E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ וארא – כ"ד טבת - תשע"ב
שונות
בריחה מול הימלטות
הרב אליהו אליעזר רייזמאן
ל.א. קאליפורניא

ודוד ברח וימלט אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול וילך הוא ושמואל וישבו בנוית" (שמואל א', י"ט, י"ח)

א. יש לעמוד על כפל הלשון שבקרא – "ברח – וימלט". אם ברח דוד, מדוע חזרו והדגישו שנמלט. ואמנם כפל לשון זה מובא גם לעיל בפסוק י"ב, אעפ"כ עלינו לעמוד על מה שנכתב כאן. מדוע החזרה על פעולת הבריחה של דוד – ברח וגם נמלט.

בילקוט שמעוני כאן למדונו חז"ל "ר' הונא ברבי יוסי אמר אותה הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה" (רמז קכ"ט). דברי חז"ל רויים עומק וסוד, ולמרות כן עלינו לעמול בכדי להבין את אשר רצו ללמד אותנו בדבריהם. מהי ההדגשה שהלימוד של אותו לילה היה עוד יותר ממה שנלמד על ידי תלמיד ותיק במאה שנה? מאה שנה היא תקופה ארוכה, וכוונת חז"ל מובנת לכאורה, אך מדוע בחרו במספר זה בדווקא? עוד צריכים אנו להבין את הלשון המדוייקת של חז"ל באמרם שלמד דוד משמואל מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה". מדוע אמרו את דבריהם בלשון שלילה ולא למדונו בלשון חיובית שלמד דוד משמואל יותר ממה שתלמיד ותיק לומד במאה שנה? האם יש מסר מסויים בצורת הכתיבה במדרש זה.

ב. בדרך הדרוש יתכן אולי לפרש שכוונת חז"ל היא ללמד אותנו שהמדובר כאן אינו כמות מסויימת של תורה אלא איכות מסויימת של תורה - ואפרש שיחתי. בגמ' במס' חגיגה (ט, ב) למדנו: "א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלקים היינו רשע היינו אשר לא עבדו א"ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד א"ל ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו א"ל צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי".

חכמינו הרעיפו רמזים רבים לבאר את דברי הגמ'. הכלי יקר בפרשת ואתחנן על הכתוב "פן תשכח את הדברים" כתב "כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח תמצא מספר מאה ואחד ביניהם והרוצה לבטל השכחה יחזור על לימודו מאה ואחד פעמים ובהם יפחות מן המספר שכח מספר מאה ואחד וישאר מן שכח מלת זכר, על כן מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון לא ישכח עוד". ועוד כהנה וכהנה רמזים נפלאים להבנת הדבר. אלא שאי ההבנה בדברי חז"ל אלו עדיין מהדהד באוזנינו. וכפי שתמה בעל המכתב מאליהו (בח"ג ריש פרק ערכי המעשים והמדרגות) "שכר מצוה הרי הוא המדרגה הרוחנית שקונה האדם על ידי עשיית המצוה וכיצד יתכן שבין מאה למאה ואחת פעם יהיה ההבדל ברוחניות בכפליים?" ואף לאחר שמשיב ומבאר, ממשיך בעל המכתב מאליהו להקשות בשם אביו "עדיין צריך הדבר עיון כיצד נוכל להשוות את ההבדל שבין צדיק לרשע – מן הקצה אל הקצה – להבדל הקטן (באופן יחסי) שבין לימוד מאה פעם לבין לימוד מאה ואחת פעם של שני צדיקים גמורים? וכיצד קוראים לצדיק גמור שלמד רק מאה פעמים "לא עבדו"? וראה שם באריכות את דבריו המסולאים בפז.

ג. אך נראה בעליל שחז"ל, ברוחב דעתם ובעומק בינתם הראו שאותה פעם נוספת של לימוד מצליחה לפעול דבר באישיותו של האדם שאין המאה הפעמים הקודמות משיגות. והיא הפיכתו של האדם לעובד אלקים. בפעם זו הפגין את הכנעתו כעובד אלקים ביחס ללימוד תורתו. לא עוד לומד גרידא. מעתה הינו עובד בלימוד. יישותו נהפכת למשועבדת לתורה. שעבוד זה הינו השיא של חירות כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורת ה', אך שעבוד חיובי זה מעלהו מדרגה לחברתה. ושמא הדבר כן בגלל נכונותו המתגלה לאור להקדיש עצמו ל"פעם נוספת". בדומה לכך כתב האדמו"ר הזקן[1] בתניא בפרק ט"ו "משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלקים מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' וכו'". (ועיין בדברים הדומים להפליא בשם משמואל לפרשת וישלח, תרע"ג).

ד. באותו לילה ברח דוד ונמלט אל ספסלי בית המדרש של שמואל הנביא. חז"ל הדגישו בדיוק רב ששמואל למדו "מה שאין תלמיד ותיק לומר במאה שנה". קרי, שמואל לימדו את המעלה המיוחדת הטמונה בלימוד של מאה ואחת. כי מי שלומד במספר מאה, גם הוא נחשב לתלמיד ותיק, אך מעלה יתירה ניתנה למה שאין תלמיד ותיק מספיק במאה שנה, והוא הלימוד של מאה ואחת. שמואל הנביא הפכו לדוד המלך לעובד אלקים בן לילה - כי הקנה לו את הסוד הנפלא שבמאה ואחת פעמים.

ה. ונוסיף עוד. הרמב"ם בפ"ג מהל' תלמוד תורה ה"א פסק (ע"פ דברי ר' יוחנן במס' יומא עב, ב) "בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדו. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב כל מי שרוצה יבא ויטול שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ושורו הא למדת שכתר תורה גדול משניהם". בהי"ג שבהמשך הפרק מאריך הרמב"ם להורות את הדרך להשגת כתר התורה וז"ל "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח וכו'".

ו. דוד המלך לא הסתפק בנחלת כתרה של מלכות. דוד המלך רצה ליטול אף את כתרה של תורה. דוד ידע שאת המלכות יקבל מפאת היותו מזרע יהודה, אך את כתר התורה היה צריך לקנות בזיעת אפו, בעמל וביגיעה. באותו לילה, שמואל הנביא לימדו, תשקיע, תעמול ותתייגע, אך לכתר תורה תזכה בשעות הלילה. לפעמים תלמידים ותיקים לומדים . . לומדים היטב בעמל, ואעפ"כ אינם זוכים לכתר תורה הנחשק כ"כ. על אף היותו מלך, היה מוכן דוד המלך להקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו בחכמה – כמסופר בגמ' מגילה דף י"א בכדי ללמוד עוד ועוד . . בכדי לזכות בכתר התורה הגדול והחשוב אף מכתר המלכות שענד כבר את ראשו. באותו הלילה שברח משאול, בא אל שמואל ולמד שברגעים של לילה אפל וחשוך ניתן לזכות באור הגדול, והוא כתר תורה.

ז. דוד המלך המשיך לזכות מחדש בכתר התורה בהנהגתו הלילית, כמסופר במס' ברכות דף ג': "דאמר רב אחא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר וכו'". בגמ' שלפני זה בשם רב אשי שעד חצות לילה היה עסוק בתורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. הגר"י שטייף בספרו חדשים גם ישנים קובע שאין בכך כל סתירה ושמדברי הגמ' ישנה ראיה שאמירת תהלים של דוד נחשבת כעוסק בנגעים ואהלות, וכבקשתו מאת ה'.

בירושלמי במס' ברכות פ"א ה"א (ה, ב) מובא אף יותר "ומה הוה דוד עושה ר' פינחס בשם ר' אלעזר ב"ר מנחם היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה ומה היו חבירי תורה אומרים ומה אם דוד המלך עוסק בתורה אנו עאכ"ו". וראה זה פלא, שדברים אלו הובאו גם במדרש רבה לאיכה (פ"ב סכ"ב) על הפסוק קומי רוני בלילה, שהוא הפסוק שהרמב"ם הביא כמקור להא דזוכים בכתר תורה דוקא בלילה.

ושמא אפשר לבאר עפ"ז את דברי המדרש תנחומא בפרשת צו אות ח' שהקב"ה בחר את דוד "אבל לא קרבו שנאמר ויבחר בדוד עבדו והוא קרב את עצמו שנאמר חבר אני לכל אשר יראוך". דוד המלך זכה בבחירת ה' בכתר מלכות, אך בכדי ליטול כתר תורה צריך היה לקרב את עצמו ע"י עמל ויגיעה, ובלילה דוקא. ושמא זהו הסוד שבסמיכות הפסוקים שם בתהילים פרק קי"ט פסוקים ס"ב – ס"ג. "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, חבר אני לכל אשר יראוך ולשמרי פקודיך". היינו לומר, שבגלל שאני קם בחצות לילה ללמוד תורה, ממילא אני זוכה בכתר תורה, וחבר אני לכל אשר יראוך.

ח. "ודוד ברח וימלט". ה"בריחה היא מפני יראה או מפני סכנה עתידה" – כך לשון המלבי"ם בספר הכרמל (ערך ברח, נס). ועל אף שכתב שהסכנה המובילה לידי בריחה אינה כל כך כמו הסכנה העומדת לפני "הנס" –אעפ"כ הבורח, בורח מפני הסכנה. אלא שבערך "מלט" כתב המלבי"ם "הימלטות מציינת הצלה גמורה שנמלט ונשאר במקום בטוח שם לא כדרך הנָס ממקום למקום ואינו בטוח לגמרי". אם כנים דבריו, עומדים אנו בפני מה שנראה כסתירה מיניה וביה. דוד ברח מפני הסכנה, אך נמלט אל מקום בטוח שהיוותה הצלה גמורה. היתכן?

אמנם כן, דוד המלך ברח מפאת הסכנה שניצבה לפניו. שאול המלך רצה להורגו, אך לאן ילך בכדי להרגיש שיש לו הצלה – הצלה גמורה כדברי המלבי"ם? עד היכן יברח וירגיש שהוא נמלט אל מקום מבטחים – מקלט שבו אין הסכנה מרחפת על ראשו? אל בית המדרש ילך. הוא ינצל את שעות הלילה לזכות בכתר תורה. יודע הוא כי תורה זו תצילהו וכמאמר רבותינו במס' סוטה דף כ"א עה"פ כי נר מצוה ותורה אור שהמצוה מגינה ומצילה אך ורק כשעוסק בה; אך התורה מגינה ומצילה אף בשעה שאינו עוסק בה, ומשום כן חייב הוא בשעת סכנה זו לצבור בר, להפנים ולהחדיר כמה שיותר תורה – באיכות, כי תורה זו תגן מפני הצדים את נפשו.

הגר"ח מוואלזין בנפש החיים שער ד' פרק ל' מאריך בביאור היסוד שהמצוה, על אף גודלה, חשיבותה וקדושתה "עם כל זה אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצוות לגודל עוצם קדושת ואור התוה"ק אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי וכו' – אם תרצו – כתר תורה יונח על ראשו!

אותו הלילה התחיל בבריחה אך הסתיים בהמלטות. דוד ברח מהרודפים אחריו, אך נמלט אל שמואל הנביא ותורתו, קנה דוד באותו לילה את המרכיבים להשגת הדרגה הרמה של עובד אלקים. הוא למד את הדרך בה יזכה לכתר תורה – בלילה ועל כולנה הבין שפעולה זו היא שיא ההימלטות כי ככל שאוגר בתוכו – בתוכיות נשמתו – תורה, אזי בחינת הצלה גמורה היא נחלתו תמיד.


[1]) העירני לכך הרב מנחם מענדל גרייזמן שליט"א –שליח כ"ק אדמו"ר בצפון-מערב, ארקענסא.