E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ מסעי - שבת חזק - תשע"א
גאולה ומשיח
שיטת הרי"מ שקוברין המת בציצית למ"ד דמצות אינן בטלות לע"ל
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

סתירת הסוגיות דמנחות ונדה

איתא במנחות (מא, א): "אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא חייבין בציצית..בההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום (משלי י"ז) לועג לרש חרף עושהו. [ופירש"י: בההיא שעתא - כשלובשין אותו למת. ודאי רמינן ליה - מטילין ביה ציצית, דאי לא רמינא דמי כליעוג כלומר איפטר ליה ממצות].

והראשונים הקשו מזה סתירה להא דתניא: (נדה סא, ב וש"נ) "בגד שאבד בו כלאים - הרי זה לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשה בו מרדעת לחמור, אבל עושין אותו תכריכין למת" ולמה לא נימא גם הכא דאסור להלביש את המת בכלאים משום דהוה לועג לרש?

ומצינו בזה כמה תירוצים ומהם:

א) שיטת ר"ת (פסחים מ, ב בד"ה אבל, ובנדה סא,ב, ע"ז סה,ב וב"ב עד,א, תוד"ה פסקי) דרק בציצית איכא משום לועג לרש משום: "דציצית שקולה כנגד כל המצות לכך איכא לועג לרש טפי כדאמרינן בהתכלת (שם דף מג:) וזכרתם את כל מצות ה' מלמד ששקולה ציצית כנגד כל המצות" משא"כ בכלאים שהוא איסור פרטי ליכא משום לועג לרש, וכ"כ הרא"ש מועד קטן פ"ג סימן פ): "ור"ת ז"ל תירץ דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות כדאמר בפ' התכלת (דף מג ב) ציצית בגימטריא ת"ר ושמנה חוטין וה' קשרים כנגד תרי"ג ויש בה לועג לרש יותר משאר מצות".

ב) שיטת רבי יהודה מפרי"ש ור' חיים כהן צדק (בתוס' שם) : דהא דאמרינן במנחות דרמינן ליה ציצית בההיא שעתא משום לועג לרש, אין זה משום הזמן שהוא מת, אלא משום הזמן של תחיית המתים, דשמואל לשיטתו דמצוות אינן בטלות לעת"ל, ובמילא כשיקום בלי ציצית יש כאן עבירה, משא"כ הך דכלאים קאי לפי ריו"ח דסב"ל דמצוות בטלות לע"ל, ובמילא גם כשיקום ליכא איסורא (ור' ינאי דסב"ל דמצוות אינן בטלות יפרש שעושין תכריכין למת רק לסופדו ולא לקוברו כמבואר בנדה שם), ועי' בחי' הרא"ה ברכות שם שתירץ באופן אחר.

וז"ל הרא"ש (מו"ק שם, וראה גם תוס' הרא"ש ברכות יח, א): וה"ר יהודה מפרי"ש פי' דהא דקאמר בפ' התכלת (דף מא, א) ההיא שעתא ודאי רמינא לי' אליבא דשמואל קאמר התם, ושמואל לטעמיה דאמר בשבת פרק שואל (דף קנא, ב) מצות אינן בטילות לעתיד לבא, ואם לא יטילו ציצית בתכריכי המת, נמצא לעתיד לבא כשיעמדו הצדיקים בלבושיהם יהא בלא ציצית ויהיה לועג לרש שגורמין לו לעמוד בלא ציצית לעתיד לבא והוא חייב, ומתני' דכלאים דעושה כלאים לבגדי מתים שמואל מוקי לה כר' ינאי דאמר בנדה פרק האשה (דף סא ב) לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ורבי יוחנן פליג עליה התם משום דסבירא ליה מצות בטלות לעתיד לבא, ואנן שנוהגין להסיר הציצית מטלית של מתים משום דקי"ל כרבי יוחנן דאמר מצות בטלות לעתיד לבא, ועד"ז כתבו התוס' בע"ז שם עכ"ל.

קושיית הקובץ שיעורים על הר"י מפרי"ש

ובקובץ שיעורים ח"ב (סי' כ"ט) הקשה על תירוצו של רבי יהודא מפרי"ש, דאם הטעם בגמ' מנחות דרמינן ליה ציצית למת הוא משום זמן התחי' דשמואל לטעמיה אזיל דמצות אינן בטלות לעת"ל, וכשיקום לתחי' לא יהי' לבוש בציצית, א"כ למה ליה הגמ' שם למימר הטעם משום דהוה "לועג לרש" תיפוק ליה בלאו הכי משום שכשיקום יעבור על מצות ציצית, וכשם שאמר הגמ' בנדה למ"ד דמצוות אינן בטלות, דאסור לקוברו בכלאים משום דכשיקום יעבור על איסור כלאים, - ולא הזכיר שם משום "לועג לרש"- כן הי' צריך לומר בציצית?

היינו, דבשלמא לפי פירוש ר"ת דרמינן ליה ציצית משום הזמן שהוא מת, א"ש שצריך לומר משום דהוה לועג לרש, כיון שהמת אינו בר חיובא, משא"כ בהך דנדה דאיירי בהזמן שיקום לתחי' ויתחייב במצוות, לא צריך לטעם זה, אלא משום שיעבור על האיסור, אבל לפי פירוש ר"י מפרי"ש דגם במנחות סב"ל משום מצוות אינן בטלות לע"ל קשה?

ונראה שהתוס' עצמם (ע"ז שם) נתכוונו לתרץ קושייתו, וז"ל התוס': - בהמשך תירוצו של ר"י מפרי"ש "והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להן וא"כ הן לועגין שאינן חשובין כו' והוא א"י לעשותו", וכבר העירו המפרשים שיש ט"ס בלשון התוס' וצריך תיקון, ועי' מהר"ם שם שכתב שצ"ל: "והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להם והוא אינו יכול לעשותו וא"כ הם לועגים" ופירש כוונת התוס' דר"ל דלהכי תלי טעמא בלועג ולא קאמר משום דמצות אינן בטלות, משום דא"כ לא יטילו ציצית אלא בשעה שמניחים אותו בקבר ולא בשעה שמתעסקים בו ועומדים אצלו ונושאים אותו, לכך תלי טעמא בלועג דקודם שיקברוהו דהיינו בשעה שמעמידין ונושאין אותו, נמי צריך ציצית משום לועג לרש, אבל למ"ד דמצות בטלות לע"ל לא שייך לועג לרש משום דכבר בטלו ממנו המצות ולא שייך לועג לרש אלא כשהמצוה אינה בטלה אלא שהמת עצמו אינו יכול לעשות עיי"ש ועי' עוד ברש"ש שם.

ובתוס' הרא"ש (ברכות שם) כתב וז"ל: והא דתלי טעמא משום לועג לרש ולא בהא דמצות אינן בטילות, לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם מוטל עליהם לעשות לו ציצית דאם לא כן הוי כלועג לרש שאינן חוששין עליו והוא אינו יכול לעשות לעצמו עכ"ל, דנראה מדבריו דכוונתו הוא (לא כמהר"ם, אלא) דהענין דמצוות בטלות לע"ל שייך בעיקר להמת עצמו, אבל אין זה טעם מספיק דמשום זה יש לחייב אחרים הנמצאים שם להטיל עליו ציצית, ולכן נקט הטעם דלועג לרש שזה מחייב אותם ויש בזה איסור גמור (כמ"ש הרבי בס' שיעורים בס' התניא ח"ב ע' 1050).

דלפ"ז יוצא דבאמת גם הגמ' מנחות נתכוון בעיקר להאיסור שיעבור בזמן תחה"מ וכמו בהסוגיא דנדה, אלא דהכא במנחות הוסיף עוד פרט אודות החיוב של העומדים שם, משא"כ בהסוגיא דנדה לא נחית להוסיף פרט זה.

ובקובץ שיעורים עצמו שם תירץ הקושיא, די"ל לפי מ"ש במרדכי הל' ציצית דכשאין לו ציצית מותר ללבוש הבגד בלא ציצית ׁ(הובא בשו"ע אדה"ז (סי' י"ג סעי' ה-ו) וז"ל: ההולך לבית הכנסת ומצא שנפסלה טליתו אע"פ שמתבייש להתפלל בלא טלית אסור לו להתלבש בטליתו אפילו בלא ברכה כיון שאין כאן גנאי גדול לישב בלא טלית אין דוחין עשה של תורה מפני גנאי קטן: במה דברים אמורים בחול כיון שהוא יכול להטיל ציצית בטליתו, אם כן כשלובשו עובר על קום ועשה אבל בשבת כיון שאינו יכול להטיל ציצית מחמת איסור שבת אין איסור מן התורה ללבוש טלית בלא ציצית שהרי לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא לאחר שילבשנו מצות עשה להטיל בו ציצית וכיון שאינו יכול להטיל אינו עובר עכ"ל) והטעם משום דלא כתיב לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מצוה היא דרמי רחמנא, וכשהוא אנוס רחמנא פטריה, ומשו"ה לא איכפת לן מה שיעמדו בלבושיהון בלא ציצית דממ"נ כשיוכלו להטיל ציצית בודאי יטילו לאחר שיחיו וברגע הראשון שלא יספיקו להטיל ציצית הרי הן אנוסין ולכן הוצרך בזה לומר הטעם דלועג לרש, משא"כ בכלאים דהלבישה אסורה אסור לגרום שיעברו גם באונס ואי"צ טעם זה עיי"ש.

ב' אופנים בלועג לרש

עוד הקשה שם בקו"ש על פירוש הר"י מפרי"ש -דלמ"ד מצוות בטלות לע"ל לא שייך לועג לרש דלכן סב"ל דמותר לקוברו בכלאים- דהרי טעמא דלועג לרש שייך ג"כ אליבא דמ"ד מצות בטילות לע"ל כמו למ"ד אין בטילות, דמחלוקתן אינה אלא לאחר שיחיו, וטעמא דלועג לרש שייך בשעה שהן מתים כמבואר בברכות יח,א, לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' עיי"ש.

ונראה לתרץ קושיא זו, דהנה במ"ש ר"ת דלועג לרש שייך רק במצות ציצית ולא בשאר מצוות, הקשה בשו"ת בית יעקב (נדפס בשנת תנ"ו) סי' צ"ב, ובערוך לנר נדה שם, דהלא תניא בברכות יח,א: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום (משלי י"ז) לועג לרש חרף עושהו" הרי מוכח בהדיא דשייך האיסור דלועג לרש גם בשאר מצוות ולא רק במצות ציצית?

ונראה לומר שישנם ב' אופנים שונים בהך איסורא דלועג לרש: הא') כשמלביש את המת באופן שאם החי הי' לבוש באופן כזה, הי' עובר על איסור או מבטל מצוה. ב) כאשר החי מקיים מצוה בתוך ד"א של המת, די"ל דאופן הא' אינו חמור כ"כ כיון שהמת פטור מכל המצוות ומותר ללובשו בכלאים וכו', משא"כ באופן הב' כשהחי מקיים המצוה בפניו, הנה זה חמור יותר, דהכא ה"ז כאילו מראה לו ומגרה בו שהוא חייב והמת פטור, ועפ"ז אפ"ל דכל מה שאמר ר"ת דלועג לרש שייך רק בציצית לבד הוא רק על אופן הא' שאינו חמור כ"כ, משא"כ באופן הב' מודה דשייך אפילו בשאר המצוות כיון שזה חמור יותר.

ולפי זה יש לתרץ גם קושיית הקו"ש על ר"י מפרי"ש דסב"ל דכל מה דמבואר בברכות שם שיש איסור דלועג לראש גם על הזמן שהוא מת, ה"ז רק כאשר הוא מקיים מצוה בתוך ד"א של המת ומראה דרק הוא מחוייב וכו', דזה בודאי אסור, משא"כ בלבישת המת בכלאים כיון דלדידיה מצוות בטלות לע"ל ליכא שום איסור.

ולפי"ז יש לומר גם דר"י מפרי"ש סב"ל, דבכלל לא שייך לומר לועג לרש באופן הא' הנ"ל על הזמן שהוא מת, כי מכיון שהמת פטור מכל המצוות לא איכפת ליה אם לבוש בכלאים או לבוש בבגד בלי ציצית וכו', ולכן לא ניחא ליה לפרש הגמ' דמנחות דזהו משום הזמן שהוא מת, ופירש כוונת הגמ' במנחות שהוא משום לעת"ל כשיקום לתחי', דשמואל לשיטתו סב"ל דמצוות אינן בטלות לע"ל לכן כשיקום לתחי' ה"ה מחוייב במצות ונמצא לבוש אז בבגד שאין בו ציצית וכו', ועי' בס' 'ימות המשיח בהלכה' ח"ב סי' פח בענין זה בעבירה באונס וכו' .

תירוץ המהר"ל ועוד, בסתירתהסוגיות יש חילוק בין מ"ע לל"ת

והנה באחרונים תירצו קושיית התוס' הנ"ל -דמאי שנא דרמינן ליה ציצית משום לועג לרש, משא"כ בכלאים מותר לקוברו- באופן אחר, וז"ל הערוך לנר (נדה שם) לולי דברי התוס' הי' נלענ"ד לחלק דבכלאים שהוא מצות ל"ת לא שייך לועג לרש, דגם חי בכה"ג אינו עובר כיון שהוא לא לובש רק לובשים אותו והוא אנוס שלא יכול להעבירו אבל לענין מצות עשה דציצית אע"ג דלא שייך אצלו שהוא עובר בעשה מהאי טעמא דאנוס הוא מכ"מ שייך לועג לרש כיון דמראין לו שהוא לא יכול לזכות עוד במצות וכו' שאם הי' חי הי' מוסיף זכות ע"י לבישת ציצת ובל"ת לא שייך זה דאע"ג דאמרינן במכות כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה זה דוקא כשהי' יצרו מתגבר עליו וכבשו כמו שפירשו הראשונים שם ולכן לובשין לו ציצית כאלו יכול לזכות עוד ע"י קיום מצוה זו עכ"ל.

ועי' גם במשך חכמה (שמות יג,י) שתירץ עד"ז וז"ל: ולענ"ד יש לומר עפ"י מה שתירצתי קושיית תוספות (נדה סא: ד"ה אבל) שהקשו אמאי דאמרינן בכלאים עושה לו תכריכים למת, הא איכא לועג לרש וכמו בר"י דאזיל ושדי תכילתא לבה"ק, ואמרתי דבלא תעשה העיקר הוא מה שאין אדם עושה ואם עשה מחמת אונס או ענין אחר הפוטרו שוב הוא כמו כל אדם שהעשיה אינו נחשב לעשיה ושוב לא עשה כמו זולתו. לא כן במצות עשה אף שלא יעשה מחמת איזה אונס מ"מ לא מיחשב כמאן דעביד דסוף סוף לא עשה. וא"כ שפיר במת בל"ת דכלאים אין הלבישה מתייחס כלל אליו כיון שנעדר ממנו הבחירה והיכולת ואין לך אונס גדול מזה, לא כן בעשה סוף סוף לא עשה ושפיר איכא לועג לרש ודו"ק עכ"ל.

ומצינו עד"ז גם בס' תפארת ישראל להמהר"ל (פ"כ) דאיירי שם אודות קיום המצוות של האבות, ומבאר חילוק בין מ"ע למצות לא תעשה וז"ל: שמצות עשה היא לקנין מעלה והשלמה ולא היו מחסרים עצמם מן קנין השלמות, אבל מצות לא תעשה שאין בהם קנין מעלה כלל רק שהוא מחויב שלא יעשה דבר זה אין בזה קנין מעלה רק אם באה עבירה לידו ונצול מקבל על זה שכר כדאיתא בפרק קמא דקדושין, מכל מקום בעצם מצות לא תעשה אין בהם שכר, ואם לא היה מחויב כלל אם כן למה יקיים שלא לצורך, כיון דאמרינן בפרק קמא דקדושין שאין מקבלין על לא תעשה שכר כעושה מצוה רק אם באה עבירה לידו, ובשום מקום לא מצינו שיש שכר כאשר מקיים מצות לא תעשה, וראיה לזה, הנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא ואם מקיימות המצוה יש להן שכר על זה כמי שאינו מצוה ועושה, ואצל מצות לא תעשה שהנשים פטורות אם מקיימות המצוה אין בזה שכר כלל, כי הנשים פטורות מלטמא למתים ומבל תקיף, ואם מקיימות המצות אין כאן שכר כלל אלא כמו שאמרנו.

...ועוד יתורץ בזה קושיא גדולה בפרק כל שעה אצל בגדי כלאים שמותר לעשות מהן תכריך למת, והקשו שם בתוספות דזה הוי לועג לרש, דהא אסור לכנוס בטלית שיש בו ציצית לבית הקברות משום דהוי לועג לרש, והכי נמי הוי לועג לרש לבישת כלאים? ולפי דברינו לא קשיא כלל, כיון שמת פטור מן המצות אם לא יקיים מצות לא תעשה אין כאן הלעגה על המת כי מי שמחויב במצות ומקיים מצות לא תעשה ומי שאינו מחויב במצוות כגון זה שאין צריך לקיים מצות כלאים ואינו מקיים מצות לא תעשה, שניהם הם שוים, כי המחויב כאשר קיים המצוה ולא עבר לא עשה חטא ולא קנה שלמות, אף הפטור כאשר לא קיים המצוה כיון שהוא פטור, לא עשה חטא, ולא קנה שום שלמות ולפיכך אין כאן לועג לרש, אבל כאשר לא קיים מצות עשה, אף על גב שהוא פטור, אינו דומה פטור, למי שהוא חייב בדבר וקיים המצוה, שזה קנה שלמות, וזה אף שהוא פטור לא קנה שלמות כלל ובזה שלא קנה שלמות דבר זה הוי לועג לרש והרי הדבר הזה ברור ואין ספק בפירוש זה עכ"ל.

ודבר זה יש לבאר יותר, ע"פ מ"ש אדה"ז באגרת התשובה פ"א לבאר למה עשה דוחה לא תעשה "משום שע"י קיום מ"ע ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור א"ס ב"ה (כמ"ש בזהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא) וגם על נפשו האלקית כמ"ש אשר קדשנו במצותיו", משא"כ ע"י קיום ל"ת ליכא המשכה זו, משא"כ לענין תשובה חמור יותר אם עבר על ל"ת מביטול העשה, דבל"ת "ע"י שנדבק הרע בנפשו עושה פגם למעלה בשרשה ומקור חוצבה (בלבושי' די"ס דעשי' כמ"ש בת"ז לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לב"נ וכו') לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יוה"כ" משא"כ במצות עשה גם ע"י תשובה האור נעדר וכו' כיון דסו"ס לא קיים המצוה עיי"ש, ועפ"ז מובן יותר מה שנת' דלועג לרש שייך רק במ"ע, כיון דהמת אינו יכול עוד להמשיך האור והשפע על נפשו ע"י קיום מ"ע, משא"כ בל"ת דליכא שום המשכה וכו' לא שייך אצלו לועג לרש[1].

שיחת הרבי שגם מצוות ל"ת ענינם המשכתוגילוי אלקות בנפש האדם - ענין חיובי

אמנם לכאורה צריך ביאור דלמה לא ניחא ליה לר"ת לתרץ כן, בשלמא לפי הר"י מפרי"ש נת' לעיל די"ל דסב"ל דבכלל לא מסתבר לומר שיש איסור דלועג לרש (באופן הא') במת שהוא פטור מכל המצוות, ושייך לומר רק כשיקום בתחי' ומצוות אינן בטלות, אבל על ר"ת לכאורה קשה?

ואפשר לומר דסבירא ליה לר"ת כפי שביאר הרבי בשיחת ש"פ יתרו תנש"א סעי' ה' ואילך (תורת מנחם תנש"א ח"ב ע' 252 ואילך) וז"ל: גם מצוות לא תעשה ענינם המשכת וגילוי אלקות (בנפש האדם ועל ידו גם בעולם ענין חיובי) -וכמודגש גם בשמם - מצוות- מצוה מלשון צוותא וחיבור, שעל ידם נעשה החיבור דהאדם והעולם על הקב"ה- אלא שפעולת ההמשכה והגילוי (במצוות לא תעשה) היא (לא ע"י עשי' כבמצוות עשה, אלא) ע"י העדר העשי', וטעם הדבר "לפי ששורש הלא תעשה ממקום גבוה מאד ..ע"כ אין להם כלים למטה רק ע"י שב ואל תעשה" (לקו"ת פקודי ג,ב) "שרשם מבחי' .. שאינו בא עכשיו בהשגה נגלית (השגת החיוב) רק בבחינת השגת השלילהלכן הכלי למטה להמשיך גילוי זה אי אפשר להיות ע"י מ"ע שהיא קום ועשה .. לא שייך כלי דהא לית מחשבה תפיסא בי' כלל, רק ע"י ל"ת שלא לעשות המנגד שהוא ענין השלילה מן המנגד כו" עכ"ל, וממשיך לבאר שם הענין דקיום מל"ת לעתיד לבוא כשרוח הטומאה יעביר מן הארץ עיי"ש.

דלפי"ז י"ל דסב"ל לר"ת דכיון דגם בקיום מצות ל"ת -שלילה- נמשך המשכה נעלית בעולם ועל נפשו וכו' לכן גם בכלאים הי' צ"ל ששייך הענין דלועג לרש, ולכן תירץ דזה שייך רק במצוות ציצית לבד ששקולה כנגד כל המצוות.

וכיון דאתינן להכי, יש להוסיף לתרץ באופן אחר קושיא הא' של הקו"ש על הר"י מפרי"ש הנ"ל, וזהו עפ"י מ"ש שנת' בס' ימות המשיח בהלכה שם, בהא דשקו"ט כמה מפרשים דלמה נימא דאם מצוות אינן בטלות לע"ל אסור לקוברו בכלאים הרי הוא אנוס ואין זה מתייחס אליו כלל עיי"ש בארוכה, ונת' שם גם שיש לפרש כוונת הגמ' דאם מצוות אינן בטלות, ה"ז בפועל גנאי שיקומו בלבוש של כלאים, ולמה מותר לכתחילה לקוברו בכלאים לגרום גנאי, אבל אם בטלות אין כאן גנאי עיי"ש.

דלפי"ז י"ל דבל"ת אין זה חמור כ"כ ואסור רק משום גנאי, משא"כ במ"ע כמו בהך דציצית הרי ניתוסף ע"ז איסור גמור שהוא "לועג לרש", שהרי עפ"י המהר"ל וכו' רק במ"ע שייך הענין דלועג לרש, דאף שהוא אנוס אבל מ"מ ה"ה עכשיו במצב שאינו יכול להמשיך שלימות וקדושה וכו'.


[1]) וראה בס' תורת מנחם תשמ"ו ח"ג ע' 564

גאולה ומשיח
צוואת ר' ינאי ור' יוחנן
הרב דוד מונצרש
מגדל העמק, אה"ק

פלוגתא בין רש"י להראב"ד בפירוש צוואת ר' ינאי

א. במסכת נדה[1] אמר להו ר' ינאי לבניו: בני, אל תקברוני לא בכלים שחורים ולא בכלים לבנים. שחורים, שמא אזכה ואהי' כאבל בין החתנים. לבנים, שמא לא אזכה ואהי' כחתן בין האבלים. אלא בכלים האוליירין הבאים ממדינות הים[2]. ופירש"י: שמא אזכה לגן עדן והצדיקים מלובשים לבנים. ובמקו"א בפירש"י[3] : שמא לא אזכה ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם שדומין לשולי קדירה. והיינו, ר' ינאי ביקש בצוואתו מבניו שלא לקוברו בתכריכין שחורים או לבנים מפני שחשש לדינו שבג"ע, עולם הנשמות[4] בלא גופים.

אבל הראב"ד פירש את צוואת ר' ינאי גבי תחה"מ[5] וז"ל: וכן היו מצוין לבניהם אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה..וכל אלה מוכיחים כי בגווייתם הן עומדין חיים, עכ"ל. והיינו, דפירש דקאי לענין דינו שלאחר תחה"מ לנשמות בגופים.

וצריך להבין:

בהשקפה ראשונה יש לתמוה על פירוש הראב"ד: איך יכול הי' ר' ינאי לומר על עצמו שמא לא אזכה בנוגע לתחה"מ?

בשלמא לפירש"י דקאי על ג"ע, הרי שמא מצד ענוותו וצדקתו של ר' ינאי אמר על עצמו שמא לא אזכה לג"ע, ועד"ז אמר רבן יוחנן בן זכאי על; עצמו[6] וכר' יוחנן להיותו מנהיג הדור כמארז"ל[7] עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן (מינוהו ראש ישיבה עליהן) ושמא הי' דואג פן יהי' נתפס בעוון אחרים[8] וכ"פ הרא"ש באורחות חיים שלו[9], דהוא מעלה לחשוש ולזכור תמיד את יום המות, וכן אמר רבה לאביי:[10] כגון אנו בינוני, דתנו רבנן[11]: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. וכן מבואר, דבג"ע כתיב מי יעלה בהר הוי' גו' נקי כפים ובר לבב גו', שישנם כמה תנאים בכדי לזכות לג"ע ואפילו לגעה"ת[12].

אך לפירוש הראב"ד אינו מובן לכאורה, דמפרש גבי תחה"מ, הנה איתא במשנה[13] כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, וידוע[14] דפירוש עוה"ב במשנה זו הוא עולם התחי', וכדמוכח[15] מהמשך המשנה: ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחה"מ מן התורה, מדה כנגד מדה[16].

וא"כ, איך ר' ינאי אמר על עצמו שמא לא אזכה בנוגע לתחה"מ? ובודאי אינו נמנה על אותם שמנו חכמים שלא יקומו, ונמצא דלכאורה פירוש הראב"ד עומד ח"ו בסתירה למשנה מפורשת דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב?

גם לרשעים תהי' תקומה בתחה"מ

ב. ויובן בהקדמת הביאור בהמדרש[17] דר' יוחנן כשהי' מסתלק מן העולם אמר לאותן שהיו צריכין להטפל בו[18]: קיברו אותי בכלים צבועים דבריקא לא לבנים ולא שחורים שאם עמדתי בין הצדיקים לא נבוש ואם עמדתי בין הרשעים לא נכלם. וכ"ה בירושלמי[19]: רבי יוחנן מפקד מלבשוני ביריריקא [בורידיקא] לא חיוורין ולא אוכמין אין קמית ביני צדיקייא לא גבהת אין קימת ביני רשיעיא לא גבהת.

וידוע דאיתא בתלמוד פלוגתא בין ר' יהודה לחכמים[20] בנוגע לבגדי הקמים בתחה"מ: דר"י ס"ל דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן מחיים וחכמים ס"ל כר' נתן[21] דכסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו לע"ל: דרבי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו מן העולם..ורבי חזקיה מוסיף: אל תרבו עלי תכריכין (פני משה: שלא להרבות הרימה)..מילתא אמרין: בסדין אחד נקבר רבי. דרבי אמר: לא כמה דבר אינש אזל הוא אתי. (פני משה: ולפיכך לא ציוה שילבישוהו כהוגן, כלומר כמו שיהי' הנס בתחי' ובבנין הגופות כך יהי' בלבושים שלו) ורבנין אמרין: כמה דבר אינש אזיל הוא אתי.

וכן א'ר חייא[22] בר יוסף עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן ק'ו מחטה מה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה. וכ"כ התוס[23] דאיתא בזה מחלוקת, וז"ל: משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן משמע מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא בלבושיהן מחיים. עכ"ל.

ופירש העץ יוסף בהמדרש שם דס"ל לר' יוחנן כמ"ד כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו ור' יוחנן הסתפק אם יעמוד בתחי' עם הצדיקים או עם הרשעים.

והנה הטור וב"י[24] כתבו: תניא ר' נתן אומר[25] כסות היורדת עם המת עולה עמו לע"ל בתחה"מ[26]. על כן צוה ר' ינאי לבניו לא תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים.

ומכאן נראה דניתן ללמוד ולהקיש מהביאור בצוואתו של רי יוחנן לצוואת רי ינאי[27]. שכן, ר' יוחנן הי' תלמיד מובהק של ר' ינאי, כמש"כ הרמב"ם[28] דר' יוחנן הי' תלמיד לר' ינאי וקיבל ממנו תורה. וכן סבר גם הוא כדעת ר' נתן, דכסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו לע"ל ועל כן מובן מדוע גם בצוואתו נהג ר' יוחנן אחרי ר' ינאי רבו.

ומפורש בעץ יוסף שם דגם לרשעים תהי' תקומה בתחה"מ, שכתב ואם עמדתי בין הרשעים לא נכלם. וכן כתב הפרישה על הטור להדיא וז"ל:[29] נראה דה"ט דלעתיד גם הרשעים יעמדו ויחיו וכמש"כ[30] ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם[31] עכ"ל.

וכ"פ הרמב"ם[32] שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אע"פ שחטאו כו'.ובפרט שנפרעים ממנו לאחר מיתה, שהפרעון מצילו ומועיל לו, וכמרז"ל[33]: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה (דיש לו כפרה בכך). ועוד[34], דקרא ויצאו וראו גו'[35] ואשם לא תכבה[36] קאי בפושעי אוה"ע, אבל פושעי ישראל מיחייבו רק ההוא שעתא בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומפיק להו (היינו שפוסק דינם) והיא תועלת תפלת אאע"ה כו' והראה לו הקב"ה גיהנם ושעבוד מלכיות כדי שעל ידם יצורפו ויתלבנו כל האובדים האלו כו' כי לא כלו רחמיו על כל היצור[37]. הנה על זה הוא ענין הגלות, כמארז"ל[38] שאברהם אבינו בחר את ענין הגלות במקום הגיהנם, דכשם שענינו של גיהנום הוא לצרף ולזכך את הנשמה, שהרי הוא רק מירוק נפשו, כמו כור הברזל[39] המברר ומצרף את הכסף מן הסיגים שבו וכו'.

וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן[40]. וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' רק שזה יתקן עצמו בזמן מועט וזה בזמן מרובה, לכל אחד ואחד כראוי לו לפי מעשיו ומדרגתו מוכרח הוא לסבול יסורים כ"כ לפי ערך כו'. אבל סופם הוא להמנות עם הצדיקים ומשום זה שהקב"ה כביכול מטריח את עצמו עם רשעים כאלו לתקנם כו' בשביל שהם נצר מטעי שהוא נצחיי[41]. וקודם שיזכו לתחה"מ יצטרפו ויתלבנו ויוטהרו מעונם עד שיהיו במעלת צדיקים, ורק אז ירשו ארץ.

ולפי זה נמצא דגם פירוש הראב"ד לצוואת ר' ינאי אינו בסתירה ח"ו למשנה המפורשת דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, אלא שהסתפק אם יעמוד (מיד) עם הצדיקים או (לאחר זמן) עם הרשעים.

ועוד חזון למועד.


[1]) כ,א, שבת קיד,א, ירושלמי פרק בתרא דכלאים.

[2]) ערוך לנר: שהוא סימן לבינוני החוטא ומעותד לכפרה, כבישעי' א, י"ח: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואדום עתיד להתכפר. וראה קהלת ט,ח.

[3]) שבת קיד, א.

[4]) וראה ריטב"א שבת קיד, א: דהיו מנהגים אצל חז"ל לקבור בלבנים או בשחורים, רמב"ן ע"ם ירושלמי כלאים ט, ג: פסק דבזה"ז קוברען כולם בלבנים וכ"פ הטוש"ע שלקמן: "נהגו לקבור בבגדים לבנים" והיינו, מפשתן, שהם בגדים פשוטים ע"פ מו"ק כ"ז, ב דר"ג, שהי' נשיא ישראל, נהג קלות ראש בעצמו ויצא לקבורה לאחר מותו בכלי פשתן (ע"פ רבינו חננאל ופי' ראשון בתוס') או דר"ג נהג כן בקבורת אחד מב"ב בחייו (פי' שני שבתוס'. ומכריע כפי' הראשון) ונהגו כן כל העם אחריו וכן הוא בכתובות ח, סע"ב. ובמ"ר שלקמן: ר' יאשי' ציוה לקוברו בלבנים, שאינו בוש במעשי להקביל פני בוראו.(דמובטח בעצמו שלא יבוש ולא יכלם עץ יוסף).

[5]) בהשגותיו להלכות תשובה ח, ב.

[6]) ברכות כח, ב. וראה מהרש"א שם ע"פ ר"ה יז, א. וראה כאן בפנים לקמן.פרק ו'.

[7]) כמארז"ל בתענית כא, א.

[8]) כ"כ מוהר"ר בנימין עפשטיין מזיטומר בפירושו "נחלת בנימין" על תנחומא ויחי פ"ד בשם אהל יעקב, אשר הי' בידו למחות ולא הביט עוון ביעקב ולא מיחה.

[9]) סי' לב.

[10]) ברכות סא, ב, ובתניא פ"א כגון אנא בינוני.

[11]) קדושין מ, ב תוספתא קדושין פ"א, י"א. קה"ר פ"י, א. ילק"ש נ"ך תתקעט. כוכבי אור לר' יצחק בלאזר שבת קיד.

[12]) תער"ב ח"ב ר"פ שעט. וכן ד"ה כי ישאלך (עטר"ת) ועוד.

[13]) סנהדרין ר"פ חלק צ,, א, זח"א נט, ב.

[14]) רע"ב (ועוד) לסנהדרין שם. מדרש שמואל על מס' אבות בתחילתו.

[15]) ראה ד"ה להבין ענן תחה"מ ה'תשמ"ו.

[16]) סנהדרין שם. לקו"ת שלח מו, ד.

[17]) ב"ר פרשה צ"ו, ה', שם פ"ק. ילקוט איוב רמז תתקכ"ד. תנחומא ויחי פ"ד.

[18]) ולא "לבניו" כאצל ר' ינאי. ונ"ל דהלשון מדוייקת, דהרי בנים לא היו לו לר' יוחנן כבברכות ה, ב: אילימא דהוו להו ומתו..ואי משום בני דין גרמא דעשיראה (זה עצם של בן עשירי שמת לו). ומב"ב קטז, א ובקידושין עא, ב כתיב שהיו לו עכ"פ בנות. ולכאורה מכאן אולי צ"ב להמסורת שבידי כמה מהגיאונים שר' יוחנן השאיר בן אחד אחריו וצ"ע ואכ"מ.

[19]) ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג.

[20]) ירושלמי שם.

[21]) מו"ק, שמחות ספ"ט.

[22]) כתובות קיא, ב.

[23]) שם, ד"ה בלבושיהן.

[24]) יו"ד סי' שנב, ב.

[25]) שמחות שם, ירושלמי כלאים שם. ומביאים שם סיוע מאיוב ל"ח, י"ד. וראה פירש"י ומצ"ד שם: דבתחה"מ יחיו ויעמדו בלבושיהם.

[26]) וכן הוא בב"ר צ"ה א' וק' ב'.תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה, הגהות מרדכי מו"ק פ"ג תתקל"ה, בי' הרד"ל פל"ג, ע"ז.

[27]) אך ראה לקמן מש"כ מהרצ"ח שבהערה 77.

[28]) בהקדמה למשנה תורה שלו. ראה ב"ב קנד,, ב.

[29]) יו"ד שם ס"ק ב.

[30]) דניאל יב, ב.

[31]) וראה בסה"ש ה'תש"בשיחת סעודת פורים סעיף כג דמפרש הפסוק הנ"ל מדניאל ע"ד שהי' ביצא"מ: זיינען די אלע רשעים (שמתו בשלושת ימי האפילה) לעבעדיג געווארן און האבען געזעהן ווי אלע אידן גייען ארויס פון מצרים כו' וכך יהי' גם בביאת המשיח. (וצ"ע, דהרי לא ידח ממנו נידח, ונראה שיהיו כנ"ל כמה דרגות בהנ"ל, כו"א כראוי לו).

[32]) הל' תשובה פ"ג.

[33]) סנה' מז, א. ואפילו ברשעים חמורים ביותר מהני להו, כדאיתא שם (קג, ב).

[34]) עירובין יט, א.

[35]) ישעי' בסופו.

[36]) ישעי', סו כד.

[37]) ל' עמק המלך (בתחלתו ש' תקוני התשובה ספ"ג), ועד"ז כ' שם בש' עולם התוהו פל"א.

[38]) ב"ר פמ"ד, כא. תו"א שם מט, ב.

[39]) ואתחנן ד, ו. מלכים-א ח, נא. ירמי' יא, ד. תו"א שם. תו"ח שם.

[40]) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה וכדעת ר' יהושע בסנה' צז, ב.

[41]) ליקוטי הש"ס להאריז"ל מס' אבות.