E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ וארא – כ"ד טבת - תשע"ב
פשוטו של מקרא
העלמת שמות הורי משה*
הרב ישראל אליעזר רובין
שליח כ"ק אדמו"ר - אלבאני, נ.י.

בריש פ' וארא, התורה מאריכה בפרטי יחוסי משה פ' שנה אחר לידתו[1], בניגוד לפ' שמות שמדובר בשעה שנולד, שנשארו הוריו בעילום שם: "איש מבית לוי ויקח את בת לוי"[2].

ותמוה, מדוע שתקה התורה בעת לידתו ולא כתבה במפורש (כמו שכתבה לאח"ז בפ' וארא) וכי מתביישים בהורים אלו, כאילו הוא שתוקי ח"ו?[3] וכי אינם ראויים לייחס עכ"פ כייחוסי דורות מאדם עד נח (שאין בם נפקותא אלא רק 'להודיע כמה א"א')?

ותירצו המפרשים בזה בדרך פרד"ס:

א) מהר"ל: ללמדנו שמשה גדל בזכות עצמו (או יחוסו ללוי), לא רק בזכות אבות.

ב) אור תורה להמגיד: 'עם רם' הוא בחי' סוד רם ונשגב, ולפיכך לא כתבה התורה בפירוש שם הוריו.

ג) אור התורה[4]: נשמתו של משה נמשכה מזיווגם בדרגת 'לוי - ילוה אישי אלי', ולכן כתבה התורה רק "איש מבית לוי . . בת לוי" ולא שם הוריו.

ד) בית הלוי: ללמדנו ששבט לוי סבלו מ'כל הבן היאורה' אף שלא עבדו בפרך[5].

ה) ספר התודעה (ע"פ דברי הזוהר): בנ"י פחדו מפרעה ומצרים לזהות עצמם כשהתחתנו.

ו) רש"ר הירש: על מנת להדגיש שגם משה איש האלקים הי' ילוד אשה (להבדיל מהבלי הנוצרי).

איש מבית לוי

ונראה להוסיף בדרך הפשט, שסתימת הפסוק 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי', בלי הזכרת שם פרטי, מלמדנו שלא היה זה מקרה פרטי ומיוחד שאירע רק לעמרם ויוכבד, אלא שנהגו כן כל בני שבט לוי, כדאיתא בגמרא (סוטה יב, א).

ודבר זה שכל בני לוי הלכו בעקבותיו של עמרם, הן לגרש ובפרט לחזור ולקדש – אינו רק מעוצם השפעתו של עמרם על קהילתו, אלא ללמדנו שלא היה זה רק הוראה לעמרם לבדו (ש'עתידה אמי להוליד בן'), אלא היה זה ציווי הקב"ה לכל.

והרי זהו היסוד ומקור להרמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"א) שמפרט השתלשלות המצוות לפני מתן תורה, מתחיל מאדם, נח, אברהם, יצחק, ויעקב, עד שמסיים: 'ובמצרים נצטווה עמרם מצוות יתירות'.

והנה ידועים המקורות במקרא וחז"ל של מצוות והנהגות האבות, אבל תמה הכסף משנה 'צ"ע מהיכא מייתי לה'? ורדב"ז תמה: איזו מצוות נתחדשו לעמרם?[6]

ונדחקו האחרוניםליישב רמב"ם פליאה זה בכמה אופנים (ולפלא שבמפתח רמב"ם שבמהדורת פרנקל לא נזכר אפילו דבר אחד מכל הדיון בסוגיא זו!).

דיני קידושין ונישואין

יש מפרשים שעמרם חידש קידושי אשה שנאמר 'ויקח את בת לוי', ובגמרא: 'ויקח ויחזור מיבעי לי'? אלא עשה בה מעשה ליקוחין' (סוטה יב) יליף 'קיחה קיחה'.

וקשה, הרי כבר מצינו לפני זה שקידש אליעזר את רבקה ליצחק, ומשם למדנו מנין עשרה לשבע ברכות[7], וכן יוסף הראה ליעקב 'בזה' שטר כתובה[8],

וחופה[9] מצינו ברבקה 'ותקח הצעיף ותתכס', ואמרה רחל: 'כשנכנסה אחותי לחופה'[10], ובנימין אמר[11]: 'חופים, הוא לא ראה בחופתיואני לא ראיתי בחופתו'[12]?

דיני גירושין

בספר מקום שמואל[13]תירץ, שחידש עמרם דין גירושין, ש'גרשו' (לא רק פרשו מ)נשותיהן. וביד איתן פירש, שעמרם חידש את הדין שמותר לאדם להחזיר גרושתו.

אבל הרי כבר מצינו שאברהם (גירש ו)החזיר את אשתו הגר, וא"כ מה נתחדש אצל עמרם?

דין עוברין

וס' תורת המלך תירץ שהמיילדות סירבו להרוג את הבנים שאז נצטווה עמרם לא להרוג עוברין (שבכלל אין ישראל נהרג על זה). וקשה, שלכמה דיעות נתחייבו ישראל אז כבן נח: 'שופך דם האדם באדם, לרבות את העוברין'? ובפשטות, הרי 'וראיתם על האבנים אםבן הוא' זהו אחר שנולד התינוק כשניכר בין זכר לנקבה[14]?

ולכל תירוצים הנ"ל קשה[15]:

מנלן שנצטווה עמרם כן, אולי נהג כן מעצמו, כחילוק הרמב"ם בהאבות, שנצטווה אברהם במילה מה', אבל שחרית תיקן בעצמו?

מצות פריה ורביה

ונראה לפרש שנצטווה עמרם במצות פרו ורבו בנבואתה של מרים[16], שאף שכבר קיים עמרם מצות פו"ר בלידת אהרן ומרים, אבל מרים ניבאה כן לכל ישראל, ש'עמדו כולם וגירשו נשותיהם', שהיו בהם גם אלו שעדיין לא הולידו.

וזהו 'נצטווה עמרם',לא שנהג כן מעצמו, כמו שמחלק הרמב"ם במצוות האבות: 'בא אברהם ונצטווה..במילה, ו(בעצמו) התפלל שחרית', אלא החזיר עמרם את יוכבד בציווי ה'על ידי מרים,ואף שלא נצרכה נבואתה ש'עתידה אמי שתלד בן שיושיע' לענין משה, שכבר נתעברה יוכבד ג' חדשים לפני שגירשה[17],אלא הזהירה מרים את כל בני הדור, ולכן אףשאמרה רק 'עתידה אמי שתלד', החזירו כולם נשותיהם, שקיבלו נבואתה שלמרים במצות פו"ר לכל[18].

'מצות יתירות במצרים'

ומדוייק עוד, שאף שסתם רמב"ם ולא פירט מצוותיו של עמרם, אבל מפרט הוא את המקום 'מצרים' – שלכאורה, פשיטא שהיה עמרם במצרים? ובאבות לא פירש המצות שעשו 'בכנען'?[19]

וי"ל שמצות פו"ר בגזירת פרעה היתה חומרא יתירה[20], וזהו 'מצוות יתירות', במדה יתירה על קיום מצוה זו במצב כזה במקום אחר, ש'כשגברה מלכות הרשעה . . דין הוא שלא נישא נשים ולא נוליד בנים' (ב"ב ס, ב), ורק דיעבד: 'הנח להן לישראל שיהו שוגגין ולא יהיו מזידין', אבל עמרם הרי החזירה ביודעים, ובפרט שגירש לפנ"ז?

לכן מוסיף הרמב"ם 'במצרים', שמצות פו"ר במצרים היתה רק הוראת שעה, ולכן לא פירש הרמב"ם מה נצטווה עמרם, שאינו הוראה לדורות במצב כזה. וי"ל שזכו אז דוקא למצוה זו, מדה כנגד מדת 'ויפרו וירבו,' שפו"ר עוררה גזירת פרעה מתחילה.


)

*) לעילוי נשמת הרה"ג ר' פנחס הירשפרונג ע"ה, ראש ישיבת תות"ל מאנטריאל, לכבוד היארצייט ביום ש"ק כ"ו טבת.

[1]) בית הלוי (עה"ת מפי השמועה, סי' מט) פירש שנתייחסו בפרשת וארא כשנתמנו, ש'אין מושיבים בסנהדרין אלא מן המשיאין לכהונה' (קדושין עו, ב), 'ונשאו אתך' דיינים כמשה. ונראה להוסיף: לא רק לברר שאינם פסולים ח"ו, אלא כשנעשו פרנסים 'כל העוסקים עם הציבור זכות אבותם מסייעתם' (אבות פ"ב).

[2]) בנוגע ליוכבד – תירץ בזוהר שאשה לפני נישואיה מתייחסת לאביה, לוי.

[3]) וגם, הרי 'עמרם' הוא לשון קצרה יותר מ'איש מבית לוי'? (שיחת רבינו ש"פ שמות תשכ"ב).

[4]) עמ' נד, ד"ה וילך איש (סה"מ תרע"ט), וביארו רבינו (עי' התוועדויות תשמ"ח ע' 218).

[5]) לכן חייבים גם כהן ולוי לספר ביציאת מצרים, כמעשה שהיו מסובים בבני ברק (כמובא בהגש"פ לרבינו).

[6]) גם דנו בזה: שו"ת חיים שאל (לחיד"א), כלי חמדה (וארא ב), יפה ללב יפה לעינים, צ"פ, מהר”ץ חיות, מנחת יעקב ותו"ש. במשך חכמה מרמז ששוה עמרם לאבות בסנה: 'אלקי אברהם יצחק ויעקב ואלקי אביך'. הר"י קאפח ציין למכילתא (שמות יט י, ויקח ספר): 'מצוות אדה"ר, ובני נח, ושנצטוו במצרים', ומסתמא זהו עמרם גדול הדור'. אבל לכאורה, יש לפרש שכוונת המכילתא הוא למצוות מילה ופסח, לא לעמרם?

[7]) כתובות ז, א.

[8]) לקו"ש חלק יח ע' 290 פירשו שטר (אירוסין) קדושין, וכ"כ בכתבי הגרי"ז ועבודת דוד.

[9]) הגר"ח (מהשמועה – מובא בספר מנחת יעקב על סוטה שם (לר"י מרקוס, נ.י. תשנ"ז, עמ' 146) תירץ שעמרם 'הושיבה באפריון' זהו חופה, ויונתן בן עוזיאל תרגמו 'כלילא וגנוניא' (הגר"ח מיישב בזה למה מקדימים 'חופה לקדושין' בברכת אירוסין).

[10]) איכה רבה קול ברמה.

[11]) סוטה לו, ב.

([12]) זה ש'לפני מ"ת 'אדם פוגש אשה בשוק . . והיא כאשתו' (רמב"ם ריש איסו"ב; וראה לקו"ש ח"ל ע' 442 הע' 13, ו24)? אולי לפני עמרם נזהרו רק יחידי סגולה בנישואין, אבל עמרם 'נצטווה' (לא רק 'הפריש מעשר' כיצחק על דעת עצמו) ותיקן סדר נישואין ללמד בני דורו. ולפ"ז סרו הקושיות שבפנים.

ומיושב קושיית מהרש"א למה הוצרך הבית יוסף למקור אחר לעשרה בברכת ארוסין, הרי למדו אירוסין בעשרה מ'ויברכו את רבקה' (תוד"ה שנאמר כתובות ז: מסכת כלה).

[13]) סי' כג (מובא בפרדס יוסף עה"ת).

[14]) אבל למהרש"א (סנהדרין נז, ב), גזר להמית עוברין ו'סימן גדול מסר להם' (סוטה יב.). ראה אוה"ח ותו"ת.

[15]) וכן הקשה החיד"א.

[16]) ולכן 'אדה"ר פירש מן האשה' (ערובין יח, ב) ש'פרו ורבו' (בראשית) לא למצוה, רק לברכה. על 'לא ישמש אדם בשני רעבון' (תענית יא, א) כ' מהרש"א ש'יוסף לא נצטוה אפו"ר. [כבר הק' (שו"ת נובי"ת לו"מ סוס"י יא) על המהרש"א שכתב באדה"ר מפני שהיה בנידוי]. וראה משנה למלך (מלכים פ"י). ומתורץ קושיית תוס' (סנהדרין נט, ב) מנלן שלא נתנה פו"ר לב"נ? – שזה מוכח מגירוש עמרם לדחות פ"ו (אבל לתוד"ה לא לתוהו [חגיגה ב, ב], סובר שפו"ר נאמרה לבני כנען).

[17]) סוטה שם.

[18]) מהרש"א סוטה יב.אבל להאור החיים – ניבאה מרים רק לעמרם, ולא כל שבט לוי החזירו.

[19]) אף שפו"ר רק מצוה אחת, נקרא 'מצות יתירות', י"ל שכולל גם דיני גרושין ונשואין, כהצפע"נ ויד איתן. או 'יתירות' לא רק לעמרם לבדו, אלא לכל ישראל (וע"ד הצחות: 'יתירות' – שיתוספו וולדות ע"י פו"ר).

[20]) ומיושב בזה מה שהקשו על רמב"ם מ'עשר מצוות נצטוו ישראל, ז' דב"נ ושלש דמרה' (סנהדרין נז), והרי להרמב"ם, האיכא גם מצוות דעמרם? אלא דעמרם היו חומרא יתירה בהוראת שעה.

פשוטו של מקרא
ד"ה
הרב שרגא פייוויל רימלער
רב בברייטון ביטש, ברוקלין נ.י

"מקוצר רוח"

בפ' וארא ברש"י (ו, ט) ד"ה מקוצר רוח, אחרי שפירש הכתובים לפי פשוטו של מקרא, כותב "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה", ומביא המדרש בפרטיות ובאריכות, ואח"כ כותב "ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים, ומפרט אותם, ומסיים לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו והדרשה תדרש, הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות".

ולכאורה קשה, הרי רש"י כתב שלא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא. ואינו מביא מדרש אלא אם המדרש מיישב פשוטו של מקרא, אבל מדרש שאינו מיישב פשוטו אינו מביא כלל, וא"כ למה מביא המדרש כאן מאחר שאינו מיושב אחר פשוטו, ומביאו בכל פרטיו ובאריכות גדולה, וכותב שאינו מתישב אחר פשוטו מפני כמה דברים, ומפרט הדברים שלפיהם אין המדרש מתישב אחר פשוטו, והרי לפי דבריו הי' צריך להביא רק הפירוש הפשוט והמדרש שמתישב לפי פשוטו, ולהשמיט המדרש שאינו מתיישב אחר פשוטו.

גם אינו מובן סיומו "וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות", הרי בכל המקרא יש פירושים של פרד"ס, וכל פסוק ופסוק שרש"י מפרש לפי פשוטו, יש ג"כ פירושים לפי הרמז, הדרוש והסוד, ומה מחדש רש"י כאן בכתובים אלו שהדרשה תדרש, וכפטיש יפוצץ סלע, הרי כן הוא בכל התורה כולה.

ונראה לבאר הדברים כך:

בתחילת הפרשה (ו, ב) על התיבות וידבר אלוקים אל משה כותב רש"י "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה" הרי שלפי פשוטו של מקרא יש לפרש את דיבורו של הקב"ה באופן של משפט והוכחה, וכיון שכן הוא בתחילה הפרשה ובפסוק ראשון, א"כ מסתבר שגם המשך הכתובים כך הוא, אבל לפי פירש"י על וארא וגו', אין כאן המשך כלל להתחלת הפ' שדיבר אתו משפט.

ולכן הביא רש"י בספור דידן את המדרש, כי לפי המדרש יש קשר והמשך לדיבור של משפט שבתחילת הפ', ולפי זה יש לראות בפירוש המדרש ישוב המקראות גם לפי פשוטן, ולכן מביא רש"י את המדרש בפרטיות ובאריכות כי מצד נקודה זו אין המדרש מרוחק לגמרי מפשוטו, אבל מחמת שאר הדברים אין המדרש מתישב אחר המקרא, ואי אפשר לקבוע שזה פירוש לפי פשוטו.

אבל לאידך גיסא, מכיון שיש למדרש זה אחיזה לפי פשוטו בהתחלת הפרשה, מוכרח לומר שגם לפי פשוטו יש מקום לפירוש המדרש, ולכן כותב רש"י "וכפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצות", היינו שכל הניצוצות הן מסלע א' , כלומר שאין כאן הבדל גמור בין הפירושים לומר שזה פשט וזה דרוש, אלא כשני נצוצות מאותו סלע, ששניהם שייכין לפירוש בדרך הפשט, אלא שא' קרוב לפשט יותר מהשני.