אף אם האהבת ישראל אין בכחה לעשות מכל הכ"ד אלף תלמידים למציאות אחת, עכ"ז בודאי בכח האהבת ישראל לעשות שכל זוג וזוג (כל חברותא) יהי' נחשב למציאות אחת, והי' עולה מספרם רק לי"ב (אלף זוגות).

וזה הקשר בין ב' הענינים: זה "שלא נהגו כבוד זל"ז" גרם שיהי' בהם עין רעה הבא ממידת הדין הקשור עם מספר כ"ד, כי באם היו נוהגים כבוד זל"ז לא הי' נחשב מספרם למספר כ"ד, ולא הי' חל עליהם העין רעה הקשור עם מספר כ"ד, כי מספרם הי' י"ב.

וע"פ אופן זה יש לבאר מדוע נקטה הגמ' הלשון "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרע"ק..וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זל"ז", ולא נקטה הלשון "כ"ד אלף תלמידים היו לו לרע"ק", כי ברצונו להדגיש שבעצם היו במספר י"ב, ולא במספר כ"ד, ובמילא לא הי' שם מדת הדין לאפשר חלות העין רעה, ומה שמתו ה"ז "מפני שלא נהגו כבוד זל"ז", ועי"ז נשתנה מספרם ממספר י"ב (אלף זוגים תלמידים) למספר כ"ד (אלף תלמידים), ובמילא חל עליהם מדת הדין שאיפשרה להעין רעה לחול.

אבל יש לעיין אם אפשר להעמיס כהנ"ל בלשונות השיחה.

לקוטי שיחות
ימי התשלומין דחג השבועות
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בלקו"ש חכ"ח י"ב סיון מבאר ענין ימי התשלומין של חג השבועות שהם בימות החול דוקא, לא כבשאר יו"ט שהם בימי יו"ט עצמם או בחוה"מ, שזה קשור לעצם הענין דחג השבועות שהי' בחירה של הקב"ה בישראל, ובחירת ישראל בהקב"ה והבחירה היא באופן של בחירה חפשית בלי שום סיבה וטעם מצד המעלה שיש בדבר הנבחר, ומבאר דלכן ליכא שום מצוות מיוחדות לקיים בחגה"ש כמו שמצינו בשאר יו"ט, כיון דהחידוש שביו"ט זה - ענין הבחירה, אינה קשורה בענין מסויים ומעלה מסויימת, ואין בזה שום הגבלות, וזהו גם הטעם דגם ימי התשלומין אינם מוגבלים לימי היו"ט דוקא, אלא הם בימי חול, כיון דענין הבחירה היא למעלה מה"ציור" וההגבלה דימי יו"ט דוקא עיי"ש[1].

והנה בסעי' א' שם הובא דברי התוס' (חגיגה ט, א ד"ה תשלומין) דאף דבשאר יו"ט יש פלוגתא (שם) אי ימי התשלומין הם "תשלומין לראשון" או "תשלומין זה לזה", מ"מ בעצרת כו"ע מודים דהוה תשלומין לראשון, דכיון דימי התשלומין הן "חול גמור" לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה עיי"ש, וכ"כ בתוס' הרא"ש שם.

ובס' ראשית בכורים (ח"ב סי' ד' בסופו מובא בגליוני הש"ס שם ט,א) כתב דלהתוס' עצמו לא הי' פשוט להם דבר זה כ"כ, שהרי בדף יז, א ד"ה יום טבוח כתבו: "דאע"ג דלא חזי בראשון מייתי ליה בשני, אפילו למ"ד תשלומין לראשון, כיון שאין העכבה רק בשביל היום וכו'" וכ"כ בתוס' הרא"ש, והרי כאן איירי בנוגע לעצרת, וא"כ למה כתבו "אפילו למ"ד תשלומין לראשון" הרי לפי מ"ש בדף ט' כנ"ל כו"ע סב"ל כן דבעצרת הוא תשלומין לראשון, ומוכח מזה דספוקי מספקא להו בזה, די"ל דאפילו בעצרת י"ל דה"ה תשלומין זה לזה, ולכן אפילו אם הי' חיגר ביום ראשון בעצרת, ונתפשט ביום שני שהוא יום חול מתחייב עיי"ש, ועי' גם בשאג"א סי' ק"ד (ד"ה ומכאן נ"ל) שהביא ראי' מריש חגיגה דלמ"ד תשלומין זה לזה ה"ז גם בעצרת, ועי' בס' עטרת זקנים אות א' (ד"ה ושבתי) שכתב להוכיח דהירושלמי סב"ל דגם בעצרת אמרינן דהוה תשלומין זה לזה לפי רבי אושעיא.

גם בחגה"ש שייך לומר תשלומין זה לזה

נמצא מזה שיש מקום לומר דגם בעצרת אמרינן דהם תשלומין זה לזה ואין לך יום בהם שאין חובתו תלוי' בו בעצמו, ולכאורה הדברים צריכים ביאור דכיון שהם ימי חול איך שייך לומר שימים אלו עצמם מחייבים בקרבן וכמ"ש בדף ט'?

ולכאורה יש לבאר ב' צדדים אלו עפ"י המבואר בלקו"ש חי"ט פ' ואתחנן (ג) בגדר ענין השכינות, דאפשר לבאר בב' אופנים אם השייכות הוא רק באופן חיצוני או באופן פנימי, וזהו ב"עולם שנה ונפש" ובנוגע לשנה - זמן, הביא הדין דתוס' מן החול על הקודש די"ל או שהשייכות ביניהם הוא רק באופן חיצוני בלבד שהאדם מתחיל להכין א"ע לשבת, או שיש ביניהם שייכות פנימי דעצם קדושת השבת חל גם על הזמן דתוספת, וממשיך שם דעפ"ז יש לבאר ב' השיטות אם בזמן התוס' אפשר לקדש ולאכול סעודת שבת או לא, וכמבואר בתוס' פסחים (צט,ב ד"ה עד שתחשך) דהר"י מקורבי"ל סב"ל שבכל שבתות ויו"ט אפשר לקיים מצוות קידוש וסעודת שבת ויו"ט בזמן התוס', אבל תירוץ הב' בתוס' מסתפק לומר שאי אפשר לקיים אז מצוות קידוש וסעודת שבת כו' וראה גם שו"ע אדה"ז סי' רס"ז סעי' ג' בדעות אלו, דמ"ד דסב"ל דאפשר לקיים בזמן התוס' מצות קידוש כו' סב"ל שעל הזמן דתוס' חל קדושת שבת ויו"ט ממש, משא"כ החולק סב"ל דאי אפשר כיון שבעצם חול הוא אלא שיש חיוב לגבי הגברא להכין א"ע ע"י איסור מלאכה כו', אבל אי אפשר לקיים בו מצוות של השבת עצמו עיי"ש, (וראה גם לקו"ש חט"ז פ' יתרו, ולקו"ש חל"ח ב' סיון סעי' ב' בענין זה לגבי הימים שלפני מ"ת דג"כ אפ"ל שהסמיכות הוא רק באופן חיצוני או באופן פנימי שכבר ישנה הגילוי דמ"ת, ובחכ"ח ערב חגה"ש, ובחלק ל"ג פ' במדבר ב' בענין זה דפעולת השכינות לענין דגלי מדבר) ולפי"ז י"ל דהתוס' בדף ט' קאי לפי השיטה ששכינות יכול לפעול באופן חיצוני בלבד, ולכן סב"ל דהימים שלאחר חגה"ש אינם יכולים לפעול חיוב קרבן מצ"ע שה"ה ימי חול, משא"כ התוס' בדף יז,א קאי כהשיטה ששכינות פועל באופן פנימי, ולכן שייך לומר שימי התשלומין עצמם הבאים בסמיכות לחגה"ש יכולים לחייב אותו כמו שבועות עצמו.

מיהו לפי ביאור הנ"ל שבהשיחה אולי יש לומר דכיון שהתוכן של עצרת אינה קשורה כלל עם פרטים והגבלות, לכן שייך לומר דאפילו ימי חול עצמם הבאים לאחר עצרת מחייבים קרבן של עצרת.

לפי ב"ש אי שייך לומר תשלומין לראשון

ועי' גם בס' חלקת יואב (להגאון מקינצק ז"ל) בקבא דקושייתא קושיא י' שהקשה וז"ל: קשה לי במש"כ המהרש"א חגיגה יז,ב בד"ה מאי לאו שסיים בזה"ל: ועוד לב"ש לא שייך למימר תשלומין מטעם דביום טוב גופיה אסור להקריב לב"ש, וכיון דב"ש סוברין דבכל יו"ט תשלומין זה לזה, איך יפרנסו יו"ט דחגה"ש שהוא תשלומין לראשון לכו"ע, כמ"ש התוס' חגיגה ט,א ד"ה תשלומין עיי"ש, שכתבו כיון דחול גמור הוא א"א לומר תשלומין זה לזה, והלא גם בשבועות קאמרי ב"ש דאין מקריבין ביו"ט וצע"ג, עכ"ל. היינו דלפי מה שכתב המהרש"א דלב"ש ודאי אין יכולים לומר דהוה תשלומין לראשון, כיון דסב"ל דבראשון אי אפשר להביא הקרבן, ועכצ"ל דסב"ל דכל יום מחייב מצ"ע והוה תשלומין זה לזה, א"כ לפי מ"ש התוס' דבחגה"ש לא שייך לומר כן כיון שהם ימי חול, א"כ קשה לפי ב"ש איך סב"ל בחגה"ש?

ולפי המבואר לעיל עפ"י השיחה, דשפיר יש סברא לומר דגם בחגה"ש אמרינן דהוה תשלומין זה לזה כנ"ל, י"ל דאה"נ דלפי ב"ש [לפי דעת המהרש"א] ודאי יודו התוס' דימי התשלומין מצ"ע מחייבים הקרבן אף שהם ימות החול ואינן תשלומין לראשון, (וכדמספקא להו לתוס' אפילו לפי ב"ה כנ"ל), וכפי שנת' הסברא דכיון שעצרת אינה קשור עם פרטים ודברים מסוימים, שייך שאפילו יום חול יחייב קרבן, וכל מה שכתבו התוס' בדף ט' הוא רק לפי ב"ה, דכיון שלשיטתם ודאי יש חיוב ביום ראשון של יו"ט עצמו כיון שמותר להקריב אז, א"כ מסתבר לומר לכו"ע דבעצרת ה"ז תשלומין לראשון, אבל לפי ב"ש אה"נ דנימא דימי החול עצמם הם מחייבים בקרבן, כיון דלפי המהרש"א לב"ש כל חיוב הקרבן חל מעיקרא ביום חול, במילא אפ"ל שכל יום מהתשלומין מחייב קרבן.

אלא דצ"ע בגוף דברי המהרש"א, שהרי התוס' עצמם כתבו בע"א שם כנ"ל: "דאע"ג דלא חזי בראשון מייתי ליה בשני, אפילו למ"ד תשלומין לראשון, כיון שאין העכבה רק בשביל היום וכו'", וא"כ משמע מזה דגם לפי ב"ש שייך לומר דהוה תשלומין לראשון דכיון דגברא חזי אלא דיומא קא גרים לכן אפילו למ"ד תשלומין לראשון חייב להביא קרבן ביום שני עיי"ש, (וכ"כ בטורי אבן דף ט,א, שם) הרי שפיר י"ל גם לפי ב"ש דהוה תשלומין לראשון כיון שבעצם יש עליו חיוב קרבן רק הזמן רביע עליו שלפועל אסור להביא. ואיצ"ל לשיטתם דלעולם סב"ל דהו"ל תשלומין זה לזה, וצ"ע למה לא ניחא ליה להמהרש"א לפרש כן לפי ב"ש דגם לדידיה שייך תשלומין.

ואולי אפ"ל שהמהרש"א פירש דברי התוס' שם דהד"ה "יום טבוח שלו אחר השבת" אינו מדברי ב"ש שם,אלא על דברי בית הלל במתניתין בהא דקאמרי: "ומודים שאם חלה להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת", כי סב"ל דרק לפי ב"ה שייך לומר תשלומין לראשון, משא"כ לפי ב"ש לא שייך לומר כן, אלא דלפי גירסת הב"ח שם משמע דקאי על בית שמאי עיי"ש.


[1]) וראה בס' מגנזי הגר"ח ע' מ"ד בגדר "תשלומין כל שבעה" שביאר כמו שנת' בהשיחה עיי"ש.

לקוטי שיחות
בענין ברכות התורה לפי הגר"א
הרב נח שמחה פאקס
תושב השכונה ומח"ס שמחת מלך ב"ח

ראיתי בשו"ת בנין צבי ח"ב (מאת הג' ר' צבי הירש מייזליש) סימן כ"ב ס"ק ט' הקשה "ואגב אציע איזה הערות קטנות, הרשב"א בשו"ת ח"א סי' י"ח כתב דכל מצוה שלא הוי מעשה כהשמטת כספים אין מברכים עלי' עיי"ש וקשה לפימ"ש השטמ"ק בזבחים כ"ט דלא שייך עקימת שפתיו הוי מעשה בפיגול בדיבור כיון דמהני פיגול גם במחשבה א"כ לענין גוף הדבר הוי דיבור שלא לצורך בכה"ג לא חשיב הדיבור מעשה וכו' ולפי שיטת הגר"א או"ח סימן מ"ז דיוצאין מצות והגית בו בהרהור דוהגית בו קאי אהגיון בלב וכו' וא"כ אף אם לומד ומוציא בפיו לא חשוב עקימת שפתיו מעשה ואיך מברכים ברה"ת לסברת הרשב"א הנ"ל הא לית ביה מעשה". עכ"ל הבנין צבי.

ולכאורה יש להעיר מלקו"ש חי"ד פ' האזינו ב' (ע' 148-149) וז"ל: "והנה מזה שיש לימוד מיוחד בנוגע לברכת התורה (אף שלכאורה נכללת היא בזה שמברכין על כל המצות) משמע דברכת התורה זו שונה מברכת המצות. וי"ל דהחילוק הוא - דברכת המצות היא הודאה להקב"ה על אשר מקדש אותנו במצותיו, ואילו ברכת התורה היא ברכה על עצם לימוד התורה(מלבד קיום המצונה שבזה),..וכן משמע מלשון אדמו"ר הזקן בשולחנו: "ולכן יראה כל אדם שתהי' כלי חמדתו של הקב"ה שהי' משתעשע בה בכל יום חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מכל הנאות שבעולם דמזה משמע שהברכה היא על עצם ענין התורה שנתן לנו הקב"ה ע"ד ברכת הנהנין". וע"ש בהערה *8.

ולפי המבואר בהשיחה שברכת התורה היא שונה משאר ברכת המצות משום שהיא על עצם ענין התורה ע"ד ברכת הנהנין י"ל דמתי צריך הרשב"א התנאי שצ"ל מעשה כל דהוא אם זהו ברכת המצות שצריך להיות איזה חלות הברכה על מצוה מעשיות, אבל ברכת התורה שהוא גדר אחר לגמרי כעין ברכת הנהנין, י"ל אולי התנאי שצ"ל מעשה כדי להגיד ברכה אינו שייך ושפיר מברך ברה"ת גם על התורה מבלי שיהיה שום מעשה וחלות, כי העיקר הוא על השמחה שנתן לנו את התורה וממילא תתורץ שאלת הבנין צבי על הגר"א הנ"ל. (ועוד עיין בשיחה הנ"ל הערה 6, ו7).

אבל עדיין יש לעיין דהמדובר בהשיחה (עיין בהערה *6) היא על ברכת "אשר בחר בנו" שהיא על עצם התורה שפיר מיושב הגר"א הנ"ל, אבל עצ"ע איך מברכים ברכת על ד"ת הלא מקיימים מצות ת"ת ע"י הרהור ואכ"מ.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
שונות
הגדה של פסח