E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ לך לך - ז' מרחשון - תשע"ב
שונות
קביעות חג הסוכות בחודש השביעי
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

מצות סוכה - זכר לענני כבוד או סוכות ממש

א. כתוב בתורה (פ' אמור כג, מב-מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.[1] לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". ובתורת כהנים עה"כ שם: "רבי אליעזר א ומר, סוכות ממש היו. רבי עקיבא אומר, בסוכות, ענני כבוד היו[2]". ובברייתא במס' סוכה יא, ע"ב מוחלפות השיטות,[3] ושם שנינו: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו [סוכות שאמר הכתוב שהושיבם במדבר. רש"י], דברי רבי אליעזר.[4] רבי עקיבא אומר, סוכות ממש [מפני החמה, בשעת חנייתן. רש"י] עשו להם"[5].

בכמה ראשונים הובאו שתי השיטות ושני הטעמים גם יחד. בספר החינוך (מצוה שכה) כתב: "משרשי המצוה, מה שמפורש בכתוב, למען נזכור הניסים הגדולים שעשה הא-ל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים, שסיככם בענני כבוד שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה. ויש שפירשו שסוכות ממש עשו בני ישראל במדבר[6]". ובספר יראים (סי' תכא) סתם את הדברים ולא פירש: "יתברך שם יוצרנו נצח צוה לישראל שיקיימו מצותיו זכר לניסיו ואהבתו אשר חיבבם מימי קדם דכתיב . . בסוכות תשבו שבעת ימים, פי' עשו סכך ושבו תחתיו שבעת ימים, וכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".

אבל בטור הל' סוכה (או"ח סי' תרכה) הביא להלכה רק את שיטת ר"ע (שבתו"כ), וז"ל: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש[7], ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו"[8]. וכ"ה בשו"ע שם ס"א: "בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". ובלבוש או"ח שם כתב: "ומהו הנס שנקרא בשם סוכה, והם ענני כבוד שהקיפן בהם במדבר לבל יכה אותם שרב ושמש וכו', ואע"פ שיצאנו ממצרים בחודש ניסן ותיכף יציאתן כתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו', מ"מ לא צונו לעשות סוכה באותו זמן"[9].

וכבר כתבו האחרונים דמהכרעת הפוסקים בענין זה איכא נפק"מ למעשה, לפי מה שחידש הב"ח (בדעת הטור או"ח שם), שבמצות סוכה צריך לכוין שציונו הקב"ה לשבת בסוכה לזכר "כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" כי הלשון "למען ידעו" מורה שעיקר המצוה וקיומה תלוי בכוונה שיכוין בשעת קיומה, והקפידה התורה שבשעת קיום המצוה נדע ונתכוין לטעם המצוה. וכתב הב"ח שלפי המ"ד דסוכות ממש היו, הכוונה צ"ל זכר לסוכות שישבו בהן, אבל לפי המ"ד דענני כבוד היו, והכי קיי"ל, הכוונה צ"ל "זכר ליציאת מצרים". [ומשום דס"ל להטור "דפשט המקרא הוא, שהכוונה במצות סוכה היא לזכור יציאת מצרים, אבל אין פירוש המקרא שהכוונה במצות סוכה היא למען ידעו כי בסוכות הושבתי את בנ"י לבד, כי בזה מקיים המצוה כתיקונה, ומה שאמר הכתוב בהוציאי אותם מארץ מצרים לא קאי אלמען ידעו, אלא התורה הודיענו הושבה של בנ"י בסוכות הי' באותו הזמן אבל קיום המצוה היא בידיעת ההושבה בסוכות לבד שזה אינה, אלא עיקר הפירוש שידעו כי ההושבה היתה בסוכות בהוציאו אותם מארץ מצרים"].[10]

עוד נראה דהוא נפק"מ להלכה לענין מה דקיי"ל (סוף מסכת מגילה) "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג". ובמג"א ר"ס תכ"ט כתב שהחיוב לדרוש בענינו של יום "כגון פסח ביציאת מצרים" ועפ"ז ביאר רבינו בשולחנו הזהב (או"ח סתכ"ט ס"ד) שתקנת משה משרע"ה הי' "שיהי' כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום נס הנעשה בו ביום, כגון, בפסח ביציאת מצרים, ובעצרת במתן תורה, ובחג בהיקף ענני כבוד" (בנוסף לזה שצריך לדרוש "לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום", ע"ש). ונראה פשוט דמה שהגדיר את 'ענינו של יום' היינו 'נס הנעשה בו ביום' כ"היקף ענני כבוד", היינו לפי מה דקיי"ל ד"בסוכות הושבתי" פירושו 'בענני כבוד הושבתי'.

טעמים לקביעת חג הסוכות בחודש השביעי

ב. והנה בטעם הדבר שקבעה התורה את מצות הישיבה בסוכה בחודש השביעי, ולא בחודש הראשון אשר בו יצאו בני ישראל מארץ מצרים, כתב הטור (או"ח שם) בזה"ל: ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקייץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך, ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה,[11] עכ"ל הטור.

ולפ"ז הטעם נמצא דזה שנקבעה מצות ישיבת סוכה (ובגללה נקבע גם חג הסוכות) בחודש השביעי אינו מצד ענינו של החג (זכר ליצי"מ) כי אדרבה מחמת ענינו של החג הי' מתאים יותר לקבעו בחודש הראשון ולא 'נדחה' חג הסוכות עד חודש השביעי אלא כדי ש"יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".

אמנם יש מבארים שישנו קשר בין ענינו של חג הסוכות לזמן האסיף שהוא בחודש השביעי אשר על כן נקבע החג בחודש זה דוקא. בפירוש הרשב"ם עה"ת כתב, וז"ל: למען ידעו דורותיכם, פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש, וזה טעמו של דבר 'חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך', באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ו'בתים מלאים כל טוב'[12], ואל תאמרו בלבבכם 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'[13] . . 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. ולכך יוצאים מ'בתים מלאים כל טוב' בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא הי' להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת, ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב לבלתי רום לבבו על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה, עכ"ל הרשב"ם.[14]

וכן כתב בחזקוני פ' אמור כג, מב: "חג זה נקבע בזמן אסיפת גרן ויקב, פן ירום לבבם על בתיהם שהם מלאים כל טוב ויאמרו ידינו עשתה לנו את כל החיל הזה, ומתוך שישבו בסוכה יתנו שבח והודי' למי שנתן להם נחלה ובתים מלאים כל טוב".[15]

אבל ביאורו של הרשב"ם והחזקוני קשור עם המ"ד סוכות ממש היו, ואילו למ"ד ענני כבוד היו, הרי גם לדבריהם אין לנו קשר בין הזמן של החג וענינו.

טעם חדש טעמים לקביעת החג בחודש השביעי מהקדמונים

ג. והנה איתא במדרש (ילקוט שמעוני פ' אמור רמז תרנג): אמר רבי אליעזר בר מרוס, למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים, לומר לך, שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינן של ישראל לגלות, ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב"ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל, שנאמר (מיכה ד, יו"ד) חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ.

ומדרש זה הוא היסוד, לכאורה, להא דאיתא במנהגי מהרי"ל הלכות סוכות (אות ב ואות ד), ד"צוה מצות סוכה סמוך ליום כיפורים שצריך להיות נע ונד מביתו לסוכה ודומה לגלות שהוא מכפר נמי עוונות" ועל כן "כל אדם יעשה סוכתו קבע ודירתו עראי, שאם ח"ו שנגזר עליו גלות נתכפר בזה".

ומדברי המדרש נמצא שאכן ישנה שייכות בין מצות סוכה לחודש השביעי כי מצות סוכה בא בהמשך ובסמיכות ליום הכיפורים שזמנו בחודש זה, כי על ידי ישיבת הסוכה יוצאים אנו ידי חובת גלות שאולי נגזר עלינו ביום הכיפורים.

אבל עדיין צ"ב, כי טעם זה לקביעת חג הסוכות בחודש השביעי מיוסד על ענין הגלות המתקיים על ידי הישיבה בסוכה. אבל עדיין לא מצאנו קשר בין החג לזמנו ע"פ הטעם המפורש בקרא למצות ישיבה בסוכה[16]: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".[17]

אמנם בספר יפה עינים[18] [הובאו דבריו בדרשות מהר"ם בן חביב (בעהמח"ס כפות תמרים עמ"ס סוכה[19]) בדרשה לחג הסוכות] כתב: יש להבין למה צוה השי"ת לעשות זכר להטבה הזאת יותר משאר חנינות שעשה בבאר ובמן ובשלו וזולתם. ועוד, למה הי' הזמן הזה מיוחד למזכרת זה, כי מהראוי הי' בניסן שהוא זמן יציאת מצרים כמ"ש בהוציאי אותם מארץ מצרים, דבשלמא למ"ד סוכות ממש, הטעם לפי שבזמן החורף דרך להסתופף ולחסות בצל קורה כמו שאמר הרמב"ן ז"ל אבל למ"ד ענני כבוד היו קשה. ובספר 'לבנת הספיר' כתב שבעוון העגל נסתלקו ענני הכבוד, וחזרו בזכות אהרן כמו שאמרו ז"ל, והיתה חזרתן אחרי שנצטוו במשכן ונזדרזו[20] בה. ומשה רבנו עליו השלום ירד למחרת יום הכיפורים[21] וציוה על המשכן[22] כמו שאמרו ז"ל, נדבת המשכן הובא בב' בקרים[23] כדדרשינן והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, אם כן, ביום י"ד בתשרי העבירו קול במחנה 'אל יעשו עוד למלאכת הקודש', ולכן ביום טו שכבר שלמו המעשים[24] חזרו הענני הכבוד, ולכן מצות סוכה בחמשה עשר בתשרי". והוסיף מהר"ם בן חביב שם ש"לפי זה אתי שפיר הא דאין אנו עושים זכר למן ובאר רק לענני כבוד משום דמן ובאר לא פסקו מהם לעולם כו',[25] אמנם ענני הכבוד דהי' להם ופסקו מהם, וקיבל הקב"ה תשובתם וחזרה עטרה ליושנה, על כן אנו עושים זכר לנס הזה בחודש הזה, למען ילמוד הבעל תשובה לשוב בכל לבו ובכל נפשו לה' אלוקיו, ולא יחסר ממנו כל טוב שהי' מקדם", עכ"ל.

ועד"ז כתב הגר"א בפירושו על שיר השירים (א, ד): "לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים, ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביום הכיפורים, ובמחרת יום הכיפורים ויקהל משה וציווה על מלאכת המשכן, וזה הי' בי"א תשרי. וכתיב (פ' ויקהל לו, ג) והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר - שני ימים, הרי י"ג בתשרי. ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט"ו התחילו לעשות, ואז חזרו ענני כבוד ולכן אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי, עכ"ל. ויעויין גם בפירושו לשה"ש ב, יז[26].

ועד"ז כתב בספר 'סמוכים לעד'[27] פרשת אמור (סט, ג), וז"ל: ולע"ד נראה טעם אחר דכיון שבעבור מעשה העגל נסתלקו העננים, ונשארו ישראל מגולין על פני השדה, והיו אומרים אומות העולם אבד שברם, וכשירד משה מן ההר והוקבע יום הכיפורים[28] חזרו העננים, ולהורות על זה הוקבע סוכות אחר יום הכיפורים לומר שכיפר הקדוש ברוך הוא לישראל על אותו עוון ושבו לקדמותם[29]. אבל אם הי' סוכות אחר פסח, יאמרו אומות העולם הן אמת שכך הי' שכשיצאו ממצרים הקיפם בעננים, אך אחר מעשה העגל שנסתלקו שוב לא חזרו, לכן להראות דאינו כן, הוקבע סוכות אחר יום כפור, ולכן לרמוז על זה סמך פרשת חג הסוכות אחר פרשת יום הכיפורים ולא סמכה אחר פרשת חג הפסח, ונכון. עכ"ל.

ובדרשות חתם סופר ח"א בדרשות לשבת שובה (כט, א ואילך) כתב: צריך להבין מה ענין חג הסוכות לזכר ענני כבוד בימים ובזמן הלז דוקא, הלא היו ענני כבוד בכל השנה מ' שנים. ועוד קושיא, מאי טעמא לא נעשה זכר למן ולבאר ומאי שנא עניני כבוד. אבל נראה לע"ד דעיקר שמחת החג היא על יום סליחה של יום הכיפורים, כמ"ש במדרש שתופסין ארבע מינים בידם כמי שחוזר ממלחמה ונצח שתופס כידון לאות ניצוח[30], והנה הראי' הברורה שזכינו ביום הכיפורים ליום סליחה נלע"ד כי החוטאים בעגל פלטם ענני הכבוד[31] וכשנסלח להם ביום הכיפורים וירד משה מחרת יום הכיפורים וצוה על נדבת המשכן לכפר על העגל והם הביאו עליו נדבה בבוקר בבוקר עד ליל שבת שהעבירו קול במחנה והיא היתה ליל ראשון של סוכות לפמ"ש תוס' בב"ק (פ"ב ע"א ד"ה כדי וכו') שירד משה ביום שני מחרת יום הכיפורים ואז כשנגמרה נדבת המשכן נגמרה סליחת יום הכיפורים וקלט הענן אותן שכבר פלט ועל כן יושבים בסוכה זכר לענני כבוד שקלטם ושהוא סימן על סליחת יום הכיפורים, עכ"ל.

[ולכאורה היסוד והשרש לפירוש הנ"ל נמצא בדרשות רבי יהושע אבן שועיב[32] (תלמיד הרשב"א) בדרשה ליום ראשון דסוכות, וז"ל: יש לנו לבאר הענין ששאלו הראשונים ז"ל מה טעם צוה השם לעשות מצות סוכה בט"ו בתשרי, כי בט"ו בניסן נגאלו, אבל בט"ו בתשרי, בין למאן דאמר סוכות ממש בין למאן דאמר ענני כבוד, למה היו בתשרי כי יותר היו ראויין בסיון בתמוז ובאב שהן ימי הקיץ. ובזה נוכל לומר כי מפסח שיצאו עד עצרת היו עסוקין במתן תורה ובטהרתן, וקרה להם מקרים מעמלק וממריבת הלחם והמים, ולאחר מתן תורה עשו העגל והיו נזופין ולא ירדו ענני כבוד עד אחר יום הכפורים שנתכפר עוון העגל, ולמחרתו נצטוו בהקמת המשכן והיו טרודין בהבאת הנדבה בשני בקרים דכתיב והם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר, ויום י"ד עשו סוכות ויום ט"ו התחילו לישב בהן. עכ"ל.

אבל דבריו סתומין קצת וצ"ב, כי כנראה מלשונו בא לבאר את טעם קביעת חג הסוכות בחודש השביעי לשתי השיטות (סוכות ממש וענני הכבוד) גם יחד. אבל הלשון "יותר היו ראויין בסיון בתמוז ובאב שהן ימי הקיץ" מתאים לכאורה רק למ"ד סוכות ממש ולא למ"ד ענני כבוד היו. זאת ועוד, בשלמא מה ש"קרה להם מקרים מעמלק וממריבת הלחם והמים", י"ל דמפני זה לא זכו לענני הכבוד באותו זמן אבל מה בכך ש"היו עסוקין במתן תורה ובטהרתן", וכי מפני זה לא הוצרכו לענני הכבוד. וגם למ"ד סוכות ממש היו למה לא עשו סוכות אלו כאשר היו נזופין].


)

[1]) והיא מצות עשה שנמנה במנין המצוות (ספר המצוות להרמב"ם, מצות עשה קסח): "שצונו לישב בסוכה שבעת ימים בימי החג כולם, והוא אמרו יתעלה בסוכות תשבו שבעת ימים". וראה גם ספהמ"צ להרס"ג מצות עשה נב; סמ"ג מ"ע מג. ובספר החינוך ריש מצוה שכה: "שנצטוינו לשבת בסוכה שבעת ימים, שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים".

[2]) השווה מכילתא דרשב"י עה"כ (פ' בא יב, לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (ובילקוט שמעוני שם רמז רט): "סוכותה, סוכות ממש היו דכתיב (פ' וישלח לג, יז) ויעקב נסע סוכתה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, אין סוכות אלא מקום שנאמר (פ' מסעי לג, ו) ויסעו מסוכות ויחנו באיתם מה איתם מקום אף סוכות מקום. רבי עקיבא אומר, אין סוכות אלא ענני כבוד כו'. ובמכילתא דרשב"י עה"כ (פ' בשלח יג, כ) "ויסעו מסוכת ויחנו באתם": "מה איתם מקום אף סוכות מקום. רבי עקיבא אומר, אין סוכות אלא ענני כבוד".

[3]) וכ"ה בילקוט שמעוני פ' אמור רמז תרנה.

[4]) וכן הוא בתרגום אונקלוס עה"כ: "בדיל דידעון דריכון ארי במטלת ענני אותיבית ית בני ישראל באפקותי יתהון מארעא דמצרים". [וכבר העירו (ראה פתחא זוטא או"ח סתרכ"ה סק"א. ועוד) ממה שאמרו (מגילה ג, ע"א) "תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע"]. וכ"ה בפירוש רש"י עה"ת (פשש"מ) פ' אמור שם [ובפירוש הרא"ם על פרש"י ביאר דטעמו של רש"י הוא משום שהלשון "בסוכות הושבתי" מורה על "פועל אלקי באותן סוכות" וכ"כ בכלי יקר שם: "אין לומר שמדבר בסתם סוכות של הולכי דרכים דאם כן הוה לי' לומר כי בסכות ישבו בני ישראל, מהו הושבתי, משמע שהקב"ה בעצמו ובכבודו הושיבם בסוכות ואין זה כי אם היקף שבעה עננים]. וראה גם רש"י עמ"ס סוכה ב, א: "למען ידעו, עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך, דכתיב ידעו כי בסוכות הושבתי צויתי לישב, הכי דריש ליה, ואף על גב דאין יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד, מיהו דרשינן לי' לדרשה". וכ"ה בפירושו שם (רע"ב): "ההוא לאו בידיעה דישיבת סוכה קא אמר, אלא בידיעות דורות הבאין היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות".

[5]) בספר 'פנים יפות' עה"ת כתב דר"א דס"ל דענני הכבוד היו לשיטתי' אזיל דס"ל (סוכה כז, רע"ב) "אין יוצאין מסוכה לסוכה" – "והיינו דומיא דענן הכבוד שסיכך הקב"ה עליהן ענן הכבוד כל משך היותן במדבר הרי שהיו בסוכה אחת", ור"ע דס"ל "שסוכות ממש עשו להם היינו שבכל מקום שנסעו וחנו עשו להם סוכות" ס"ל כשיטת החכמים שם ש"יוצאין מסוכה לסוכה".

ובפירוש התורה והמצוה להמלבי"ם על התו"כ שם כתב דלפי גירסת הש"ס י"ל "שר"א ור"ע אזלי לשיטתם דר"א ס"ל סוכה דירת קבע ור"ע ס"ל דירת ארעי" [אבל שוב דחה זה ואין דבריו מוכרחים כמבואר להמעיין].

גם ב'לקוטי שלמה' (הערות עמ"ס הש"ס, פאקש תרנ"ד) עמ"ס סוכה שם כתב דר"א לשיטתי' אזיל דס"ל דארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה [וחכמים אומרים, אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד], כיון ש"משה וקבע להם זמן סעודה [בבוקר ובערב]" (יומא עה, ע"ב), "וע"ז נאמר תשבו כעין תדורו, ואז הי' אחת ביום ואחת בלילה ודומיא דנס בעינן לדידי' דסבר ענני כבוד היו".

וראה גם שו"ת אבני נזר חאו"ח סתס"ט אות ח' שרצו לומר דר"א [דס"ל ענני כבוד היו] ור"ע [דס"ל סוכות ממש היו] לשיטתייהו אזלי ["ונאמר דבמכוון מהפך הש"ס הגירסא, דעל כורחין רע"ק סבירא לי' סוכות ממש"]. וראה גם ערוה"ש או"ח שם סו"ס ב' ומה שהקשה עליו בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סא.

[6]) ומסיים: "ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצוותיו ברוך הוא, ונהי' ראויים לקבלת הטובה מאתו, וזהו חפצו ברוך הוא שחפץ להיטיב".

[7]) וראה בפירוש בעל הטורים עה"כ (פ' בשלח טו, יג) נחית בחסדך עם זו גאלת שקישר פסוק זה עם הכתוב (תהלים עז, כא) נחית כצאן עמך, וביאר: "מה הרועה מרעה צאן כל אחד לפי המרעה הראוי לו כך הי' הענן מנחה אותם כל אחד לפי מהלכו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו. ומה הרועה מרביץ הצאן בצהרים שלא יכם שרב ושמש כך היו מוקפים בעננים שלא יכם שרב ושמש".

[8]) ויעויין בביאור הגר"א או"ח סתרכ"ה סק"א; ביכורי יעקב שם. שו"ת כתב סופר או"ח סצ"ה. וראה שו"ת אמרי דוד (להגר"ד הלוי הורוויץ מסטניסלאב) סימן רט שר"ל דמוכח מסתם משנה דקיי"ל דסוכות זכר לענני כבוד, ע"ש. וראה גם שו"ת זכרון יהודה (בודאפעשט תרפ"ג) ח"א או"ח סקפ"א; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ד (ירושלים תשמ"ה) או"ח סע"ג.

[9]) ובפירוש האלשיך עה"ת (פ' אמור שם) הוסיף שהכתוב מרמז למ"ש הטור שלא צוה ה' שנישב בסוכות בניסן אף "כי אז בסכות הושבתי בהוציאו אותנו מארץ מצרים", מפני ש"אז דרך העולם לישב בסוכה לצל יומם מחורב בימי קציר" ולא יוודע שהוא לשם מצוה, "אך בהיות[ו] בזמן האסיף שהכל מאספים תבואתם הביתה מפני הגשמים ולא יחושו ויעשו אז סוכה, אז יוודע כי במצותו יתברך הם עושים". וע"כ אמרה תורה "בחדש השביעי תחוגו אותו . . למען ידעו דורותיכם", "כלומר תדע למה בחדש השביעי תחגו אותו ולא בניסן, הלא הוא כי גם שאתם לא הייתם טועים, כי הלא בסוכות תשבו שבעת ימים בכל זמן שיהי', וגם אין המצוה על הנשים שדעתם קלה (שבת לג, ב; קידושין פ, ב) ויבואו לחשוב כי בסוכות ישבו בחמה מפני החמה, כי הלא כל האזרח בישראל ישבו בסכות שהוא למעוטי נשים . . אך הוא למען ידעו דורותיכם בהמשך הזמנים כי בסכות הושבתי כו', ועל כן עושים סוכה שהוא למה שהוא בזמן האסף הביתה מפני הגשמים".

[10]) אבל בט"ז או"ח שם כתב להיפך, דלפי המ"ד דסוכות ממש היו "אין רבותא באותן הסוכות" ו"עיקר תכלית סוכות שלנו לזכור יציאת מצרים", אבל למ"ד ענני כבוד היו "הוה הזכירה על נס אחר דהיינו הקפת ענני כבוד" [רק "שתלה הכתוב המצוה ביציאת מצרים כמו שאר מצות כגון מצות ציצית שיש בה יציאת מצרים"]. והטור שפסק כמ"ד ענני כבוד היו נקט להלכה "שאין עיקר המצוה כדי להזכיר יציאת מצרים . . אלא ודאי המצוה בשביל נס אחר" דהיינו נס ענני הכבוד.

[11]) ועד"ז איתא במנהגי מהרי"ל הל' סוכות ס"ב ובספר 'סדר היום' ב'סדר חג הסוכות'.

[12]) ואתחנן ו, יא.

[13]) עקב ח, יז-יח.

[14]) ויעויין גם בפירוש הרשב"ם על ספר שמות (פ' משפטים כג, טז): "וחג האסיף, חג הסוכות בשעת אסיף אשר מלאו גרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, וציוה הכתוב לישב בסוכות לזכרון כי במדבר ישבו באהלים ולא הי' להם קרקע ולא דגן ותירוש ויצהר כמו [שהי' להם אחרי כן בארץ ויודו] על זאת להקב"ה. הרי שלשה רגלים תלויים כולם בפירות הארץ, אביב וקציר ואסיף".

[15]) וראה גם פירוש הכלי יקר פ' אמור שם.

[16]) ויעויין בדרשות החתם סופר ח"א (לז, ד) שהביא דברי היל"ש הנ"ל וכתב ע"ז ד"בקרא מבואר להדיא טעם אחר למען ידעו גו'". ובספר יפה עינים (דלקמן הערה 18) כתב "לא שאל למה אנו עושים סוכה אלא למה נעשית אחר יוהכ"פ כי מהראוי בניסן והשיב מפני הגלות וירצה כי טעם זה לבדו אינו מספיק אמנם עיקר הטעם כמו שאמר הכתוב למען ידעו דורותיכם וכו' אלא כדי שיועיל גם כן ענין זה להציל מהגלות הוקבע אחר יום הכיפורים".

[17]) ועד"ז הוא בנוגע להטעם הנוסף שהובא במהרי"ל שם, "משל לשנים שעמדו בדין ויוצאים, הנוצח שמח ביותר והנצוח יוצא בפחי נפש, כך ישראל ואומות עמדו לדין ואין ידוע מי נצח, צוה הקב"ה לישראל לשמוח במצות סוכה ולולב להראות לכל שהם נצחו" – דלכאורה אין לזה שייכות להטעם המפורש בתורה.

[18]) להרב שמואל יפה אשכנזי, נדפס לראשונה בויניציאה שצ"א.

[19]) נדפס ע"י מכון 'חכמת שלמה', ירושלים, תשנ"ט [ולפנ"ז בספר הזכרון להרב אלכסנדר דינקל, גנזי מועדים (ירושלים תשמ"ו), עמוד רנא].

[20]) בפירוש רש"י עה"ת פ' ויקהל לא, יח: "מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים הי', שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן".

[21]) במדרש תנחומא פ' כי תשא סל"א ובפרקי דרבי אליעזר פמ"ה איתא: "וירד [משה] בעשור . . וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות". ובסדר עולם רבה פ"ו: "ירד בעשירי בתשרי והוא הי' יום הכיפורים ובישרם שנתרצה לפני המקום . . לפיכך נתקיים יום חוק וזכרון לדורות שנאמר (פ' אחרי טז, לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם". וכ"ה בפירוש רש"י עה"ת (פ' יתרו יח, יג): "ויהי ממחרת, מוצאי יום הכיפורים הי', כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר". אבל בפי' הרמב"ן עה"ת (פ' יתרו שם): "כי בו ביום הכפורים נתנו לוחות אחרונות וממחרתו ירד משה ודבר עם בני ישראל ויצום את כל אשר דבר השם אתו".

[22]) בתנחומא שם: "ובו ביום נאמר לו למשה סלחתי כדבריך . . ומיד צוה לו למשה ועשו לי מקדש". ובפירוש הרמב"ן עה"ת "ויתכן שהי' זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות". ובפירושו על פ' בהר כה, א כתב "וכשנתרצה לו הקב"ה כו' ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני והי' מעשה המשכן מכללם, ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה, ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו".

[23]) ראה שמות רבה פמ"א, ב: "בשעה שאמר להם משה להביא נדבה למשכן מה כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן". ובשמות רבה פנ"א, ב: "אלא בשעה שא"ל הקב"ה למשה שיעשה המשכן מיד ויבואו כל איש וגו', לכמה ימים הביאו כל הנדבה, א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר והמלאכה היתה דים". ובבמדבר רבה (פ"א, יו"ד; פי"ב, טז): "ולשני בקרים הביאו כל הנדבה שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, וכתיב והמלאכה היתה דים וגו'". [ובפי"ב שם מוסיף: "לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו שכבר צוה משה ויעבירו קול במחנה"]. ובמדרש תנחומא פרשת תרומה סימן ד: "א"ר יוחנן, ראה מה כתיב, והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. מהו בבקר בבקר, לשני בקרים הביאו את כל נדבות המשכן שנשתלחה ברכה בנדבותיהם". ובמדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ה (ועד"ז במדרש תנחומא פרשת נשא סימן כז): "אמר רבי יוחנן, לשני בקרים הביאו הכל שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר והותירו מיד ויצו משה ויעבירו קול במחנה והמלאכה היתה דים". וראה גם מדרש תנחומא פרשת ראה סימן ה בא"ד: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, שני בקרים".

[24]) בפירוש בעל הטורים עה"ת (פ' ויקהל לו, ו) מפורש: "בשבת נתנה תורה, אם כן יום כפורים של אותה שנה הי' יום שלישי. וביום רביעי אמר להם מלאכת המשכן, והם הביאו לו בבקר בבקר והיינו יום חמישי ויום שישי, ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה".

[25]) ראה בית אלקים (להמבי"ט), שער היסודות, פל"ז. וראה גם 'ברכי יוסף' או"ח סתרכ"ה אות א: "יש לחקור מה טעם מפק'ד פקי'ד והוא יתברך, לעשות זכר לענני כבוד, ולא פקדנ'ו אבא עילאה לעשות זכר למן והבאר, דבמעמד שלשתן נתונים המה ממדבר מתנה".

[26]) ענין זה הובא בשם הגר"א בכו"כ ספרים. ראה לדוגמא 'הכתב והקבלה' פ' אמור כג, מג: ואמר הגר"א כו'.

[27]) לבעהמח"ס שבט מוסר, שאלוניקי תקפו.

[28]) ראה תנחומא, פדר"א וסד"ע הנ"ל.

[29]) ראה לשון הרמב"ן הנ"ל: "כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות . . הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם".

[30]) בויקרא רבה פ"ל, ב ויל"ש פ' אמור רמז תרנא: "א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין [כידון. מת"כ. וראה בענף יוסף שם] בידי' אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון".

[31]) בספרי (עה"כ פ' תצא כה, יח): ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, מלמד שלא הי' הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום ונחשלו מתחת כנפי הענן". ובפרש"י עה"כ שם: "כל הנחשלים אחריך חסרי כח מחמת חטאם, שהי' הענן פולטן". וראה גם ילקוט שמעוני פרשת כי תצא רמז תתקלח. ובפרש"י עה"כ יחזקאל טז, טו: "וכל משל הזה על עגל המדבר ועל שאר עכו"ם שעבדו שבטו של דן במדבר כמו שכתוב כל הנחשלים אחריך ומצינו בפסיקתא זה שבטו של דן שהענן פולטו שהיו כולם עובדי עכו"ם".

[32]) נדפס לראשונה בקושטא רפ"ג.