E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

שבת בראשית - תשס"ג
פשוטו של מקרא
ברש"י פ' כי תצא ד"ה "לא תדרש שלמם"
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בפירש"י פרשת כי תצא ד"ה "לא תדרש שלמם" (כג, ז'): "מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך (שם, יז) יכול אף זה כן, ת"ל לא תדרוש שלומם", עכ"ל. ומצוין בכמה חומשים, דמקורו של רש"י זה הוא מספרי.

וראיתי ב'תורה תמימה' על פסוק זה שמביא פרשת הספרי, וז"ל: "שלמם וטבתם. מכלל שנאמר (שופטים כ): "...וקראת אליה לשלום", יכול אף אלו כן, ת"ל "לא תדרוש שלומם", ומכלל שנאמר (כג ז) "בטוב לו לא תוננו", יכול אף אלו כן, ת"ל "וטובתם", עכ"ל.

ומפרש שם בתורה תמימה, וז"ל: "דבהכרח צריך לומר בפסוק זה בא להורות איזה רמז ודרש, דאי אפשר לומר שמצוה בפשיטות שלא לפרוש שלומם, דפשיטא הוא אחרי שמודיע גם מעשיהם הרעים לישראל מובן שלא יפרשו לשלומם, לכן אמר דאיירי בענין שבשאר אומות מצוה לקרוא לשלום, כגון כשבאים עליהם במצור כדכתיב ס"פ שופטים כי תלחם אל עיר וקראת אליה לשלום, על זה אמר דלהם לא תקרא לשלום אף בענין כזה. וכן בעבד שלהם שברח לארץ ישראל, אשר בעבד משאר אומות במקרה כזה אסור להסגירו אל אדונו, אלא עמך ישב בטוב לו, אבל בעבד שלהם אין מצווים על בטוב לו", עכ"ל.

וצריך להבין, למה לא פירש רש"י על דרך זה, ואפילו אם תמצא לומר שרש"י מצא גירסא בספרי כפירושו, הרי אין ענינו של רש"י להעתיק דרשת ה'ספרי', רק לפרש פשוטו של מקרא.

ולכאורה לשון ה'ספרי' שמובא ב'תורה תמימה' קרוב יותר לפשוטו של מקרא* מכמה טעמים, וכדלקמן:

א) בפסוק נאמר שתי תיבות "(לא תדרש) שלמם וטובתם". ורש"י מפרש רק תיבת "שלומם". ולמה אין מפרש למה נאמר "וטובתם", על דרך שמבואר בספרי הנ"ל.

ב) בפסוק נאמר "לא תדרש שלמם". ולכאורה הפירוש הפשוט בהפסוק הוא שדרישת שלום באומות אלו אסורה, אבל באומות אחרות מותרת. ואם כן צריך להבין איזה שייכות יש לזה עם מה שמביא רש"י "מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן".

הרי שם אינו מדובר בנוגע לדרישת שלום - שעל פי פשטות זהו ענין של היפך מלחמה - אלא בנוגע לטובת העבד, שלא להסגירו לאדוניו. ואם כן לפי זה, לא הו"ל לרש"י להעתיק תיבת "שלומם" מן הכתוב, אלא רק "לא תדרש טובתם", ולסיים "ת"ל לא תדרוש טובתם".

משא"כ לפי דרשת הספרי הנ"ל מובן זה, שאכן מדבר בנוגע לדרישת שלום, דהיינו היפך מלחמה בנוגע לאומות אחרות, שהרי מביא הפסוק "...וקראת אליה לשלום". וכן בנוגע לטובת העבד כנעני, מביא בספרי הנ"ל תיבת "טובתם", ולא תיבת "שלומם" כפירש"י.

ג) כנ"ל, רש"י מפרש הפסוק בנוגע לעבדים כנעניים של שאר אומות. הנה נוסף לשאלות הנ"ל צריך להבין: הרי גם ה'ספרי' מפרש תיבת "טובתם" שבפסוק בנוגע לעבדים כנעניים של שאר אומות. אבל יש חילוק גם בזה בין פרש"י לה'ספרי' הנ"ל, שרש"י מביא תחילת הפסוק "עמך ישב בקרבך". משא"כ ה'ספרי' מביא סוף הפסוק "בטוב לו לא תוננו".

ולכאורה ענין הטוב שצריך לעשות עם העבד מודגש יותר בסוף הפסוק מתחילת הפסוק, כמובן בפשטות, ואם כן צריך להבין למה הביא רש"י תחילת הפסוק ולא סוף הפסוק כהספרי, וגם לא רמז לזה אפילו בתיבת וגו'.

לאחר שכתבתי כל הנ"ל ראיתי בפירוש 'באר השדה' על פירש"י, וז"ל: "אע"ג דזה דריש בספרי על מלת וטובתם, אבל על מלת שלומם דרשו מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר כו' כמ"ש הרא"ם, מ"מ רש"י ס"ל דלאו דוקא בשעת מלחמה הוזהרו בזה, אלא גם שלא בשעת מלחמה אסור לדרוש בשלומם יחיד או רבים . . ולזה הניח הכתוב כפשוטו, ועל סיפיה דקרא דכתיב וטובתם קאמר מכלל שנאמר עמך כו', דלא תימא דוקא לעשות עמו טובה אסור אבל לא להונותו לז"א מכלל וכו', כלומר לזה מותר להסגירו אל אדוניו וגם להונותו", עכ"ל.

אבל לאחר אריכות לשונו עדיין לא הבנתי איך מתורצות השאלות הנ"ל ששאלתי.


*) קשה מאוד לפרש בפש"מ שמ"ש לא תדרש שלמם וגו' קאי על מצב של מלחמה, שבדרך כלל צריכים לקרוא לשלום ואצל עמון ומואב אין צריכים, דזה לא מרומז כלל בכתוב, וכן עד"ז קשה לומר בפשש"מ שמדובר אודות עבד של עמון ומואב, האם מותר להסגירו וכו', שכהנ"ל אינו מרומז בפסוק כלל.

דהפירוש בפסוק בפשטות שלא לדרוש בשלום (כל) עמוני ומואבי, היינו שלא לעזור להם ולהתעניין במעמדם ומצבם וכו', שזהו פי' הפסוק כפשוטו.

וע"ז מפרש"י שלכאורה אינו מובן - וכמו שמביא בסיפרי - מאחר שהתורה אוסרת להתחתן עם (גרים של) עמון ומואב, ונותן ע"ז טעמים שהם דרשו רעת ישראל וכו', איך יעלה על הדעת שבנ"י ידרשו שלומם וכו'.

ע"ז מתרץ רש"י, דמאחר שמצינו שהתורה אומרת עמך ישב בקרבך, אף שהוא עבד של פלוני והדין נותן שתסגירו לאדוניו, מ"מ מלמדת אותנו התורה שמצד דרכי שלום או ישוב העולם וכיו"ב צריך להתנהג בחסד גם עם עבד גוי, אף שלא מגיע לו מצד שורת הדין, לכן היית סובר שגם אצל עמון ומואב ג"כ צריך להתנהג ככה, וזה מלמדת התורה שאסור לדרוש. ופשוט! המערכת.

פשוטו של מקרא
"זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו"
הרב אלחנן יעקובוביץ
נחלת הר חב"ד, אה"ק

במדבר ה, כב רש"י ד"ה "לצבות בטן", מפרש: "כמו להצבות בטן. זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו".

פשוטם של דברים, שבדרך כלל ל' (וכן ב' וכ') של אותיות כל"ב מנוקדות בשו"א לְבית הכנסת, וכשזה בא לפני אות שמנוקדת בשו"א (שאז אי אפשר שיהיו שני שוואים ביחד, שאי אפשר לבטא אותם) מנוקדת הל' בחיריק לִפְנֵי (וכשהל' באה לפני י' שוואית נעלמה ה"י'" (היינו שלא מבטאים אותה) - לִירוּשָלַיִם), וכשבאה לפני חטף (באותיות גרוניות א, ה, ע, ח) מנוקדת ה"ל'" כנקודת החטף לֶאֱכול, לַעֲבוד, וכשבאה לפני הברה מוטעמת בשם הפעל, מנוקדת הל' בקמץ, כמו לָקום שהטעם הוא על האות "ק'", וכן לָשֶבת שהטעם הוא על השין, (פרט זה האחרון הראה לי הרה"ח ר' מנחם בלוי שי' בספר דקדוק של גוטשטיין) וכשה"ל'" באה לפני תיבה בבנין הפעיל (וזה נוגע לעניננו), הנה אז נקודה בשו"א, לְהַאֲכִיל לְהַעֲבִיד, ולפעמים נקודה הל' עצמה בפתח, כי הפתח של הה' עברה לל'. וזהו הפירוש שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו, והיינו שהפתח עושה שהל' הוא בבנין הפעיל.

א. אלא שצ"ע, והרי רש"י כבר כתב ענין זה לעיל בפ' בשלח (שמות יג כא) על תיבת לַנחותם - "נקוד פתח שהוא כמו להנחותם כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה שהוא כמו להראותכם כו".

ב. גם אם נאמר שרש"י מצא לנכון להזכיר שוב ענין זה, שכבר עבר הרבה (זמן) מבשלח (עד נשא), למה שינה (הוסיף) רש"י בלשונו "זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו", ולא (בקצור) כבפ' בשלח "נקוד פתח שהוא כמו להצבות בטן וכן לנחותם כו'", ואם יש צורך להוסיף "זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו", הנה לכאורה מתאים להוסיף את זה בפעם הראשונה שמביא ענין זה (בפ' בשלח), ואח"כ מספיק להזכיר בקצרה (כמו שעשה בפ' בשלח ובפ' דברים).

ואמנם י"ל בדא"פ, שבפ' בשלח הי' עסוק לבאר "אף כאן להנחותם ע"י שליח ומי הוא השליח וכו'", ולכן לא האריך לדבר בענין שמוש פתח כו' -

ג. והנה להלן בדברים (א, לג) ברש"י ד"ה "לראותכם" ביאר רש"י: "כמו להראותכם, וכן לנחותם הדרך וכן לשמיע בקול תודה וכן ללכת לגיד ביזרעאל". שכאן יש גם לשאול (וכאן השאלה יותר חזקה) שמאחר שכבר פירש בפ' בשלח ש"לנחותם" הוא כמו להנחותם, וגם בפ' נשא פירש שלצבות הוא כמו להצבות, ולנפול זה כמו לנפיל, למה יש צורך לפרש שוב שלראותכם הוא כמו להראותכם.

- ובדוחק יש לומר, שכיון שבפסוק זה יש תיבה דומה לה (לתיבת לראותכם) והיא (לתור לכם מקום) "לחנותכם", ותיבה זו אינה כמו להחנותכם, אלא שאתם בעצמכם תחנו במקום הזה, לכן מצא לנכון לחזור ולפרש שתיבת לראותכם היא (אינה דומה לתיבת לחנותכם אלא) כמו להראותכם -

ד. גם אם נאמר שרש"י מצא לנכון לבאר שוב ענין זה, או מטעם הנ"ל (בדוחק), או מטעם שעבר הרבה זמן מנשא עד לדברים, או מטעם אחר, - צ"ע למה הביא רש"י כאן (דברים א, לג) עוד שני פסוקים "לשמיע בקול תודה" וכן "ללכת לגיד ליזרעאל".

שלכאורה אם יש צורך להוסיף עוד שתי ראיות (מעוד שני פסוקים) הי' מתאים להוסיפם בפעם הראשונה - בפ' בשלח, ואם לא בפ' בשלח מטעם שנתבאר לעיל בדא"פ, שלא רצה רש"י להאריך, הנה עכ"פ בפ' נשא - גבי להצבות בטן - הי' צריך להוסיף את שני הפסוקים, ובפרט שבפ' נשא כן מאריך, שהקדים "זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקוד בו" - שלא כתב כן בשאר מקומות.

וי"ל בדא"פ לבאר כל הנ"ל, שאעפ"י שבכללות נראה שכל התיבות שנקודות הל' בפתח (בכהאי גוונא) פירוש אחד לכולם. אעפי"כ יש הבדל בין הקירוב של הל' לפעל, ולדוגמא ב"לנחותם הדרך", הנה הפתח של ה"ל'" הוא במקום הח' של בנין הפעיל, שזה כמו להנחותם, אבל יש כאן בין הקב"ה שהוא המנהיג אותם לבין ישראל המונהגים את עמוד הענן, וכדפירש"י - "להנחותם ע"י שליח ומי הוא השליח עמוד הענן והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם"

משא"כ בפ' נשא ב"לצבות בטן", הרי המים מצבים את הבטן בלי שום אמצעי, שלכן יש מקום לומר שאין זה (כ"כ) מלשון (בנין) הפעיל, אלא בבנין פָעַל, וזה שהלמ"ד נקודה בפתח יש לפעמים שינויים קלים, כמו שזה משתנה לפני אות גרונית או לפני שו"א.

ולכן צריך רש"י לפרש גם בלצבות בטן שהפתח הוא מבנין הפעיל, וגם מובן למה רש"י מאריך כאן יותר ומקדים "זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו", כלומר שלא נטעה לפרש אחרת (כנ"ל). ואף שהביאור הנ"ל בדברי רש"י נראה דחוק, אבל עפי"ז לכאורה מתורצת קושיא הנ"ל (סעי' א') למה דוקא כאן מאריך רש"י.

ועפי"ז - לכאורה - תתיישב גם ההוספה שרש"י מוסיף בסוף הדיבור (לצבות בטן) "שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך". שלכאורה מה בא רש"י לומר בזה, והרי זה כתוב מפורש בתורה. ועפ"י הנ"ל בא לבאר איך הלמ"ד הזה שנקוד בפתח הוא מבנין הפעיל, גם בלצבות בטן ולנפיל ירך - וכנ"ל, שזה קרוב לפעל, והי' קס"ד לומר שהוא מבנין פָּעַל, לכן האריך רש"י בלשון (אף שכתוב בתורה) "שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך", שבזה מתרץ שזה בבנין הפעיל, שהרי מצבים ומפילים (שזה מפעיל את) אחרים.

ועפ"י הנ"ל לכאורה מתיישב עוד פלא, שלכאורה כשרש"י בא להוכיח (בפ' בשלח) על לנחותם שזה כמו להנחותם, מביא ראי' מפרשת דברים לראותכם בדרך אשר תלכו בה, ומדלג על במדבר בפ' נשא הפסוק שאנו עוסקים בו (לצבות בטן).

ובפשטות י"ל שנקט (פסוק) תיבה שדומה (קצת) למשקל של תיבת לנחותם - לראותכם. אבל דוחק: א. אינו דומה ממש. ב. בחומש דברים כשרש"י מבאר תיבת לראותכם מביא ראי' מכו"כ פסוקים שאינם דומים בכלל למשקל לראותכם, כמו לשמיע, לגיד.

ועפ"י הנ"ל יובן, שהרי לצבות הוא קרוב יותר ל"פעל" מ"להנחותם", ואיך יכול להוכיח מלצבות בטן, ואיה"נ שאם לַצבות הוא בנין הפעיל, הנה לנחותם בודאי בנין הפעיל, אבל כשבאים להביא ראי' היא צריכה להיות ראי' מוכחת ומובנת ואם - כנ"ל - בלצבות יש מקום לחשוב שאינו בנין הפעיל (שלכן - כנ"ל - הי' צריך רש"י להאריך) א"כ אין תיבה זו ראי' מוכחת, ולכן - י"ל בדא"פ - דילג על לצבות בטן והלך לפ' דברים לתיבת לראותכם, שמצד התוכן הוא יותר קרוב ל"לנחותם" הדרך, שכמו בלנחותם הוא ע"י שליח - עמוד הענן - גם לראותכם את הדרך הוא ע"י עמוד האש.

אבל לאידך, הנה - לכאורה - "לראותכם" אינו דומה ממש ל"לנחותם", שהאש לילה פעלה באופן יותר קרוב אליהם, כפשוטו - שע"י האש ראו את הדרך.

וי"ל בדא"פ שלכן הביא רש"י - בפ' נשא גבי לצבות בטן - גם את הפסוק לראותכם בדרך, ולא הסתפק בפסוק אחד בלבד לראי', כמו שעשה רש"י בפ' בשלח, שמפני שבפ' נשא הפעולה קרובה יותר לנפעל - כנ"ל בארוכה - הביא ראי' (גם) מלראותכם שכנ"ל זה יותר קרוב לנפעל.

וכמובן שאי אפשר "לוותר" על "לנחותם", שהרי זו הפעם הראשונה בתורה שיש ל' ונקודתה פתח, והנקודה היא במקום ה' של בנין הפעיל, שלכן נשמטת הה', או להיפך בגלל שהה' נשמטה העבירו את הפתח על ה"ל'", והיא היסוד לכל ה"ל'" בכהאי גוונא. ולכן - י"ל בדא"פ - בכל מקום שיש ל' כנ"ל מביא רש"י בתחילה דוגמא זו (של לנחותם).

אלא שכנ"ל נתבאר בדא"פ שבין התיבות (הלמ"דים) אלו עצמן יש הבדל בענין קרבתם אל הפעל. שלכן גבי לצבות בטן לא הסתפק בלנחותם בלבד, אלא הביא גם לראותכם (וכנ"ל בארוכה).

ועפי"ז יש לבאר במה שבפ' דברים הביא רש"י עוד ב' פסוקים (ראיות) של למ"ד הנקודה בפתח לשמיע, לגיד, שכיון ש"לראותכם" הכתוב בדברים הוא יותר קרוב ל"פעל", לכן הוסיף כמה דוגמאות מפסוקים שגם הם קרובים ל"פעל" ואין באמצע עוד משהו (ע"י שליח וכיו"ב) 1) לשמיע - שזה בדומה ל"לראותכם" שמשמיע דברי (תפלתו) תודתו לפני הקב"ה. 2) ועד"ז "לגיד" שאומר בפני מי ששומע.

והנה עפ"י הנ"ל יובן לכאורה עוד דבר פלא, שבפ' דברים (הנ"ל) שרש"י מביא ב' פסוקים, הנה פסוק ראשון הוא מספר תהלים והפסוק השני הוא מספר מלכים. שלכאורה לפי הסדר הי' צ"ל מקודם מלכים ואח"כ תהלים. ולפי הנ"ל יש לומר, שהראי' היותר מוכחת היא מספר תהלים, שמשמיע דברי תודתו בפני הקב"ה, והרי הוא קרוב ל"פעל", שזה כביכול הקב"ה, משא"כ בתיבת לגיד, הנה אף שבכללות היא תיבה שהפעולה שלה (גם) קרובה ל"פעל", למי שמדברים אליו, אבל בתוכן הענין (שם) אינו (כ"כ) קרוב ל"פעל", שהרי לא נאמר למי להגיד. רק באופן כללי לגיד ביזרעאל, וזה יתכן גם ע"י שליח וכיו"ב, בנוסף ששם הקרי הוא עם ה' - להגיד, ורק הכתיב הוא לגיד.

וצ"ע, אם הי' כן בגירסת רש"י, שכן רש"י העתיק בפירושו תיבת לגיד (בלי ה') ומבאר "כמו להגיד", ואינו מצוי כ"כ שיבאר רק את הכתיב מבלי להתייחס ל"קרי".

ועפ"י הנ"ל - י"ל עוד בדא"פ - למה רש"י בפ' נשא (ב"לצבות") לא הביא ב' פסוקים הנ"ל, שמלבד שאין צורך לחזור אותו דבר כמה פעמים, אבל לפי"ז הי' צריך א"כ לכתוב פסוקים אלה בפ' נשא שבאה לפני פ' דברים (וכרגיל בכ"מ) - שי"ל שאף אחד מן הפסוקים אינם מספיקים לראי' על לצבות, שהוא יותר קרוב מהם ל"פעל" -

שלכן י"ל (כנ"ל), שדוקא כאן (ב"לצבות") כתב רש"י "זהו שמוש פתח שהלמד נקודה בו", שעי"ז מחזק את הכלל שגם כאן (אף שהי' קס"ד לומר אחרת) הוא כן. וכן את ההוספה "שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך", שלכאורה מיותר קטע זה, שגם זה בא לחזק את הביאור בכלל הזה, וכבר נתבאר לעיל.

פשוטו של מקרא
"לא טוב היות האדם לבדו" [גליון]
הרב יחזקאל שרגא איליאוויטש
ברוקלין, ניו יורק

בגליון תתכח (עמ' 73) הקשה ידידי הרה"ג ר' ברוך אבערלאנדער שי' במדור פשוטו של מקרא עה"פ בראשית ב, יח "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ופרש"י: "לא טוב היות וגו'": "שלא יאמרו ב' רשויות הן. הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג". דלכאורה קשה הרי הקב"ה צריך לברוא את האשה בכדי שיוולדו ילדים, ולא תהו בראה לשבת יצרה. דהיינו אף ללא החשש שלא יאמרו, צריך הי' לברוא את האשה, והאריך בזה בטוטו"ד.

והביא מש"כ חכ"א בזה, דאין להקשות כן על פרש"י, דלפרי' ורבי' הלא אינו מתאים הלשון לא טוב היות האדם לבדו, לכן הוכרח רש"י ז"ל לפרש מפאת ב' רשויות. ואילו מצד פו"ר נראה שלכך לא הי' הפסוק זקוק לבטאות מחשבה מיוחדת מהקב"ה, כי זהו פשיטא, כמו כל החיות הבהמות, כך האם ומאי שאני, עכדפח"ח.

ב

ויש להעיר בזה דכבר הקשה בספר 'דברי דוד' להטו"ז כן, דלכאורה מצות פו"ר לא הייתה שייכא אם הי' לבדו - ויש להעיר על הרה"ג הכותב שהקשה קושייתו רק אליבא דרש"י ז"ל, דלעולם יש להקשות על הקרא גופי' דהא דאמר לא טוב היות האדם.

ולתועלת הקוראים אעתיק מש"כ בזה בס' 'נחלת יעקב יהושע' (להג"ר יעקב יהושע פרומן הי"ד מגדולי הלומדים בפולין נדפס בירושלים תשכ"ט) ליישב קושי' הטו"ז, דכוונת לבדו אינו שיישאר לבדו בלא אשה, רק הוא ישאר לבדו ולא יקח ממנו אחת מצלעותיו ויברא עבורו אשה, דכמו שהאיש נברא לבדו כן יברא האשה לבדה. ואי' ב'בעלי הנפש' והראב"ד, שטובה גדולה עשה ה' עם האדם שלא נבראו זכר ונקבה כבהמות, שאז לא היתה הנקבה משועבדת לבעלה. וזהו ביאור הפסוק לא טוב היות האדם לבדו והאשה לבדה, רק אעשה לו עזר כנגדו, היינו שיקח אחד מצלעותיו ובאופן כזה יברא את האשה, ואז יהי' לו לעזר שהאשה תהי' משועבדת לבעלה - ומיושב שפיר ק"ו הטו"ז דלעולם יהי' להם בנים, רק המדובר בקרא באיזה אופן שיוולדו ודו"ק. עכ"ד.

ולפי זה מובן היטב סיומא דקרא אעשה לו עזר כנגדו, דהנה לפרש"י דלכן ברא הקב"ה אשה שלא יאמרו ב' רשיות, לא מובן כ"כ הלשון אעשה לו עזר כנגדו, דמשמע דבריאת האשה הוא עזר גשמי להאיש - ולהנ"ל מובן היטב, דלא טוב היות האדם לבדו, היינו שיברא לבדה, רק אעשה לו עזר שהאשה תהי' משועבדת, זה ע"י שיברא האשה מצלעותיו של האיש.

ג

ובאופן אחר כתב שם בספר 'נחלת יעקב יהושע' לתרץ קושי' הטו"ז, דיש לומר דזה עצמו כוונת הפסוק, דאי' ברמ"ע מפאנו דאם היתה נבראת האשה לבדה, א"כ היתה שוה לאדה"ר במעלה, ואז אי אפשר להוליד רק כשנבראת מן הצלע אז היא משועבדת לו, ולכן אפשר להוליד, וזה שאמר הכ' לא טוב היות האדם לבדו ואשה לבדה כי לא יקיימו פו"ר, מאחר דאין באפשריות להוליד ואיך יקיימו מצות פו"ר, לכן אעשה לו עזר כנגדו ותהי' משועבדת לו עכדפח"ח.

וביאור זה מחוור מאוד, דשפיר איירי הקרא בפו"ר - והא דהעיר הרב הכותב דלא מסתבר דקאי על פו"ר, שלכך לא הי' הפסוק זקוק לבטאות מחשבה מיוחדת מהקב"ה, כי זה פשיטא כמו כל החיות והבהמות כך האדם ומאי שאני, ולהנ"ל מובן, דאיה"נ סתם דקיום פו"ר הוא רק ע"י שניהם א"צ לגלות - ברם הביאור הוא בהפסוק אופן מיוחד האיך להתאפשר קיום פו"ר, שהאשה תהי' משועבדת לבעלה, כך נלענ"ד.

ד

ומה שהקשיתי לעיל דבפשטות הפסוק ההבנה הוא דמוסב על האדם, דהיינו מניעת הטובה להאדם לחיות לבדו, היינו שיש הנאה להאדם להיות בצוותא עם אחר, ומה ראה רש"י במילים אלו להדרש שלא יאמרו - מצאתי בע"ה בס' 'תוספת ברכה' לבעל ה'תורה תמימה' שהעיר בכעו"ז, ועיי"ש מה שתירץ.

ה

ומה שמביא הרב הכותב קושי' הרמב"ן דהאיך יקיימו פו"ר בלא אשה - יעי' בס' 'נתיבות רבותינו' מה שתירץ בזה הגרי"ז מבריסק ז"ל, ומה שפלפל בדבריו בס' 'רנת יצחק' עה"ת בפר' בראשית, ואכמ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות