E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ל"ג בעומר - תשס"א
נגלה
אין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערער
הת' מרדכי דובער ווילהעלם
תלמיד בישיבה

בכתובות יט, ב איתא "ת"ר שנים חתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא דזה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים, ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהי' כתב ידם יוצא ממק"א משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבי"ד, אין אלו נאמנים".

ומדייק בגמ' (כ, א) "קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא, מסייע לי' לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד, אמרי נהרדעי אין מקיימים את השטר אלא משתי כתובות או משתי שדות והוא שאכילום בעליהם ג' שנים ובשופי, א"ר שימי בר אשי וביוצא מתחת יד אחר אבל מיד עצמו לא".

והרא"ש (סי' יג) כתב וז"ל "יראה דהא דקאמר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד לאו דוקא, דהוא הדין נמי אם הוחזק בלא ערער דכיון דמקויים בבי"ד בתר בי דינה לא דייקינן, דודאי לא קיימוהו עד שנתברר להם שהוא חתימתן, אלא שבימיהם לא היו נוהגים לקיים חתימת העדים בבי"ד בלא ערער". ועיין 'קרבן נתנאל' (סי' ט) דמבאר דהרא"ש לא גריס קרא עליו ערער אין וכו' אלא מסייע לי' לרב אסי', והביאור הוא דמברייתא זו מוכח שצריכים לקיים משטר שהוחזק בבי"ד כר' אסי, אבל לא שקרא עליו ערער.

אמנם מדברי רש"י בד"ה 'אא"כ קרא ערער' משמע דס"ל דמקיימים דוקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד, וז"ל שם "אא"כ קרא ערער על אותו שטר האחר והוחזק בבי"ד ע"י עדיו, דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דלמא ההוא גופי' מזוייף הוא". ומאריכות לשונו "דאי לא קרא עליו ערער" (ולא אמר "דמי לא הוחזק") משמע דס"ל דדוקא כשקרא עליו ערער והוחזק מקיימין ממנו.

ועיין בר"ן דדייק כן מדברי רש"י, ומבאר דעדיף טפי שטר שקרא עליו ערער והוחזק, משטר שלא קרא עליו ערער והוחזק.

אכן הצ"צ (חידושים על הש"ס) כתב שרש"י ס"ל כשיטת הרא"ש, דהצ"צ מדייק מדברי רש"י על המשנה (כתובת יח, ב) דמפרש דברי המשנה "או שהי' כתב ידם יוצא ממ"א" וז"ל "חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק וכו'" - דמשמע דשיטת רש"י הוא דאי"צ שטר שקרא עליו ערער, אלא כל שטר שהוחזק בב"ד, וס"ל כהרא"ש. והנה לכאו' קשה טובא על דברי הצ"צ מרש"י בגמ' הנ"ל, דכתב "דאי לא קרא עליו ערער" וגם יקשה דלכאו' דברי הצ"צ הם נגד דברי הר"ן.

ואוא"פ לבאר בדברי הצ"צ בדא"פ עכ"פ, ובהקדים: דהנה רובם של הראשונים (רא"ש, ר"ן, רמב"ם, ועוד) ס"ל דנהרדעי לא פליגי על רב אסי, אלא מוסיפים עליו - שיכולים לקיים משטר שאינו מקוים אם יש ב' שטרות של שדות דוקא, ואכלום בעליהם ג' שנים ובשופי.

אכן נראה לומר דלשיטת רש"י פליגי ר' אסי ונהרדעי, דהנה רש"י מפרש בדברי רב אסי (בד"ה 'אא"כ קרא ערער') דהטעם שצריך לקיים דוקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק, ולא סתם שטר, הוא - משום דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דלמא ההוא גופי' מזויף הוא. כלומר שהחשש הוא דהשטר שממנו מתקיימין הוא מזוייף. והנה בדברי ר' שימי בר אשי דמפרש דיכולים לקיים מב' שטרות שאינן מקויימין - היינו דוקא כשיוצא מתחת יד אחר - מפרש רש"י (ד"ה זיוף זייף) דאם אינו יוצא מתחת ידי אחר אלא מתחת יד עצמו חיישינן אולי הסתכל בכתב אותם שטרות האחרים וכיוון וחתם הוא בעצמו דוגמת אותה החתימה. ופי' זה הוא דלא כהרבה ראשונים (תוס', רמב"ם, ועוד) - דאם לא יצא מתחת ידי אחר חיישינן דילמא השטרות שממנו אנו מקיימין מזוייפים הם.

והנה לפי' רוב הראשונים הנ"ל, הנה ר' אסי ונהרדעי חוששין לאותו דבר - שלא יתקיים מתוך שטר מזוייף, ולכן שפיר י"ל דאינם חולקים, רק דכ"א מביא מקרה אחר שיכולים לקיים משטר א' משטר שני בלי חשש דהשטר הב' עצמו מזוייף הוא. אבל לדברי רש"י ר' אסי ונהרדעי חוששין לב' ענינים אחרים, דר' אסי חושש שהשטר שממנו מקיימין לא יהא מזוייף, אבל נהרדעי חוששין שלא יתקיים שטר מזוייף, ולכן לר' אסי יכולים לקיים רק משטר שבודאי אינו מזוייף, ויש לו פקיעא מעלייתא, והיינו דוקא שטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד; אבל לנהרדעי חיישינן רק שלא יקיים שטר מזוייף, ולכן יכולים לקיים אף משטר שאינו מקויים אלא שלא זייף את זה ממנו (ופשוט שאין מקיימים מסתם שטר שאינו מקויים, דבודאי צריך להיות עכ"פ קצת כח בהשטר, ולכן מקיימים ממנו דוקא לאחר שאכל בעליהם מהשדה ג' שנים ובשופי, וצריכים דוקא ב' שטרות, אמנם לא זהו עיקר החשש).

ואם כנים הדברים - דנהרדעי פליגי על ר' אסי וסב"ל שמקיימים מב' שטרות שאינם מוחזקים, הנה שפיר י"ל דלנהרדעי מקיימים משטר א' שהוחזק בב"ד אף בלא ערער, ובלבד שיוצא מתחת ידי אחר (וכן מפרשים שאר הראשונים שיטת נהרדעי - דצריך ב' שטרות דוקא כשאינו מקויים, אבל במקויים רק שטר א' - עיין במגיד משנה על הרמב"ם כאן).

ועתה יש לברר דברי הצ"צ דדייק מרש"י במתני' דלא כתב דוקא שטר שקרא עליו ערער, אלא "שטר אחר שהוחזק בבי"ד וכתוב בו הנפק מקיימים ממנו", דרש"י כתב כנהרדעי ודלא כר' אסי, ורש"י ס"ל דבאמת אי"צ שטר שקרא עליו ערער.

ובזה מבאר הצ"צ דרש"י ס"ל כנהרדעי, ואף דיש לקיים מהברייתא כר"א, אמנם יש לומר ע"ד מ"ש הרא"ש בסי' יג ד"קרא עליו ערער לאו דוקא". ואוא"ל הטעם דרש"י פסק כנהרדעי דוקא - היינו משום שר' שימי בר אשי ס"ל כוותי'.

ויש לבאר שיטת רש"י, דלר' אסי יכול לקיים דוקא משטר שקרא עליו ערער ואח"כ הוחזק, ולא סתם שטר מוחזק, דלכאו' מהו החילוק אם קרא עליו ערער או לא גבי הקיום של ב"ד.

ואולי אפשר לדייק מדברי רש"י על ר' אסי "אא"כ קרא ערער" דכתב וז"ל "על אותו שטר האחר והוחזק בב"ד ע"י עדיו", דלכאו' התיבות "ע"י עדיו", מיותרות הן, דהו"ל למימר "והוחזק בבי"ד" ותו לא. ונראה לומר שרש"י מבאר בזה דלרב אסי שטר שקם עליו ערער מקיימים ממנו דוקא אם באו עדי השטר וקיימם בעצמו, ודו"ק.

נגלה
בסוגיית אמנה ומודעא היו דברינו [גליון]
הרב אלי' נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

בגמ' כתובות יט, ב: אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו מודעא היו דברינו אין נאמנין, מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין וכו'.

ובגליון תתיד (33) כתבתי, שיש פלוגתא בין הר"ן על סוגיין והרשב"ם על אותו סוגיא שבב"ב (מט, א), גם בביאור שיטת ר"נ וגם בביאור שיטת מבר"א. בשיטת ר"נ: הר"ן מפרש שהטעם שאינן נאמנין הוא משום שמשוו נפשייהו רשעים, והרשב"ם מפרש שהוא משום שהיות והודו שהשטר נחתם על ידם בכשרות, לכן שוב אינן נאמנין "לחזור ולהגיד" שהשטר פסול.

ובשיטת מבר"א: הר"ן מפרש דאמנם אין ב"מודעא" משום משוו נפשייהו רשעים, ולכן נאמנין במקרה דאין כת"י יוצא ממק"א, משא"כ להרשב"ם הרי לשיטה זו נאמנים גם במקרה דכת"י יוצא ממק"א.

וכתבתי לבאר, שיסוד פלוגתתם חד הוא: והוא, כשעדים אומרים אמנה או מודעא היו דברינו, באם זה הוה עקירת חתימתם על השטר כבאנוסים או פסולי עדות היינו, או לא. דהר"ן סב"ל שזה הוה באותו גדר כבאנוסים היינו, ולכן באמת צ"ל בזה אותם דינים - שנאמנין כשאין כת"י יוצא ממק"א, ואין נאמנין כשיוצא ממק"א, אלא דבזה חידש ר"נ דהיות ומשוו נפשייהו רשעים לכן אינן נאמנין גם כשאין כת"י יוצא ממק"א, משא"כ מבר"א דסב"ל שאין כאן משום משוו נפשייהו כו', לכן שוב יש להם אותו דין של אנוסים היינו.

משא"כ הרשב"ם סב"ל דאמנה ומודעא לא הוו "עקירה" כמו אנוסים היינו, דהרי אינם עוקרים חתימתם שעל השטר (ועיי"ש באריכות מש"כ לבאר נימוקי פלוגתתם בב' אופנים), ולכן בודאי אין בהם אותו הדין של אנוסים היינו, אלא דבזה פליגי, דלר"נ יש כאן "חוזר ומגיד", גם כשאין כת"י יוצא ממק"א (דלא כבאנוסים היינו) היות ולא עקרו חתימתם שעל השטר, משא"כ למבר"א הואיל ואין כאן עקירה בעדותם לכן נאמנין בכל מקרה, גם כשכת"י יוצא ממק"א (ע"כ ממה שכתבתי שם).

ב. אמנם, מה שקשה ע"ז לכאו' הוא, שיטת התוס', דסב"ל (כאן ובב"ב) בביאור שיטת ר"נ - כשיטת הרשב"ם הנ"ל, משא"כ בשיטת מבר"א כתבו (מפורש בב"ב, וכן משמע כאן) כשיטת הר"ן! וקשה לכאו' לדברינו דב' הפלוגתות הא בהא תליא?

אבל באמת נראה דלא קשה כלל: דזה ודאי שהתוס' מסכימים לשיטת הרשב"ם הנ"ל שאמנה ומודעא אינן דומין לאנוסים היינו, משום שאין בהם עקירת החתימות וכנ"ל. ושלכן אכן פירשו התוס' דברי ר"נ כמו שפירשם הרשב"ם. וזה דפליגי על הרשב"ם בביאור שיטת מבר"א, אי"ז מאותו הטעם שפליג הר"ן עליו (דאמנה ומודעא אכן הוו בגדר עקירת החתימות כמו אנוסים היינו), אלא מטעם אחר - דסב"ל דגם כשאין בדבריהם עקירת ההגדה הראשונה (בנדו"ד - החתימות) מ"מ אמרינן דאין חוזרין ומגידין, ולכן נאמנין רק כשאין כת"י יוצא ממק"א.

ביאור הדברים: בעדים שאמרו תנאי הי' בדברינו, דפסקינן בסוגיין דנאמנין, נחלקו הראשונים באם נאמנותם הוא רק במקרה דאין כת"י יוצא ממק"א או גם במקרה דיוצא ממק"א. ועיין בר"ן (בסוגין) דמקשה על השיטות דסב"ל דנאמנין רק כשאין כת"י יוצא ממק"א: דלדבריהם צ"ל דהא דאינן נאמנין כשכת"י יוצא ממק"א, הוא משום דבחתימתם שעל השטר "מונח" דלא הי' תנאי בדבר (ולכן אין נאמנין עכשיו לשנות ולומר שכן הי' כאן תנאי), דא"כ - מק' הר"ן - הרי גם כשאין כת"י יוצא ממק"א לא יהיו נאמנין, משום דכשאומרים שכן הי' תנאי בהשטר הרי משוו נפשייהו רשעים, דאומרים שחתמו בשקר שלא הי' בו תנאי (דהרי כך מונח בהשטר כנ"ל)?

ובכדי לתרץ קושיית הר"ן לשיטת שאה"ר, צ"ל דסב"ל שבאמת אינו מונח בהשטר שאין בו תנאי (ולכן אין בדבריהם משום משוו נפשייהו כו'), ומ"מ סב"ל דמכיון שבאים להוסיף משהו על עדותם הקודמת (החתימות) אף שאין עוקרים אותו, יש בזה החיסרון דחוזרין ומגידין, ולכן נאמנין רק במקרה דאין כת"י יוצא ממק"א (ובמשכנות הרועים מציין לדברי הברכ"ש שמדייק מל' הרמב"ם שב"כיון שהגיד" יש ב' דינים - כשעוקרים דבריהם הראשונים, וכשרק מוסיפים עליהם, ומביא שכ"כ ההפלאה, עיי"ש).

ועכ"פ נמצא, דהפלוגתא בדין תנאי הי' דברינו תלוי בשאלה זו - באם כשמוסיפים על דבריהם בלי לעקרם, קיים החיסרון דכיון שהגיד, או לא.

וזהו יסוד פלוגתת התוס' והרשב"ם בביאור שיטת מבר"א הנ"ל; דבאמת מסכימים התוס' להרשב"ם דבאמנה ובמודעא היו דברינו אין בזה משום עקירת החתימות כנ"ל, והוי רק בגדר הוספה, אלא דבזה גופא פליגי, מהו הדין כשהעדים באים ומוסיפים על דבריהם - דהרשב"ם סב"ל דאין בזה משום כיון שהגיד (ולכן נאמנין גם כשאין כת"י יוצא ממק"א), בהתאם לשיטתו בתנאי שהוא כשיטת הר"ן הנ"ל, משא"כ התוס' סב"ל דגם במקרה כזה ישנה להחיסרון דכיון שהגיד (ונאמנין רק כשאין כת"י יוצא), ואכן משמעות שיטת התוס' מהמשך סוגיין הוא כשאה"ר דפליגי על הר"ן בסוגיית תנאי היו דברינו.

ולסיכום נמצא דיש כאן ב' פלוגתות שונות, והשיטות מתחלפות: א) באם אמנה ומודעא הוו בסוג עקירת החתימות כמו אנוסים היינו, או לא, דהר"ן סב"ל שכן והרשב"ם והתוס' סב"ל שלא. ב) במקרה שאין שום עקירה ויש רק הוספה על עדותם, באם ישנה להחיסרון דכיון שהגיד, או לא, דהר"ן והרשב"ם סב"ל דלא, והתוס' סב"ל שכן. והכל יבוא על מקומו בשלום.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
שונות