E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

יו"ד שבט – ש"פ בשלח - תשע"ב
הלכה ומנהג
בענין נשים בתלמוד תורה במשנת רבותינו נבג"מ זי"ע
הרב חיים ראפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר ורב – לונדון, אנגליה לא ילמד אדם את בתו תורה: הדין ומקורו

א)כתב הרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"א הי"ג – והו"ד להלכה בטושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ו [ועד"ז בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הל' תלמוד תורה פ"א סי"ד]: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר . . ואע"פ שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם[1] את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד והן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים (סוטה פ"ג מ"ד), כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה[2], ואם למדה אינו כמלמדה תפלות"[3].

ומקורו מהא דתנן (סוטה כ, א): "אם יש לה זכות היתה תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים. מכאן אומר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה (כאילו) לומדה תפלות". ובגמרא שם (כא, ב): "רבי אליעזר אומר, כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות סלקא דעתך, אלא אימא כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו, מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח, יב) 'אני חכמה שכנתי ערמה', כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית".

ובירושלמי שם פ"ג ה"א (הו"ד בקיצור בתוד"ה בן עזאי – סוטה שם) איתא: "מטורנה שאלה את רבי לעזר, מפני מה חט אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות. אמר לה, אין חכמתה של אשה אלא בפילכה דכתיב (שמות לה, כה) וכל אשה חכמת לב בידי' טוו[4]. אמר לו הורקנוס בנו, בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר לי', ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".

ומה שלא הביא הרמב"ם לפס"ד מאמר רבי אליעזר "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" נראה פשוט דהוא משום דס"ל כמ"ש המאירי (עמ"ס סוטה שם) ש"בתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", ועל כן לא הביאו הרמב"ם בספרו 'הלכות הלכות', כי פשוט שלא נידונו ח"ו ד"ת בשריפה כדי שלא ימסרו לנשים, ואם אין מצותם בשריפה, הרי אדרבה, קיי"ל (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ח) ד"כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם".

גם תורה שבכתב בכלל הדין

ב. והנה מדברי הרמב"ם מפורש יוצא שגם תורה שבכתב לא ילמד אדם את בתו, אלא ש"אם למדה אינו כמלמדה תפלות".

וכ"מ ממ"ש בשו"ע אדה"ז (הל' ת"ת שם) שכתב בזה"ל: "ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, ואם מלמדה תורה שבעל פה הרי זה כאילו מלמדה תפלות מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית". ומדקדוק לשונו, שלגבי גוף הדין "שלא ילמד אדם את בתו תורה" לא פירש דהיינו דוקא בתורה שבעל פה ואילו לגבי זה שהוא "כאילו מלמדה תפלות" כתב בפירוש דהיינו כש"מלמדה תורה שבעל פה", מבואר שגם תורה שבכתב בכלל האיסור.

והוזקקתי להדגיש דבר זה מפני מה שראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' ג אות ה) שהציע בתור "דבר פלא" זה שבשו"ע רבינו "אינו מזכיר כלל מדבר איסור לכתחילה שיש בלימוד לנשים תורה שבכתב", וע"כ כתב בדרך אפשר שאדמו"ר הזקן "סבר להכריע להלכה דבתורה שבכתב אין בכלל כל איסור", וכדמשמע מלשון הברייתא (נדרים לה, ב) "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא" ודלא כמ"ש הרמב"ם והטושו"ע.

אבל לפי מה שנתבאר מתוך דקדוק לשון אדמו"ר הזקן נראה ברור שלא נתכוון לחלוק על פסקם הברור של הרמב"ם והטושו"ע, ודין הלימוד בתושב"כ נכלל במ"ש בתחלת דבריו "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה"[5].

לפי שיטת אדה"ז גם לימוד 'פשוטי הדברים' בתשוב"כ (וגם 'לפי שעה') בכלל הדין

ג. בב"ח (יו"ד שם) חידש ב"ח דאע"פ שגם "תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה" מ"מ לא אסרו כי אם "לימוד דרך קבע", אבל "שמיעה גרידא לפי שעה מצוה . . כדי שידעו לקיים המצות" – "מצוה היא". ועד"ז כתב הט"ז (שם סק"ד) ש"פשוטי הדברים" של תורה שבכתב "באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה".

ושניהם לא למדו אלא מהקהל ש"מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת" (רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"א), ואיתא בירושלמי (חגיגה פ"א ה"א) "האנשים באין ללמד והנשים לשמוע", ולכאורה היאך היו הנשים באות לשמוע תושב"כ לפי דעת רבי אליעזר שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, אלא ע"כ שבכה"ג שאינה שומעת אלא "לפי שעה" (לדעת הב"ח) או "פשוטי הדברים" (לדעת הט"ז) לית לן בה.

והנה בשו"ע אדמו"ר הזקן (הל' תלמוד תורה שם) הרי לא הזכיר שום חילוק בין תושב"כ לתושבע"פ כי אם לגבי זה שהוא כמלמדה תפלות (וכנ"ל ס"ב), ומסתימת דבריו "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה" שבזה כלל גם תושב"כ וגם תושבע"פ כנ"ל, משמע שאין להן ללמוד גם תורה שבכתב אפילו באקראי ואפילו שלא ב"דרך התחכמות והבנה".

[ויעויין בספר לחם יהודה (להרב יהודה עייאש) על הרמב"ם (הל' ת"ת שם) שיצא לבאר החילוק בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב שרק על תושבע"פ אמרו שהמלמדה כאילו מלמדה תפלות, ופירש דתפלות "לא שייך אלא בתורה שבע"פ דיש בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים אבל לא בתורה שבכתב דהוא קריאת הפסוקים והנקודות הטעמים בלי שום הבנה דאין בזה חשש דיוציאו דברי תורה לדברי הבאי ומ"מ מסתברא לי' לרבינו דלכתחילה לא ילמוד דגזרינן תורה שבכתב אטו תורה שבע"פ". ומדבריו מבואר להדיא שגם "קריאת הפסוקים . . בלי שום הבנה" לא ילמד אדם לבתו לכתחילה, וא"כ נקוט מיהא פלגא בידך, דלא ס"ל כחילוקו של הט"ז, לחלק בין לימוד דרך התחכמות ללימוד פשטי הכתובים.

ובברייתא שהובאה במסכת כלה (פ"א, ג) הובא במחזור ויטרי (סי' תקכח) שנינו: "שאלו את רבי אליעזר, מהו לשתות מיד הכלה כל זמן שבעלה מיסב עמה. אמר להן, כל השותה מיד כלה כאילו שותה בזונה. אמרו לו, והלא כל בנות תלמידים חכמים יש בהן דרך ארץ. אמר להן, חס ושלום, כל מי שאין התורה עובר על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז רבי אלעזר בן עזרי' בשלש מאות שופרות, כל המקבל כוס מיד כלה ושותהו אין לו חלק לעולם הבא". ובפירוש כסא רחמים (להחיד"א) הקשה למה החליט רבי אליעזר ש"אין התורה עובר על פיו" כלל, הלא בתושב"כ קיי"ל דאינה כמלמדה תפלות. ותירץ עפמ"ש הרמב"ם "דלכתחילה אפילו תושב"כ לא ילמדנה ואם כן אין התורה עוברת על פי' מקרי". ולפי דבריו אולי י"ל שברייתא זו מהוה גם היא מקור לשיטת הרמב"ם ש"תורה שבכתב לא ילמד אותה". ולפי דרכו אף אנו למדים שגם פשוטי המקראות וכו' לא ילמדה, דאלה"כ הדרא קושיית החיד"א לדוכתה, למה הכליל רבי אליעזר ואמר שאין התורה עוברת על פיה של אשה כלל. ודו"ק].

ואין להקשות על אדמו"ר הזקן ממצות הקהל שממנה הביאו הב"ח והט"ז ראי' לשיטתם, שהרי "עיקר האיסור של לימוד תורה לנשים הן תורה שבכתב והן בע"פ אינו מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאסרו", ושפיר י"ל ש"התורה אמרה שיבואו גם הנשים למצות הקהל כדי שילמדו..עכ"פ תורה שבכתב" (לשון הסדר משנה על הרמב"ם שם)[6].

לימוד הלכות הצריכות

ד. לכלל זה שיש למנוע נשים מלימוד התורה ישנו יוצא מן הכלל, והוא לימוד הלכות הצריכות להן, וכמ"ש בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם: "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן[7] כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם, וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים".

ובכמה מקומות כתב רבינו זי"ע שב'הלכות הצריכות' נכלל "לימוד פנימיות התורה בתורת החסידות שבה נתבארו הענינים דאמונת ה' ויחודו אהבתו ויראתו וכו', ובלשון הכתוב (דברי הימים-א כח, ט) 'דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם' - שלימוד זה נוגע לקיום ה'ששה מצוות שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו' (אגרת המחבר שבריש ספר החינוך – בסופה) שגם הנשים חייבות בהן כמו האנשים"[8].

יוצאות מכלל האיסור

ה. ולדעת הפרישה ישנו עוד יוצא מן הכלל, והוא בנידון אשה שהראה בעצמה שאינה מוציאה דברי תורה לדברי הבאי. וז"ל הפרישה על דברי הטור שם ("מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד") סקט"ו: "אבל אם למדה לעצמה אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל ש'יש לה שכר', ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דברי' לדברי הבאי, כי הוא אינו יודע מה שבלבה, וק"ל"[9].

ועפ"ז הסבירו איך היו כו"כ נשים צדקניות במשך הדורות שנראה בעליל שהיו הוגים בתורה שבכתב ושבעל פה (ולא רק ב"הלכות הצריכות להן"), והלא קיי"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, אלא ע"כ דשאני נשים אלו שיצאו מן הכלל, ובכה"ג אין איסור בדבר, ואדרבה יש להן שכר[10].

מחלוקת רש"י והרמב"ם בטעם הדין ושיטת אדמו"ר הזקן בזה

ו.בטעם הדין שלא ילמד אדם את בתו תורה, מצינו לכאורה שתי שיטות:

שיטת רש"י והרע"ב: הנה בגמרא איתא "כל המלמד את בתו תורה . . כאילו למדה תיפלות", ופירש רש"י שם: "כאילו [למדה תפלות] שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דברי' בהצנע". ובפי' הרע"ב על המשנה שם: "כאילו מלמדה תפלות חיבור משכב אנשים, שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דברי' בהצנע". וכן משמע מהמשך לשון המשנה "רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות"[11], ומהמשך דברי הגמרא שם "מאי טעמא דרבי אליעזר . . כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית". [ויעויין גם פסחים צא, סע"א: "אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים . . נשים ועבדים משום תפלות, קטנים ועבדים משום פריצותא", ופירש רש"י "תפלות עבירה". ובערוך השולחן יו"ד שם סי"ט "מלמדה תפלות כלומר דבר עבירה"].

שיטת הרמב"ם: הרמב"ם כתב ש"רוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד", ועל כן "הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן".

והנה הלשון "דברי הבאי" בספר היד לפעמים פירושו גוזמא, וכמו בהל' שבועות (פ"ג ה"ה) "שבועת הבאי", ובהל' נדרים (פ"ד ה"א) "נדרי הבאי", ובהל' נזירות (פ"ב ה"א) "הנודר . . דרך הבאי". ולפעמים נראה שביטוי זה קשור לעניני תאוה וערוה וכמו ברמב"ם הל' דעות (פ"ה ה"ד): "ולא ינבל את פיו בדברי הבאי"; ובהל' איסורי ביאה (פכ"א הי"ט) "יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה"; עוד שם (הכ"ד): "שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת".

אבל בנידון דידן נראה שפירושו "דברי הבל", והוא ע"ד הלשון "הבאי" בהל' דעות (פ"ז ה"ז) ע"ד "דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי"; ובהל' תשובה (פ"ח ה"ו): "כל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם"; ובהל' שחיטה (פ"ב הי"ד): "מדברי הבאי שאומרין הגוים"; וברמב"ם הל' טומאת צרעת (פט"ז ה"י): "מרבין בדברי הבאי".

ועפ"ז פירוש דברי הרמב"ם בהל' ת"ת הוא, שמפני עניות דעתן של הנשים אינן קולטות הכוונה האמיתית בדברי תורה, ובמקום להבין דברי חכמה ואמת הרי הן מוציאות דברים שאינם נכונים – עניני הבל ושטות.

וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה עמ"ס סוטה שם: "ואמרו למדה תפלות, ענינו כאלו למדה תפלות והוא השוא ודברי ההבל", היינו שפירש לשון רבי אליעזר "מלמדה תיפלות" כאילו אמר 'מלמדה הבל' וע"ד הלשון "בכי' של תפלות" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. איכה רבה פ"א, כג); "קרע של תפלות" (הוריות יב, ב; ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח); "דברים של תפלות" (במדב"ר פ"ד, כ). ועוד.

ויעויין בספר החינוך (מצוה תיט) שהביא דברי הרמב"ם בטעם הדין שלא ילמד לבתו תורה ["צוו חכמים שלא ילמד אדם לבתו תורה" והוסיף] "לפי שדעת הנשים קלה[12] [ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן]".

והנה הא דקיי"ל שנשים דעתן קלות מקורו הוא בדיני איסור יחוד, במס' קידושין פ, ע"ב. במשנה שם איתא: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים". ובגמרא שם: "מאי טעמא, תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן". ופירש רש"י דלכך אסור לאדם להתייחד "עם שתי נשים, מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה", משא"כ באשה עם שני אנשים "שהאחד בוש מחבירו".

ולפי זה הי' אפשר לומר דאינו ענין אלא לפיתוי, שנשים נוחות יותר להתפתות מאנשים[13], אבל לפי דברי החינוך נמצינו למדים דזה שאמרו חז"ל נשים דעתן קלות מורה גם על חולשת שכלם.

ואת"ל שגם הרמב"ם נתכוון לומר כדברי החינוך, דהך דינא דלא ילמד אדם את בתו תורה מישך שייכא להא דנשים דעתן קלות, יש להעיר ממ"ש הרמב"ם בהל' שבת (פ"ב ה"ג) לענין חילול שבת לצורך פיקו"נ, ש"כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים" (ומקורו מסוגיא דיומא פד, ב לפי גירסת הרי"ף שם), ופירש הרמב"ם הטעם שאין מחללין שבת ע"י נשים דהוא "כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם", והיינו כמבואר בכסף משנה שם בסוף דבריו, דהוא משום ש"נשים דדעתן קלה"[14].

[ולכללות דברי הרמב"ם ע"ד "עניות דעתן של הנשים" יש להעיר מכמה מקומות בספר משנה תורה ובשאר ספרי הרמב"ם, בהם כתב עד"ז וכיו"ב, ואלו הם:

בספר משנה תורה: (א) הל' ע"ז פ"א ה"ב: "כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ . . ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן"; (ב) שם פי"א הט"ז: "כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל"; [ובענין זה כתב גם (ג) בספהמ"צ מל"ת לב: "ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו איפשר שיהי'. והבן זה"]; (ד) הל' תשובה פ"י ה"א: "אין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה"; (ה) שם ה"ה: "כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן".

בפירוש המשנה: (א) בהקדמה: "שהלימוד לרבים לא יתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלימות ידעו ענין אותם המשלים"; (ב) עמ"ס ע"ז פ"ב מ"ה: "הי' מנהגם כאשר אסרו דבר בגזירה אין מודיעים סיבת אותה הגזירה במשך שנה, עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ויתפשט אצל הנשים וההמון, ואז יודיעו הטעם".

במורה נבוכים: (א) ח"א פל"ג: "וזאת היא הסבה בדברה התורה בלשון בני אדם, כמו שביארנו להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם". (ב) שם פל"ד: "ואיך איפשר עם זה להכניס אדם באלו העניינים המון העם טף ונשים"; (ג) שם פל"ה: "אמנם הרחקת ההגשמה . . . הוא ענין שראוי לבארו לכל אדם כפי מה שהוא, למסרו בקבלה לקטנים ולנשים ולסכלים ולחסרי השכל, כמו שימסר להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושלא יעבוד זולתו"; (ד) פל"ז: "והרבה מאלו ההבלים והשגעונות, ולא נמצאם כלל שיתנו בפעולתם אלא נשים"; (ה) "ידוע מהירות האמין הנשים לכל דבר וחולשת שכלם בכלל"[15].

באגרות הרמב"ם[16]: (א) אגרת השמד קרוב לתחלתו: "סדר בו דברים נפסדים שאפילו הנשים חסרות המוח לא היו מסדרות ככה"; (ב) אגרת תחיית המתים עמוד שמא: "הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מן הבהמות וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות ודמיונות נפסדים כנערים וכנשים"; (ג) שם עמוד שמה: "ואין ראוי שיחלוק האדם על הפנינים האלו שיש עליהם ראיות שכליות בפשוטי דרשות שראוי לאמרם באזני הנשים בבית האבל"; (ד) שם עמוד שנא: "וידוע אצל כל אדם שאין המבוקש מן החכמים סיפור הדרשות והמעשיות הן הנפלאות בלשונם כמו שידרשום הנשים קצתן לקצתן בבית האבל, אבל המבוקש מהם לפרשם ולבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו"[17]].

ומלשון אדמו"ר הזקן הנ"ל נראה שרצה להביא את דברי הרמב"ם ודברי רש"י לעמק השווה, כי מסדר דבריו מבואר דמ"ש הרמב"ם "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת וכו'" הוא הטעם לזה שלא ילמד אדם את בתו תורה בכלל (כולל תושב"כ), ומ"ש רש"י "שמתוכה היא מבינה ערמומית" הוא הטעם לזה שבמלמדה תושבע"פ הרי הוא "כאילו מלמדה תפלות" (ודלא כדמשמע לכאורה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל).

שיטת החפץ חיים ודעימי' ושיטת כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע

ז. והנה בספר ליקוטי הלכות להחפץ חיים עמ"ס סוטה כא, ב כתב (בהערה), וז"ל: נראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד הי' דר במקום אבותיו, וקבלת האבות הי' חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב (דברים לב, ז) 'שאל אביך ויגדך', בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה של אבותי' הישרים, אבל כעת בעו"ה קבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל. ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניו אמונתינו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ה'. עכ"ל החפץ חיים שם.

ובמקום אחר כתב החפץ חיים: "וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה, אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה, ואין כאן המקום לבאר באריכות, כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים הי' לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בס' צאינה וראינה בכל שבת קודש, משא"כ בעוה"ר בדורותינו אלה, וע"כ בכל עוז רוחנו ונפשנו עלינו להשתדל להרבות בתי ספר כאלו ולהציל כל מה שיש בידינו ואפשרותינו להציל"[18].

ושיטת רבינו זי"ע מפורשת גם היא בכמה מקומות, ומהם בשיחת ש"פ אמור ה'תש"נ (ספר השיחות תש"נ ח"ב עמוד 457)"שבדורות האחרונים ניתוסף גם בנוגע לכל נשי ובנות ישראל . . גם בנוגע ללימוד תושבע"פ (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן) - שכיון שבלאה"כ לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם 'נכנס בהן ערמומית', הרי, לא זו בלבד שמותר ללמוד תושבע"פ אלא יתירה מזה ע"פ טעם הלכה זו עצמה צריך ללמדן תושבע"פ לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן אלא גם לימוד טעמי ההלכות ועד לשקו"ט שבתורה, שמטבע האדם (איש או אשה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה, שעי"ז תהי' אצלן התפתחות החושים והכשרונות ('ערמומית') ברוח תורתנו הקדושה. ומעשה רב - בהסכמת גדולי ישראל - שבמוסדות חינוך דבנות לומדים (נוסף על ההלכות הצריכות להן) גם עוד עניני תורה, כנ"ל, וטוב ונכון שיוסיפו בזה כהנה וכהנה"[19].

ליתר ביאור: נראה מבואר מדברי רבינו הנ"ל (ובכמה מקומות) שאין 'סגולה' מיוחדת בלימוד התורה דוקא שעל ידה נכנס לאדם ערמומיות, אלא הוא מטבע כל חכמה, גם חכמות חיצוניות להבדיל, ובלשון הכתוב והגמרא (הנ"ל ס"א) "אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית", ואם כן, בכה"ג שכבר קנתה האשה ערמומיות על ידי לימודים והרפתקאות אחרים, שוב אין ענין למנעה מתלמוד תורה דוקא. ואדרבה, כי לאשה שכבר קנתה ערמומיות אכן ישנה סגולה מיוחדת בתלמוד תורה וה"ה בבחי' תבלין לתקן את התבשיל, והמאור שבה מחזירה למוטב.

קושיית כמה פוסקים על החפץ חיים ועד"ז על שיטת רבינו

ח. בשו"ת דברי יציב [להגה"צ מקלויזענבערג זצ"ל], חלק יו"ד (סי' קלט אות א), הקשה על דברי החפץ חיים הנ"ל וכתב: "תמה אני ולא אדע דמי הוא זה, יהי' מי שיהי', אף אם גובה ארזים גבהו ושיאו עד לשמים יעלה, שיכול לסטות בכלשהו מפסק ברור בש"ס . . ובשו"ע . . ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, ואיך אפשר לעשות ח"ו מתיפלות גדר לאמונה קדושה ופרישות", ע"ש שהאריך בזה, והסיק "שאין לזוז מפסק הברור בשו"ע שלא ללמדם, ורק כדי שידעו את המעשה אשר יעשון ההכרח ללמדם דינים במצוות דידהו . . וח"ו לפרוץ ולסטות מפסק הברור בש"ס ובשו"ע שאסור ללמדם תורה".

עוד כתב בשו"ת דברי יציב (שם סימן קמ), דאף ש"אין החפץ חיים זקוק לאפטרופוס על גדלותו וקדושתו", מ"מ "תורה הוא ואמת כתיב בה, והאמת ניתן לכל לומר דעתו באמת, ודעת רבותינו ואבותינו הק' שלא רצו לזוז סטי' קלה ממה שמוסכם להלכה בשו"ע בהנ"ל לאיסור . . ואם נאמר נשתנו הדורות יבואו ח"ו תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוה"ר ויאמרו גם על דין אחר בשו"ע שנשתנו הזמנים, ולזה אמרו (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם, חכמים דייקא דלחכמי המשנה דיבר התנא, שמא וכו' הבאים אחריכם".

גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) האריך בענין נשים בתלמוד תורה וכתב: "בתורה שבע"פ גם השמיעה דרך פשוטי הענינים אסורה בנשים, ולאו דוקא כשלומדים מספר, מלבד אם הוא נוגע לידיעת ההלכות הנחוצות גם לנשים, אבל תורה שבכתב השמיעה בקריאה דרך פשוטן של דברים מותרות להם", ועל כן "אין לנו היתר ללמוד עם הבנות תנ"ך עם המפרשים העמוקים כמו הרמב"ן ואבן עזרא וכדומה, וגם פירוש רש"י עה"ת הלא מלא וגדוש דרשות חז"ל תורה שבע"פ שחז"ל ריחקו אותם מזה אלא פשוטן של הענינים עם מוסרי חז"ל ודרשתם ומדרשים שהם נוגעים ליראת שמים מוסר צניעות או הלכות פסוקות להם", וכלפי אלו שטוענים שבזמנינו נשתנו העתים וכו' כתב: "התורה היא נצחית, ואם אמרו כמלמדם תפלות, כן הוא בכל הדורות וגם אם מתירים זה משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' כי לולא זה היו הבנות עוסקות בגרוע ממנו מכל מקום מאן מפיס וגם מי עמד במנין על זה, פשוט שהריעותא של כאלו מלמדם תפלות תצמח בין מוקדם בין מאוחר, וד"ת וגזירתם לא ישתנה לעולם".

וכ"כ בספר ויואל משה (להאדמו"ר מסטמר זצ"ל, מאמר 'לשון הקודש', סוף אות מד), "דמה שאסרו חכמינו ז"ל בהחלט הוא כן בכל הדורות כי אין לנו רק התורה הזאת שהכריעו הראשונים מדברי הש"ס בכל ההלכות והן קבועות וקיימות לעד ולעולמי עולים ואפילו אלי' אין בכחו לבטל מדבריהם ז"ל אפילו זיז כלשהו".

ובהמשך דבריו (שם אות מח) כתב שמדברי הירושלמי הנ"ל "חזינן בזה שא"א להקל בשום אופן אף במימרא אחת ללמוד עמה מה שאסרו חכז"ל", כי "רבי אליעזר, מלבד מה שהפסיד הון רב לבנו עבור זה, עוד השיב בתשובה חריפה 'ישרפו דברי תורה', וכל זה עבור מימרא אחת שלא למסור לה וא"א להתחכם על דברי חכז"ל".

הנראה מבואר מדבריהם דס"ל שחז"ל גזרו באיסור מדבריהם שאסור ללמד תורה לנשים, וכיון שזהו דבר שנאסר (במנין?) אי אפשר לבטל גזירת חז"ל גם אם אין טעם האיסור שייך בזמנינו או שמטעם אחר נראה מוכרח שבדורותינו ילמדו נשי ובנות ישראל תורה[20].

ולכאורה צ"ע איך נמלטו רוב גדולי ישראל שהתירו ללמד תורה שבעל פה לבנות ישראל מחומר קושיא זו? וכבר האריכו בזה ובכיו"ב כמה פוסקים וכמה מחברים בכמה דרכים וכמה אופנים, לא עת האסף פה.

תירוץ לקושייתם

ט.אבל נ"ל לומר בזה באו"א, דעד כאן לא אמרו ש"צריך מנין אחר להתירו" כי אם ב"דבר שנאסר במנין" אבל דבר שמעולם לא נאסר, אע"פ שאמרוהו חכמים בדרך הדרכה ובגדר 'עצה טובה קמ"ל', שפיר יתכן שאם ברבות הזמן יסכימו גדולי ישראל שנשתנו העתים או הטבעים וכיו"ב, תשתנה ההוראה בהתאם לזה. ונראה שכן הוא בנידון דידן שמעולם לא אסרו חז"ל ללמד את בתו תורה, אלא שייעצו והדריכו ודברו לפי ההוה בזמניהם ובדורות כיוצא בהם, "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן", וע"כ אף שאשה שלמדה תורה מקבלת שכר על זה, אין ללמדן תורה כי יצא שכרן בהפסדן.

והיסוד לזה הוא, שלשון הרמב"ם והפוסקים שהעתיקו את דבריו הוא "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה", ומצינו בכמה מקומות בספרו משנה תורה שנקט הרמב"ם הלשון "צוו" או "מצות" ביחס לחכמים (או נביאים) וכיו"ב, ופירושו 'הזהירו חכמים' או 'עצת חכמים', ובכמה מהם (עכ"פ)נראה מהתוכן או ממ"ש נושאי כליו או הפוסקים שלאחריו, שאין הכוונה שגזרו איסור או תקנו חיוב על מעשה מסויים, אלא שהזהירו אותנו בדרך כלל להשמר מהנהגה או ממדה מסויימת והדריכו ועוררו אותנו באופן כללי לאחוז בהנהגה או בדעה זו. ובכמה מקומות מאלו נראה ברור שאין הכוונה לחיוב ממש או לאיסור ממש (אפילו באופן כללי), כי אם להורות לנו את הדרך הישרה והנאותה ע"פ דרך המוסר וכיו"ב.

וזוהי כוונת רבינו במ"ש שגדולי ישראל הכריעו "שבדורות האחרונים. . כיון שבלאה"כ לומדות הנשים והבנות לימודים שונים שעל ידם 'נכנס בהן ערמומית', הרי, לא זו בלבד שמותר ללמוד תושבע"פ אלא יתירה מזה ע"פ טעם הלכה זו עצמה צריך ללמדן תושבע"פ וכו' שעי"ז תהי' אצלן התפתחות החושים והכשרונות ברוח תורתנו הקדושה", דכיון שאין כאן גזירת חז"ל שהיא בגדר חק ולא יעבור, שפיר שקלו גדולי הדורות את הדברים במאזני צדק, ולפי המצב ותהלוכות הנשים בדורותינו החליטו שעדיף שילמדו הנשים תושבע"פ משלא ילמדו, כי יצא הפסדן בשכרן, ויתירה מזו – שלא יהי' הפסד כלל.

יו"ד. והנני לציין לכמה מקומות כהנ"ל ברמב"ם שעל פיהם יסדתי את דברי:

(א)הל' יסודי התורה פ"ב הי"ב (ע"ד מעשה מרכבה): "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד"[21]; (ב) שם פ"ד ה"י (ע"ד מעשה בראשית): "כך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים"; (ג)שם פ"ט ה"ב (ע"ד תפקיד הנביא):"לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה" [בהלכה זו מפורש יוצא שאין "לצוות" אלא לשון זירוז, להזהיר ולעורר על מה שכבר נצטוו ולא לתקן או לגזור]; (ד) הל' דעות פ"א ה"ד: "צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד" [מקורו במס' סוטה ה, ע"ב ושם (לא) נאמר (בלשון של חיוב כי אם): "כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (נ, כג)ושם דרך אראנו בישע אלקים, אל תקרי ושם [שין שמאלית] אלא ושם [שין ימנית] דרך"]; (ה) שם פ"ב ה"ג: "צוו חכמים, מאד מאד הוי שפל רוח"; (ו)שם: "לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים"; (ז) שם ה"ד: "ועל זה צוו חכמים ואמרו (אבות פ"א מט"ז), כל המרבה דברים מביא חטא" [ובפירוש המשנה עמ"ס אבות שם בביאור חמשה חלקי הדיבור כתב "והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע, ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר"]; (ח) שם: "והוא שצוו חכמים ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה" [ובפיהמ"ש עמ"ס אבות שם "ראוי לו עם זה . . הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהי' הענין בהפך, והוא אומרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה"]; (ט) שם ה"ז: "וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל וכו'"; (יו"ד) הל' דעות פ"ג ה"א: "צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד ולא יהי' אוסר א"ע בשבועות ובנדרים"; (יא)שם: "ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה"; (יב) שם ה"ג: "ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים"; (יג) שם פ"ה ה"י: "צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון"; (יד) שם:"צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וכו'"; (טו) שם פ"ו ה"ב: "וכן צוו חכמים ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם"; (טז) הל' תלמוד תורה פ"א הי"ג: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה"; (יז) שם פ"ג ה"ח: "וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה"; (יח) שם פ"ג ה"י: "ועוד צוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן"; (יט) שם: "ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה כו'"; (כ) הל' תשובה פ"ז ה"ה: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה" [פירוש, הזהירו ועוררו על התשובה]; (כא) שם הי"ט: "וצוויים הרבה [פירוש: הזהרות רבות] צוו חכמים והזהירו על הדבר"; (כב) בסדר תפילות נוסח הקדיש: "ומצות חכמים הראשונים לענות אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו של אדם" [ובשבת קיט, ע"ב: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו"]; (כג) הל' אישות פ"ג הי"ט: "ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה" [וראה שו"ת מכתם לדוד אהע"ז סימן ה: "ודע דמדברי הפוסקים ז"ל נראה דהך דרב לאו איסורא ממש לגמרי קאמר אלא למצוה בעלמא . . ותדע עוד שגם הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' אישות דין י"ט כתב כן בהדיא, וז"ל ואע"פ שיש רשות . . אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה"[22]]; (כד) שם פי"ג הט"ו: "שכך צוו חכמים, הרחק משכן רע"; (כה) שם פי"ד ה"ד: "צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים" [ובהלכה שלפנ"ז כתב הרמב"ם: "נושא אדם כמה נשים אפילו מאה", ויעויין במגיד משנה שם (ה"ד) שהראה מקורו של הרמב"ם לזה שכתב שלא ישא יותר מד' נשים ביבמות מד, ע"א "עצה טובה קא משמע לן ארבע אין, טפי לא, כי היכי דנמטייה עונה בחדש"]; (כו) שם פט"ו הט"ז: "מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד"; (כז) שם הי"ח: "וכן צוו חכמים על האשה שתהי' צנועה בתוך ביתה וכו'" (כח) שם הי"ט: "וכן צוו חכמים שיהי' אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו"; (כט) שם ה"כ: "וכן צוו חכמים על האשה שתהי' מכבדת את בעלה ביותר מדאי כו'" (ל) שם פ"כ ה"א: "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו"; (לא) הל' סוטה פ"ד הי"ח: "מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן שנאמר (במדבר ה, יד) וקנא את אשתו, וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה" [ובשו"ת משיב דבר ח"ד סי"ז כתב: "הא דאמר רבי עקיבא חובה, לאו חובה ממש אלא מצוה וכדאיתא בחולין (קה, ע"א) מצוה לגבי רשות חובה קרי לה, והיינו דקרי לה בגמרא רוח טהרה, דמשמע דבר חסידות ויראת שמים יתירא, ואי איתא דהוי חובה ממש לא שייך לשון רוח טהרה וכדאיתא בנדה (יב, ב) ושאינו מקיים מצות חכמים צנוע הוא דלא מיקרי, הא רשע לא מיקרי . . דהא דר"ע אינו חובה ממש, אלא מצוה ורוח טהרה ולגבי רשות קרי לה חובה, משא"כ משקינא לה הוא חובה ממש, שהרי אסורה עליו, והיינו שכתב הרמב"ם הל' סוטה מצות חכמים היא על בני ישראל לקנא נשותיהן שנאמר וקנא את אשתו, ואתי כרבי עקיבא וקרי לה מצוה"]; (לב) הל' איסורי ביאה פ"ב הי"ד: "ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו והוא הדין לבת אחיו שנאמר (ישעי' נח, ז) ומבשרך לא תתעלם" [ועל דברי המשנה (נדרים פ"ח מ"ה) "היו מסרבין בו לשאת בת אחותו"כתב הרמב"ם בפיהמ"ש: "ואמרו בת אחותו . . שהיא מצוה וראוי לכל אדם להשתדל בכך", ע"ש. ובמורה נבוכים ח"ג פמ"ב:"והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהי' מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו"]; (לג) שם פכ"א הכ"ה: "מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן"; (לד) הל' ערכין וחרמין פ"ח הי"ב: "ויקיים מה שצוו נביאים (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך"; (לה) שם הי"ג: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו . . . ואין זו חסידות אלא שטות . . . אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהי' כמו שצוו נביאים (תהלים קיב, ה) מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם"; (לו) הל' מתנות עניים פ"י הי"ז: "צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באלו וכו'" [ובטור יורה דעה סימן רנא "ומצוה שיהיו בני ביתו עניים יתומים ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם מהרבות בעבדים ותחשב לו לצדקה" ובשו"ע שם ס"ו כתב המחבר בקיצור "יהיו עניים בני ביתך" וכתב הט"ז שם סק"ד, "פירוש שמוטב שיקח מהם להשתמש בהם משישתמש בעבדים" ובש"ך שם סק"י:"דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה"]; (לז) שם הי"ח: "וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" [וראה הל' שבת פ"ל ה"ז:"ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" ובקונטרס אחרון לשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סרמ"ב סק"ג כתב: "מוכח בהדיא ברמב"ם שכתב ואינו חייב להצר עצמו כו' עשה שבתך כו', משמע דעצה טובה היא ומדת חסידות היא זו . . . שאין צריך לבקש מתנות מאחרים . . . וזה ברור לפי דעת הרמב"ם"]; (לח) שם: "בכך צוו חכמים"; (לט) הל' שכנים פי"ד ה"ה: "שלא צוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות"[23]; (מ) הל' מלוה ולוה פ"א ה"ג: "וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך"; (מא) הל' נחלות פ"ו הי"ג: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" [ובספר פתחי חושן (להגרי"י בלויא, ירושלים תשנ"ו) פ"ד הערה ח כתב: "משמע שאינו מדין העברת נחלה, ואף לא ממדת חסידות, אלא מעין עצה טובה למנוע קנאה"]; (מב) הל' סנהדרין פ"ב הי"א: "אחד שהי' מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין. ואע"פ שהוא מותר, מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד". [ובכסף משנה שם פ"ה ה"ח "ואע"ג דתנן במס' אבות (פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי, התם עצה טובה קמ"ל" וציין למ"ש הרמב"ם עמ"ס אבות פ"ד מ"ח:"התורה מתירה לאיש שהוא מומחה לרבים לדון יחידי, כמו שבארנו בסנהדרין, אבל זה דבר תורה, והזהירו ממנו כאן על צד המוסר, לא על צד האיסור". ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קמב: "פשוט שלשון מצות חכמים אינו מצות חכמים ממש, דהא כתב ברישא הרי זה מותר לו לדון יחידי, משמע שהוא אף מדרבנן, דלא כתב ה"ז מותר מדאורייתא לדון יחידי, אבל מצות חכמים דלכן משמע שגם מדרבנן מותר מדינא, אבל מצות חכמים הוא על צד המוסר שיושיב עמו אחרים משאין דן יחידי אלא אחד . . שהוא שלא כפי דרך המוסר שאמרו חכמים"]; (מג) שם פ"ג ה"ט: "וצוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו"; (מד) שם פ"כ ה"ז: "כך צוו חכמים הוו מתונין בדין, וכן איוב הוא אומר (איוב כט, טו) וריב לא ידעתי אחקרהו"[24]; (מה)הלכות מלכים פ"י הי"ב: "אפילו הגוים צוו חכמים לבקר חוליהם וכו' מפני דרכי שלום, הרי נאמר (תהלים קמה, ט),טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר (משלי ג, יז),דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"[25].

ויש להאריך בכל הנ"ל כהנה וכהנה, אלא שכבר נתארכה היריעה, ותן לחכם ויחכם עוד.


[1]) יש אומרים שלא אמרו אלא שלא ילמד אדם את בתו תורה אבל בלימוד תורה לעצמה לית לן בה: ראה לדוגמא: (א) שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה: "ודווקא המלמד לבתו אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצוה ועושה שהיא מכוונת לטוב"; (ב) יפה ללב יו"ד סי' רמו אות יט:"איך כתב הרמב"ם אשה שלמדה תורה יש לה שכר אי איסורא קא עבדה. ואפשר דהאיסור הוא על אחרים שלא ילמדו אבל אם היא למדה מעצמה אפילו בתורה שבע"פ יש לה שכר". וראה מ"ש הפרישה (יו"ד שם – הו"ד לקמן בפנים) מ"ש בישוב קושיית היפה ללב. אבל ראה שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' ריא ש"אין בזה הבדל בין לומדת בעצמה או שמלמדים אותה דסו"ס עניות דעתן שכתב הרמב"ם לא ישתנה עי"ז דזה טבע האשה".

[2]) בפי' מעשה רוקח על הרמב"ם כתב:"אפשר דמשום גזרה אטו תורה שבע"פ גזרו לכתחלה בתורה שבכתב".

[3]) שקו"ט בדבר טעמו ומקורו של הרמב"ם – לחלק בין תושב"כ לתושבע"פ - יעויין במפרשי הרמב"ם (מקראי קודש, מעשה רוקח, לחם יהודה, משרת משה, סדר משנה) ובכמה מקומות בדברי האחרונים (שו"ת טוב עין להחיד"א סי' ד. שו"ת זקן אהרן ח"ב סי'ק סו ד"ה אמנם. ועוד).

[4]) ראה גם בבלי יומא סו, ע"ב.

[5]) ראה ציץ אליעזר שם שסיים: "אם לא שנדחק לומר דבראשית דברי הגרש"ז במ"ש צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה כלול כבר גם תורה שבכתב, אבל זה דוחק מאד . . כמובן". אבל לפי המבואר בפנים נראה ברור שזהו הפירוש האמיתי בדברי אדה"ז, ואין בו דוחק.

[6]) ראה גם מהר"ם שיק על מנין המצוות מצוה תכ אות ד ומצוה תריב.

[7]) אגור הל' תפלה אות ב, בשם ספר המצות, והוא בסמ"ק בהקדמה. ס' החסידים סי' שיג. רמ"א יו"ד סי' רמו ס"ו.

[8]) שיחת ש"פ אמור ה'תש"נ 'ע"ד חיוב נשי ישראל בחינוך ובלימוד התורה' (ספר השיחות תש"נ ח"ב עמוד 455. וראה גם אגרות קודש רבינו חי"ט עמוד תטו). וע"ש בהערה 20 "דיש לומר שבימינו אלה שנמצאים בסוף זמן הגלות ומתכוננים להגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד 'אחכה לו בכל יום שיבוא' נכללים ב'הלכות הצריכות להן' כו"כ דינים דהלכות קרבנות וכיו"ב". ויש להאריך בזה. ואכ"מ.

[9]) אבל ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קנ) שכתב: "דע דדבר פשוט הוא דלאו דוקא האב לבתו או בבית הספר אסור ללמוד לנשים תורה שבע"פ אלא גם האשה לעצמה באופן פרטי אסורה שתבטח בעצמה שהיא מהמיעוט שאינם בגדר מלמדים תפלות אלא שאם למדה דיעבד ועלתה לה שהיא בעלת שכל טוב ואינה מרוב הנשים שמוציאות ד"ת להבליהם ואז היא מקבלת שכר כאינה מצווה ועושה". וראה גם שם ח"ח סי' ריא.

[10]) וראה גם בית רבי עמ' 114 על האשה מרת פריידא בתו של אדה"ז "היתה אשה גדולה וחשובה מאד והיתה חביבה לרבינו והי' אומר בפני' דא"ח".

[11]) ראה גם תוס' יו"ט עמ"ס סוטה שם: "תפלות פי' הר"ב חבור משכב אנשים, נ"ל שמפרש תפלות כאילו כתיב בטי"ת מענין 'חבית שנתרועעה וטפלה בגללים' פ"ג דכלים [מ"ד] ו'טפלה' של תנור דפ"ה שם [מי"א], כי התי"ו והטי"ת מתחלפין במוצא דטלנ"ת".

[12]) שבת לג, ב. קידושין פ, ב. וראה רמ"א יו"ד סקכ"ז ס"ג: "בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים או איסור שיש בו צדדים להקל אין אשה נאמנת, דאשה דעתה קלה להקל".

וראה שו"ת חתם סופר יו"ד סקנ"ה "כי נשים דעתן קלות ודוחות בפן ואולי להתיר איסור כרת". וראה ביאור הלכה להמשנ"ב סתקכ"ט ד"ה ואל יצמצם ש"הרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו [שאנשים מכלים ממונם על מותרות וכו'], והסיבה הגדולה שבכולן הוא ע"י הנשים שדעתן קלות ואינן רואות הנולד".

וראה מאמר אדה"ז ד"ה להבין ענין הלולב ומיניו (סידור שער הלולב רסד, א; ספה"מ תקס"ח ח"א ע' תמג): "בחסר כח הדעת דהיינו שהתפעלות כח השכל יופסק ולא יתקיים אורו בו כמו נשים שדעתן קלות שהוא הפסק כח השכל להתפתות לדבר המנגד להשכל וכן הקטנים שנוחין להתפתות מיד מפני שאין להם דעת".

[13]) בהל' ארץ ישראל הו"ד בתוס' רא"ש ור"ן ריש מס' חולין "דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות" ופירש בסמ"ג עשין סג "שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות" [וכ"כ בארחות חיים הל' שחיטה אות ג "כתוב בהלכות א"י שהנשים אינן שוחטות גזרה שמא יתעלפו", וראה ערוה"ש יו"ד ס"א סל"ז].

אבל בפני יהושע (חולין שם) צידד "דעיקר הטעם לאסור שחיטה בנשים מפני שדעתן קלות כוונתן בזה כיון שדעתן קלות לא מהימני ולא סמכינן אבדיקת סכין דידהו . . ובריש פרק קמא דפסחים ובכמה דוכתי אמרינן להדיא דכל מידי דאית בהו טירחא אשה לא מהימנא וכמבואר בפוסקים".

[14]) יתכן שישנה שיטה נוספת בביאור הענין ד"כאילו מלמדה תפלות" והוא ב'בית הבחירה' להמאירי עמ"ס סוטה שם (כ, א) שכתב: "כאילו מלמדה תפלות ר"ל דברים תפלים שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראוי', והיא סבורה שהשיגה ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל". ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קנ) כתב שלפי דעת המאירי טעם הדין הוא משום "שע"י שמלעיטים לה בדברים שהם בדרך הטבע למעלה מהשגתה, אבל אין שכלה מספיק להשיג הדברים על בורים אבל האשה סוברת שכן השיגה ומתפארת בחכמתה הקטועה הזאת, ויוצא מזה משפט מעוקל . . ויש בזה עלבון התורה שיהיו דברי תורה נתונים לשיקול דעת נשים".

[15]) וראה גם מו"נ ח"א פמ"ח: "ומפני שהנשים ממהרות לכעוס לקלות הפעלותם וחולשת נפשם".

[16]) מהדורת הרב יצחק שילת, ירושלים תשנ"ה.

[17]) אבל ראה 'תחוקה לישראל ע"פ התורה' (להגרי"א הלוי הרצוג. ח"א עמוד 111) "שלא כיוון רבינו להשוות נשים לקטנים בנוגע לשלימות הדעת באופן החלטי, אלא שבנוגע לנקודה זו של האמונה המופרזת השווה את הנשים לקטנים, והיינו את הנשים שבזמנו ודיבר בהווה, מכיון שלא למדו תורה כלל ולא עסקו במשא ומתן, שזהו גם כן מפתח את הדעת, היו עלולות להתעות אחרי אמונות טפילות והזיות, כמו הקטנים, משא"כ הנשים שבזמננו ובפרט אלה הזוכות להיות מועמדות לבחירות פרלמנטריות שהן בעלות ידיעות רחבות, וגם הן בבחינת היתה כאניות סוחר, נושאות ונותנות במסחר כו'", ע"ש בארוכה. ויש להאריך בדבריו אלו. ואכ"מ.

[18]) אגרת החפץ חיים מיום כ"ג שבט ה'תרצ"ג (מכתבי החפץ חיים, ווארשא תרצ"ז).

[19]) וע"ש שזהו "ע"ד . . ענין דוגמתו שבדורות שלפנינו לא היו מוסדות-חינוך לבנות, ונתחנכו ברוח ישראל סבא בבתיהן . . שכל בת קיבלה מאמה ומזקנתה כו' ואעפ"כ, בדורות האחרונים ייסדו גדולי ישראל מוסדות-חינוך לבנות, בראותם שזהו צורך הזמן", ע"ש.

[20]) וראה גם שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' פז): "בדבר שנמצאו בתי ספר . . שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות . . עכ"פ משניות שהוא תורה שבע"פ . . הוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא עניני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות".

[21]) מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה חגיגה רפ"ב "אמר שאסור לדרוש בסתרי עריות . . . ולא במעשה בראשית בשנים וכו'" משמע שבנדו"ד ה"ה איסור ממש (וראה גם הל' איסורי ביאה פכ"ב הי"ז), ומדבריו שם יש להביא סמוכין למ"ש שהלשון 'צוו' מורה על אזהרה וזירוז, וז"ל: "וכבר הזהירו בתלמוד מללמדם ברבים ומנעו מזה מאד וצוו שיהא האדם מלמד אותם לעצמו בעצמו ואל יעברו ממנו לזולתו".

[22]) המקום היחידי שמצאתי ברמב"ם הלשון 'מצות חכמים' שבו מוכרחים לפרש שהוא חיוב ממש, הוא בהל' ברכות פ"ו ה"ב (בדבר נטילת ידים לסעודה):"שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן".

[23]) ראה בית יוסף חו"מ סקע"ה שהביא פירוש רש"י והרמב"ם בהא דאיתא בבבא מציעא (קח, ב)"שכיני העיר ושכיני שדה שכיני העיר קודמין, שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם, קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם", ושוב כתב הב"י ש"כתב רבינו ירוחם פירוש רש"י ואחר כך כתב [רי"ו] 'והרמב"ם פירש בענין אחר', ואיפשר שכוונתו [של הרי"ו] לומר דלרש"י הוי דרך מוסר ולא מן הדין, ולהרמב"ם הוי מדין ועשית הטוב והישר". ובספר נתיבות משפט (להגר"ח אלגאזי) על רבינו ירוחם (נב, ג) הקשה עליו: "תימה הוא, שהרי הרמב"ם סיים וכתב שלא צוו חז"ל בדבר זה אלא דרך חסידות ונפש טובה הוא שעושה כך . . ואף על פי שכתב קודם זה שגם זה בכלל הטוב והישר הוא, לאו דחייב מדין זה, אלא כמ"ש ה"ה ז"ל שם והרחיב הביאור, שיש דברים נכללים במדה זו וכו' יע"ש ["דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים . . והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות"].

[24]) להעיר מהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה בביאור ענינו של מס' אבות: "והסבה השנית כדי להשמיענו במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם מבחר המדות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם, כי . . אם לא יהי' הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבד את העם בנזקיו, ולפיכך התחיל באבות במוסר לדיינים היו מתונים בדין, ואם נהג הדיין בדרכי המוסר שנכללו במסכת אבות להיות מתון בדין, אל ימהר לחרוץ משפט לפי שאם ימהר שמא יש באותו הדין מרמה כמו שאומרים ע"ה דין מרומה".

[25]) יוצאים מן הכלל לכאורה הם: (א)הל' שבת פכ"ד הי"ב: "אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהי' הילוכך בשבת כהילוכך בחול"; (ב)הל' אבל פי"ג הי"ב: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי".

הלכה ומנהג
דיוק בשו"ערבינו בענין חובת הנשים בשלש סעודות ולחם משנה
הרב אברהם אלאשוילי
מעורכי המהדו"ח של שוע"ר

בשוע"ר סי' רעד ס"א כותב אדה"ז: "שלש סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת, ורמז לזה, ששלש פעמים היום נאמר גבי אכילת המן בשבת, שנאמר (בשלח טז, כה): ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'". ובס"ב כותב אדה"ז: "וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות, אחד אנשים ואחד נשים, וסמך לזה, שנאמר (שם טז, כב): לקטו לחם משנה וגו'".

וצריך להבין, מדוע גבי חיוב סעודות שבת כותב אדה"ז רק "חייב כל אדם", ואינו מפרט "אחד אנשים ואחד נשים", ואילו גבי חיוב לחם משנה מוסיף: "אחד אנשים ואחד נשים". דלכאורה ממה נפשך: אם הלשון "כל אדם" כולל גם נשים, אין צריך לפרטן גבי לחם משנה, ואם אינו כולל נשים, מדוע אינו מפרטן גבי חיוב שלש סעודות, שבודאי גם נשים חייבות בהן.

והנה בסי' רצא בסופו כותב אדה"ז: "נשים חייבות בסעודה שלישית כמו אנשים, וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה, שלכל מעשה שבת איש ואשה שוין".

וצריך להבין: א) מדוע צריך לכתוב סעיף מיוחד גבי חיוב נשים בסעודה שלישית דוקא, הרי כבר כתב בסי' רעד ס"א "שלש סעודות חייב כל אדם לאכול בשבת", ובפשטות זה כולל גם נשים? ב) מדוע חוזר ואומר "וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה", הרי כבר כתב על חיוב הנשים בלחם משנה, בסי' רעד ס"ב?

ויש לומר הביאור בכל זה, דהנה בטעם חיוב הנשים בסעודות השבת ובלחם משנה כתב הר"ן (שבת מד, רע"א) בשם ר"ת: משום "דאף הן היו בנס המן". כלומר, גם הנשים אכלו מהמן, לכן הן חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה שלומדים מהמן.

והנה במן היו שני דברים: לקיטת המן ואכילתו. ולפי המשמע מפשטות לשונות הכתובים, בלקיטת המן השתתפו האנשים ולא הנשים, והם לקטו עבור אכילת כל בני ביתם, עומר לגולגולת, כולל הנשים, וכלשון הכתוב (בשלח טז, יז): "איש לאשר באהלו תקחו", ונאמר (פסוק יח): "ויעשו כן בני ישראל וילקטו".

והנה דין של שלש סעודות אנו למדים ממה שנאמר: "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'" כנ"ל, זהו פסוק המדבר באכילת המן, וממילא מובן וגם פשוט שגם נשים בכלל, ולכן לא הוצרך אדה"ז להוסיף בו: "אחד אנשים ואחד נשים". אבל חיוב לחם משנה אנו למדים ממה שנאמר "לקטו לחם משנה", וכיון שבלקיטת המן הנשים לא השתתפו, היה ניתן לומר שהנשים פטורות, מלחם משנה, לכן הוצרך אדה"ז לפרט בו: "אחד אנשים ואחד נשים".

ועל פי זה יש לבאר מה שגבי סעודה שלישית הוצרך אדה"ז לפרט במיוחד שנשים חייבות, כי חיוב סעודה שלישית, נלמד ממה שנאמר "היום לא תמצאוהו", דהיינו זהו פסוק הנאמר ללוקטי המן שרצו לצאת ללקוט כמבואר ברש"י שם, והרי לוקטי המן היו אנשים, ולכן היה ניתן לומר ש"היום" השלישי מחייב רק את האנשים לוקטי המן ולא את הנשים, לכן הוצרך לומר שגם נשים חייבות בה.

ועל פי זה מבואר מה שמוסיף אדה"ז (בסי' רצא ס"ח): "וכן לבצוע על ב' ככרות בכל סעודה", ההדגשה כאן אינה על עצם החיוב של של לחם משנה אצל הנשים, שהרי זה כבר כתב בסי' רעד, אלא על החיוב שלהן לבצוע לחם משנה "בכל סעודה", וזה כולל "סעודה ג'", שכשם שחייבות בסעודה ג', כך הן חייבות בלחם משנה של סעודה ג'.

ויש להוסיף, שהלשון "בכל סעודה" כולל גם שאר סעדות שמעבר לג' סעודות (כמבואר שם בס"ז), שהיה ניתן לומר שחיוב לחם משנה אצל הנשים נובע מחיוב אכילת סעודות השבת, וכיון שחייבות בג' סעודות השבת, הנלמדות מאכילת המן, כך הן חייבות בלחם משנה באותן סעודות, דהיינו שחיוב לחם משנה אצל הנשים נובע מחיוב שלש סעודות, ואם כן היה ניתן לומר שרק בשלש סעודות הן חייבות לבצוע, ולא בשאר סעודות שאוכלות בשבת, שאין להם קשר עם אכילת המן. ולכן כותב אדה"ז שנשים חייבות לבצוע ב' ככרות שלימות גם בשאר סעודות השבת (כמו הגברים, אף שחיובם בלחם משנה בשאר סעודות הוא מצד לקיטת המן, ולא מצד סעודות השבת).

[וחילוק מעין זה מצינו בלקו"ש חל"ו (בשלח ג), שאם דין לחם משנה הוא מצד דין בציעת הפת, הרי שהחיוב הוא בכל הסעודות שאוכלים בשבת, ואילו אם החיוב הוא מצד סעודות השבת, הרי שחיוב לחם משנה הוא רק בג' סעודות שבת, והרי להלכה נפסק שצריך לחם משנה בכל סעודות השבת].

ובטעם הדבר מה שנשים חייבות בלחם משנה ובסעודה שלישית, ולבצוע לחם משנה בסעודה שלישית, ובשאר הסעודות, אף שלא היו שותפות בלקיטת המן בפועל, ואם כן לכאורה הטעם של ר"ת לא כ"כ מתאים לחייבן. לכן מביא אדה"ז טעם אחר, והוא הטעם המובא בר"ן שם: "שלכל מעשה שבת איש ואשה שוין" (כיון שלומדים זאת מההיקש של "זכור" ל"שמור", כמבואר בסי' רעא ס"ה). והדגש הוא "מעשה שבת", דהיינו חיובן בפועל, אף כי מצד גדר חיובן מצד עצמן, יש חילוק בין האנשים לנשים, כנ"ל.

ועל פי זה מובן היטב: א) מדוע נשים חייבות הן בלחם משנה והן בסעודה שלישית, והן בבציעת הפת בסעודה שלישית ובשאר סעודות. ב) מדוע הוצרך אדה"ז לפרט את חיובן דוקא: [א] בלחם משנה, [ב] בסעודה שלישית, [ג] בבציעת הפת של סעודה שלישית, [ד] בבציעת הפת של שאר סעודות הרשות.

הלכה ומנהג
כיבוי נר יארצייט
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי – עומר, אה"ק

נשאלתי בקשר לנר יארצייט (פרטי, או כללי כמו יו"ד שבט), האם יש עניין להשאירו דולק אחר כלות המעל"ע של היארצייט, או שאפשר לכבותו בלי פקפוק.

וטעם השאלה ע"פ האמור בשו"ע אדה"ז הל' יוה"כ סי' תר"י ס"ח בקשר ל'נר-חיים': "מי שכבה נרו ביוה"כ סימן רע לו, ותקנתו – שיחזור וידליקנו במוצאי יוה"כ ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יוה"כ לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא", ומקורו מרמ"א סו"ס זה בשם הנהות מנהגים (מנהגי יו"כ אות קעט) בשם מנהגים ישנים.

וצ"ע אם ניתן ללמוד מזה לנר יארצייט, שיש עניין בדליקת הנר לאחר זמנו עד גמירא, או עכ"פ שיש עניין שלא לכבותו.

לאחמ"כ שמעתי מהריל"ג שי', שאין לכבות את נר היארצייט, אך לא שמעתי ממנו טעמו של דבר.

הלכה ומנהג
האם בעינן ששים ריבוא להיחשב רשות הרבים
הרב יוסף יצחק שמוקלער
מג"ש בכולל שע"י בית חב"ד, מרכז מנהטן

א. באו"ח סי' שמה ס"ז, מביא הב"י פלוגתת הראשונים: רש"י, תוס', הרא"ש והטור ודעימיה סוברים דצריכים ס' ריבוא בהעיר, ואזי נחשב רה"ר, דומיא דדגלי מדבר שהיו שם ששים ריבוא.

והרמב"ן, הרשב"א והר"ן (וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שהשמיט התנאי דס' ריבוא) סוברים שאי"צ ס' ריבוא ומספיק דשכיחי בי' רבים.

והנה כמו שפליגי הראשונים בזה, פליגי גם האחרונים, דהרש"ל והמשאת בנימין סוברים להחמיר דא"צ ס"ר (המשאת בנימין (סי' צב) מבאר טעמו, דהאיך אפשר להקל נגד אבות העולם ע"ש, הרש"ל (בים של שלמה פ' א"צ) כותב רק פסקו, ומציין דבמסכת שבת ביאר נימוקו, ואין זה תחת ידינו). התרומת הדשן, הט"ז (סי' שמה סק"ו) והמג"א (סי' שמה סק"ז) פוסקים להקל דצריך ס"ר משום שכן הוא דעת רוב הפוסקים.

מעניין שהט"ז מציין שגם דעת המהר"י וויל (דינים סי' י"ח) להקל, והמג"א משמיט המהרי"ו, ומביא במקומו התרוה"ד.

וראה זה חדש עד כמה מדוייקים הדברים. דז"ל המהרי"ו: "מהאי טעמא נראה המבואות שלנו לא הוו תורתם כמפולש, להצריכם צ"ה בעקמומיתו כדין מבוי עקום, דהתם איירי בפתוח לרה"ר" כלומר דמבוי עקום הגם דמדינא דגמרא דינו כמבוי מפולש, מנהג העולם להקל בו, ומבאר המהרי"ו הטעם משום דאינם מפולשין לרה"ר.

המשאת בנימין הבין בדבריו, דסובר: א) כהדיעות דרה"ר צריך ס"ר, ובזה"ז אין לנו רה"ר. ב) מבוי עקום הפתוח לרה"ר דוקא דינו כמפולש ולא הפתוח לכרמלית, לכן בזה"ז שהמבוי פתוח לכרמלית אין דינו כמבוי מפולש, והמ"ב חולק עליו ונוקט כהדיעות דא"צ ס"ר, ממילא בזה"ז המבוי עקום נחשב פתוח לרה"ר, וצריך צה"פ (דהיינו שחולק על חידוש הא' דהמהרי"ו).

הט"ז (בסי' שסד סק"ב) נוקט כמהרי"ו דצריך ס"ר ליחשב רה"ר, ונוקט כהמ"ב דמבוי עקום דינו כמפולש, אבל מטעם אחר, דאין חילוק בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית דבשניהם דינו כמפולש (דהיינו שחולק על חידוש הב' דהמהרי"ו). נמצינו למדים: דהט"ז מבין דברי המהרי"ו (כהמ"ב) דבזה"ז אין לנו רה"ר ומסכים לדבריו בזה, ולכן (בסי' שמה) מציין הט"ז להמהרי"ו בתוך הדיעות המקילים.

לאידך המג"א (סי' שסג ס"ק כז) כותב "דהמ"ב נטה דברי המהרי"ו לדעת אחרת" דלעולם להמהרי"ו אין חילוק בין פתוח לרה"ר לפתוח לכרמלית, וכוונת המהרי"ו היא דאין המבוי עקום פתוח לרה"ר אלא לעיר המוקפת חומה, דרוב עיירות מוקפות חומה ע"ש.

נמצינו למדים: דלהמג"א אין שום הוכחה מהמהרי"ו דרה"ר צריך ס"ר, (דלפי המג"א המהרי"ו לא אמר לא ענין הא' ולא ענין הב', ודלא כהבנת המ"ב והט"ז בהמהרי"ו). ולכן השמיטו המג"א בסי' שמה, ובמקומו מציין להתרוה"ד דמפורש שם דבזה"ז אין לנו רה"ר.

שיטת המחבר

ב. בדעת המחבר, האם פוסק להקל דצריך ס"ר או להחמיר דא"צ ס"ר, פליגי בזה האחרונים, דה'עולת שבת' (סי' שמה ס"ז) מביא מהכה"ג "דלפי הכלל המסור בידינו דהסברא העיקרית כתבה בסתם, נראה דס"ל כהרמב"ם ז"ל, דאע"ג אין ס"ר בוקעין שם נקרא רה"ר מה"ת". דהיינו, שמכיון שהמחבר מביא דעת הרמב"ם והרמב"ן ודעימי' בסתם, ואח"כ מביא דעת רש"י ודעימי' בשם י"א, נקטינן כהכלל שהעיקר הוא כהסתם והי"א הוא טפל (וראה בכללי איסור והיתר יו"ד סו"ס רמב).

המג"א (סי' שמה סק"ז) כותב "אך דעת רוב הפוסקים להקל, וכן פסק בשו"ע סי' ש"ג סעי' י"ח ובכמה דוכתי" משמע שנוקט המג"א בדעת המחבר להקל וכהיש אומרים דצריך ס"ר.

ומבאר הפמ"ג (מ"ז סק"ו) "אע"ג דהלכה כדיעה א' בסתם? היינו במפורש משא"כ כאן שאין מפורש להיפך" כלומר אם בדיעה הא' הי' כתוב במפורש "וא"צ ס"ר" אז הכלל הוא דהלכה כסתם, אבל הכא לא מפורש כלום בדיעה הא', ולא נכנס כלל בהענין דס"ר, לכן אין הכלל דהלכה כסתם, ולכאורה כוונתו[1]דכאן הוא כמו הלכה שמתחלת י"א ומביא רק דעה א', שאזי ההלכה הוא כהי"א, וזה שכותבו בשם י"א, הוא לומר שאין זה מוסכם, (או מפורש) בכל הפוסקים, ה"ה כאן העיקר הוא כדיעה הב' דזהו הדעה היחידאה כאן, וזה שאומרו בשם י"א הוא לומר דיש דעות החולקים וסוברים דא"צ ס"ר.

אמנם המחצית השקל (סי' שמה סק"ז) מפרש בדעת המג"א דהמחבר בעצמו נוקט כהסתם ולהחמיר, וכוונת המג"א "וכ"פ בשו"ע בסי' ש"ג" הוא דהשו"ע מביא שהמנהג נוקט כהי"א ולהקל, דלכן יוצאין בתכשיטין בשבת מכיון שסוברים שאין רה"ר בזה"ז.

הנה הט"ז מביא ג' צדדים להקל: א) רבים. ב) מנהג העולם. ב) כן פוסק הרמ"א (והמהרי"ו).

והמג"א מביא ב' צדדים להקל: א) רוב הפוסקים. ב) כ"פ בשו"ע (והתרוה"ד).

לפי הפמ"ג: הצד השוה בהט"ז והמג"א הוא דשניהם מביאים הטעם הא' – רוב, ושניהם מביאים טעם הג' – כן פוסק בשו"ע או הרמ"א.

ולפי המחה"ש: הצד השוה הוא דשניהם מביאים הטעם הא' רוב, וטעם הב' – מנהג.

[אמנם פשטות לשון המג"א נוטה כהפמ"ג, וכן הבין בדבריו המ"ב בביאור הלכה (סי' שמה ס"ז), אבל מסיק דשיטת המחבר הוא כדעה הא' ולהחמיר וכהעולת שבת ודלא כהמג"א ע"ש].

שיטת אדה"ז

ג. אדה"ז (סי' שמה סי"א) כותב כלשון המחבר דהיינו סתם ואח"כ י"א ומסיים "ועל פי דבריהם (של היש אומרים) נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו רה"ר גמורה, ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו".

ובהגליון מוסיף "שכן דעת גדולי הראשונים, וטעמם ונימוקם עמם שלא נזכר ס"ר בגמרא.

הנה כמו שבדעת המחבר הי' מקום ללמוד בב' אופנים, דהעולת שבת, והמג"א ע"פ המחצית השקל סוברים שהמחבר תופס בעיקר כהדעות המחמירים. והמג"א ע"פ הפמ"ג סובר שהמחבר תופס בעיקר כהדעות המקילין, כמו"כ יש מקום ללמוד דעת אדה"ז בב' אופנים הנ"ל.

אופן הא': בעיקר תופס כדעות המקילים, וכן נתפשט המנהג, ויש להם על מי שיסמכו, אלא שהט"ז (סי' שמ"ה סק"ו) כותב "והמחמיר יחמיר לעצמו ואין בידו למחות, ולכאורה כוונתו דאם רוצה להחמיר הרי זה רק לעצמו, ואין לו כח למחות לאחרים. [דיש רק ענין א', שלא למחות באחרים, ואין כאן ב' ענינים, א' שיחמיר לעצמו – ענין חיובי. ב. לא למחות באחרים – ענין שלילי, אלא ענין אחד, שלא למחות באחרים].

וכן משמע לשון הט"ז (בסי' שס"ד סק"ב) "וכבר כתבתי בסי' שמ"ה דלא משגחינן בזה אלא סומכין על רוב הפוסקים דאין רה"ר אלא שיש ס' רבוא בוקעין בו".

בא אדה"ז ומחדש עליו "דכל יר"ש יחמיר לעצמו". דיש כאן ב' דינים, א) לא למחות באחרים – שלילי. ב) להחמיר לעצמו – חיובי. [ועפ"ז יומתק שינוי לשונם, דהט"ז כותב "ואין בידו למחות" ואדה"ז כותב "ואין למחות בידם", דאין בידו הוא לשון יותר חזק, שאומר דאין לו הכח והיכולת למחות ולא רק שאין למחות בפועל].

הנה הט"ז נתן טעם לדבריו שהרי המקילים הם הרוב, ולחידושו דאדה"ז דיר"ש יחמיר לעצמו כדעת המחמירים, צריך אדה"ז ליתן טעם בהגליון, מכיון, א) שכן הוא דעת גדולי הראשונים. ב) טעמם ונימוקם עמם שמסתבר כמותם דלא מצינו התנאי דס"ר אפי' פעם א' בש"ס. שלכן הגם שהעיקר כדעות המקילים דכן הוא הרוב אעפ"כ יר"ש יחמיר לעצמו כדעת המחמירים.

יוצא: שיש חילוק דק, בין הט"ז ואדה"ז, להט"ז – אין ענין להחמיר לעצמו. לאדה"ז – יר"ש יחמיר לעצמו.

אופן הב': דבעיקר תופס אדה"ז כדעת המחמירים וכהסתם, ולכן כותב דיר"ש יחמיר לעצמו, ודלא כהט"ז שתפס בעיקר כדעת המקילים [ועפ"ז יצא, דיש חילוק גדול בין הט"ז ואדה"ז], אדה"ז צריך לתת טעם, מדוע הוא תופס כהמיעוט ולא כהרוב לכן הוא כותב בהגליון "שכן דעת גדולי הראשונים וטעמם ונימוקים עמם" כדלקמן.

וביאור הדברים (דמדוע הט"ז אזיל בתר רובא, ואדה"ז בתר גדולי הראשונים וטעמם). הנה כותב החינוך (מצוה ע"ח) שבודאי כת חכמים מועטת מכריע כת בורים מרובה דדוקא כששתי הכתות יודעות בחכמת התורה בשוה או בקרוב, צוותה התורה אחרי רבים להטות ע"ש.

אמנם בששניהם חכמים רק שא' גדול יותר בחכמה מהרבים[2], פליגי בזה הראשונים, דהרמב"ן כתב (בחידושיו בסנהדרין פ"ד ד"ה זו ששנינו) "מצאתי כן בתשובותיו של רה"ג ז"ל אם נחלקו ב"ד שהם שלש, שניים אומרים כך, ואחד אומר כך, אם שווין בחכמה מניחין דבר יחיד ועושין דברי שניים, ואם האחד עדיף מן השניים הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו".

הרמב"ן בעצמו מחלק, דאם יושבין בדין, הרי אז הולכין אחר הרוב בכל אופן, דלא מצינו במסכת סנהדרין חילוק אם שווין בחכמה אם לאו, אבל כשאין יושבין בדין אין הולכין אחר הרוב ע"ש מאידך הגהות אשרי (ע"ז פ"ק סי' ג') כותב "ואם זה גדול בחכמה, וזה במנין, הלך אחר הגדול במנין" והובא דבריו להלכה בחו"מ (סי' כה סי"ז) בדרכי משה ובסמ"ע, ומביאו הש"ך ביו"ד (סוס"י רמ"ב בהנהגת אסו"ה ד"ה ועוד תימא הב').

יסוד הדברים הוא בגמרא יבמות (יד, א) דפליגי אם בית שמאי עשו כדברי עצמם, דמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, הוא משום דב"ה רובא, ומ"ד עשו ב"ש כדבריהם הוא משום דמחדדי טפי, (דמ"ד סובר דהרוב והכמות מכריע האיכות, ומ"ד סובר דאין הרוב והכמות מכריע האיכות ואחרי רבים להטות הוא דוקא בששוין).

וההלכה כמ"ד עשו ב"ש כדבריהם, אמנם הבת קול יצאה ואמרה ההלכה כב"ה ויש לבאר כוונת הב"ק בב' אופנים: א) שאע"פ שלא אמרינן כאן אחרי רבים להטות ההלכה כב"ה ולא משום דרבים נינהו אלא מטעמא אחרינא.

ב) דהב"ק הכריע דגם בכגון דא – דב"ש מחדדי טפי, אזלינן בתר רובא.

וי"ל דבזה פליגי, דהרמב"ן ורה"ג – לומדים כאופן הא', והג"א והש"ך – לומדים כאופן הב'[3].

ועפ"ז יתבאר האיך הרמב"ן והש"ך שניהם מוכיחים שיטתם מגמרא זו, דכ"א מוכיח לפי הבנתו בהב"ק.

וז"ל הש"ך (שם) "ונראה לי שיצא לו (הג"א) כן, ממאי דאמרינן בש"ס פ"ק ביבמות לא עשו ב"ש כדבריהם, דב"ה רובא אע"ג דב"ש מחדדי טפי, ואפי' מ"ד עשו כדבריהם מודה דלאחר בת קול לא עשו".

הנה לשון אדה"ז כאן בהגליון דומה ללשון רה"ג, ועפ"ז יש לבאר פלוגתת הט"ז ואדה"ז, דהט"ז והמג"א סברי כהג"א והסמ"ע, דאזלינן בתר רובא, ואדה"ז סובר כרה"ג והרמב"ן, דכשהמיעוט גדולים אזי אזלינן בתר טעמא, ולכן כותב אדה"ז שכן דעת גדולי הראשונים וטעמם ונימוקם עמם" שאין זה ב' טעמים אלא א', מכיון שכן הוא דעת גדולי הראשונים אזי לא אזלינן בתר רובא, ומכין שטעמם ונימוקם עמם לכן עיקר ההלכה הוא כמותם.

עד כאן הוא אופן הב' בשיטת אדה"ז, שפוסק בעיקר כדעת המחמירים. כעת יש לברר איזו אופן נראה יותר בשיטת אדה"ז, דלכאורה יש איזו משמעיות דנוטים יותר לאופן הא' באדה"ז דבעיקר פוסק כדעת המקילים והם: א) שכותב "וכל יר"ש יחמיר לעצמו" ואם נוקט בעיקר כדעת המחמירים, לכאורה הו"ל לנקוט לשון יותר חזק.

ב) בסי' רנב סי"ח כותב אדה"ז "לפיכך בזה"ז שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רה"ר גמור אלא כרמלית כמו שית' בסי' שמ"ה, אין איסור כלל לצאת סמוך לחשיכה אפי' בחפץ שבידו ואין גוזרין גזירה לגזירה" ומקורו מהמג"א (ועי' בביאור הלכה סי' שמ"ה סעי' ז').

אמנם אדה"ז שינה מלשון המג"א והוסיף המילים "שפשט המנהג" דמשמע שזהו מצד המנהג ולא מצד עצם ההלכה אבל מדסיים "אין איסור כלל" משמע שכן נוקט אדה"ז בעיקר[4].


[1]) יש מקום ללמוד דאין כאן הכלל דהלכה כסתם, אלא נחשב כפלגא ופלגא, אבל, א) ע"פ סברא מכיון דאמרינן דכשלא מפורש בהדיעה הראשונה כלום אין זה נחשב דיעה סתם, הכוונה הוא שבדיעה ראשונה לא נכנס בזה, א"כ נחשב שיש כאן רק דעת הי"א. ב) המחבר בסי' ש"ג (לפי הפרמ"ג משא"כ המחה"ש כדלקמן בפנים) נוקט כדעת הי"א, א"כ מסתבר שכתבו כאן בהתאם לשיטתו.

[2]) המנחת חינוך (שם) מבין בדעת החינוך, שגם בזה סובר החינוך דאזלינן בתר החכמה (ומ"ש החינוך "או בקרוב" הוא משום דאפשר לטעות ולחשוב שא' גדול יותר ובאמת הוא אינו) אבל לענ"ד פשטות לשון החינוך מורה שמדבר במקרה שהמיעוט חכמים והרבים בורים ודוקא אז אזלינן בתר המיעוט. ובכולם חכמים אזלינן בתר רובא.

עפ"ז יתורץ קושיית המנ"ח (שם) מדוע החינוך לא הביא הגמרא ביבמות (יד, א) כמקור לדבריו? שהרי החינוך מדבר במקרה אחר ופשוט יותר, ואין שום פלוגתא בו, משא"כ המקרה דהגמרא ביבמות דכולם חכמים ורק שהמיעוט מחדדי טפי, א) פליגי (שם) אם אזלינן בתר רובא או לא. ב) אפי' המ"ד דלא אזלינן בתר רובא, אינו סובר דצריכים לילך אחר המחדדי, משא"כ החינוך כותב דההלכה הוא כהחכמים. ויל"ע.

[3]) ועד"ז יתבאר תירוץ התוס' דהקשה (ב"מ נט, ב ד"ה לא בשמים וביבמות שם ד"ה ר' יהושע) מדוע לא אזלינן בתר הב"ק דר"א שמותי ואזלינן בתר הב"ק דב"ה. ומתרץ דהתם הוא נגד ההלכה, ע"ש, דיש לבארו בב' אופנים: א) דהכא אינו נגד ההלכה. ב) יתירה מזה דהכא הב"ק בא לגלות דגם בכגון דא נאמר בתורה אחרי רבים להטות.

והש"ך ודעימי' ילמד כאופן הב', והרמב"ן ילמד כאופן הא' (וע"ש בהרמב"ן דמקשה ג"כ כקושיית התוס').

[4]) יש אופן ג' ללמוד בשיטת אדה"ז דבעצם נוקט בעיקר כדעה הא' אבל מצד המנהג תופסים בעיקר כדעה הב', ועפ"ז יתורץ לשון המג"א לפי המחצה"ש (דנשתנה פסק ההלכה). שכותב "וכ"פ השו"ע". ולפי המחצה"ש זהו רק לפי המנהג? דמצד המנהג נעשה כן פסק ההלכה, וכן משמע קצת לשון אדה"ז הנ"ל בסי' רנב, אבל דבר דכשיש מנהג נשתנה פסק ההלכה דהגם שמצ"ע הי' הלכה בעיקר כדעה הא', לאחרי שיש מנהג כדעה הב', אזי נעשה ההלכה בעיקר כדעה הב' צריך מקור ויל"ע.

הלכה ומנהג
הערות בספר שמירת השבת – מלאכת אופה
הרב מאיר צירקינד
מיאמי ביטש, פלארידא

א. בספר שמירת השבת (מהרה"ח שמעון שי' גדסי) בעמוד 108 כתב, וז"ל: אסור להניח על גבי האש שום דבר מאכל ואין בזה הבדל בין אם התבשל כבר לבין אם לא התבשל כבר, ואין הבדל בין מאכל למשקה, מפני שבבישול מאכל שלא נתבשל עובר על מלאכת בישול מהתורה, ובבישול דבר שהתבשל כבר – עובר על איסור חכמים, בזה שנראה כמבשל. עכ"ל.

וראיתי להעיר בדבריו:

א) משמע מדבריו דאין בישול אחר בישול בדבר לח, מן התורה. והוא פלא, דהא בסימן שיח ס"ט כתב אדה"ז לפי דעה הראשונה שהוא חייב משום מבשל (דהיינו מן התורה). ובפרט ממה שהזהיר אדה"ז בסידורו "ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו משום איסור סקילה וכרת ח"ו" דלשון "איסור סקילה וכרת" היינו מן התורה. (ויש מקום לפלפל דלפי מש"כ אדה"ז בסידורו ס"ל להחמיר כדעה זו לגמרי ד"רק אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו ומרתיחו יותר אין בזה משום בישול ומותר אפילו לכתחלה להרתיחו סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי" (לשון אדה"ז בס"ט)).

ב) לפי דבריו שכתב דהוא מדרבנן אינו עולה ג"כ כדברי אדה"ז, דהא כתב אדה"ז (שם) דלפי דעה השניה "אין בישול אחר בישול ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי", היינו דלפי דעה הא' הוא אסור מן התורה ולפי דעה הב' אין בו אפילו איסור מדרבנן!

ג) עוד קשה דלא זכר שום דבר מענין בישול אחר אפיה וצליה, ואפיה וצליה אחר הבישול!

ב. עוד כתוב שם וז"ל: מאכל שהתבשל כל צורכו ואין בו לחות - מותר לבשלו שוב או לחממו בשבת בחום שהיד סולדת בו. עכ"ל.

להעיר מסימן שיח סי"ג דכתב אדה"ז "ולפי סברא הראשונה (דכתב בסי"ב דנהגו לכתחלה כמותו) כל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש במקום שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו".

ג. עוד כתוב בעמוד 109 וז"ל: אבל מאכלים אחרים אסור חכמים להכניס לכלי שני, מפני שבכלי שני הרי הוא נראה כמבשל, וכן מצד החשש שיבוא להכניס . . מאכלים שמתבשלים בקלות. עכ"ל.

להעיר דבסי"ב כתב אדה"ז "ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיס"ב מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני ואין אנו בקיאין בהן", – היינו דאינו אסור מדרבנן רק משום חשש, אלא, גדולה מזה, דהוא ספק איסור מן התורה!

ד. עוד כתוב בעמוד 110 וז"ל: מאכל מוצק, כגון: גוש בשר, חתיכת תפו"א וכדומה שהוא חם בחום שהיד סולדת בו – יש להימנע מלשפוך עליו כל דבר מאכל שיש בו איסור בישול. עכ"ל.

להעיר מסימן שיח סל"א דכתב אדה"ז "אסור לטוח שמן ושום ע"ג הצלי בעודו חם שהיס"ב".

ה. עוד כתוב שם בעמוד 114 וז"ל: ובדיעבד אם טעה ונטל את הקדירה מהפליטה כשבדעתו לא להחזירו, כגון . . מותר לו להחזירה. וכן אם טעה והניחה על גבי כסא או ספסל - יש המקלים להתיר לו להחזירה; אבל אם הניחה על גבי שיש, שולחן או על גבי הקרקע - אסור לו להחזירה. עכ"ל.

להעיר מסימן רנ"ג סי"ט דכתב אדה"ז "אבל המנהג להקל עוד . . ומחזירים גם לאחר שהסיר הקדירה מידו והניח על גבי קרקע ושהתה שם הרבה וגם לא היה דעתו בתחילה להחזירה ואפילו פינה התבשיל לקדירה אחרת ואין למחות בידם", וממשיך "ומ"מ כל אדם יש לו להחמיר לעצמו.. ואפילו לענין להחזיר על גבי הכירה . . טוב להחמיר".

ו. עוד כתוב שם בעמוד 116 וז"ל: מים צוננים הנמצאים בכלי - יש להמנע מלשפוך לתוכם מים חמים הנמצאים בכלי ראשון אם מגיע החום לחום של יד סולדת, מפני שיש הסוברים שיש בזה איסור בישול. עכ"ל.

להעיר מדברי אדה"ז בסימן שיח ס"כ, וז"ל: ואפילו מכלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים שלא אמרו שעירוי מכ"ר מבשל שלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן. עכ"ל. ואדה"ז כתב על הגליון אות ס' "דלא כהתוס' דהכא" דהיינו השיטה שסוברת דיש בזה איסור בישול. (דהיינו התוס' בשבת מב, א ד"ה נותן אדם).

ז. עוד כתוב שם בעמוד 119 וז"ל: מותר להכניס בקבוק לתינוק . . במים חמים שבכלי שלישי, בתנאי שהמים אינם מכסים את החלק העליון של הבקבוק . . אבל אם המים מכסים את כולו – אסור להשהותו, מפני איסור הטמנה. עכ"ל.

להעיר ממ"ש אדה"ז בסימן שיח סעיף כג, וז"ל: (ואפילו להטמינו כולו בתוכה, שמותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף הבל, והחמין הן נקראים דבר שאינו מוסיף הבל). עכ"ל.

הלכה ומנהג
אם צריך לחזור לברך כשנפל ממנו טליתו (גליון)
הרב שרגא פייוויל רימלער
רב בברייטון ביטש, ברוקלין נ.י.

בגליון ז' [אלף-כט] שאל הרב פ.ק. שיחי' על מה שכתבתי הטעם שפסק רבינו הזקן בסימן ח' סכ"ט שאם נפלה הטלית בעת שמו"ע צריך לברך אחר שמו"ע, שזהו מטעם היסח הדעת, ושואל למה לא נפרש שזהו כמו בסכ"ו שנפלה שלא מדעתו, ולכן צריך לברך, והחידוש הוא שאף שכבר הונחה עליו הטלית ע"י אחר באמצע תפלתו, ואולי לא יברך כי הברכה צריכה להיות עובר לעשייתן, לכן כותב שימשמש בציצית ויברך דהמשמוש הוא כאילו לובשן עכשיו, וזהו החידוש בסכ"ט.

אבל כד דייקת אי אפשר לפרש כן, כי בסעיף כ"ט כותב "מי שהי' מתפלל ונפל טליתו מעליו", ואינו כותב שנפל שלא מדעתו, היינו שאינו מחלק בין שנפל שלא מדעתו או שנפל מדעתו, והמעיין בסימן צ"ז ס"ד בדין נפילת הטלית בשעת תפילה, מוכח דקאי כשנופל מדעתו.

והדין שמשמוש בציצית הוי כאילו לובש עכשיו כבר כתב רבינו לעיל בסימן ח' ס"כ , ואי אפשר לומר שהוא מחדש זה עכשיו.

ולכן כתבתי הטעם להדין בסכ"ט שצריך לברך על הטלית לאחר התפילה מטעם היסח הדעת, ואין חילוק בין שנפל מדעתו או שלא מדעתו, ובין שנשאר עליו טלית קטן או לא, כיון שזה נחשב להיסח הדעת גמור.

הלכה ומנהג
קריאת הודעה אלקטרונית בשבת (גליון)
הרב אורי גמסון
ראש ישיבת תות"ל – ברלין, גרמניה

בגליון האחרון העיר הרב מ.מ אודות מ"ש בגליון שלפנ"ז לאסור קריאת הודעות אלקטרוניות ממכשיר הטלפון בשבת ודימיתי העניין לגזירת חכמים שגזרו שלא לקרוא לאור הנר בשבת מחשש שמא יטה, והעיר שאין גוזרים היום גזירות מדעתנו ולכן אין לאסור מטעם זה.

ואמנם צדק במה שהעיר שאין גוזרים היום (לאחר חתימת התלמוד) גזירות מדעתנו , אלא שלא דקדק במה שכתבתי ואבאר בזה.

ישנם דברים המצויים שרבים עושים באופן ישיר וללא מחשבה, שיש לתת את הדעת עליהם האם אין לדמותם לרעיון ממנו נבעה גזירת חכמים, ואמנם שגם בזה רבו הפוסקים הקובעים שאין לעשות כן, אולם אכן מצינו בכו"כ מקורות אחרונים שאכן כן חששו הלכה למעשה, ואמנה כמה מהם:

בשו"ת הרי"א הרצוג (או"ח סי' ל"ו.) דן וכותב באופן מפורש שאמנם אין לנו לגזור גזירות חדשות אולם במקום שישנו חשש שיבואו לידי איסור וודאי יש לגדור והחכם עיניו בראשו.

כן בשו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"א) דן בהרחבת גזירות חכמים וחולק אמנם בזה עם הגר"ע יוסף, אלא שלדעתו שם באם ישנו בסיס הגיוני משותף לשני הדברים אכן יש להרחיב ולדון גם בעניין זה.

כן זכורני שראיתי בשו"ת עשה לך רב של הגרח"ד הלוי שדן בעניין טלביזיה בשבת, ואחד מטעמיו לאסור הוא מצד שמה יטה, אלא שמכיוון ואין הספר תחת ידי איני יכול לומר בבירור.

כן שמעתי משמו של אחד מפוסקי הדור שהעיר לאחד שכסס ציפורניו שלא יעשה כן מפני שלא ימלט שיעשה כן גם בשבת.

לכן, דעתי שמכיוון והדבר הוא מאוד מצוי שמי שמקבל הודעה במכשיר שכזה מיד פותח אותה או הופך המכשיר וכדו', פעולות שאסורות בשבת, לכן החכם עיניו בראשו ומן הראוי לאסור. ואין זה אלא לענ"ד.

הלכה ומנהג
בישול עכו"ם בקופסאות שימורים (גליון)
הרב משה יהודה קלאפמאן
סופר סת"ם, תושב השכונה

בגליון האלף נתתי להדפיס כמה תשובות מתוך הפקנס שלי (שאלות ששאלתי בעצמי מרבנים גאונים ומובהקים ורשמתי התשובות מיד או לאחר הש"ק ויו"ט.

אחד השאלות הי' בנוגע לאכילת ירקות מתוך Cans ופס"ד הרה"ג הר"ר ישראל יצחק פיקרסקי ז"ל מיום ב' שבט תשל"ט שמותר לאכלם.

על שאלה זו כתב הרב מ.מ. פלפול ארוך על סוגית בישול עכו"ם בנוגע לCans ורצה לדייק שדוקא בירקות פסק הרה"ג ז"ל שמותר באכילה, וכתב ומשמע מזה שלדעתו של הרב טונה וסרדינים שאני וכו'.

ידוע "שואל כענין ומשיב כהלכה", שאלתי בנוגע לירקות ופסק לי על ירקות. ואינו נכון ליקח מדבריו שום ענין נוסף.

וכיון שאנו עוסקים בנוגע לפסקי הרב פיקרסקי ז"ל, הנני נותן עוד כמה תשובות משלו הנרשמים בפנקס השו"ת שלי:

א) מי שמשתתף בשיעור לימוד, וחסר יום אחד, ולא למד תוכן השיעור לעצמו וגם שכח איפה חסר, עדיין נחשב לו כאילו למד כל הספר.

(י"א ניסן תשמ"ה – סיום הרמב"ם הראשון)

ב) אשה מעוברת מותר לה שתלך ל"קבר אבות" לכבוד יום היארצייט, אבל לא ללויה, הי' לא תהי'.

(מפי הרב יהודה קלמן מרלאוו ז"ל, מחרת יום הבחירות לבד"צ, אייר תשמ"ו)

ג) טוסטער (Toaster) צריך טבילה במקוה ואינו צריך לטבול חוט החשמל (Wire). וע"י הטבילה לא יתקלקל הכלי רק צריך להמתין זמן עד שיתיבש הכלי.

(פס"ד הרב פיקרסקי ז"ל כ"ב כסלו תשמ"ז)

ד) שמיכה (Blanket) בכלל אינו צריך ציצית כיון שאינו מלבוש.

(הרב פיקרסקי אלול תשל"ח)

ה) אם יש לו ספרים, כמו סידור, חומש, תהילים תניא וכדו' המיוחדים לחג הפסח וכשילמוד בשאר ספרים שאינם מיוחדים לחג הפסח מניח על השולחן נייר או אינו מניח הספר על השלחן, אז הספרים אינם צריכים בדיקה מחמץ קודם החג.

(פס"ד של הרב פיקרסקי י"א ניסן תש"מ)

ו) מותר לאכול דובדבנים (Cherries) בלי לפותחם ולבודקם מתולעים.

(הרב פיקרסקי ז"ל י"א ניסן תש"מ)

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות