E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ז' אד"ר - ש"פ תצוה - תשס"ה
לקוטי שיחות
שיטת רבינו זי"ע בענין 'חכמת הטבע' אשר בש"ס וספרי הראשונים
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

עניני

הטבע

שבש

"

ס

-

תורה

הם

א. רבינו זי"ע (לקו"ש חכ"ג עמוד 34, ובכ"מ) האריך לבאר שכל מה שאמרו חז"ל בשני התלמודים ובמדרשים וכו' ע"ד טבע העולם, טבעי בני אדם (רפואות וכיו"ב), ה"ה חלק מתושבע"פ - תורת חיים ותורת אמת. ובלקוטי שיחות (שם הערה 27) הביא מ"ש הגאון הרגוצ'בי1 ש"רפוא[ו]ת הנזכרים בגמרא זה גדר חלק מן התורה שבעל פה המסור לנו בקבלה, ובאמת זה גדר ספר רפואות2 אשר מבואר בפסחים3. . ולא כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפסחים4".

עוד מבואר בלקוטי שיחות (שם עמוד 36) דכל הלומד עניני הטבע והרפואה שבגמרא וכיו"ב ה"ה מקיים בלימוד זה מצות תלמוד תורה, וע"כ אסור ללמוד ענינים אלו קודם שיברך ברכת התורה, ע"ש.

ובמקום אחר כתב רבינו5 ד"כמה אופנים ישנם בלימוד וידיעת חכמות אוה"ע", והאופן הכי נעלה הוא כאשר לומד ורוכש "ידיעת חכמות אלו מן התורה. וכמו חכם כשמראין לו מפה יודע ממנה כל פרטי הבנין, כן הוא בתורה שהיא המפה ודיפתרא שע"פ תכניתה נברא העולם (ב"ר רפ"א6). וכמסופר בבכורות (ח, א) שר' יהושע בן חנניא למד זמן עבור נחש מן הכתוב.7 ובמדרש תהלים י"ט8, על שמואל ועל ר' הושעיא ע"י שהי' יגע בחכמתה של תורה למד מתוכה כל מה שיש ברקיע. ואצ"ל מה שנאמר בפירוש בתושב"כ ותושבע"פ - שכל זה הוא תורה ממש, שהיא חכמתו כו'".

כדי להבליט את ה'חידוש' שבשיטת הצפע"נ ורבינו יש להקדים, שבכמה ספרים נמצא מבואר שדברי חז"ל בעניני הטבע נאמרו בחכמה נפלאה או (אפילו) ברוח הקודש וכיו"ב, ולדוגמא ב'ערוך השולחן' כתב: "רבותינו ז"ל, לבד גודל קדושתם וחכמתם בתורת ה', עוד היו גדולים בחכמות טבעיות ובידיעות העולם יותר מכל המתחכמים להשיב על דבריהם הטהורים"9. והחיד"א כתב, ש"היו מן הגדולים שעלה בדעתם לנטות קצת מדברי רז"ל בצד מה, והי' זה שהם היו חכמים בלימודיות וטבעיות ודעתם רחבה וסברו כי רז"ל היו חכמים לבד וזה טעם שאמרו הלא גם בנו חכמה ודעת, עם שהם חכמים יותר. אבל הי' להם לשום לבם כי רז"ל הי' להם רוח הקודש, ואליהו זכור לטוב שכיח גבייהו"10, אבל בכל זאת אינו מבואר בדבריהם (עכ"פ להדיא) שכל דברי חז"ל בעניני הטבע ה"ה 'תורה' ממש, אבל בדברי הצפע"נ ודברי רבינו מבואר דהן הן גופי תורה11, וכנ"ל.

הרמב

"

ם

בספר

המורה

דחה

את

הנבוכים

בקש

ב. והנה במורה נבוכים ח"ג פי"ד כתב הרמב"ם: "אל תבקשני לתאם כל מה שאמרו [חז"ל] מעניני התכונה עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות, או שמעום מידעני אותם הדורות".

וביאר רבינו בשיחת יום ב' דחה"ש ה'תשמ"ג סל"ב12 ש"דברים אלו כתב הרמב"ם כדי להניח את דעתם של הנבוכים שעדיין אינם ראויים לקלוט את אמיתית הענין בטהרתו ולכן לעת עתה אומרים להם כדברים הנ"ל כדי שקושיותיהם לא יפריעו ויבלבלו אותם מלימוד התורה, ובמשך הזמן יגיעו להבנת אמיתית הענין דנצחיות התורה . . וע"ד הלשון שמצינו בחז"ל 'דחי' בקש', היינו, שאין זה המענה האמיתי", ע"ש בארוכה.

דברי רבינו אלה מיוסדים, כנראה, על מ"ש הריב"ש ש"כדי להשיב את האפיקורוס עשה [הרמב"ם] ספר המורה, לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם, וכן בענין ההשגחה, ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא . . . ועכ"ז לא נמלט הרב ז"ל מהמשך קצת אחר החכמה . . ואולי לא היתה כוונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה ובאר להם ענינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא"13.

דברי הראשונים בעניני הטבע

ג. והנה בלקו"ש (שם עמוד 35 ואילך) כותב דכ"ה בנוגע לפרק שלישי ורוב רביעי שבהלכות יסוה"ת, פרק רביעי שבהלכות דעות ורוב פרקי הלכות קידוש החודש אשר ב'משנה תורה' להרמב"ם (אף ענינים אלו שלקחם הרמב"ם מספרי חכמי יון כמ"ש בהל' קדוה"ח שם ספי"ז), הרי הם "א חלק פון הלכות ודברי תורה" וכשאדם לומד אותם ה"ה מקיים מצות ת"ת וחייב בברכת התורה לפניהם וכו', ע"ש.

וכאשר אדם לומד ההנהגות שהם מדרכי הרפואה שכתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות דעות, אף כאלו שלמעשה אין אנו נוהגים על פיהם היום, מ"מ חייב לברך ברכת התורה ע"ז14.

עוד נראה מבואר מדברי רבינו (בלקו"ש שם) שכיון שענינים אלו תורת אמת הם, ע"כ צריכים הם להתאים להמציאות15, וע"פ המבואר שם נראה, דפשוט הדבר דלא שייך ח"ו לומר שבספר משנה תורה להרמב"ם ימצאו דברים בעניני הטבע שאינם מתאימים להמציאות.

ויש מקום לעיין אם דברים אלו אמורים רק לגבי ספר 'משנה תורה' וכיו"ב או שאר דברי הראשונים בעניני הטבע שכתבום בספריהם הק'. ואת"ל דיש לחלק בין ה'משנה תורה' לשאר חיבורים, יש לעיין ולברר על יסוד מה יש לחלק ביניהם.

ומצאתי בכ"מ בספרי גדולי האחרונים שכנראה תפסו דבספרי הראשונים (משא"כ בדברי חז"ל) כתבו דבריהם ע"פ חכמתם וע"פ הידיעות והשיטות הרווחות בימיהם ובזמניהם וע"כ יתכן שיטעו בהבנת המציאות וכיו"ב [וע"כ סתרו דבריהם על יסוד ה'מציאות' הנראית בחוש וכיו"ב], ומשמע מדבריהם דדברים אלו אינם בכלל תורה ממש. ואביא כמה דוגמאות מזה:

1) ה'נודע ביהודה' הביא דברי ר' יצחק אור זרוע שהובאו בשלטי גבורים עמ"ס חולין [שכתב] דאם אין הפיצולים שוים אז הוא דג טמא, וכתב ע"ז הנו"ב, וז"ל: "בזה לא אכריע אבל לדעתי אין לסמוך על סימן זה כלל שהוא דבר שלא נמצא בפוסקים ראשונים ואחרונים. ואני אומר, וכי בליסטרי או קניגי הי' [השלטי גבורים] שידע תמונות כל הדגים שבעולם ליתן סימן לטהורים? ומי יכול לדמות את עצמו לבעלי התלמוד שכל דבריהם הי' ברוח הקדש והיו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו מפי הגבורה, אבל סימן שלא נזכר בגמרא ולא בגאונים שהיו דורות הסמוכים לתלמוד, קשה לסמוך על סימן זה"16.

2) עוד כתב ה'נודע ביהודה' ע"ד "הוריד ההולך מבני מעיים לכבד והרופאים אומרים שפעולתו שתהי' הכבד זורקת מרה דרך הוריד הזה לבני מעים ומשם להקיבה לעכל המזון", דאף שהרשב"א בתשובה הטריפו "ולא האמין להטבחים שכך הוא בהרבה בהמות, הרשב"א בימיו אכתי לא נודע לו מטיבו של זה הוריד", משא"כ "הדורות שאחריו עמדו על הנסיון"17.

3) ה'חתם סופר' כתב: "באמת כל זה כתבו תוס' לפי הבנתם, וכן רש"י ז"ל פירש סוגיא דפרוזדר לפי מה שצייר מהר"ם לובלין הכל לפי שכלם, אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים לא צדקו דבריהם בזה, כי האמת עם הרמב"ם כאשר יעיד הנסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל כמו מעשי טובי' וס' שבילי אמונה, ושם במעשה טובי' יש טעות קצת בציור הלול, ויש לפני עוד ספרים מדוייקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה בכמה וכמה ציורים כולם יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל ומיני' לא ניזוע, גם שאלתי רופאים וכך אמרו לי"18.

4) בספר 'כפות תמרים' עמ"ס סוכה19: "ובארצם של התוס' כיון דאין לולבים גדלים שם אלא שולחים להם מארץ רחוקה ורואים שאין להם קליפה אדומה לחבר זוגי העלין, סברי מימר דמתחלת ברייתם לא הי' להם תיומת דהיינו הקליפה אדומה"20.

5) ידועים דברי הרשב"א ע"ד בהמה שעלי' אמרו חז"ל שהיא טריפה ואי אפשר שתחי' יותר משנים עשר חודש, ואנשים העידו על הבהמה שלמעשה האריכה ימים ושנים, דבכה"ג "אנו שואלין אותו שמעיד: 'מאין אתה יודע ששהתה זו, שמא שכחת, או שמא טעית, או שמא נתחלף לך בזמן, או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת, שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש. ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא, כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עיניהם21 ואחריהם אלך, נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר, ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני"22.

אמנם הגאון ר' משה פייינשטיין זצ"ל כתב שמדברי הרמב"ם23 מבואר שבאמת בכה"ג אי"צ לבטל דברי המעיד "ומ"מ לא נשתנה הדין [שהבהמה היא 'טריפה' ואסורה באכילה], דהוא מצד ההלכה שבשביל זה נאמרה בסיני, להשמיענו שאף שישתנו לענין החיות לא ישתנה דינם", ע"ש בארוכה. והוכיח כדבריו גם מזה ש"בזמננו ידוע לכל העולם כולו שאיכא הרבה דברים מעניני טריפות שחיים חיי בריאים וגם חיים ארוכים כו' דהא עושין הרופאים חיתוכים בבני מעיים . . וידוע שמתחלה בדקו הרופאים זה על בעלי חיים וכשראו שנתרפאו וחיו הרבה שנים כדרך הבע"ח אז התירו להם מדיני המדינה והמלכות, ונמצא שידוע זה גם בבהמות וחיות . . ובכל דור ודור נוספו מחלות שעושין להם ניתוחין והוא בין מצד חידוש הידיעה ובין מצד חידוש הטבע, וכדחזינן שגם בעניני רפואות מתחדשין בין מצד הידיעה ובין מחידוש הטבע, ויש מיני רפואות שהיו בדורות הקודמין ועתה אינם מרפאין, והרבה מיני רפואות נתחדש ומתחדשין בין מחמת שלא ידעו מהם אף שהיו בהמציאות, ויש גם שרק עתה נתחדש בהטבע שמרפאין. ובימי הרשב"א לא עשו הניתוחים האלו, ואפילו אם נזדמן באיזה מקום שעשה איזה רופא גדול לא ידעו ממנו, דלא הי' שייך לידע אז כ"כ ממה שנעשה בעולם כפי שיודעין בדורותינו מעת שהתחילו להשתמש במסילות הברזל להוליך ע"י זיעת מים רותחין ביותר, וע"י הספינות הגדולות, שעי"ז באין בימים אחדים גם למדינות הרחוקות ביותר, וכל שכן זה יותר מחמשים שנה שנוסעין בעראפליינס שביום אחד עוברים כל העולם, והידיעות יודעין בשעה אחת וגם בפחות משעה ע"י טעלעפאן וטעלעגראמעס שנעשו ע"י ידיעת ענין העלעקטרן . . אף הרשב"א אם הי' חי, וכן עתה שהוא בעולם האמת בגן עדן, מודה שיש מקצתן מאלו שמנו במשנה וגמרא שהן טריפות שיכולין לחיות"24.

וצ"ע בכל הנ"ל, ובפרט לפי הדברים הידועים שכתב אבי רבינו זי"ע ב'לקוטי לוי יצחק'25, ואני מבקש מקוראי הקובץ שיעירו בזה.


1) שו"ת צפנת פענח (דווינסק) ח"א סי"ד.

2) ובצפנת פענח על הרמב"ם הל' שבת פ"י הכ"ה (בהשמטות): "דזה הוי ספר רפואות מה דמבואר בפסחים . . דזה ג"כ הוה מסיני". וראה גם מכתב הגאון בעל צפע"נ אל רבינו זי"ע הנדפס ברשימותיו גליון לג. ועוד.

3) בפסחים פ"ד מ"ט: "ששה דברים עשה חזקי' המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו . . גנז ספר רפואות, והודו לו".

ולהעיר ממ"ש בספר תשב"ץ קטן סימן תמה: "א"ת מאין בא לו [לחזקי'] ספר רפואות, וי"ל כשהי' נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים, וגם מפני ריח רע, עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם, ואותם רפואות כתבו בספר, וזהו נקרא ספר רפואות".

4) בפירוש המשנה להרמב"ם עמ"ס פסחים שם הציע שני פירושים ל'"ספר הרפואות": א) "ספר רפואות הי' ספר שהי' בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו כגון מה שמדמין בעלי 'הטלסמאת' שאם עושין 'טלסם' בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו. ב) "אפשר שהי' ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון, סם פלוני מרכיבין אותו כך ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו".

ובשו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח כתב לתמוה על הרמב"ם בזה: "אני מתפלא על פה קדוש איך יאמר דבר זה ואיך דעתו הצלול העלה בזה חרס".

5) אגרות קודש ח"ג אגרת תצה.

6) וזה לשונו: "עה"כ (משלי ח, ל) "ואהי' אצלו אמון": "דבר אחר, אמון - אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי שם, כב) ה' קנני ראשית דרכו".

7) וזה לשון הגמרא שם: "נחש לשבע שנים וכו'. מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקללה מחי' לא כ"ש, אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחי' אחד לשבעה, ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע, דהוה ליה שב שני. אימא כשם שנתקללה חי' מבהמה אחת לשלש שנים, ומאי ניהו ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחי' אחת לשלש שנים דהוה לי' תשע שנים, מי כתיב מכל החי' ומכל הבהמה, מכל הבהמה ומכל החי' כתיב, ארור הוא מבהמה שנתקללה מחי'. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחי' אחד לשלש, ומאי ניהו עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש דהוה לי' חמיסר ירחי, איבעית אימא מכל הבהמה כתיב, אי בעית אימא קללה הוא, קללה שדי עילוי'. א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנני', נחש לכמה מיעבר ומוליד, א"ל לשב שני, והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין], והא קמשמשי שמושי, אינהו נמי משמשי כאדם; והא חכימי אינהו אנן חכימינן מינייהו". וראה לקמן הערה 15.

8) פסוק ב, "השמים מספרים כבוד א-ל", וזה לשונו: "אמר ר' שמואל בר אבא ידע אנא בשבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא. וכי שמואל עלה לרקיע, אלא על ידי שהוא יגע בחכמתה של תורה, למד מתוכה מה שיש בשחקים. אמר ר' הושעיא כחלל שבין מים התחתונים לרקיע, כך יש חלל בין מים העליונים לרקיע וכו'. וכי ר' הושעיא עלה לרקיע, אלא על ידי שהיה יגע בחכמתה של תורה למד מתוכה כל מה שיש ברקיע".

9) אהע"ז סו"ס יג.

10) 'שם הגדולים', מערכת ספרים, אות ה ספ"ב.

11) וראה גם לשון ה'נודע ביהודה' דלקמן בפנים ס"ג (מספר 1) והאגרות משה דלקמן הערה 24. ועוד.

12) תורת מנחם 'התוועדויות', ח"ג עמוד 1571 ואילך.

13) שו"ת הריב"ש סמ"ה.

14) וע"ד מ"ש בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סכ"ה ד"פשוט על מי שקם בבוקר ויודע שבהזמן שעד התפלה ילמוד רק דברי בית שמאי ולבאר דבריהם צריך לברך ברכת התורה משום שהם גם כן דברי תורה ממש ותורת אמת וכן הוא בכל המחלוקת שבמתניתין וברייתות ובשני התלמודים בבלי וירושלמי ואף דברי הגאונים", ע"ש.

15) ובכ"מ (לקוטי שיחות חט"ז עמוד 99 הערה 41; חכ"ב עמוד 235 הערה 46. ועוד) כתב רבינו דאי אפשר לומר שתיאורי הטבע שבתורה מדברים רק ברוחניות הענינים "וכמדובר כמ"פ ההכרח לזה מסיפור הש"ס" (הנ"ל הערה 7), "שגם כשאמרו חכמי אוה"ע שהבחינו שנחש מתעבר לתלת שנה ענה להם ר"י בוודאות שאינו, והביא הוכחה מפסוק וקל וחומר שהוא 'לשב שני', והמדובר הי' בעיבור דנחש כפשוטו".

16) שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת, יו"ד סימן ל.

17) שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת, יו"ד סכ"א. וראה גם שו"ת נו"ב, מהדו"ק, יו"ד סמ"ח שמכריע לפסוק כשו"ת מהר"י ווייל ודלא כמהר"ח או"ז ד"כל הרואה ישפוט בצדק שהנכון כדברי מהרי"ו . . ומלבד כל הקושיות שהקשה מהרי"ו . . אומר אני שזה נגד החוש".

18) שו"ת חת"ס יו"ד סקס"ז. וראה גם שו"ת אבני נזר יו"ד סימן רמ סכ"א.

19) לב, ע"א על דברי התוס' שם ד"ה נחלקה התיומת.

20) ולהעיר שבשו"ת משנה הלכות ח"ג סנ"ט תמה ע"ד הכפות תמרים אלו שכ"כ על התוס' דכל רז לא אניס להו וכו', וסיים: "לולי דמסתפינא הוה אמינא שאיזה תלמיד כתב כן ארבותינו בעלי התוספות".

21) בש"ך יו"ד סנ"ז סקמ"ח כתב דלפי הרשב"א - בכה"ג שבעינינו ראינו שהבהמה חי' יותר "צ"ל הא דהיא חי' י"ב חדש ע"כ נס הוא", אבל בשו"ת חכם צבי סע"ז כתב: "דהרב הש"ך ז"ל לא דק, דאדרבא כל דברי הרשב"א שם סובבין על קוטב שאין תולין בנס . . ועל זה טרח הרשב"א ז"ל באותה תשובה כל מה שטרח להביא ראיות ברורות שאין להכחיש דבריהם ז"ל במציאות, שהטריפה אי אפשר לה לחיות בשום אופן י"ב חודש ושהמעיד שראה טריפה שחיתה יב"ח שקר ענה, ואפילו אם יבאו כמה ויעידו על ככה, סהדי שקרי נינהו". וראה גם שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ד, פרק ג, סוף אות יט.

22) שו"ת הרשב"א ח"א סצ"ח (הו"ד במילואם ביש"ש ב"ק פ"ג ס"פ) - ע"ד "בהמה שנמצאת יתרת אבר באותן אברים שהיא נטרפת בהן ובמקום שנטרפת בו ונתברר שעברו עלי' שנים עשר חודש".

23) הלכות שחיטה פ"י הי"ב והי"ג, וזה לשונו: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחי' או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל, אפשר שתחי', ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחי' מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (פרשת שופטים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך".

24) שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סע"ג אות ד.

וראה גם שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן ע (בענין תופעה טבעית בתוכיות הגוף): "דבר כזה שלא נראה לשום איש לא שייך שידעו הדורות שאחר הגמרא שרק חז"ל בקבלתם וגם בסברתם שייך שידעו וחייבים אנחנו להאמין בכל דבריהם שהם דברי אלקים חיים, אבל אחר חתימת התלמוד אף הגאונים לא שייך שיחדשו דבר שלא נמצא בגמרא בסברתם בדבר טבעי שא"א לראות לומר שכן הוא הטבע, ורק על גאונים יחידים שאמרו עליהם שדבריהם דברי קבלה".

25) אגרות, עמוד רפו.

לקוטי שיחות
מחשבות רעות אצל הבינוני
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בתניא פי"ב מבאר שהבינוני אינו מהרהר בהרהור הרע ברצון וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו, עיי"ש. ובפשוטן של דברים הפי' שהבינוני אינו מקבל ומהרהר ברצון בההרהור רע שעולה מאליו מהלב להמוח וכל שכן שהבינוני אינו מעלה על דעתו לעשותו או לדבר בו.

והנה בלקו"ש ח"ג פ' משפטים ע' 898 כשמבאר הענין דחוקים שאין לך רשות להרהר אחרי' מבאר דהענין דחוקים צ"ל כ"כ מונח בשכלו שלא רק שמקיימם ברצון ולא רק שלפעמים מהרהר מהי תכלית החוקים ומגרש מיד ההרהור אלא שמלכתחילה לא עולה בדעתו מחשבות כאלו, עיי"ש. ובהע' 16 מציין לפי"ב בתניא דשם מבואר שאצל הבינוני יכול לעלות במחשבתו הרהור בנוגע לענין עשיית עבירה או ביטול קיום מ"ע (אבל לא הרהור וספק באמיתית הענין עצמו), עיי"ש.

ולכאו' הכוונה שם דההרהור שבא מהלב אל המוח אצל הבינוני, הוא לא שרוצה לעשות איזה עבירה או ביטול מ"ע אלא "בענין עשיית עבירה כו'" דהיינו בניגוד לענין ספק באמיתית תומ"צ וספק באמונה שבכלל אינו עולה.

אמנם ראיתי בה"ליקוט פירושים" שנדפס ב'מ"מ הגהות והערות קצרות בסש"ב' ששינו קצת בהעתיקם ההערה הנ"ל, וכתבו שכאן מדבר ע"ד עשיית עבירה וכו' עיי"ש. ומשמע שהבינוני מעלה על דעתו לעשות העבירה ורק שמגרש המחשבה מיד, אמנם כנ"ל, דלכאורה בתניא מבואר שאין הבינוני מעלה על דעתו לעשותו, ורק שההרהור שעולה מאליו הוא ב'ענין' עשיית עבירה בניגוד לספק באמיתית הענין עצמו. וצ"ע.

לקוטי שיחות
בגדר שליחות ונכרי וקטן
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

בלקו"ש חל"ג ע' 114 ואילך מבאר דהא דאין שליחות לנכרי וקטן הוא משום דגדר שליחות הוא דמינוי המשלח פועל חלות שם שליח, וכדי שיחול עליו שם שליח, צ"ל קשר בין השליח והמשלח, כי א"א להיות שלוחו של המשלח (באיזה אופן שהוא) מבלי שיהי' "כמותו דהמשלח", ובל' אדה"ז בלקו"ת "צריך להיות השליח מתייחס בערך מה (להמשלח)", ולכן אין שליחות לנכרי בכה"ת כולה, כי אינו יכול להיות "כמותו דהמשלח (הישראל)". ועד"ז בקטן דאמרי' בגמ' (גיטין כג, א) דאין להם שליחות משום "דלאו בני דעה נינהו", הביאור בזה הוא, דכיון שאינן בני דעה נמצא שאינן "כמותו דהמשלח".

ויש להעיר דמה שמבאר בהשיחה דנכרי אין לו שליחות משום דאינו "כמותו דהמשלח", לכאו' מפורש כן ברש"י בב' מקומות. בקידושין מא, ב. ד"ה 'לכדר' ינאי:' "להכי כתב גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעכו"ם פסול". ובבבא מציעא צו, א. ד"ה 'עבד': "שליחות נפקא לן מאתם גם אתם לרבות שלוחכם דבעינן דומיא דמשלח...".

אמנם לגבי קטן לכאו' בל' רש"י בב"מ י, ב. ד"ה 'וכי היכי דשליחות': "דכי כתיב שליחות . . איש כתיב בענין", דמשמע דגזה"כ הוא שנתמעט קטן משליחות.

ואולי י"ל דכ' רש"י כן דוקא לדעת ר"ל דס"ל ד"חצר משום שליחות איתרבאי", ואכ"מ.

עוד יש להעיר בענין זה דבנתיבות המשפט סקפ"ב סק"א (המצויין בהשיחה הע' 30) משמע מדבריו ע"ד המבואר בהשיחה דנכרי וקטן נתמעט משום שאינו "כמותו דהמשלח", דכ' בנתיבות שם: "דבהנך דנתרבה בהו שליח לדבר עבירה לאו מאתם גם אתם ילפינן אלא מקראי אחרינא דכתיבא בהו, ממילא לא צריך בהו שיהי' השליח דומיא דמשלח, דהנך דוקא דילפינן שליחות דידהו מתרומה בעינן שיהי' השליח דומיא דמשלח מקרא דאתם גם אתם", ודברי הנתיבות הוא לגבי קטן. ולכאו' מבואר להדיא כהשיחה.

אבל לכאו' צ"ל דאין דברי הנתיבות כדברי השיחה, ומ"ש הנתיבות דנתמעט נכרי וקטן משום דבעינן שיהי' השליח דומיא דמשלח, אין זה משום דמצד גדר שליחות "שלוחו של אדם כמותו - צ"ל השליח דומה להמשלח (כמבואר בהשיחה), אלא זה גופא מגזה"כ הוא.

טעם הדבר: תוכן דברי הנתיבות הוא, דבשליחות לדבר עבירה לא נתמעט נכרי וקטן, כיון דלא ילפינן שלד"ע מקראי דילפינן שליחות בכה"ת, ודוקא בשליחות בכה"ת נתמעט נכרי וקטן שאינם דומים להמשלח. והנה, אם נאמר כפי שמבאר בהשיחה, דמה דבעינן שיהא השליח דומה להמשלח מצד עצם גדר שליחות הוא, דכיון דגדר שליחות הוא "שלוחו של אדם כמותו" לכן צ"ל "כמותו דהמשלח", א"כ לכאו' גם בשלד"ע, הגם שנלמד ממ"א, אבל הרי גדר השליחות הוא "שלוחו של אדם כמותו", א"כ נימא גם הכא שאין שליחות בנכרי וקטן שאינם "כמותו דהמשלח"? ולכן, לכאו' כוונת הנתיבות במ"ש "דבעינן שיהי' השליח דומיא דהמשלח", אינו מצד עצם גדר שליחות כמ"ש בהשיחה, אלא זה גופא נלמד מקרא ד"אתם גם אתם".

ואולי לכן לא ציין בהשיחה (בהערה הנ"ל) להנתיבות ביחד עם שאר המראי מקומות כמקור למ"ש בהשיחה, אלא כתב בסוף הערה הנ"ל "ולהעיר מנתיה"מ סקפ"ב סק"א". ודאתינן להכי, לכאו' הי' אפ"ל דבכוונה לא ציין בהשיחה לדברי רש"י בקידושין מא, ב. ובב"מ צו, א. דלכאו' מפורש בהם לגבי נכרי דנתמעט משליחות כיון שצ"ל דומה להמשלח, כיון דבדברי רש"י לכאו' אין שום הכרח דמה שצ"ל השליח דומה להמשלח מצד עצם גדר השליחות הוא, ואפשר לפרש כוונת רש"י ע"ד מ"ש הנתיבות דכך הוא הגזיה"כ שצ"ל שליח דומה למשלח.

אולם, באמת נראה דבדברי רש"י מפורש להדיא כהשיחה דמצד עצם גדר שליחות בעינן שיהא "כמותו דהמשלח", דברש"י קידושין כ': "להכי כ' גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעכו"ם פסול", ויש לדקדק מ"ט הקדים רש"י "להכי כ' גם לרבויי שליח", הרי לא איירי הכא בלימוד דין שליחות אלא במיעוט קטן, וע"פ דברי השיחה י"ל דכוונתו לבאר דמצד עצם גדר שליחות שנתרבה מהכא ילפינן דקטן נתמעט משליחות כיון שאינו כמותו דהמשלח. ועד"ז ממש מתבאר דברי הגמ' בב"מ צו, א. עיי"ש.

לקוטי שיחות
בירור והעלאת ניצוצי הקדושה שבארץ מצרים
הרב צבי הירש נאטיק
תושב השכונה

בלקו"ש חט"ו שיחה ד' לפ' ויגש (ע' 410) כותב, וז"ל: "די כוונה פון גלות מצרים איז געווען אַז אידן זאָלן מברר זיין און מיטנעמען מיט זיך די ניצוצות הקדושה וואָס געפינען זיך אין מצרים; און דאָס איז דער תוכן פנימי פון "וינצלו את מצרים" (בא יב, לו) - וואָס די חז"ל (ברכות ט, ב) טייטשן "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" - אַז די אידן האָבן מברר און מעלה געווען די ניצוצי הקדושה פון עולם התוהו וואָס האָבן זיך געפונען אין ארץ מצרים", עכ"ל.

ובהערה 46 שם מציין: תו"א נו, סע"ד. ס, ג. וראה בארוכה - לקו"ש ח"ג ע' 824 ואילך.

ענין זה, שפירוש "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים", הוא ענין בירור והעלאת ניצוצי הקדושה שבארץ מצרים, הביא כ"ק אדמו"ר זי"ע ריבוי פעמים במשך השנים, וכמה פעמים הזכיר גם, שדבר זה איתא בכתבי האריז"ל.

עד כמה שזכור לי, הנה בהשנים שבהם זכיתי להשתתף בציוני ה"מראי מקומות" של ההנחות (בהשנים תשל"ו-תשמ"א), חיפשנו ענין הנ"ל בכתבי האריז"ל ולא זכינו למצוא אותו. ועד כמה שידוע לי, הנה גם עורכי ספרי "תורת מנחם - התוועדויות" לא ציינו עד עתה בענין הנ"ל לכתבי האריז"ל. וכן כמדומני לא צויין האריז"ל הנ"ל בספרי הלקו"ש1.

[בזמני לא הי' תחת ידינו כל ספרי האריז"ל, או מפתחות לכתבי האריז"ל, ובודאי שלא היו בנמצא אז כל סוגי ה"תקליטורים" של ספרי קודש שנמצאים היום אצל כמה וכמה, ולכן החיפוש הי' קשה בהרבה. אבל גם כיום שכבר ישנם תח"י עורכי ההנחות ספרי האריז"ל, ספרי מפתחות ותקליטורים - אעפ"כ לא ראיתי עד עתה שיציינו את האריז"ל הנ"ל, ומסתפקים בציון ללקו"ש ח"ג וחט"ו הנ"ל].

והנה ז"ל התו"א שבהערה 46 הנ"ל (וארא נו, סע"ד2): "הנה כתיב וינצלו את מצרים וארז"ל (פסחים קיט, א.) שעשאו' כמצולה שאין בה דגים, פי' שלקטו כל הנצוצין שנפלו בשבירה אליהם ונתרוקנו מצרים מהם עד שנשארו כמצולה כו' ולא השאירו שם אפי' נצוץ א' (וממשיך לבאר) ענין הנצוצות שנפלו בשבה"כ וענין העלאתם...".

ובתו"א פ' בא שם (ס, ג) נתבאר כללות ענין בירור ניצוצי הקדושה שנתבררו בגלות מצרים, וענין "וינצלו את מצרים" וכו', אבל לא נזכר ולא נתבאר שם מחז"ל "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" הנ"ל.

אך הנה לאחרונה מצאתי (על ידי חיפוש בהתקליטור התורני של אוניברסיטת "בר אילן") בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד ספ"ז), שדן שם בארוכה בענין איסור החזרה והישיבה בארץ מצרים, ומביא שם (באות ו') גם מספר 'פתח עינים' (להחיד"א) ליומא (לח, ב), וז"ל הפתח עינים שם:

"ואני שמעתי משם רבינו האר"י ז"ל טעם נכון על דרך האמת. כי הנה נודע דגליות ישראל הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר בארץ ההיא, וכאשר ישבנו בגלות מצרים, בכח קושי השעבוד וזכות משה רבינו ואהרן הכהן ודעימהו3 ואשר מסרנו נפשנו על ק"ה [קדוש ה'] בלקיחת הק"פ [הקרבן פסח] והמילה ושחיטת הקרבן פסח, עי"ז נתבררו כל ניצוצי הקדושה אשר במצרים. וזהו וינצלו את מצרים, ואמרו רז"ל עשאוהו כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגי"ם, כלומר, שלא נשארו ניצוצי קדושה. ואמטו להכי4 אסר רחמנא לילך למצרים, כי לא נשאר מה לברר כו'5. עכ"ד [האריז"ל]". עכ"ל הפתח עינים בנוגע לעניננו.

ומוסיף בציץ אליעזר שם: "ויעוין מ"ש בדרך דומה לזה בפנימיות הענין מד"ע [מדעת עצמו] בצל"ח ברכות ד' ט, ב. וכן בספר נחלי מים דרוש י'", עיי"ש.

וז"ל הצל"ח שם, בביאור דרשת רז"ל שם (בהמשך להפיסקא "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים"): "אהי' אשר אהי', אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות וכו'.

לכאורה אין שייכות כאן בסוגיא זו לדרש זה דכתיב בפרשת שמות בתחילת שליחות של משה רבינו. ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא, דבאמת יצאנו ממצרים קודם זמן, שהרי לא היינו שם רק רד"ו שנים, והי' מקום לפרש אשר אהי' עמכם כאשר תגלו שנית למצרים להשלים זמן ארבע מאות שנה, אבל כיון שאמר לעיל שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה וכו', ופירשנו6 דהיינו שלא נשאר בם שוב איזה ניצוץ קדושה, וא"כ שוב לא יגלו ישראל שמה, ולכן הוצרך לפרש ואני אהי' עמכם", עכ"ל הצל"ח.

(ספר נחלי מים שמציין בשו"ת ציץ אליעזר אינו תחת ידי).

והנה בלקו"ש חכ"א שיחה ב' לפ' שמות (ע' 15), בביאור ענין "רכוש גדול" שהוציאו בנ"י ממצרים, מציין (בהע' 35), בנוסף לתו"א פ' בא ולקו"ש ח"ג הנ"ל, גם "ראה ל"ת להאריז"ל (ר"פ תצא) בבי' מצות לא תשוב מצרימה".

אמנם, שם מבואר, בין השאר, ד"במצרים באותו גלות ביררו כל הקדושה שהי' בקרבם ולא נשאר דבר כו', ולכן צוה שלא לראותם עוד וכו'" (וכ"ה גם בספר הליקוטים ר"פ תצא) - אבל לא נתבאר שם מחז"ל הנ"ל ד"עשאוה כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים"*.


1) אגב, ב"מפתחות לספרי לקו"ש כרכים א-כ"ט" (קה"ת, תשנ"ד) מציין רק למקום אחד בכל כ"ט כרכי הלקו"ש שבהם נזכר מחז"ל "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" הנ"ל! והוא בלקו"ש חט"ו הנ"ל (ואינו מציין אפילו לח"ג הנ"ל ע' 827), אף שבודאי נמצא הוא בעוד כו"כ מקומות בלקו"ש כרכים הנ"ל, ולדוגמא: חכ"א ע' 78. ועוד.

2) ועם הגהות וכו' - באוה"ת שמות כרך ז ריש ע' ב'תרו ואילך.

3) כ"ה בשו"ת ציץ אליעזר שם. ובפתח עינים שם: ודעמיהו.

4) כ"ה בשו"ת ציץ אליעזר שם. ובפתח עינים שם: הכין. ואולי צ"ל: ואמטו להכי.

5) וממשיך ומסיים שם: אמנם הן בעון כאשר אחר שנהרג גדלי' בן אחיקם לא שמעו בדבר ה' וחזרו למצרים שבי ירושלים, וגם עוד ב' פעמים שהלכו, כמ"ש בירושלמי ומכילתא, ונענשו, על ידי זה חזרו ונפלו ניצוצות הקדושה בעונם אשר מרו את דברו ית', ועשתה ישראל בני נביאים הולכים ודלי"ם ניצוצי הקדושה, והרי ארץ מצרים היא כשאר ארצות, עכ"ד. והוא כטעם הריטב"א [ליומא שם, שהובא בפתח עינים שם לפני זה] מיוסד על אדני האמת.

ובענין זה כתבתי בעניותי בהגהות הרמב"ם שם [הל' מלכים פ"ה דלעיל מיני' שם] ובס' הקטן ברכי יוסף א"ה [אהע"ז] סימן ד' [אות א' - לסעיף י'] בס"ד, ע"ש. עכ"ל ספר פתח עינים.

6) לעיל שם לפני זה מביא ביאור יפה (בשם בנו) על מחז"ל "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" ופירוש רש"י שם, אבל אינו מזכיר שם כלום מענין ניצוצי הקדושה.

*) וראה לקו"ש חי"ט ע' 172 הערה 15. המערכת.

לקוטי שיחות
הקשר בין הפרשיות לבין מספרן בתורה
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

ידוע שחידש כ"ק אדמו"ר כמה 'כללים' בלימוד פרשיות התורה וכו', ומהבולטים שבהם: הקשר וההתאמה שבין שם הפרשה לבין תוכן הפרשה, שהאריך בזה בנוגע לכו"כ פרשיות. ועד"ז: הקשר בין פרשיות התורה לבין הזמן שקורין אותם, וכן: הקשר בין תחילת הפרשה לסופה - כמבואר בארוכה בשיחות הק' שזכינו להם.

והנה, בשיחת ש"פ משפטים תשמ"ט (התוועדויות ח"ב ע' 307 ואילך), לומד הרבי את ענין הפרשה באופן נוסף ומחודש - שלע"ע לא מצאתי עוד בתורת כ"ק אדמו"ר כגון דא ממש [אף שיש עד"ז], ויל"ע ולחפש בס' גדולי ישראל בדורות הקודמים, ובפרט בס' פולין וכיו"ב, שמן הסתם נמצא כזה סוג של לימוד, ואכ"מ - והוא על ידי ביאור הקשר בין הפרשה לבין מספרה בתוך פרשיות התורה. ושם מבאר בנוגע לפ' יתרו ופ' משפטים, שפ' יתרו היא הפרשה ה"טוב" [י"ז] בפרשיות התורה, ואילו פ' משפטים היא הפרשה הח"י בתורה - ומבאר באריכות מדוע דוקא פ' יתרו היא הפרשה הטו"ב ופ' משפטים היא הפרשה הח"י דוקא. עיי"ש בביאור הנפלא.

והנה, אף שידוע הזהירות שצ"ל בלימוד כגון דא בדרך הרמז, מ"מ, פשוט לכאורה שביאור כזה "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", שבכל פרשה יש קשר בין תוכן הפרשה לבין המספר שלה בתוך פרשיות התורה. ומי שלמד הדגשת כ"ק אדמו"ר בכל הפרטים הנ"ל, הרי "בפשיטות" אצלו שגם פרט כזה צריך להיות מדוייק ומתאים ביותר.

ועכ"פ, גם אם לע"ע אין לנו ביאור מתורת כ"ק אדמו"ר בנוגע לקשר בין הפרשיות לבין מספרן (מלבד ב' הפרשיות יתרו ומשפטים), הרי בעיון קל נראה בזה כמה דברים נפלאים - ע"פ המבואר בתורת כ"ק אדמו"ר - הבולטים אפילו בהשקפה ראשונה.

וכמה דוגמאות בזה - על הסדר [ובקיצור נמרץ]:

* פרשת חיי שרה היא הפרשה החמישית בתורה, מספר ה'; בפרשה זו מדובר אודות מערת המכפלה, ואיתא בזוהר ש"המכפלה" פירושו ה' מכפלה, היינו, ב' האותיות ה' שבשם הוי' [ונת' בארוכה בלקו"ש ח"ה ע' 110].

* פרשת וישלח היא הפרשה השמינית בתורה; והרי ענינה הוא בירור עשו וכו', המתחלק לשמונה מלכים, כמפורש בסוף הפרשה: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", "שמונה היו" (רש"י), וכמבואר בארוכה בקבלה ובחסידות.

* פרשת וישב היא הפרשה התשיעית בתורה; והרי בפרשה זו מסופר על מכירת יוסף שהיתה על ידי תשעה מאחיו [למעט יוסף, ראובן ובנימין], ומבאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"כ ע' 189) שזה שיוסף נמכר ע"י תשעה מאחיו דוקא הוא מדוייק ושייך לכל ענין המכירה. עיי"ש.

* פרשת מקץ היא הפרשה העשירית, ואילו פרשת ויגש היא הפרשה הי"א;

ואכן, פ' מקץ עוסקת בעיקר בירידת עשרת אחי יוסף למצרים, "וירדו אחי יוסף עשרה" - [וגם בסוף הפרשה, אף שכבר הצטרף אליהם בנימין, מכל מקום מפורש ברש"י שם: "עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפסים", ומבאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"י ע' 156 הערה 30) שהמספר "עשרה" הוא בדוקא, כי לשמעון לא היה חמור כו', עיי"ש] - ואילו בסוף הפרשה, ובעיקר בפ' ויגש, מסופר על כך שירדו למצרים כל אחד עשר אחי יוסף, כולל בנימין.

* פ' ויחי היא הפרשה הי"ב בתורה; ובפרשה זו מודגשת - בפעם הראשונה בתורה - החלוקה של השבטים לי"ב דוקא, שלכן כל אחד מקבל ברכה מיוחדת המתאימה לו וכו'. וגם בפרשה זו נאמרה החלוקה לי"ב שבטים כפי שהיא כוללת את מנשה ואפרים (כמבואר בפרש"י עה"פ "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי").

* פ' שמות היא הפרשה הי"ג בתורה, בגימטריא "אחד"; והרי, בפרשה זו מתחיל ענינו של משה רבינו וכו', ומבואר - לקו"ש חי"א שיחה ב' לפ' שמות בארוכה - שמשה הוא הנותן כח לעבודה באופן של "אחד", שעי"ז בא משיח וכו'.

* פ' וארא היא הפרשה הי"ד בתורה; והרי, בפרשה זו מדובר כמ"פ אודות יד ה' שתתגלה בתוך מצרים על ידי האותות ומופתים: "הנה יד ה' הוי' במקנך", "כי עתה שלחתי את ידי" וכו'.

* פ' בא היא הפרשה הט"ו בתורה; והרי תוכן העיקרי של פרשה זו הוא ביציאת מצרים שהיתה בט"ו לחודש ניסן. ופשוט.

* פ' בשלח היא הפרשה הט"ז בתורה; והרי בפרשה זו מדובר אודות הענין של הוצאה מרשות לרשות, ועיין רמב"ם הל' שגגות פי"ד ה"ב ועוד - ששיעור רשות הרבים הוא ט"ז אמה. (ועצ"ע).

* פ' תצוה היא הפרשה הכ"ף בתורה; והרי בפרשה זו עוסקים בעניני הכהונה, המתחילים באות כ"ף, ולכן גם נמשחו הכהנים כמין כ"ף יונית, כדברי האברבנאל: "כי הכ"ף היא ראשונה לאותיות כהן". ונתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ו ע' 242 ואילך, והשייכות לכו"כ ענינים שבפ' תצוה דוקא. עיי"ש!

* פ' בחוקותי היא הפרשה הל"ג בתורה; והרי מפורש בכו"כ שיחות הקשר המיוחד שבין פ' בחוקותי לבין ל"ג בעומר שחל באותה תקופה - ראה לקו"ש ח"ז ע' 197 הערה 43 ועוד. וק"ל.

* פ' עקב היא הפרשה המ"ו בתורה; וראה שיחת ש"פ עקב כ' אב תש"נ בתחילתה (התוועדויות ח"ד ע' 146), שמספר מ"ו הוא בגימטריא "לוי", ושייך לבעל ההילולא כ"ק הרה"ג וכו' ר' לוי יצחק נ"ע, ומוסיף שם ששייך גם לפ' עקב ששם נתפרש ענינו של שבט לוי - "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" - בגימטריא מ"ו.

ואם שגיתי - ה' יכפר. ויגדיל תורה ויאדיר.

לקוטי שיחות
בהקדמת בני הכפר ליום הכניסה
הרב אליהו זילבערשטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, נ.י.

בלקו"ש חכ"א פורים-תצוה שקיל וטרי בגדר קריאת המגילה לבני הכפרים בי"א, י"ב וי"ג אדר, שמקדימים ליום הכניסה, כמבואר בריש מסכת מגילה. ומבאר שם דזה שמקדימים ליום הכניסה אין הפי' שזה בגדר תשלומין, דהיינו דזמן קריאת המגילה הוא דווקא בי"ד וט"ו שהם ימי הנס דפורים, וימי הקדימה הם רק בגדר תשלומין כדי להקל על בני הכפרים, אלא הפי' הוא שימי הקדימה עצמם הם זמן קריאת המגילה, דהיינו שהחפצא דימים אלו הוא גדר של זמן קריאת המגילה, עיי"ש בארוכה.

ובהע' 38 מביא נפ"מ בזה, באם בן עיר יכול להוציא בן כפר כשקורין בימי הכניסה, עיי"ש.

לפי הבנתי, כוונתו שם היא, דאם ימי הקדימה הם רק בגדר תשלומין ולא החפצא דזמן קריאת המגילה, א"כ י"ל דיכול אחר להוציא את בני הכפרים, כי שניהם מחוייבים בחיוב אחד, אלא שבן הכפר יכול לקיימו בזמן מוקדם, אך אם הפי' הוא שימי הקדימה הם זמן מיוחד לקריאת המגילה (כדרש הש"ס בריש המסכתא: זמן, זמנם, זמניהם עיי"ש), א"כ נראה, שבן עיר אינו מוציא בן כפר בימי הקדימה שהרי הבן עיר אינו מחוייב בדבר, והנידון דומה למ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה דבן עיר אינו מוציא בן כרך (בט"ו) ובן כרך אינו מוציא בן עיר.

והנה בהע' מציין לדברי רש"י בריש מגילה שכתב דברי הכפרים כשמקדימים ליום הכניסה, בן עיר יכול להוציאם. ומציין שם למה ששקו"ט בזה בראשונים ואחרונים.

והנה בצפנת פענח על הרמב"ם פ"א הל"ג דמגילה כתב דבקריאת המגילה יש ב' מצוות: א) מצות קריאה. וב) דין פרסום הנס. ומצד דין פרסום גם קטן יכול להוציא (עיי"ש שהוכיח כן מתוספתא) וגם צריך עשרה דווקא. ומבאר שם בצ"פ דהא דבני הכפרים מקדימים ליום הכניסה הוא רק חיוב דפרסום הנס, אבל אין בו דין קריאה, ולכן איתא במגילה ד, א. דבני הכפרים ביוהכ"נ קורים רק בעשרה, עיי"ש בארוכה.

ולכאורה עפי"ז מובנים דברי רש"י בפשטות, דכיון דחיוב הקריאה ביום הכניסה הוא רק גדר דפרסום הנס, לכן גם בן עיר יכול להוציאם ואפי' קטן יכול להוציא.

אך מ"ש בצ"פ שם דגם בן עיר ובן כרך שקורא ביחיד, אם קרא ביחיד, יש מצוה לשמוע עוד הפעם בעשרה משום חיוב פרסומי ניסא, לכאורה צ"ע מפי' רש"י שם דף ה, א. ד"ה 'בזמנה': "בי"ד מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפי' ביחיד, דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס". ומשמע דגם דין פרסום יש כאן אפי' ביחיד, כיון דהכל קורין בו ביום, משא"כ כשמקדימין ליום הכניסה צריך דווקא בעשרה. וי"ל בזה, דלפי ביאור הצ"פ הפי' הוא כך, דבן עיר שקורא בי"ד הרי עיקר החיוב הוא דין קריאה (כלשון הברכה על מקרא מגילה), אלא שיש גם חיוב לפרסם הנס, ולכן בפרסום פורתא סגי, דהיינו שבזה שכל ישראל קורין בו יש בזה קצת פרסום אפי' כשכל א' וא' קורא ביחיד, אבל כשקורין שלא בזמנה (ביום הכניסה), החיוב הוא מלכתחילה רק בגדר פרסום הנס, ולכן צריך דווקא עשרה.

ובזה א"ש מ"ש בגמרא שם דרב (הסובר דבזמנה קורים אפי' ביחיד, דלא כרב אסי) חש לי' לדרב אסי, דהיינו שחזר על עשרה אפי' בזמנה. והכוונה בזה דכיון דאיכא פרסום יותר כשקורין בעשרה, לכן החמיר בזה.

והנה בגמרא שם פריך ארב מהא דאמר רב עצמו דבי"ד שחל בשבת (דמקדים לקרות בע"ש), דאפי' ביחיד יוצא, ופריך דהרי הוה שלא בזמנה והרי רב סובר דשלא בזמנה דבני הכפרים הוא דווקא בעשרה וא"כ ה"ה לשלא בזמנה דבני עיירות (כשחל י"ד בשבת).

ובטורי אבן ועוד הקשו דלכאורה קשה לפירושו, דלעיל דבזמנה (כשקורין בי"ד), כיון שהכל קורים בו ביום הוה בזה פרסום אפי' כשקורין ביחיד, א"כ ה"ה כשבני עיירות נדחים לע"ש (כשחל י"ד בשבת), הרי איכא פרסום בזה שהכל קורין בו ביום. עיי"ש.

ולהנ"ל א"ש, דכשנדחים בני עיירות לע"ש י"ל דיש ע"ז דין דפרסום הנס בלבד (דהוה שלא בזמנה) ולכן צריך פרסום מעליא דהיינו בעשרה דווקא, דהרי זהו עיקר חיובא דיומא וא"ש פירכת הש"ס. (אך לפי"ז הי' יוצא דקטן יכול להוציא בנין עיירות כשנדחו לע"ש, וצ"ע).

והנה לפימ"ש בשיחה שם (בהערה הנ"ל) דאם נאמר דעל ימי הקדימה יש דין של זמן קריאה, ולא רק בגדר תשלומין, א"כ י"ל דבן עיר אינו מוציא בן כפר יש לחקור מה הגדר בי"ד שחל בשבת ונדחו בני עיירות לע"ש, האם יש ע"ז גדר דחפצא של זמן קריאה או רק בגדר תשלומין. ונפ"מ בקביעות שנה זו כשט"ו חל בשבת דבני הכרכים קורין בע"ש (בי"ד), האם נאמר דבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך?!

והנה מ"ש בהשיחה דבני הכפרים כשקורין בימי הכניסה הוה בזה גדר דחפצא של זמן קריאה, אינה בסתירה לפי' הצ"פ, די"ל דהא גופא היתה התקנה, דבימי הכניסה יש ע"ז דין דזמן קריאה לצורך פרסום הנס. אך לפי"ז הי' אפשר לבאר היטב מ"ש בדף יט, א. דבן כפר שהקדים ליום הכניסה, אם הי' בעיר בי"ד, חוזר וקורא עמהם ובתוס' שם הקשו ע"ז דלמה יקרא ב' פעמים, הרי כבר יצא בפעם הא' (ועי' בהערה 28 בשיחה שם מ"ש בזה).

אך לפי הצ"פ א"ש, דאף דיצא ידי חובת פרסום הנס מ"מ כשמגיע יום י"ד יכול לחול עליו חיוב חדש של קריאת המגילה כשנמצא בעיר בי"ד.

לקוטי שיחות
גזורות מתחת כסא הכבוד
הרב לוי הכהן כהן
תושב השכונה

בלקוטי שיחות חח"י (ע' 30) בשיחה לחג השבועות (א) מביא כ"ק אדמו"ר את המאחז"ל שנשמותיהן של ישראל "גזורות מתחת כסא הכבוד", ובהערה 30 מציין ל"זח"ג כט, רע"ב. וראה הנסמן בנצוצי זהר לזח"א קיג, א".

ולכאו', הלא גמרא מפורשת היא - אם כי לא במדויק בלשון הזה, אך בתוכן הענין עכ"פ - והוא בשבת קנב, ב: "תניא רבי אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנא' כו'".

אלא על כרחך שהכוונה בהגמ' שם היא אחרת, שלכן אין כ"ק אדמו"ר מציין לשם.

והביאור בזה פשוט:

בשיחה, כאשר מביא את המארז"ל אשר נשמותיהן של ישראל "גזורות מתחת כסא הכבוד" - הכוונה בזה הוא, ששם מקור חוצבם של נשמות ישראל;

ואילו בגמרא שבת מדובר על מקום משכנם של הנשמות לאחר עבודתם ויגיעתם בעוה"ז התחתון, וכהמשך המימרא שם: "נשמתן כו' תחת כסא הכבוד שנא' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ושל רשעים זוממות והולכות . . כף הקלע", שהמדובר אודות השכר ועונש בעוה"ב.

ועל פי כל זה לכאו' פלא הוא אשר בספר המאמרים תר"ן ע' שנד מביא בתוך דבריו "ובל' הגמ' זהו שאמרו שכל הנשמות חצובות מתחת כסה"כ כו' שעמדו שם בבחי' ביטול כו'" - שמדבר שם אודות מקור חוצבם ושרשם של הנשמות, ובאם הכוונה לגמ' שבת הנ"ל (אם כי שם הוא בשינוי לשון ("גנוזות" במקום "חצובות") - הלא לכאו' אין זה שייך לענין זה.

ואולי הכוונה היכא לגמ' אחרת, אך לע"ע לא מצאתי מקומו.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות