E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ מקץ, שבת חנוכה - תשע"ב
הלכה ומנהג
"פותח את ידיך" – יד אחת או שניים?
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב איזורי – מועצה מקומית עומר, אה"ק

בס' בן איש חי (שנה א' פ' ויגש סי"ב) מביא מנהגם בבגדאד [וכן נוהגים גם בימינו רבים מהספרדים] "כשאומרים פסוק 'פותח' הנזכר, פורשים כפיהם לעיני השמים, והוא מנהג יפה לעשות בזה פועל דמיוני לקבלת מזלם את השפע מלמעלה", עיי"ש מה שציין ע"ז.

ותמהו רבים, הלא ידך כאן היא ביו"ד אחת, והכוונה רק ליד אחת ולא לשתי הידיים.

אמנם כן הוא גם בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, סד"ה ושמע אביה את נדרה (דף פה טור ד): "וזהו פותח את ידיך, שפותח ידים העליונים, לחפור בהם לעשות למטה כלי ובאר לקבל אכלם הנ"ל".

שוב הראוני במנחת שי עה"פ, שכתב שע"פ המסורה צ"ל יו"ד אחת בתיבת ידך, ולכאורה הפי' שמצד הפשט צ"ל שתי ידים, רק שהמסורה היא אחרת. במלבי"ם שם (פי' המילות ופי' העניין) פירש בפשיטות שתי ידיים. מאידך בראב"ע ובמצודות נקטו "ידך" ביד אחת.

בזוהר (ח"ג רכו,א) משמע שתי ידיים, ואילו במד"ר (בראשית פי"ג, תבא ז,ו "בזו יד ובזו יד") - יד אחת. בתרגום "אידך". וכמדומני התרגום משתמש ב"אידך" (או ב"ידך") גם ליד אחת וגם לשתיים.

* * *

והשיבני הגר"מ מאזוז שליט"א (הערות בשוה"ג – מן הכותב):

מצינו כמה פעמים יו"ד הרבים חסרה, כמו "ומשפטך יעזרוני" (תהלים קיט, קעה), ויש גם להיפך, כגון: "כי תצא למלחמה על אויביך (ביו"ד הרבים)[1], ונתנו".

בתרגום אין הבדל בין אַידָךְ ליחיד או לרבים. ויש מציינים עוד יו"ד נחה אַיְדָיךְ לסימן הרבים, ויש סמך לזה בדניאל[2].

מסברא נראה הכוונה לשתי ידים, כי "אין כִּילוּת לפני המקום[3]". ואפשר שנכתב "ידך" בלי יו"ד, עפמ"ש מהר"ל מפראג בדרך חיים והובא בתוי"ט רפ"ג דאבות גבי "עין רואה ואזן שומעת", ע"ש.


[1]) אם-כי בתרגום אונקלוס וברבינו בחיי פירשו "אויביך" ל' רבים.

[2]) אולי כוונתו לפ"ב פסוקים לד, מה.

[3]) הביטוי: ס' העיקרים מאמר ד פמ"ח. אברבנאל שמות פ"ג ד"ה ובאלה שמות. כלי יקר במדבר כז,יח. לתוכן הדברים, ראה פירש"י במדבר כז, כג.

הלכה ומנהג
קדושת 'ובא לציון
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב איזורי – מועצה מקומית עומר, אה"ק

ישנה מחלוקת בין הגאונים והראשונים[4]אם קדושה זו (כמו גם קדושת 'יוצר אור') נאמרת רק בציבור, או[5]שגם היחיד יכול לאומרה. והנה בזוהר[6]איתא כדעה הראשונה, והובא בבית יוסף סי' נט. אבל למעשה מנהג (כנראה - כל עדות) ישראל לאומרה אפילו ביחיד, והובא להלכה ברמ"א[7]ובשו"ע אדמו"ר הזקן[8].

וכיוון שאדה"ז בסידורו הכריע תמיד כדעת המקובלים נגד הפוסקים[9], צ"ע מדוע למעשה נוהגים גם בין אנ"ש שלא כדעת הזוהר בזה.

וזה מצטרף להרבה נושאים כאלה, כמו מה שמעדיפים בקרה"ת עליית 'שלישי'[10]על פני 'שישי'[11], ומה שכותבים במזוזה שם ש-די מול הרווח שבין הפרשיות[12]ולא מול "והיה"[13], ומה שקובעים את המזוזה נגד הכתף[14]ולא "בתחילת שליש העליון"[15](אם כי בכל אלה לא ידוע על הוראה מפורשת מרבותינו), ועוד ועוד.

ובהאי ענינא. הרמ"א שם ובשו"ע אדה"ז שם, מביאים (ללא כל הסתייגות) את המנהג שכשאומרים קדושה זו בציבור, יש לענותה בקול רם. ואם כי מנהג זה מופיע רק במקורות אשכנזים, וגם בכתבי האריז"ל שם נדון העניין דאמירת התרגום אם היא בקול או בלחש, לא הזכירו מאומה מאמירת הקדושה בקול – אך עדיין צריך מקור וטעם לכך שבין אנ"ש[16](וגם הרבי בעצמו, הן כש"ץ והן כיחיד) אין נוהגין כן.


[4]) ראה פירוט גדול בס' הלכה ברורה להר"ד שי' יוסף סי' נט ס"ג.

[5]) כפשטות מסכת סופרים פט"ז הי"ב.

[6]) ח"ב פרשת תרומה דף קלב ע"ב.

[7]) שם ס"ג. שגם לא הציע לאומרו לכתחילה בניגון וטעמים כדעת השו"ע שם.

[8]) שם ס"ב (וגם הוא לא הזכיר כלל אמירתו בניגון וטעמים). ולפלא שבמ"מ במהדורה החדשה לא הזכירו כלל את דעת הזוהר הנ"ל.

[9]) ראה בס' שער הכולל בתחילתו.

[10]) כמ"ש בשו"ע או"ח סי' קלו, וכמנהג ר"ת כמ"ש בשו"ע יו"ד סי' ת. וכן היה עולה תמיד גיסו של הרבי, הרש"ג ז"ל.

[11]) העדיף ע"פ קבלה, כף החיים סי' קלה ס"ק יט.

[12]) כדעת הרמ"א יו"ד סו"ס רפח, מהרמב"ם והטור.

[13]) כדעת השו"ע שם מהרעיא מהימנא (זוהר פ' ואתחנן, ח"ג דף רסו ע"א).

[14]) כדעת הרא"ש, ראה נקודות הכסף יו"ד סי' רפט ס"ב. וראה מקדש מלך ח"ב עמ' 439 ס"ד.

[15]) כדעת הרמב"ם והשו"ע שם, וברכי יוסף שם מהאר"י ז"ל.

[16]) ושמעתי שגם בקהילות חסידיות אחרות נהוג כך, אף שבס' פסקי תשובות ס' נט וסי' קלב לא הביא זאת כלל.

הלכה ומנהג
הנושא אשה לשם ממון
הרב יצחק אייזיק הלוי פישער
ברוקלין, נ.י.

א. שנינו במסכת קידושין (ע, א) "אמר רבה בר רב אבא אמר רב כל הנושא אשה לשם ממון הויין ליה בנים שאינם מהוגנים וכו'", עיין שם[17]. ויש לעיין בהגדר של הנושא אשה לשם ממון.

והנה בשו"ע אהע"ז (סי' ב ס"א) כתב הרמ"א "כל הנושא אשה פסולה משום ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים אבל בלא"ה, שאינה פסולה עליו אלא שנושאה לשם ממון מותר (תשובת ריב"ש סי' טו)", דהריב"ש סובר דרק באשה פסולה אמרו דהויין לו בנים שאינם מהוגנים כדמייתי הגמ' הפסוק "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו", וכן פירש רש"י (קידושין, שם) "בנים זרים - מאשה פסולה לו ולשם ממון נשאה, כדמסיים קרא עתה יאכלם חדש את חלקיהם".

וראה בב"ש (ס"ק ד') דאם האשה פסולה הרי אסור גם בלי כוונה לשם ממון ואיכא גם עונש אלא הכוונה הא להיפוך דאם נושא אישה לשם ממון וליכא פסול משפחה ליכא איסור.

והרמ"א ממשיך ד"מי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהן לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זווגו עולה יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מיקרי נושא אשה לשם ממון אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה ואז יצליח (ב"ח בשם א"ח)".

אך לכאורה דברי הרמ"א סותרין זא"ז דבתחילה הרי כתב דרק באשה פסולה אסור אם נושא לשם ממון, אבל אם אינה פסולה מותר לשם ממון ולבסוף משמע דמיירי גם באינה פסולה ואעפי"כ לא יעגן כלתו משום זה לא יתקוטט, הרי דאסור לישא לשם ממון גם בכשרה, ע"ז כתב בחלקת מחוקק סק"א (ומובא בב"ש בקיצור) דהא דמותר לישא בשביל ממון בכשרה היא רק אם נותנין לו ממון (ברצון טוב), אבל לעגן כלתו בשביל זה או לעגן עצמו ולהמתין מלישא עד שימצא אשה שתתן לו ממון אסור. וכן סיים הא"ח דרבים נכשלים בעבירה כשאינם נושאין אשה במהרה ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' כלומר, שהעיכוב מלישא אשה בשל חמדת ממון גורם לו להוליד בנים זרים עכ"ד.

ונמצא דהריב"ש והא"ח לא פליגי דלשניהם מותר לישא אשה כשרה לשון ממון, וזה בתנאי שיתנו לו ברצון טוב, ולא יעגן בשביל זה.

אולם הגר"א בביאוריו (סק"ו) כתב על דברי הא"ח (המובא ברמ"א) [דממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מיקי נושא לשם ממון וכו'] דזה לא כריב"ש הנ"ל ומציין לדברי החלקת מחוקק, ומסיים דהעיקר הוא דס"ל להא"ח דכל משום ממון ה"ל ג"כ נושא אשה לשום ממון אלא דאם היה לוקחה בלא"כ אע"ד דלא היה לוקח ממון אין נקרא נושא לשום ממון, וזה שמסיים הרמ"א אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה ואז יצליח, עכת"ד. ונמצא דלהגר"א דהא"ח חולק על הריב"ש, ולדבריו גם כשנושא אשה כשרה לשם ממון לחוד אסור ג"כ ורק אם היה נושאה גם בלי ממון אז מותר, משא"כ להריב"ש אם נושא כשרה לשם ממון לחוד מותר ג"כ.

ומסתימת דברי הרמ"א מוכח לכאורה כדברי החלקת מחוקק, דהא"ח והריב"ש לא פליגי דלפי"ד הגר"א הרי הרמ"א סותר דברי עצמו, דבתחילת דבריו נקט כהריב"ש דרק בפסולה אסור לשם ממון ולבסוף הכריע כהא"ח דגם בכשרה אסור לשם ממון (חוץ אם נדחוק דגם הגר:א לא כוון להעמיס כן בדברי הרמ"א רק סידר השיטות ל"מ כן בדבריו, וצ"ע).

והנה לפי"ד הגר"א הרי יוצא חומרא גדולה ורבים מקילין בזה, דמעשים בכל יום שנושאים לשם ממון דייקא גם כשיש שידוכים אחרים וטובים, ונמצא דהממון גורם להשידוך, ונקרא נושא לשם ממון (לפי הגר"א), משא"כ לפ"ד הח"מ והב"ש דהאיסור הוא רק אם מעגן או מעכב השידוך.

והנה בערוך השלחן כתב (ס"א) דבנושא אשה כשרה לשם ממון, שאלמלא ממונה היה נושא אחרת אין בזה עוון, ואדרבה ראוי לעשות כן אם הוא ת"ח דעי"ז לא יצטרך להיות טרוד הרבה בעסקיו, וכן נוהגין אנשים ישירן ליקח ת"ח לבתו וליתן לה ממון ולהחזיקו על שולחנו כמה שנים שישב וילמד, ואין לך מצוה רבה מזו ובשכר זה מצליחים בעסקיהם.

הרי ס"ל להערוך השלחן דלת"ח מותר לישא אשה כשרה לשון ממון, ולא רק דשרי אלא דיש בזה מעליותא. אכן זהו רק בת"ח, וכן הסברא נותנת דלא מיקרי לשום ממון, כיון שמטרתו היא אחרת, שיוכל לעסוק בתורה. אך בסתם בני-אדם, שנושאין לשם ממון בלי כוונה ללמוד וכו' אסור לכאו'. אבל בלאו הכי לא מיקרי לשן ממון א"ש וכנראה דע"ז סומכין העולם שנושאין לשם ממון גרידא.

וראה גם בברכי יוסף (אות ג') בנוגע לחיוב לישא בת ת"ח, וז"ל "אם נראה לו באמת דיותר יושב יהיה בקחתו בת ירא שמים פשוט, מאשר יקח בת גדול הדור לאיזה סיבה, יבחר ההוגנת אשר לבו נוטה שיהיה לו ישוב ויהיה לבו פנוי על התורה ועל העבודה, ויש לזה קצת ראיה מספר חסידים סי' שפ"א, עיי"ש". – ומובא גם בבה"ט (ס"ק י"ד) דאם יקח המיוחסת יצטרך לקבל צדקה טוב שיקח אותה שאינה מיוחסת והנה הס"ח התיר רק שלא יצטרך לאחרים, אך הברכ"י התיר גם כשכוונתו לישוב הדעת בלבד, א"צ לישא בת ת"ח, - ודבריו עולין בקנה אחד עם דברי הערוך השולחן, דבשביל לימוד התורה מתוך ישוב הדעת א"צ לישא "בת ת"ח דוקא", ועד"ז התיר הערוך השלחן לישא "לשם ממון" אם כוונתו לישוב הדעת של לימוד התורה.

אכן בספר בית יהודה חי' מהריב"ן עמ"ס קידושין (מתלמידי מהרש"א ומהרש"ל, דף ע, א) כותב אדברי הגמ' דכל הנושא אשה לשם ממון הו"ל בנים וכו' "וגם הממון נפסד (עי' בהסוגיא) דהא קי"ל דישא אשה תחילה ואח"כ ילמוד תורה כדי שילמוד תורה בטהרה והגמ' פריך ע"ז דריחיים בצוארו ויעסוק בתורה כו', ולפי"ז מפרש דברי הגמ' "דשמא תאמר דממון פלט" דהממון ישאר אצלו דלהגמ' הוקשה דאמאי נענש בבנים שאינן מהוגנים. הרי עושה כדין דנושא לשם ממון שלא להיות טרוד בצרכי העולם ויעסוק בתורה ואמאי נענש ע"ז קאמר הגמ' דהממון יופסד ולא ישאר כלום גם מממון שלה ונמצא שאין לו שום התנצלות לישא לשם ממון דבין כך לא יהיה לו ממון, ולכן נענש בבנים וכו'" (עיי"ש בדבריו באורך), הרי יוצא מדבריו דגם כשכוונתו לשם לימוד התורה נחשב ג"כ נושא לשם ממון וזה דלא כדברי הערוך השלחן (אך באמת לא כתב כן להלכה רק לפרש דברי הגמ').

אך באמת דברי הערוך השלחן מסתברים וכנ"ל, וראה במאירי (קידושין ע, ב) וז"ל "ראוי לאדם שיזהר בנישואין שישתדל ויטרח בבת זוג מיוחסת ובת אבות, מפני שטבע התולדות נמשך אחרי טבע המולידים ויותר לטבע האמהות וכל הנושא אשה שאינה והגנת לשום ממון הו"ל בנים שאינם מהוגנים", ויעו"ש עוד.

וראה במהר"ל (בחידושי אגדות) ד"הא דהו"ל בנים שאינם מהוגנים הוא מפני שהבנים הם תולדות נמשכים מחיבור האב והאם, ולפיכך ראוי שיהיו בנים מהוגנים נמשכים כשאר יתחברו בעצם החיבור שנושא אשה לשם אישות לבד, אבל כאשר יחשוב לשם ממון הרי עירוב בחיבור זה דבר זר. ולא ימצא ממנו בנים ראוים ומהוגנים בעבור ענין הזרות שבחיבור זה וראה גם בהמשך דבריו דאחז"ל (פסחים נ,ב) המצפה לשכר אשתו אין רואה סימן ברכה לעולם, ודברזה כי כאשר הצורה שהוא הזכר נמשך אחר החומר אין כאן רק קללה והעדר, ולפיכך כאשר נשא אשה לשם ממון להיות מתעשר מאשתו אין הממון הזה קיום לו כאשר הצורה נמשך אחר החומר ואף קללה יש עמו", יעו"ש עוד. ולפ"ז מבוארים היטב דברי הערוך השלחן דהיות דכוונתו דלשם ממון אינו משו"ז לחוד רק כוונתו בשביל לימוד התורה נמצא דשפיר יש לו כוונה טובה של לש"ש ואין כוונתו בשביל החומר והחיבור יעלה יפה, ובזה מותר אף לשם ממון[18].


[17]) וילה"ע דהראשונים השמיטו הך דהנושא אשה לשם ממון הו"ל בנים וכו' וגם הממון אבד (א') הרמב"ם השמיטו לגמרי בהל' איסו"ב. (ב') הרי"ף והרא"ש הביאו רק המימרא דר' אבין ב"ר אבא א"ר (ע, ב) דהנושא אשה שאינה הוגנת לו דהיינו שיש בה פסול קהל כשהקב"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, ועד מימרא דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא אמשפחות מיוחסות אבל הך מימרא (ע, א) דכל הנושא לשם ממון וכו' השמיטו, והטור השמיטו ג"כ וצ"ב.

ואולי י"ל דס"ל כהחלקת מחוקק דליכא איסור מיוחד לישא לשום ממון והאיסור היא רק באשה פסולה ונמצא דהא דלשם ממון אינו נוגע להלכה דבכשרה הא ליכא איסור, ובפסולה הרי שפיר הביאו מימרא דר"א מזה מובן חומר העניין. רק שעדיין צ"ע שהרי כאן נתחדש הא דהו"ל בנים שאינם מהוגנים וגם הממון אבד, אך י"ל דאין זה נוגע להלכה.

[18]) ויש לציין לדברי השאלתות (שאילתא מ"א) שמביא דברי ר' המנונא דכל הנושא אשה לשם ממון וכו' מוסיף "היכא דלא מהגנא ליה", ומשמעות דבריו היא דסובר הוא דהנושא לשם ממון הוא רק בפסולה וזהו שמוסיף היכא דלא מהגנא ליה משא"כ בכשרה ליכא איסור.

אכן בהעמק שאלה להנצי"ב האריך להוכיח דהפי' "לא מהגנא ליה" היינו בת ע"ה ולא בפסולה ממש (ויעוי' בדבריו באורך). והיא מהא דהשאלתות מביא כל הנך מימרי דהנושא אשה לשם ממון והנושא אשה שאינה הוגנת כאילו חרשו לכל העולם וכו' בהמשך להדין שצריך לישא בת ת"ח, ומזה מוכח דמיירי בנושא בת ע"ה וזה נקרא אינה הוגת לו ולא מייר בפסול ממש, ולפי"ז דהמימרא דנושא לשם ממון לא מיירי בפסולה רק בנושא בת ע"ה א"ש הא דקאמרי דהו"ל בנים שאינם מהוגנים דא"א דמיירי בפסולה קשה דפשיטא דהבנים לא יהיו מהוגנים דהא קיי"ל דהולכין אחר הפסול, דמזה מובן דבאשה פסולה הבנים אינם מהוגנים ומאי קמ"ל, משא"כ א"נ דמיירי בבת ע"ה החידוש הוא שיוליד בנים זרים פחותי הערך וע"ה שלא לפי כבודו – ולפי"ד הנצי"ב יש ליישב מה שתמה בגליוני הש"ס אהא שלא הביאו הפוסקים דברי השאילתות דנושא לשם ממון היא רק בפסולה ולא בכשרה אכן לפי"ד הנצי"ב לק"מ שהרי לפי"ד אינה הוגנת היינו בת ע"ה, ומה שנתחדש כאן הוא רק פרט נוסף אהא דאסור לישא בת ע"ה כמבואר בכ"מ (פסחים מט,א וברמב"ם סוף פכ"א מאיסו"ב, יעו"ש), וע"ז קאמר דבנושא בת ע"ה וכוונתו לשם ממון הבנים אינם מהוגנים וגם הממון אבד וכו', משא"כ בהוגנת ודאי מותר לישא לשם ממון, ולישא בת ע"ה הרי אסור גם בלי כוונה לשם ממון, נמצא דליכא נפק"מ למעשה ולכן לא הובא בפוסקים.

והנה לדברי הנצי"ב פשוט דהנושא לשם ממון אינו נוגע לת"ח, כיון דיסוד הדין הוא משום בת ע"ה ולא הלשם ממון שבו כ"כ, וזה ג"כ כדברי הערוך השולחן אל לא מטעמיה, ופשוט.

הלכה ומנהג
פתיחת שקית החלות בליל ש"ק
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
שליח כ"ק אדמו"ר ורב – ווסט בלומפילד, מישגן

כתב כ"ק אדה"ז בשולחנו (סי' שי"ז סעיף א') "אבל אם הוא בדעתו שלא להתירן ביומן כגון תלמידי חכמים שלומדים בלילות ואינם חולצין מנעליהן ולא פושטים מלבושיהן בלילה אסורים לקשרם בשבת שחרית אם בדעתם שלא להתירן ערבית וכן אסורים להתירן בשבת אם כשקשרו אותן באחד מימות החול היה בדעתם שלא להתירם מיד בלילה שלאחריו אבל אם אין בדעתם כלום כשקושרין אלא קושרים סתם מותרים לקושרם בשבת ואף שאח"כ אינן מתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא הואיל ובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מוצאי שבת שהרי לפעמים גם התלמידי חכמים חולצים מנעליהם בלילה טרם ישכבו וכן מותרין להתירן בשבת אם קשרו סתם אפילו קשרו לפני השבת זמן מרובה ולא התירו בינתיים אבל קשרים שלעולם דרכו לקיימן איזה זמן בודאי ואין דרכו לעולם להתירו ביומן אסור לקושרן בשבת אפילו בסתם או להתירם.

ויש אומרים שכל קשר שאינו עומד להתקיים ז' ימים אינו נקרא קשר של קיימא אפילו מדברי סופרים ומותר לקשרו ולהתירו בשבת ואפילו אם רוב הפעמים דרכו לקיימן ז' ימים אלא שלפעמים ג"כ מתיר אותו בתוך ז' כגון תלמיד חכם שרוב הפעמים אינו חולץ מנעליו ולא פושט מלבושיו כי אם משבת לשבת שנמצא מקיים קשריהם ז' ימים ולפעמים ג"כ מתירן תוך ז' אינן נקראים קשר של קיימא אלא אם כן יש בדעתו בשעת קשירתן שלא להתירן עד לאחר ז' אבל אם קושרן סתם אינן נקראים של קיימא אלא אם כן דרכו לעולם לקיימם שבעה ימים כגון המשיחות שקושרין בהן בית הצואר של הכתונת מי שאין דרכו לעולם להתירן אלא כשמחלף הכתונת משבת לשבת אסור לקשרן ולהתירן בשבת.

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא הראשונה אלא אם כן צריך הרבה לכך אזי יש להקל לעשות ע"י נכרי".

דברי רבינו שפילו אם רוב הפעמים דרכו לקיימן ז' ימים אלא שלפעמים ג"כ מתיר אותו בתוך ז' לא נקרא קשר של קיימא אפילו מדרבנן מיוסדים על דברי הט"ז ס"ק ד', הט"ז מביא דבר ספר התרומה בשם ר"י בהא דאמרינן בשבת (קיב, א) ע"ד קשרים שהם פטורים אבל אסורים דהיינו סנדלים של ת"ח, ופירש בספר התרומה דהיינו שמשעה שקושרים אותם על רגלם בשבת שחרית אינם חוצים מנעליהם אף בלילות עד ליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חות במלבושיהם. והקשה הט"ז, דא"כ הוה בכלל פטור אבל אסור, והאיך קושרים הרבנים אותם בשבת שחרית, ומה שכותב רבינו הוא תירוץ הט"ז על קושיא זאת.

והנה כל זה שלא כדעת רש"י שם ד"ה קטרא דקטרי בזמנו שאסור לקושרו מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים". לפי רש"י אם פעמים מניח הקשר לשבוע או שבועיים אסור לקשור אותו קשר לכתחילה.

והנה רש"י יש לו דרך אחר מדברי ספר התורמה, בהפירוש של סנדלים של רבנים. רש"י כותב "כשקושרים סביב רגלים אין קושרין בדוחק, שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור, ומיהו, קשר של קיימא לא הוי, שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק, שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו", ע"כ.

לפי דעת רש"י בהסוגיא אין שום הכרח לחדש החידש של הט"ז (שרבינו פסק כוותיה) שאפילו אם רגיל לקיים הקשר לז' ימים, כל שקושר בסתם – מותר, כיון שלפעמים אפילו הרבנים מתירין הקשר באותו היום.

וצ"ע מה הכריח רבינו לנקוט דעת הט"ז.

ועיין במ"ב ס"ק כ"ט, שמשמע מדבריו ג"כ שהאחרונים פוסקים שכל שאינו רגיל להתיר קשר באותו היום (או באותו השבוע) אסור לקושרו וכל זה שלא כדעת רבינו.

ונראה לומר, דהנה עיין בשו"ע (שם, ס"ד) "אבל חבל שלנו שאינם קבועים בבור אינו קשר של קיימא", ע"כ.

וכותב המ"א ס"ק י"ד "שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה", ועיים במחצית השקל שהקשה שאפילו אם הקשר רגיל להתקיים יום אחד או שבוכ היה צריך להיות אסור.

ונראה לומר, שרבינו סובר שמזה מובן שהוא מסכים עם הט"ז וכל שקושר סתם אפילו אם רגיל לעמוד יום אחד או שבוע אחד, מ"מ כיון שלפעמים מתיר אותו הקשר בתוך אותו יום או שבוע, מותר לקושרו וכיון שהמ"א מסכים לדעת הט"ז ע"כ נקט רבינו כוותיהו.

והנה עיין בספר שמירת שבת כהלכתה ס' ט סעיף יא שכתב שאסור ללפף חוט ברזל או סרט פלסטי בשולי השקית משום דהוה קושר.

אבל נראה שלדעת רבינו אם קונה אדם חלות מהמאפיה ביום חמישי והחלות מונחות בפלסטיק המלופף בחוט, מותר להתיר הקשר בליל שב"ת אע"פ שעל פי רוב כשקושרין בחוט ביום חמישי, אין פותחין הקשר עד אחר כ"ד שעות, מ"מ לדעת רבינו מותר להתירו מכיון שלפעמים אמתירין אותו קודם כ"ד שעות, מש"אכ לדעת המשנ"ב אסור להתירו כלל שבת כיון שרוב הפעמים כשקושרין החלות בשקית ביום חמישי אין פותחין אותו עד אותו כ"ד שעות.

הלכה ומנהג
תענית הגר ביום שמתגייר
הרב משה פרץ
מכסיקו סיטי, מכסיקו

כתב בשו"ת תשובות והנהגות השלם ח"ב (סימן תקו) שהמנהג שהגר מתענה ביום שמתגייר, ונראה שהטעם הוא כחתן שמתענה על עונותיו, ולכן ביום הגיור לאחר שנתגייר יש לו להפסיק תעניתו ולאכול בשר ולשתות יין. ע"ש.

ובקו' עומקא דפרשה (פר' לך תשע"ב דף ד סע"ב) כ' טעם נוסף למנהג זה עפמ"ש האחרונים (וה"ד בילקוט יוסף ח"ג סימן קפו אות ז. וע"ע בס' ברכת ה' ח"ב פ"ד הערה עו) בענין קטן שאכל ובירך בהמ"ז, ולפני שנתעכל המזון מלאו לו יג שנים ויום א', האם צריך לחזור ולברך לאחר מכן, דבתר שובע מעיו אזלינן והאיכא, ומה שבירך קודם לכן הוי מדרבנן. ותו י"א שמצות חינוך על האב ולא על הבן.

וא"כ לפי"ז כיו"ב יש להסתפק בגר שאכל ושבע ולא בירך (ואפי' בירך) ונתגייר, האם אזלינן בתר הנאת מעיו דהשתא ובעי לברוכי, או דילמא מכיון שבשעת האכילה לא היה מחוייב בדבר לא בעי לברוכי [ושו"ר שכ"כ בחזו"א ובס' ברכת ה' ח"ב להשוות הדין], וכדי לצאת מספק זה נהגו להתענות. וגם לטעם זה יצדק דינו של הרב תשובות והנהגות (שם) דלאחר הגירות יכול לאכול בשופי.

ועוד אפשר לבאר עפ"ד כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (הו"ד בס' השיחות שנת תרצ"ו עמ' ח, ובקו' התוועדות ב' דסוכות תשכ"ו עמ' סד אות ד) וז"ל: כתיב (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, ואמרו רז"ל (בתניא פ"א דף ה ע"ב ובאגרת התשובה פ"ז דף צז ע"א) שהרגו בתענית, 'חלל' בגימטריא 'חיים', והיינו שכאשר הרגו בתענית, אזי מתחילים חיים חדשים. ע"כ. ולכן מתענה באותו יום, שכן גר שמתגייר כקטן שנולד דמי כדאיתא ביבמות (צז ע"ב), ומתחיל באותו יום חיים חדשים.

ועוד אפשר לבאר עפ"ד הזוה"ק (פר' לך דצ"ה ע"א) דגיורא כד אתגייר דאיהו מעם קשי קדל וקשי לבא, ואי אתגזר ולא אעדי מיניה ההוא קשיו דלבא למיעל בפולחנא קדישא דקוב"ה, הרי הוא כהאי פסילא דאבנא וכו'. ע"ש. וכמו שהבאנו לעיל שמקיים 'ולבי חלל בקרבי' ע"י התענית, ומסיר בזה את קושי הלב.

הלכה ומנהג
טבילה במקוה בעש"ק שחל ביו
הרב דניאל דוד גאלדבערג
תושב השכונה

"ט (גליון)

בהמשך להערת ידידי רד"מ שי' ע"ד מנהג תלמידי תו"ת שבליובאוויטש בענין ימי הטבילה, שמעתי כמה פעמים מהמשפיע הגדול החסיד ר' שלמה חיים ז"ל קעסעלמאן מה ששמע מהמשפיע הנודע החסיד ר' שאול דובער ז"ל זיסלין (שהי' אז משפיע בשצעדרין – שם למדו תל' תו"ת במשך שנה וחצי בין לימודם ב"שיעורים" (ע"ד "מתיבתא" או "ישיבה קטנה" היום) בליובאוויטש וה"זאל" (ע"ד ישיבה גדולה היום)).

כמדומה שסיפר שפעם טייל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ביחד עם המשפיע (אבל יתכן שהי' זה ביחידות), והמשפיע שאל כמה ענינים ע"ד הנהגת התל', וביניהם באיזה ימים יטבלו במקוה לפני התפילה, וענה כ"ק נ"ע: ביום ב' וה' "און ווען מ' דארף" (ז"א כאשר צריכים). וכאשר שמע המשפיע את דבריו הק' הללו של כ"ק נ"ע הסתמק מאד בזכרו את מה שהי' אצלו בעבר (כך סיפר רש"ח ששמע ממנו – וכ"ז לא כמובא ע"י ידידי רשד"ב שי' וולפא בספרו "ותורה יבקשו מפיהו" ע' 36, אבל כהנ"ל שמעתי כמה פעמים ברור).

מובן שהנהגה הנ"ל היא בנוסף למנהג כל החסידים (חב"ד וחג"ת) מקדמת דנא, ע"פ כתבי האריז"ל, לטבול בעש"ק ובש"ק בבוקר.

רש"ח גם סיפר אז שבאותו זמן רוב תל' תו"ת לא טבלו בכל יום חוץ מימי קריה"ת, לבד מכמה תמימים, והסביר רש"ח שבמשך השנים שאחרי זה השתרש המנהג לטבול בכל יום בכדי שלא תבלט ההליכה למקוה כאשר זו לפעמים בימים שאינם רגילים בכך. וכמדומני ברור שבזמן למודי שם (תשכ"ה-תשכ"ז) שרש"ח בעצמו (וכן רוב זקני החסידים שם שלמדו בעיר ליובאוויטש) נהגו לטבול בכל יום.

וע"ד טבילה אחרי חצות היום ביו"ט שחל להיות בעש"ק, נראה ברור שרש"ח לא נהג כן (למרות שבטח ידע מה שכתוב בהמשך תרס"ו, ולמרות שהמקוה בכפר חב"ד הי' פתוח כל היום), כי הרבה תל' היו משגיחים אחרי כל הנהגותיו (בכדי ללמוד איך להתנהג בעצמם), ואף פעם לא שמענו עד"ז (אף שאיזה תל' חדשים שבאו באותו זמן מישיבות אחרות רצו פעם להנהיג הנהגה כזו).

הלכה ומנהג
אם צריך לחזור לברך כשנפלממנו טליתו (גליון)
הרב שרגא פייוויל רימלער
רב בברייטון ביטש, ברוקלין, נ.י.

בגליונות האחרונים (א'כה וא'כו) דנו הר' א.ל.צ. והר' י.א.ר. שיחיו בענין דין הברכה כשנפלה הטלית או נשמטו התפלין, ושאלו למה פוסק רבינו הזקן בנפילת הטלית שצריך לחזור ולברך (ואינו מחלק בין אם לובש ט"ק או לא) וכשפושט טליתו סתם פוסק שאם נשאר עליו ט"ק אינו צריך לחזור ולברך, וכן שאלו למה כשנשמטו התפלין ממקומן פוסק שעכשיו נהגו העולם שכשמחזירן למקומן אין מברכין עליהם.

והנה כשמדייקים בלשונו הזהב של רבינו, רואים שיש כאן כמה נקודות המצטרפות לפסק הלכה בענין.

בנפילת הטלית, כותב רבינו (סימן ח' סכ"ו) שנפלה שלא מדעתו, ז"א שבעת נפילת הטלית ממנו לא ידע שנפלה, והי' אז רגע בלי הטלית ובלי ידיעה שהוא בלי טלית כי לא הרגיש את הנפילה, ומציאות כזו הוי היסח הדעת, שרבינו מדגיש בסעיף כ"ג ובסעיף כ"ה (פעמיים) שהיסח הדעת הוא גורם עיקרי לחיוב לחזור ולברך.

אבל בפושט טליתו סתם, פוסק שאם נשאר עליו ט"ק אינו צריך לחזור ולברך, כי כאן אין העדר הידיעה, שהרי פשט אותה מדעתו, אבל לא חשב מה יעשה בה (לא שיחזור וילבשנה מיד, ולא שלא יחזור וילבשנה מיד), וא"כ אי אפשר לקבוע שהי' היסח הדעת מהמצוה אא"כ לא נשאר עליו ט"ק, כי בלבישת הט"ק הוי גילוי דעת שאינו מסיח דעתו ממצוה זו כמבואר בסי' קס"ד, וכשלא נשאר עליו ט"ק אז הוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך.

ובסעיף כ"ט פוסק שמי שהי' מתפלל ש"ע ונפל טליתו מעליו והניחו אחרים עליו את הטלית, כשיסיים תפילתו ימשמש בציצית ויברך, ואינו מחלק באם נשאר עליו ט"ק או לא, כי מכיון שהוא באמצע התפילה ואסור לו להתעטף בעצמו כי הוא הפסק בתפילה כמבואר בסי' צ"ז סעיף ד', הרי זה שהוא אסור להתעטף אין לך היסח הדעת גדול מזה, והוי כמו שנפלה טליתו שלא מדעתו שצריך לחזור ולברך.

ובדין אם נשמטו התפילין ממקומן, הרי בתחילה כותב רבינו דכיון שנשמטו התפילין שלא מדעתו, צריך לחזור ולברך כשמחזירם למקומם, מטעם היסח הדעת, כמובן ממה שכותב בסעיף ל"ב שעכשיו שלובשים התפילין רק בשעת התפילה "ואז מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן והוי לי' כמזיזן בעצמו ממקומן ע"מ להחזירן מיד למקומן שכבר נתבאר דאינו צריך לחזור ולברך", הרי מדגיש כאן ענין של היסח הדעת וענין של ידיעה (שמרגיש בשעה שנשמטין ממקומן), שמזה מובן מה שבתחילה כותב שצריך לחזור ולברך מפני הטעם של היסח הדעת כשהיו לבושים בתפילין כל היום, ועסקו בדברים אחרים.

וע"י הדיוק בדברי רבינו מבוארים פסקיו וטעם החילוק בין הפושט טליתו למי שנפלה טליתו ממנו שלא מדעתו, והחילוק בין נפילת הטלית להשמטת התפילין ממקומן.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
שונות
אחר