E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ עקב - כ' מנחם אב - תשס"ז
גאולה ומשיח
אם מותר לקבור צדיקים בתכריכין של כלאים
הרב יהודה ליב גראנער
מזכיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

במס' נדה (סא, ב): "בגד שאבד בו כלאים . . עושה ממנו תכריכין למת, אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא . . ואר"י אף לקוברו ור' יוחנן לטעמי' דאר"י מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות".

וכן פסק הרמב"ם הל' כלאים פ"י הכ"ה: "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המת מצות".

במס' כתובות (קג, א): "דהוה אתי [רבנו הקודש לביתו] כל בי שמשי". ואיתא ע"ז בס' חסידים סי' תתשכט [הובא בגליון הש"ס על אתר]: "הי' נראה בבגדי חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצוות, כי צדיקים חיים ופוטרים מקידוש".

בס' 'שם הגדולים להחיד"א' מערכת גדולים סי' קצט מדייק בדברי ר' יוחנן הנ"ל, כיון שמת אדם הוא חפשי מן המצוות, משא"כ צדיקים. עיי"ש.

עפי"ז - צריך עיון אם מותר להלביש צדיקים תכריכין של כלאים, כיון שאינם חפשים מן המצות גם לאחרי הסתלקותם, אלא מחוייבים עד כדי כך שיכולים לפטור אחרים ג"כ*.


*) כבר הקשו האחרונים משבת קנא,ב, שאמרו גם על דוד המלך "כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות", וא"כ איך קאמר בס' חסידים שצדיקים חיים הם ומחוייבים במצוות? והובא בזה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' עב לתרץ בב' אופנים עיי"ש, ובכל אופן אין זה קאי על הגוף כשהיא בעצמה כפי שהי' אצל דוד המלך, במילא לא קשה גם מכלאים שהגוף נתלבשה בו. המערכת.

גאולה ומשיח
בנין ביהמ"ק השלישי
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

המזבח אם ירד מן השמים

הנה ידוע שיטת רש"י בסוכה מא, א, ובתוס' שם (בד"ה אי נמי) ד"מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך", (וראה גם ר"ה ל, א, ברש"י ד"ה לא צריכא, ותוס' שבועות טו, ב, בד"ה אין) ובס' 'מקדש דוד' (סי' א' סק"א) כתב בזה הגאון הגדול ר"ד ראפפארט ז"ל, דזה שייך לומר רק על בית המקדש אבל לא על המזבח, וטעמו הוא דנראה דאם המזבח יבנה בידי שמים יהי' פסול, דבעינן בנין לשם מזבח. דבזבחים קח, א פליגי תנאי בבמת יחיד אי צריך מזבח או יכול להעלות אף על סלע או על אבן, ובגמ' אמרינן שם דאף למ"ד דצריך מזבח מ"מ קרן וכבש ויסוד וריבוע אין מעכבין בבמה קטנה ויכול לעשות מזבח בכל אופן שירצה, ומ"מ סלע או אבן אי אפשר ליחשב מזבח וצריך דוקא לעשות מזבח משום דצריך בנין לשם מזבח, וכמ"ש רש"י במתניתין שם בד"ה שיעלה לראש המזבח: "שיבנה מזבח לשם כך", א"כ מזבח אם יבנה בידי שמים הוה כסלע ואבן דלאו שמי' מזבח עכ"ד.

ויל"ע בדבריו, דא"כ מאי שנא בבית המקדש ששם אכן סב"ל לרש"י וכו' שירד מן השמים, הלא גם בנין בהמ"ק צריך להיות לשמה וכמבואר ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"כ: "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט, ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט, אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית", וביאר בקרית ספר שם משום דכתיב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, משמע דעשיית כל הכלים דומיא דמשכן דעשייתו לקודש מתחילתו כדמשמע ועשו לי מקדש שמתחילת עשייתו יהי' לשם הקודש עיי"ש, וכ"כ רש"י (תרומה כה,ח) "ועשו לי מקדש" ועשו לשמי בית קדושה1, ומזה שהמקדש דוד כתב רק דהמזבח אי אפשר שירד למטה, מוכח דסב"ל דבביהמ"ק ליכא החסרון דלשמה וצ"ע2.

ועי' בס' 'קובץ שעורים' ח"ב (סי' כה) שהביא קושיית ה'פרשת דרכים' (דרוש י"ב) על הרמב"ם הנ"ל שפסק כהתוספתא שאם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, וז"ל: "מעולם תמהתי על דברי הר"מ דמאחר דקיי"ל הזמנה לאו מילתא למה יאסר בהזמנתו להדיוט וכו'" עכ"ל, וכתב הקו"ש לתרץ דהא דאין עושין לגבוה אם נעשו מתחילתן להדיוט אין הטעם משום שנאסרו בהזמנה אלא דבעינן עשיה לשמן כמו שפרש"י בחומש ועשו לי מקדש לשמי, וכן במזבח מבואר בפ' השוחט והמעלה דף ק"ח ואינו חייב עד שיעלה למזבח ופרש"י שיבנה מזבח לשם כך ויעלה, ובגמ' איפלגו שם בבמה אם צריך מזבח לשם כך אבל במקדש כו"ע מודי, ובירושלמי פ"ג דיומא תלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור שעיבדו לשם קמיע אי כשר למזוזה דפליגי אם צריך עיבוד לשמה במזוזה, וז"ל התוספתא בפ"ב דמגילה: "כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט דהזמנה לאו מילתא וכלים שנעשה מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה" והתוספתא הזאת הביאה הרמב"ם כלשונה עיי"ש עוד, ועי' גם בס' מעשי למלך שם ועוד.

ביהמ"ק השלישי האם צריך בנינו להיות לשמה

ובס' 'מקדש מלך' (להגרצ"פ פראנק ז"ל) ב'הררי שדה' עמ' ח' הביא בשם הגר"א פריסמן שאמר דלפי מה דקיימ"ל לענין קדושת המקדש דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעת"ל ומקריבין אעפ"י שאין בית, (רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד ופ"ב ה"ד), נמצא דאין בנין ביהמ"ק לעיכובא, א"כ אפשר דאי"צ הבנין לשמה, ואפשר גם שאין הבנין בכלל המצוה דועשו לי מקדש כיון שאין הבנין מקדשת את המקום והוא ראוי לעבודה בלי הבנין, ועי' גם בס' 'תרועת מלך' ר"ה סי' עא אות א' שהביא קושיא הידועה על מה שתירץ רש"י וכו' דבית שלישי ירד מן השמים לכן אפשר להיות גם בלילה, וקשה דהרי מבואר בירושלמי יומא פ"א ה"א שהקמת המשכן בלילה פסולה לעבודת היום3, וא"כ אף שירד מלמעלה מ"מ פסולה לעבודת היום? ותירץ ג"כ ע"ד הנ"ל דזה אמרו רק בבנין המשכן שפעל הכשר להקרבת קרבנות או בבית ראשון, משא"כ בבית השלישי שכבר נתקדש המקום ומקריבין אף שאין שם בית והבנין הוא רק בשביל כבוד לה', לכן אפשר לבנותו גם בלילה עיי"ש.

וכעין זה כתב ה'מקדש דוד' שם עצמו לענין הדין דאין בונין ביהמ"ק בלילה שזהו רק בבית ראשון או בבית שני למ"ד דלא קדשה לע"ל, כיון דע"י הבנין צריך לקדש את המקום שיהי' ראוי לעבודה, אבל למ"ד קדשה לע"ל נמצא דאין הבנין מועיל כלום להקרבה לא שייך לומר שהקמת ביהמ"ק בלילה פסולה לעבודת היום כיון דלעבודה אי"צ בית כלל, וכתב לחדש שיהא פסול רק להזאות שעל מזבח הפנימי דהוה ביום, דלזה צריך שם בית - "אוהל מועד" דוקא כדאיתא בזבחים דף מ, א עיי"ש, וראה גם בס' 'תורת הקודש' ח"א סי' ד' שכ"כ, ומפרש עפ"ז לשון הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ב ה"ד) "ואחד העיד להם שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות וכו'", דכוונתו רק על המזבח החיצון ולא על מזבח הפנימי.

דלפי"ז יש מקום לחלק, דבנוגע למזבח שזה מוכרח להקרבת קרבנות וכמ"ש התוס' סוכה שם מא, א, (ד"ה דאשתקד) דאף שמקריבין אף שאין בית מ"מ מזבח ודאי צריך עיי"ש וכ"כ עוד בכ"מ4, וכ"כ בלקו"ש חי"א עמ' 122 הערה 47, וציין להמ"מ הל' ביהב"ח פ"ו הי"ד, מג"א או"ח סתקס"א סק"ב ועוד, והוסיף שכן מוכרח מזה שהרמב"ם שם הוסיף (כנ"ל) "אחר שהעיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית" שאינו בל' חז"ל עדיות פ"ח מ"ו זבחים סב, א, עיי"ש, (וכן פי' בס' הר המורי' שם), ולכן רק בזה יש החיוב דלשמה כיון שהמזבח מכשיר ההקרבה, אבל בבנין הבית דאינו צריך להקרבה אי"צ לשמה.

אבל יש להקשות ע"ז, שהרי הרמב"ם מנה הך מצוה לבנות ביהמ"ק בסהמ"צ מ"ע כ', ובריש הל' בית הבחירה5, והרי ידוע שהרמב"ם אינו מונה אלא מצוות אלו הנוהגות לעולם גם לע"ל6, גם הביא הדין כנ"ל שצריך לבנות ביהמ"ק לשמה ושאין בונין בלילה (שם הי"ב), הרי מוכח מזה לא כהנ"ל, דאף דסב"ל להרמב"ם דקדושת המקדש וירושלים נתקדשה לעולם ומקריבין אף שאין שם בית מ"מ מתקיימת מצות הבנין לעולם, ומזה קשה גם על מ"ש ב'תרועת מלך' שבבית שלישי ליכא הדין דאין בונין בלילה, ואין לומר דבבית השלישי הדין הוא דרק לכתחילה אין בונין בלילה, אבל אינו פוסל, דהרי אין לנו מקור לחלק בזה, דאם בנין בלילה אינו פוסלת עבודת היום, גם לכתחילה יהא מותר7.

עוד יש להקשות על ה'תרועת מלך' דלפי סברתו נמצא דאפילו אם הבנין יהי' בידי אדם כן הוא, ומרש"י וכו' משמע דרק משום שהוא בנין בידי שמים אפשר להיות בנוי בלילה? וכבר האריכו באחרונים לתרץ הך קושיא על רש"י וכו', ויש מפרשים כוונתו דביהמ"ק שלמעלה כבר בנוי לפני הלילה ורק יורד בלילה וזה אינו פוסל, וראה לשון הריטב"א שבועות טו, ב, (ד"ה אין) "דשאני בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים" וראה בהגרי"פ על הרס"ג (עשה י"ג) ובחי' ר' שלמה ר"ה סי' ב' ועוד ואכמ"ל.

ההוספה בבנין ביהמ"ק השלישי לגבי הקרבת קרבנות

ואפשר לבאר למה צריכים לבנין הבית לע"ל גם לגבי הקרבת הקרבנות, - שלכן צ"ל הבנין לשמה ומתקיימת מצות בנין וכו' - אף דמקריבין בלי בית, ע"פ מ"ש החינוך (מצוה ת"מ) וז"ל: "ארצה לומר שהעובר על זה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה ועובר על לאו זה (שלא להעלות קדשים בחוץ) אבל אין הכוונה לומר שיהי' עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא", עכ"ל. היינו דסב"ל דהא דאמרינן דמקריבין אף שאין שם בית שזהו רק היתר ורשות, אבל ליכא חיוב הקרבה, וכן משמע גם מלשון הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פי"ט הט"ו): "מי ששחט קדשים בזה"ז והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר להקריב אעפ"י שאין בית שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל כמו שביארנו" וכיון שמבואר דבלי ביהמ"ק ליכא חיוב להקריב קרבנות, הרי מובן שבבנין הבית שמתחדש עי"ז החיוב בקרבנות ודאי יש מצוה בבנינו, כיון שזה מוסיף בהקרבת הקרבנות.

וראה לקוטי שיחות חט"ו פ' ויחי (ד) שמבאר בארוכה החילוק בין דעת הבבלי לדעת הירושלמי, בענין אם מתחשבים בתר ההווה או העתיד ובסוף השיחה כתב וז"ל: "וע"פ הנ"ל קומט אויס, לכאורה, אז דאס איז אויך א נפק"מ להלכה - אין א פאל ווען ס'איז דא א מעגליכקייט צו בויען נאר א מזבח אויף צו מקריב זיין קרבנות און ניט דעם גאנצן ביהמ"ק: לדעת הבבלי - תרגום אונקלוס - איז יש מקום לומר אז מ'זאל בויען א מזבח אויף מקריב זיין קרבנות, היות אז מ'קען גלייך מקיים זיין די מצוה פון הקרבת קרבנות (כאטש עס איז ניט קיין קיום המצוה בשלימות, וויבאלד ס'איז ניטא קיין בית); משא"כ לדעת הירושלמי - תרגום יונתן ב"ע - דארף מען ווארטן מיט הקרבת קרבנות ביז מ'וועט בויען דעם מקדש, ווארום מ'דארף האבן אז די הקרבת קרבנות על המזבח זאל זיין בשלימות יותר וכו'" עכ"ל, עיי"ש בארוכה בכל הענין, ולכאורה צריך ביאור דאם יש אפשריות לבנות מזבח הרי יש דין דמקריבין אף שאין שם בית, ואיך שייך לומר לפי דעת הירושלמי שלא יקריבו כלל עד שיבנו ביהמ"ק והביאור בזה כנ"ל, דהדין דמקריבין בלי בית אינו חיוב אלא היתר ורשות בלבד, ובמילא שפיר אפ"ל דלדעת הירושלמי עדיף יותר להמתין בכדי שההקרבה יהי' בשלימות, וראה בזה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' י"ז.

עוד יש להוסיף בזה במ"ש בחי' הרשב"א שבועות (טז, א בד"ה הא) דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית כו', וז"ל: "איכא למידק דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות וכדדרשינן אל פתח אהל מועד בזמן שהפתח פתוח ולא בזמן שהוא נעול, ויש לומר דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות" עכ"ל, וביאר הגרמ"ד פלאצקי ז"ל (בס' 'הצבי ישראל' עמ' קל"ג, הובא גם בס' 'מקדש מלך' ( עמ' ע"ד)) כוונתו דהא דמקריבין אעפ"י שאין בית ה"ז דוקא אם אי אפשר לבנות בית, אבל אם אפשר לבנות בית שוב אין מקריבין עיי"ש בארוכה, דלפי"ז הרי פשוט דלע"ל ודאי הוה בנין הבית מצוה כיון דבלי הבית אין מקריבין, אבל עי' בהרר"י בשד"ה שם שהביא דבטהרת הקודש כתב דאין לפרש כן כוונת הרשב"א דהרי בכלל נקטינן להיפך דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו' ופי' כוונתו באופן אחר.

גם י"ל לפי מ"ש המקדש דוד עצמו כנ"ל דבעינן בית המקדש להזאות על מזבח הפנימי, נמצא דבקרבנות אלו ודאי צריכים לביהמ"ק דוקא, וכן כתב בתורת הקודש שם דלכן הוה הבנין מצוה וכו' משום העבודה על מזבח הפנימי עיי"ש, ובהרר"י שד"ה שם ר"ל גם משום דע"י בנין הבית חל החיוב דעלי' לרגל דבלי בית ליכא הך חיוב, וראה רשימות חוברת י' בענין זה, ובקובצנו בגליון תרצ"ג ואכמ"ל.

ומה שכתב המקדש דוד דכיון דבעינן עשייה לשמה אי אפשר לומר שירד מלמעלה דלא שאני מסלע ואבן דלאו שמי' מזבח, הרי יש לחלק דשם שאני שהסלע והאבן לא נבראו כלל בשביל מזבח, ולכן אינו יכול להקריב על גביהם כמו שהם, משא"כ הכא במזבח וביהמ"ק היורד מלמעלה שנבראו מלכתחילה בשביל מטרה זו ודאי ה"ז לשמה, ולא שאני ממה שמצינו בנוגע להמנורה שכתב רש"י עה"פ תיעשה המנורה: (שמות כה, לא) "מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה" וכ"כ רש"י במדבר ח, ד, וברמב"ן שם ועוד, גם מצינו כעין זה לגבי הקמת המשכן שכתב רש"י (שמות לט,לג) ש"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו" ועי' בשמו"ר פנ"ב (ד"ה כמה חכמים): "ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו שנאמר הוקם המשכן", וצ"ב למה לא נחית המקדש דוד להך חילוק, וראה לקו"ש ח"ל עמ' 123 שמבאר שע"י עבודת בנ"י בזמן הגלות באופן של קבלת עול ועבודת עבד - לא מצד השכל וההרגש - נעשה המעשים דבנ"י למעשה ידיו של הקב"ה, וזה פועל בגילוי שהקב"ה יבנה בית זה הג' עיי"ש בארוכה.


1) וראה לקו"ש חכ"א עמ' 255 הערה 38 שהביא דברי רש"י (יתרו כ, כא): עה"פ מזבח אדמה תעשה לי "שתהא תחילת עשייתו לשמי", [דנוסף על מ"ש רש"י שכל בנין הבית צ"ל לשמי, יש עוד קרא לגבי המזבח] ומשמע לכאורה דסב"ל דרק במקדש ומזבח צריך לשמה ולא בשאר כלים, ושקו"ט בארוכה די"ל בכמה אופנים, או דלמדים כל הכלים ממזבח, או דבמזבח יש חידוש מיוחד דגם תחילת העשי' צ"ל לשמה עיי"ש, או דבמזבח יש דין מיוחד שצ"ל לשמה פרטי לשם מזבח, עיי"ש עוד, וראה בזה גם בס' התוועדויות תש"נ כרך ב' עמ' 333 הערה 48.

2) ולא כמ"ש בס' 'משמר הלוי' תמורה סי' פא ענף ג', שהמקדש דוד לא סב"ל דביהמ"ק אי"צ להיות לשמה.

3) ולא כמ"ש במנ"ח מצוה צ"ה, וראה לקו"ש ח"ל עמ' 119 הערה 36 דשקו"ט בזה, ובחכ"א פ' ויק"פ הערה 43 שקו"ט אדות עשיית הכלים בלילה.

4) וראה בס' 'תוספות חיים' זבחים סי' סה דשקו"ט בזה בארוכה.

5) וראה לקו"ש חל"ו פ' תרומה א' בארוכה שמצוה זו קיימת לעולם וכן הוא בחל"א עמ' 223.

6) ולפי המקדש דוד יוצא דלדעת הרמב"ם דקדושה הראשונה קידשה לעולם נמצא שגם בבית שני לא הי' קיום מצות בנין, כיון שכבר נתקדש המקום בקדושה הראשונה.

7) אבל לפי מ"ש המקד"ד כנ"ל, דבהזאות שעל מזבח הפנימי צריך בית דוקא עיי"ש, א"ש למה הביא הרמב"ם דין זה שאין בונין בלילה, אבל בתרועת מלך לא חילק בזה עיי"ש.

גאולה ומשיח
משיח יכוף כל ישראל [גליון]
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בגליון העבר (עמ' 13 והלאה) כתב הרה"ת הנעלה והמצויין וכו' ר' איסר זלמן שליט"א ווייסבערג לפרש דברי הרמב"ם בהל' מלכים (פי"א ה"ד) "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" דכוונתו הוא למ"ש בהל' תשובה (פ"ז ה"ה) "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין וכו'" וסב"ל להרמב"ם שזה עצמו יהי' ע"י משיח עיי"ש בדבריו הנחמדים, [ופשוט שזהו אחד מהמטרות בכתיבה בהקובצים, לברר וללבן הדברים ע"י פלפול חברים וכו' כפי ששמענו הרבה פעמים מרבינו הק'], ולפי זה לא קשה כלל מה הוקשה בגליון תתקמא ( עמ' 14) דכיון שכבר עשו תשובה לפני ביאת משיח למה צריך משיח לכוף כל ישראל וכו' עיי"ש.

ואכן מצינו בלקו"ש ח"ה עמ' 149 שכתב: "וואס לאחרי ביאתו און דורך איהם וועט זייך דער קץ הגלות און דערנאך - ווי דער רמב"ם זאגט עס קלאר און דייטליך- וועט זיך אנהויבין די אתחלתא דגאולה און דערנאך די גאולה האמיתית והשלימה וכו'" וכ"כ בח"ח עמ' 376 הערה 29 שסיום וקץ הגלות הוא ע"י משיח, ובח"כ עמ' 272 ועמ' 359 ובכ"מ, דלפי"ז שפיר אפשר לומר דמ"ש הרמב"ם "בסוף גלותן" כוונתו ללאחר שיעמוד מלך מבית דוד וכו' לפני הגאולה.

אמנם אכתי יש לפקפק בפירוש זה מצד כמה דברים: א) אם כוונתו בהל' מלכים למ"ש בהל' תשובה דאין נגאלין אלא בתשובה, לכאורה הי' לו להרמב"ם להזכיר בהל' מלכים לשון חז"ל בזה, דיכוף כל ישראל "לעשות תשובה"? ב) כיון שבהל' תשובה לא הזכיר ש"כל" ישראל עושין תשובה רק כתב ישראל סתם, למה כאן בהל' מלכים הוסיף וכתב "כל ישראל"? ג) ממה שהביא הרמב"ם בהל' תשובה הפסוק שנאמר "והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'", משמע דזהו כדעת רבי יהושע שהקב"ה מעמיד להם מלך וכו', אבל לא שזה יעשה ע"י משיח, ד) בלקו"ש ח"ח עמ' 362 כתב על "ויכוף כל ישראל" וזלה"ק: יל"פ השייכות לענין הגאולה - כי מסיבות החורבן הוא שהשרים לא הוכיחו (שבת קיט, ב, איכ"ר א, ו) עכלה"ק, ואי נימא דכוונת הרמב"ם בזה הוא להתשובה שהיא היא התנאי להגאולה, הי' אפ"ל בפשטות דמקורו הוא מהא גופא שאמרו חז"ל שאין נגאלין אלא בתשובה.

ומה שכתב הרב הנ"ל דלכוף כל אחד ואחד מישראל אינו אפשרי בדרך הטבע, לכאורה גם לכוף כללות בני ישראל ורובם כן הוא ומאי שנא? ובודאי צ"ל לכו"ע שזהו מצד מעלתו המיוחד של מלך המשיח וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"ב): "שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'", ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ה סי' י"ב שכתב דמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ד) שמשיח ילחום מלחמת ה', אין זה מלחמה טבעית עם הגוים, ושגם שאר ישראל ישתתפו במלחמה, דזה לא יהי' תלוי בהם, אלא הוא מצות מלך המשיח לבדו והוא יעשה זאת ברוח קדשו, וכ"כ באגרות משה או"ח ח"ד סי' פא דאפילו לפי שמואל דסב"ל דאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד לא ילחמו בכלי זיין, דהרי איתא בעירובין מג, ב, דכיון דאתי משיחא הכל עבדים לישראל והוא מהפחד הגדול, ובודאי לא יצטרך משיח לכלי זיין, והביא שכ"כ המהרש"א בחדא"ג שבת סג, א, דלכו"ע לא יהיו שום מלחמות לישראל אלא בין אוה"ע עצמם עיי"ש.

וראה לקו"ש חי"א פ' שמות א' ( עמ' 2) שהביא מ"ש אדה"ז (הל' ת"ת פ"ד ה"ג, תניא ספל"ט) שכאו"א מישראל בודאי סופו לעשות תשובה . . כי לא ידח ממנו נדח ועפ"ז נכללו בזה גם כל הרשעים . . וכמו שמצינו מפורש בכתוב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו' שגם אלה ששקעו בגלותם עד שנעשו "אובדים" ו"נדחים" ואין להם הרצון לצאת מהגלות גם הם יתעורר בתשובה וכו', וא"כ הרי בפשטות י"ל שזה יעשה אח"כ ע"י משיח שיכוף כל ישראל וכו', ויל"ע עוד.

גאולה ומשיח
פרשה שני' דק"ש שייך להזמן דלעתיד [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת חב"ד חולון, אה"ק

בגליון תתקמא (עמ' 17 ואילך) האריך ידידי הראפ"א שי' ליישב מה שנתקשיתי במכתב שבלקו"ש ח"ד עמ' 1336 בנוגע לפרשה שני' של ק"ש, שבמענה לא' שהקשה על סתירה בין המבואר בדא"ח דזה שבפרשה שני' של ק"ש מקדים וקשרתם לולמדתם הוא לפי הסדר דלע"ל שיהי' "מעשה גדול", לבין מה שמבואר בגמ' ברכות (לה, ב) דהפסוק ואספת דגנך הנאמר בפרשה שני' הוא כשאין עושין רצונו של מקום וכו'? וע"ז ענה לו הרבי שגם לע"ל יהי' דרגות שונות ולכן שייך גם אז בדקות עכ"פ מצב של אין עושין רצונו של מקום. וע"ז שאלתי דלכאו' אינו מובן ההכרח לפרש דכל הפסוקים שבפ"ש מדברים בנוגע לזמן דלע"ל, ובפרט שישנם פסוקים בפרשה שבפשטות אין בכלל אפשרות לפרשם בנוגע לזמן דלע"ל, והרי כל מה שהוזכר במאמרים שפ"ש מדברת על הזמן דלע"ל הוא שלאחרי שישובו מהגלות ושמתם את דברי אלה וגו', אזי יגיעו למצב דלע"ל שמעשה גדול ולכן שם הקדים הכתוב וקשרתם לולמדתם, ומהו ההכרח לומר שכל הפרשה מדבר בזמן דלע"ל והנחתי בצ"ע.

וע"ז בא הרב הנ"ל לבאר שהדברים מוכרחים "א. מצד פשטות הפסוקים בהפרשה. ב. מצד דיוק ל' הגמ' בברכות. ג. מצד המבואר בדרושי דא"ח בענין זה" אך דא עקא שלדעתי לא מצאתי באף א' מג' הנקודות שמביא שום הכרח לפי הנ"ל או ביאור לקושייתי וכדלקמן.

ואבוא על סדר דבריו: בתחילת דבריו מבאר שמזה שהגמ' בברכות תירצה על הסתירה בין הפסוק ועמדו זרים ורעו צאנכם לבין הפסוק ואספת דגנך ש"כאן בזמן שישראל ערש"מ כאן בזמן שאין ישראל ערש"מ" משמע שגם לע"ל שייך המצב דואספת דגנך, ודיוקו הוא מצד ש"בפשטות כמו שבנוגע למש"נ ועמדו זרים הרי זה שייך גם בזה"ז (אף שכללות מצב זה יהי' לע"ל), וכמפורש בדברי הגמ' שם שכן אמר רשב"י גם בנוגע לזה"ז כתירוץ להשאלה תורה מה תהא עלי', עד"ז מש"נ ואספת דגניך (שבכללות שייך יותר בזה"ז) שייך שיהי' גם לע"ל".

ובמח"כ איני רואה כאן אפי' התחלה של דיוק, דודאי שהגמ' אכן לא התכונה לומר שהענין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם" תלוי דוקא בזמן דלע"ל, אלא זה תלוי בהענין ד"עושין רצונו של מקום", ואם יהי' בזה"ז מצב של "ערש"מ" יתקיים אז הפסוק דועמדו זרים ורעו צאנכם גם בזה"ז, ועד"ז מובן לאידך גיסא ד"ואספת דגנך" אינו ענין שמוכרח להיות בכל מצב בזה"ז אלא רק כשאין עושין רש"מ, משא"כ אם יהי' גם בזה"ז מצב של עושין רש"מ אזי לא יצטרכו לאסוף בעצמם תבואתם אלא יהי' מצב של ועמדו זרים ורעו צאנכם וכנ"ל, אבל איפוא יש כאן בגמ' אפי' רמז שלע"ל אכן יכול להיות כזה מצב של אין עושין רש"מ, וממילא יתקיים אז ואספת דגנך?! ומה לא יסתדר כאן בגמ' אם נאמר כמו שמבינים בפשטות שלע"ל זהו זמן שבו בודאי יהי' עושין רש"מ ואזי בודאי יהי' אכן היעוד דועמדו זרים ורעו צאנכם, אלא שבזה"ז אכן ייתכנו שני מצבים בהנהגת בנ"י, ובאם יהי' מצב של עושין רש"מ יתקיים גם בזה"ז מש"כ ועמדו זרים וגו' ואם ח"ו יהי' מצב של אין עושין רש"מ אזי יתקיים מש"כ ואספת דגנך, אבל מהיכי תיתי להמציא מכאן שייתכן לע"ל מצב של אין עושין רש"מ?!

[ויש להוסיף עוד נקודה (אף שלדעתי הענין ברור גם בלי הנקודה דלהלן) שבגמ' שם יש המשך לזה שבזמן שאין עושין רצונו של מקום "מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא מלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו'" ולפי דעת הרב הנ"ל "דתוכן ול' הגמ' מסייע להנקודה דגם לע"ל שייך המצב של ואספת דגנך דאין ערש"מ" נמצא דגם המשך דברי הגמ' שמלאכת האויבים נעשית על ידן גם כן שייך לע"ל, מצד דיוקו הנ"ל, דכשם שכל מה שנאמר במצב של עושין רש"מ שייך גם בזה"ז כך גם כל מה שנאמר בקשר לאין עושין רש"מ שייך גם לע"ל!]

אח"כ ממשיך לבאר שאמנם הפסוקים דוסרתם ועבדתם מדברים בזמן שאין עושין רש"מ כפשוטו, אבל הענין דאין עושין רש"מ שנאמר בקשר לואספת דגנך הוא רק בדקות וכו', וממילא "ודאי דמה שמתדרדר למצב של וסרתם ועבדתם שייך זה רק בזמן הגלות, אבל המצב של אין ערש"מ בדקות שחסר בהעבודה דכל מאודכם שייך שיהי' כן גם לע"ל". ושוב איני רואה איך משמע מזה שמדובר כאן גם על ענין של אין ערש"מ בדקות ולא רק כפשוטו, וכפי שכתבו התוס' שם בברכות והמהרש"א וכו' - שזה שייך גם לע"ל, ומה מונע אותנו מלומר ששני המצבים דאין ערש"מ שייכים רק בזה"ז, ולא לע"ל?

וכן מה שממשיך שגם מהדרושים מובן שגם לע"ל שייך הענין דאין ערש"מ, "שהרי מבואר בהדרושים דכללות פרשה ראשונה שנאמר בה בכל מאדך קאי בזמן שערש"מ, וכללות פרשה שני' שלא נאמר בה בכל מאדכם קאי בזמן שאין ערש"מ, והרי גם בפסוק ושמתם וגו' לא נאמר בכל מאדכם וכו'" אבל מה אעשה שאין כזה לשון בהדרושים שכללות פרשה שני' לא נאמר בה בכל מאדכם, אלא הלשון הוא כמו שהוא עצמו מביא מלקו"ת (ועוד) שבפרשה זו לא נזכר בכל מאדכם, ובפשטות הכוונה היא שבאותו מקום שבפרשה ראשונה כן נזכר בכל מאדך "ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הנה בפרשה שני' לא נזכר עד"ז "בכל מאדכם" בהמשך ל"בכל לבבכם ובכל נפשכם", אבל איני רואה מזה כל הכרח להגדרתו שבדרושים מבואר שכללות פרשה שני' לא נאמר בה בכל מאדכם.

ואשר לכן מה שממשיך שם שמזה שלא נזכר בהפסוקים דושמתם וגו' המדברים בהזמן דלע"ל, הענין דבכל מאדכם, מוכח דגם לאחרי הגאולה "עדיין שייך המצב דאין עושין רצש"מ", הנה כבר הרגיש בהערה בשוה"ג דרק בתחילת הפרשה מתאים הלשון בכל מאדכם ולא בפסוק ושמתם וגו', אלא שממשיך "דלכאו' כן מתאים בפסוק זה הל' בכל מאדכם (ועצ"ע)", ולענ"ד הנכון הוא כפי שנקט בהו"א שלו, דאין זה מתאים כלל לומר "ושמתם את דברי אלה וגו' על מאדכם", ובכלל אין נראה שכל פסוק שמדבר על ענין של לב או נפש אם לא מוזכר שם גם ענין של מאדך וכיו"ב, מיד מוכח שזה עדיין בבחי' "אין עושין רש"מ" אלא דוקא במקום שמודגש החסרון וכמו בהשוואה דתחילת פ"ר דק"ש לתחילת פ"ש דק"ש שבשניהם כתוב אותו לשון של אהבה בכל לב ובכל נפש וכאן נזכר גם בכל מאדך וכאן לא וממילא אין כל הכרח שבהפסוקים כשמדברים על המצב בזמן הגאולה לאחרי שושמתם את דברי אלה וגו'" יוזכר דוקא הלשון של בכל מאדכם ואם לא נכתב בפירוש, מיד מוכח שכאן מדובר במצב של אין עושין רש"מ וכו'. וראה לדוגמא באג"ק סי' ד' כשמדבר על פריעת ערלה הדקה שיתגלה עומק פנימיות נקודת הלב ומביא ע"ז שזה יתקיים בביאת המשיח כמ"ש ושבת עד ה' וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ע"ש, אף שלא נזכר שם בכל מאדך ושם מצד לשון הכתוב הי' מתאים יותר מאשר כאן לכתוב ובכל מאדך, ומ"מ פשוט שלא מדובר שם על מצב של אין ערש"מ.

[ובכלל יש להעיר דמובן ופשוט שבמקום שרוצים להביא ראי' לא ממה שכתוב אלא ממה שלא כתוב, הרי בהכרח קודם לבאר מדוע לכאו' היה הכרח כן לכתוב את אותו ענין שלא כתוב, ואז אפשר לדייק ענינים, מזה שלפועל לא כתוב מה שהי' צריך להיכתב. ודו"ק היטב.]

ומה שכותב עוד בענין חלוקת הפרשה ל"סכינא חריפא", הנה לא ברור לי איך הוא מפרש את המושג הנ"ל, משום שאדרבה לפי מה שהוא מציע שתחילת הפרשה דיברה במצב ששייך גם בזה"ז וגם לע"ל, בהמשך דובר על מה שיכול להשתלשל מזה, אבל משום מה זה יכול לקרות רק בזה"ז, ואז שוב חוזרת הפרשה לדבר דוקא בנוגע למצב דלע"ל! זהו סכינא חריפא! משא"כ אם לומדים בפשטות שקודם דובר על מה שיכול לקרות בזה"ז ואח"כ מדובר על התשובה והגאולה שלאח"ז, אז אין שום סכינא חריפא [וכי כל פרשה שמדברת על הגלות ואח"ז על הגאולה, יש צורך לבלבלה ולומר שבכדי שלא יהי' "סכינא חריפא" צריך לומר שבעצם גם בהפסוקים שמדבר על המצב של לפני הגאולה כבר מדובר גם על המצב של הגאולה וכן לאידך גיסא, ופשוט שכ"ז אינו].

ועד"ז בכל מה שהביא מהדרושים לא הביא שום דבר שסותר במשהו למה שאני אמרתי, שמבואר בהדרושים שכל הענין דלע"ל נזכר רק בקשר לחלק האחרון של הפרשה, אלא שלדעתו כיון שלא נכתב במפורש במאמרים שבזמן ההוא מדובר במצב של עושין רש"מ מוכח שעדיין שייך מצב של אין עושין רש"מ, וע"ז כבר ביארתי לעיל שמהיכי תיתי שיצטרכו לומר כן בהמאמרים, והרי זה לא בא בהמשך להמבואר בענין אין עושין רש"מ שבתחילת הפרשה, והאמת היא שאפי' אם זה כן הי' נכתב בהמשך לזה גם כן אין כל הכרח לומר במפורש שבזמן הגאולה יהי' עושין רש"מ, דבפשטות זהו ענין הגאולה שאז עושין רש"מ וכפי שהוא עצמו מביא מלקו"ת שלח ועוד, וא"כ שאלתי במקומה עומדת מהו הביאור בזה שהרבי קיבל את הנחת השואל דע"פ הביאור בדא"ח בענין "מעשה גדול" בפסוקים ד"וקשרתם וגו' ולמדתם", אזי גם לע"ל יהי' שייך מצב של "אין עושין רש"מ", כיון שבתחילת הפרשה דובר בזה?

ובפרט שכמו שכתבתי שאז צריך למצוא ביאור איך באמת שייך מצב זה לע"ל שאין זה פשוט כלל וכמו שהרב הנ"ל עצמו האריך לחזק התמיהה שהרי הזמן דמעשה גדול אינו בתחילת ימוה"מ וכו' ע"ש.

ועד"ז צ"ב לפענ"ד מהי הראי' מהפסוק "למקטנם ועד גדולם" שייתכן מצב של אין ערש"מ? והלא לכאו' כאן רק מדבר שישנו א' שהשגתו וכו' היא בקטנות וכו' אבל לפ"ע מדריגתו הוא יכול להיות במצב של אין עושין רש"מ, וע"ד המבואר בנוגע לובכל מאודך שהכוונה בזה הוא ל"מאוד שלך" כאו"א לפי מדרגתו, וכך אמנם מבואר בכ"מ בשיחות בקשר לחילוקי הדרגות דלע"ל ובקשר לפסוק הנ"ל "למקטנם ועד גדולם". אבל מהו ההכרח לפרש כאן שזה מורה על מצב של אין עושין רש"מ?

[ולהעיר שגם אין אפשרות לפרש שזה שאין עושין רצונו של מקום קאי רק על יחידים, שהרי ידוע לשון רש"י בפ' עקב "והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד, אזהרה לציבור", דהיינו שבפרשה שני' מדובר על המצב הכללי של בני ישראל, וא"כ צ"ב שבזמן ד"מעשה גדול" שהוא דרגא נעלית ביותר וכפי שהאריך הראפ"א בזה, יהי' מצב דכללות ישראל דאין עושין רש"מ, והוא פלא גדול ודורש ביאור וכו' ואפשר לחסוך את כל זה לפי הביאור הפשוט הנ"ל דכ"ז אינו שייך לע"ל, ולכן השארתי את הדברים בצע"ג. ולצערי לאחרי כל אריכות דבריו תמיהתי רק נתחזקה, וכמבואר לעיל בארוכה.]

ובאותו גליון (עמ' 25) נתפרסמו לאחרי דברי הרב הנ"ל גם דברי ידידי הרא"פ שי' במענה על שאלתי, והוא מסכים עם הטענה שבגמ' לא משמע שכללות הפרשה מדברת במצב דאין עושין רש"מ, אלא הקושיא היא "ע"פ המבואר בדא"ח בכלל בענין פרשה שני' של ק"ש שכללות הפרשה נקרא אין עושין רצונו של מקום כיון שחסר הענין דבכל מאדך..." וע"ז היא השאלה "איך מתאים זה עם המבואר בדא"ח שפרשה שני' קאי על הזמן דלעת"ל. ופשוט".

אבל כפי שביארתי לעיל אין זה פשוט כלל, שהרי זוהי שאלתי שאין כזה לשון במאמרים ש"כללות הפרשה נקרא אין עושים רש"מ" ועד"ז אין כזה לשון בדא"ח שכללות פרשה שני' קאי אלע"ל, דכל הדיבור אודות לע"ל בפ"ש הוא על הפסוקים דוקשרתם וגו' וכנ"ל, ומהו ההכרח לפרש כן ואז ממילא נוצרת קושיא וכנ"ל בארוכה.

ומה שציין לשיחת כ' מנ"א תשכ"ח ששם הקשה קושיא זו ומתרץ באו"א, הנה כד דייקת הקושיא שם היא באו"א, דבהשיחה לא נראה בכלל שמקבל את ההנחה דגם תחילת הפרשה צריכה להתפרש אלע"ל, דא"כ לא תירץ כלום שם. אלא השאלה היא מדוע בכל זאת בסיום הפרשה שמדבר בזמן דלע"ל לא נזכר גם הענין דבכל מאדך, וע"ז מבאר (עד כמה שהבנתי) שלע"ל לא יצטרכו לזה, דהתנועה דבכל מאדך צריכים רק בזמן שיש יצה"ר וכו' משא"כ לע"ל יהי' עבודה יותר נעלית וכו' ע"ש בארוכה. ועכ"פ אין בזה תועלת להבנת המכתב שנתקשיתי בו, משום שאדרבה בשיחה נראה דזהו מופרך לומר שאכן לע"ל לא נזכר בכל מאדך, משום שעדיין יהי' שיייך מצב כזה של אין עושין רש"מ לע"ל ובפרט בהתקופה שבה יהי' "מעשה גדול" וכמו שנת' לעיל, וה' יאיר עיני בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות