E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ עקב - כ' מנחם אב - תשס"ז
לקוטי שיחות
ערי מקלט
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש חל"ט (עמ' 18 ואילך) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע דברי הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת נפש (רפ"ח): "מצות עשה להפריש ערי מקלט שנאמר שלש ערים תבדיל לך, ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל". ובהלכה שלאח"ז: "ושש ערים היו, שלש הבדיל משה רבינו ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען", ובהלכה שלאח"ז: "אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן שנאמר (מסעי לה, יג) שש ערי מקלט תהיינה לכם, והודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען, ולמה הבדילן, אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה".

וכותב ע"ז כ"ק אדמו"ר וזלה"ק:

"וצריך ביאור:

א. למה מביא בהלכה הא' "מצות עשה להפריש ערי מקלט" מהכתוב "שלש ערים תבדיל לך", הרי בהלכה שלאח"ז מפורש "ושש ערים היו"? ולמה לא הביא הכתוב שבו מפורש שישנן שש ערי מקלט, וכמ"ש בהלכה הג' "שש ערי מקלט תהיינה לכם", או הכתוב שלפנ"ז (שם, יא) "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם".

ב. בהלכה ב' - מהו לשונו "ושש ערים היו" - לשון סיפור דברים, דלכאורה הול"ל לשון ציווי וחיוב.

ג. בהלכה ג' כ' "והודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען", ולכאורה הלכה זו כבר נכללת במ"ש בתחילת ההלכה ש"אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן שנאמר שש ערי מקלט תהיינה לכם". ובפרט מהו שמוסיף "והודיענו משה רבינו", שמזה מוכח, שזהו דין נוסף שאינו נכלל בדברי הכתוב "שש ערי מקלט תהיינה לכם".

ובכלל צ"ע מ"ש הרמב"ם "(והודיענו משה רבינו כו') ולמה הבדילן אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה" - הרי א) הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", ב) למאי נפק"מ להלכה השקו"ט למה הבדיל משה רבינו את שלש הערים בעבר הירדן.

ונראה שהן הן הדברים:

במ"ש בריש הלכות מצות ערי מקלט "מצות עשה להפריש ערי מקלט שנאמר שלש ערים תבדיל לך ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל", קמ"ל הרמב"ם שמצוה זו היא מצוה התלוי' בארץ, ולכן יסוד מצות ערי מקלט הוא מ"ש "שלש ערים תבדיל לך" [דפסוק זה נאמר בנוגע לשלש שבארץ כנען], כי עיקר חיוב ומצוה דהפרשת ערי מקלט היא על שלש הערים שבא"י: ואח"כ ממשיך (בהלכה בפ"ע) "ושש ערים היו כו'", כלומר, שהגם שיסוד החיוב והמצות עשה הוא הבדלת שלש ערים בארץ ישראל, מ"מ "שש ערים היו", שהלכה שבפועל יהיו שש ערי מקלט שקולטות את הרוצח (גם שלש שבעבר הירדן), שדיני ערי מקלט חלים על כל ששת הערים.

ונקודה זו חוזר ומדגיש הרמב"ם בהלכה הג', דכשם שהוא בהמ"ע דהפרשת ערי מקלט, שהמצוה היא בארץ ישראל דוקא (והבדלת ג' ערים בעבר הירדן היא כעין טפל ודבר נוסף), עד"ז מצינו בדין קליטתן - ש"הודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען", ודין זה אינו בכלל הלימוד שבתחילת ההלכה "שש ערי מקלט תהיינה לכם", שאין כל אחת משש ערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן - אלא הוא דין מיוחד בערי מקלט שבעבר הירדן.

כלומר: הדין הראשון שבהלכה זו - "אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן" - הוא, שדין קליטת ערי מקלט הוא רק כשישנן כל ששת ערי מקלט, דכל ששת ערי מקלט הוי כמו חפצא אחת, ולכן אם חסרה אחת מהן אין דין קליטה בכולן, ודין זה שווה בכל שש ערי מקלט, הן אותן שבארץ כנען והן אותן שבעבר הירדן.

ואח"כ מוסיף הרמב"ם עוד הלכה - "והודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען" - דכיון שכל עיקר מצות הפרשת ערי מקלט נוהגת רק בארץ ישראל (והיא מהמצות התלויות בארץ), לכן א"א שיחול דין ערי מקלט על אותן שבעבר הירדן רק לאחרי שישנן השלש שבארץ כנען (שהפרשתן הוי עצם המצוה, "שלש ערים תבדיל לך"). וזהו גם החידוש בדין זה לגבי התלות של כל שש ערי מקלט זב"ז, דשם תלויים זב"ז רק לענין דין קליטתם, משא"כ בנוגע לאותן שבעבר הירדן, שאין הכוונה רק בדין קליטתם, אלא שאין כאן חלות שם ערי מקלט כל זמן שלא נבדלו אותן שבארץ כנען.

וי"ל דנפק"מ לענין הנודר "מערי מקלט שהיו קודם שנכנסו לארץ".

והנה ע"פ הנ"ל - שקודם הבדלת אותן שבארץ כנען לא חל שם עיר מקלט - יש לעיין מה הי' תוכן דמעשה משה בהבדלת ערי מקלט שבעבר הירדן.

ויש לבאר זה בשני אופנים:

א) ההבדלה היתה הכנה בעלמא (שבחר את הערים ותחומיהן, ואולי גם כיוון את הדרכים), דאף שלא הי' בזה קיום מצוה ולא חלות שם עיר מקלט, מ"מ ה"ז כמו הכנה והכשר לקיום מצות ערי מקלט לאחרי זה.

ב) אף שקודם הבדלת אותן שבארץ כנען לא חל שם עיר מקלט, הרי לאחרי שיהושע הבדיל את הג' שבארץ כנען חל שם עיר מקלט על אותן שבעבר הירדן בדרך ממילא מצד הבדלת משה, ונמצא, שמעשה משה פעל שיובדלו כערי מקלט, אלא שחלות הדבר לא היתה עד אחרי זמן יהושע [ואולי יש לומר יתירה מזו - שלאחרי שהבדיל יהושע ג' שבארץ כנען, חל שם עיר מקלט על הג' שבעבר הירדן למפרע מזמן הבדלת משה].

והנפק"מ בפועל בין שני אופנים אלו: לאופן הא' הי' יהושע צריך להבדיל עוד פעם את הערים שבעבר הירדן לאחרי שהבדיל אותן שבארץ כנען, שרק אז חל עליהם שם עיר מקלט, וכן פירשו מפרשים (תולדות אדם לספרי) דברי הספרי (ריש פ' מסעי) "מנין שצוה משה את יהושע להפריש להם ערי מקלט כו'", דהיינו "שצוה משה את יהושע שהוא הוא יפריש כל ששה ערים שגם אותם שבעבר הירדן לא היו קולטים עד שהפריש יהושע כל שש ערים": משא"כ לאופן השני, לא הי' צ"ל עוד הבדלה ע"י יהושע, אלא לאחרי הבדלת יהושע חל שם עיר מקלט עליהם (למפרע?) ע"י הבדלת משה.

ויש לומר, שבזה פליגי רש"י והרמב"ם, ובהקדם השינוי בין לשון הרמב"ם ולשון רש"י: ברמב"ם הלשון "אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה", והוא לשון הגמרא במכות (כ, א): אבל רש"י (ואתחנן ד, מא) שינה מלשון הש"ס וכ' "מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה".

והחילוק בין ב' לשונות הנ"ל: הלשון "באה מצוה לידי" מדגיש אפשריות קיום המצוה מצד הגברא ("באה . . לידי"), משא"כ הלשון "מצוה שאפשר לקיימה" מדבר על האפשריות מצד החפצא, "מצוה שאפשר לקיימה". וזהו תוכן החילוק בין שני אופנים הנ"ל: לאופן הא' שמעשה משה הי' רק הכנה בעלמא, הרי מעשהו נקרא בשם "מצוה" רק מצד הגברא, שהוא הי' עסוק ב(הכנה ל)דבר מצוה, אבל מצד החפצא לא נפעל עדיין גדר של מצוה; משא"כ לאופן הב' הרי חל שם "מצוה" על מעשה משה גם מצד החפצא, כיון שהוא הבדיל ערים אלו לערי מקלט (אלא שלא חל בפועל עד לאחרי שיהושע הבדיל אותן שבארץ כנען).

ובזה פליגי רש"י והרמב"ם - דרש"י ס"ל שמעשה משה פעל שיחול עליהן שם עיר מקלט (אלא שהחלות בפועל היתה אח"כ בימי יהושע), ולכן כ' "מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה": משא"כ הרמב"ם ס"ל שהי' רק הכשר בעלמא, ולכן נקט לישנא "הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה"". עכ"ל בלקו"ש.

והנה כמה דברים אינם מובנים בשיחה זו:

א) מקשה ב' קושיות וז"ל: "הרי א) הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות". ב) למאי נפק"מ להלכה השקו"ט למה הבדיל משה רבינו את שלש הערים בעבר הירדן". עכ"ל. ולכאורה ה"ז רק קושיא אחת, שהרי פירוש הקושיא הראשונה שהרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", הוא שלכאו' אין נפק"מ להלכה השקו"ט למה הבדיל משה רבינו את השלש ערים בעבר הירדן, וא"כ למה כותבו הרמב"ם, כשתוכן ספרו הוא רק "הלכות הלכות", וא"כ מה מוסיף בקושיא הב'. ולכאו' הו"ל לכותבו בהשמטת המספרים א' וב' כ"א בהמשך אחד, ואז הי' מובן הקושיא בפשטות.

ב) בהקטע המתחיל "ונקודה זו חוזר ומדגיש..." - בפשטות כשכותבים לשון כזה הכוונה שהנקודה שכתב לפנ"ז (ונקודה זו) חוזר ומדגיש, אבל כאן לכאו' קאי לא אלפניו, כ"א אלפני פניו, שהרי תחלה כתב שהרמב"ם קמ"ל שמצות הפרשת ערי מקלט היא מצוה התלוי' בארץ, ואח"כ מוסיף שהרמב"ם משמיענו שאעפ"כ בפועל היו שש ערים, ג' בארץ כנען וג' בעבר הירדן, ובהמשך לזה כותב בהשיחה "ונקודה זו חוזר ומדגיש הרמב"ם בהלכה ג', דכשם שהוא בהמ"ע דהפרשת ערי מקלט, שהמצוה היא בא"י (והבדלת ג' ערים בעבר הירדן היא כעין טפל ודבר נוסף), עד"ז מצינו בדין קליטתן...", הרי שזהו המשך להפרט הראשון שכתב תחילה שהמצוה היא בא"י, ולא להפרט השני, שגם בעבר הירדן היו ערי מקלט בפועל - וא"כ צלה"ב איך מתאים לומר ע"ז "ונקודה זו...", שהרי מה שחוזר ומדגיש הרמב"ם אינו נקודה זו, שכתב תיכף לפנ"ז, כ"א הנקודה שכתב לפני פניו.

ג) בקטע זה כותב "עד"ז מצינו בדין קליטתן - ש"הודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען, ודין זה אינו בכלל הלימוד שבתחלת ההלכה..." - שמזה נמצא שמה ש"הודיענו משה רבינו שאין ג' שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען" הוא גדר בדין הקליטה (שהרי כן כותב בפירוש "עד"ז מצינו בדין קליטתן - ש"הודיענו משה רבינו..."), אבל לפועל כותב אח"כ שאין זה דין בהקליטה, כ"א זהו דין חדש הנוגע לחלות שם בערי מקלט שבלא הג' שבארץ כנען אין כאן חלות שם בערי מקלט. ואדרבה: זה שכתב הרמב"ם לפנ"ז ש"אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן", זהו דין בקליטה, אבל מ"ש ש"אין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען" אינו דין בקליטה, כ"א בדין חלות שם ערי מקלט.

ומפורש הדבר בהקטעים שלאח"ז, ששם כותב בזה"ל "הדין הראשון שבהלכה זו - "אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן" - הוא, שדין קליטת ערי מקלט הוא רק כשישנן כל ששת ערי מקלט . . ואח"כ מוסיף הרמב"ם עוד הלכה - והודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען . . שאין הכוונה רק בדין קליטתם, אלא שאין כאן חלות שם ערי מקלט כל זמן שלא נבדלו אותן שבארץ כנען". עכ"ל - הרי מפורש שאי"ז דין בקליטתן, וא"כ קשה איך כותב בתחלה "עד"ז מצינו בדין קליטתן - ש"הודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען"..."?

ד) בנוגע להקושיא למאי נפק"מ להלכה השקו"ט למה הבדיל משה רבינו את שלש הערים בעבר הירדן, נמצא מהשיחה שהתירוץ הוא שהרמב"ם אכן משמיענו הלכה, והוא, שהפרשת משה רבינו את השלש ערים לא פעל שום חלות על הערים, גם לא שאח"כ יחול עליהם שם ערי מקלט, כ"א הי' רק הכשר בעלמא, וזה נוגע להלכה שיהושע הי' צריך להבדיל עוד פעם את הערים שבעבר הירדן לאחר שהבדיל אותו שבארץ כנען (או הנפק"מ שבהערה 39). והרמב"ם משמיענו דין זה ע"י שנקט הלשון "אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה", ולא נקט הלשון כרש"י "אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה". כפי שמסביר בארוכה החילוק.

אבל צ"ע בזה, כי בעצם אין שום משמעות מהלשון "הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה", שזהו רק הכשר בעלמא, ואדרבה: הלשון משמע בפירוש שאכן קיים מצוה, וכפשטות פירוש המילות "באה מצוה לידי ואקיימנה", אלא כוונת השיחה היא, שכשמשווים ב' הלשונות (של רש"י ושל הרמב"ם) זה לזה, אז רואים החילוק, וא"כ איך אפ"ל שהרמב"ם משמיענו הלכה זו ע"י כתיבת לשון זה, הרי בפשטות בלשון זה כשלעצמו אין שום משמעות להלכה זו?

וי"ל בכהנ"ל שפירוש השיחה הוא: לאחר שמקשה הג' קושיות על הרמב"ם מוסיף להקשות שמ"ש הרמב"ם "ולמה הבדילן, אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה", אינו הלכה, ולמה כתבו הרמב"ם בספרו שהוא "הלכות הלכות".

אבל באמת מסתבר שלפעמים כשכותבים איזה הלכה, אם יש סתירה בולטת (לא ממקום אחר, כ"א) מעצם הלכה זו, צריכים לתרצה, כי באם אין מתרצים אותה, הרי כאילו שברור שאין ההלכה כן, ובמילא יש מקום לתרץ הקושיא גם בספר "הלכות הלכות". בסגנון אחר: אם אין מתרצים קושיא זו נשארת ההלכה שכתב תחלה רופפת, וכדי לחזק ההלכה מוכרחים לתרץ הסתירה.

וזוהי כוונת כ"ק אדמו"ר בהקושיא השני' "למאי נפק"מ להלכה השקו"ט למה הבדיל משה רבינו את שלש הערים בעבר הירדן" - שלא רק שאין בזה עצמו הלכה (שזהו הקושיא הא'), כ"א אין השקו"ט - ז.א. הקושיא (ובמילא גם התירוץ) - נפק"מ לההלכה שלפנ"ז, כי אין זה קושיא כזו, המחלישה את ההלכה שלפנ"ז, שהרי בפשטות י"ל שאף שג' אלו לא קלטו אז, מ"מ עכ"פ זהו התחלת המצוה באופן שאח"כ כשיהושע יפריש הג' בארץ כנען, יהיו כבר ג' אלו שבעבר הירדן מוכנים, ולכן הבדילם משה, וא"כ אין לומר שמוכרח הרמב"ם לתרץ קושיא זו, ובמילא קשה למה הביא הרמב"ם שקו"ט זה.

ומתרץ כ"ק אדמו"ר כל הקושיות ע"י החידוש שהמ"ע להפריש ערי מקלט הוא מצוה התלוי' בארץ, אבל לאידך נמשך מצוה זו גם לעבר הירדן בדרך טפל ודבר נוסף, וזהו פי' ב' ההלכות: תחלה ש"מ"ע להפריש ערי מקלט שנאמר שלש ערים תבדיל לך, ואין ערי מקלט נוהג אלא בארץ ישראל", שמשמיענו שעיקר המצוה והחיוב הוא השלש שבארץ כנען, ואח"כ מוסיף "ושש ערים היו וכו'", שבזה משמיענו שיש דבר נוסף בהמצוה, כטפל והמשך לעצם המצוה, והם הג' שבעבר הירדן.

וממשיך אח"כ (בהקטע "ונקודה זו...") שנקודה זו שישנה בהפרשת ערי מקלט, ישנה גם בגדר קליטת ערי מקלט, וכוונתו ב"נקודה זו" היא לא רק להנקודה שלפני פניו, שהמ"ע דהפרשת ערי מקלט הוא מצוה התלוי' בארץ, כ"א לב' הענינים, היינו בין לזה שהיא מצוה התלוי' בארץ, וגם לזה שישנו המשך להמצוה, השלש שבעבר הירדן - שכשם שישנם ב' ענינים אלו בגדר הפרשת ערי מקלט, כן ישנם ב' ענינים אלו בגדר קליטת ערי מקלט.

וב' ענינים אלו, הם הב' ענינים שבדברי הרמב"ם: א) אין אחת מערי מקלט קולטת עד שיובדלו כולן, ב) שאין שלש שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו שלש שבארץ כנען - היינו, שיש ב' דינים בהעדר הקליטה: א) דין עצמי שאינו קולט לפי שאינו עיר מקלט (שלא חל עליו שם עיר מקלט בכלל), כי פשוט שאם אינו עיר מקלט אינו קולט, ודין זה הוא מטעם שהמצוה היא מצוה התלוי' בארץ, ולכן אותן שעבר הירדן אינם קולטות מטעם שאינם ערי מקלט, באם לא הובדלו אותן שבארץ כנען, ב) דין נוסף, כטפל והמשך לדין הא', שגם כשהוא אכן עיר מקלט, אינו קולט, מטעם צדדי, באם לא הובדלו כולם, שזהו דין (בהקליטה), גם באותן שבעבר הירדן, כי זהו המשך וטפל להדין העצמי (שאינו עיר מקלט, ביאם לא הובדלו העיקר, אותם שבארץ כנען).

[כלומר: מ"ש "עד"ז מצינו בדין קליטתן - ש"הודיענו משה רבינו שאין שלש שבעבר הירדן... ודין זה אינו בכלל הלימוד..." ה"ז כאילו הי' כותב "עד"ז מצינו בדין קליטתן - שיש בזה ב' פרטים: אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן... הודיענו משה רבינו...", אלא שכותבו בקיצור בהשיחה.]

ואחר שנתבאר שאין שום "ענין" בהפרשת אותן שבעבר הירדן, כי לא רק שאינם קולטים, כ"א שגם אי"ז הפרשת עיר מקלט כלל, כי לא חל ע"ז שם עיר מקלט, עכשיו מובן שהקושיא "ולמה הבדילן" הוא קושיא עצומה ובולטת המחלישה כל ההלכה. כי איך אפ"ל שההלכה היא שאין שום חלות שם עיר מקלט על הג' שבעבר הירדן (שזהו ההלכה שהרמב"ם מחדש, ע"פ ביאור השיחה), דא"כ "למה הבדילן". בשלמא אם הי' חל ע"ז שם עיר מקלט, אין זה קושיא בולטת, כי אפ"ל, כנ"ל, שעכ"פ הכין הערי מקלט, אבל אם אי"ז ערי מקלט כלל, "למה הבדילן", והרי קושיא זו נפק"מ לההלכה שכתב הרמב"ם לפנ"ז, ולכן מוכרח להקשותו.

ומתרץ הרמב"ם "אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה", שהכוונה בזה, שגם אם לא פעל שום חלות, מ"מ יש בזה "ענין", כי סו"ס ה"ז לכה"פ הכשר למצוה, ובמילא אי"ז סתירה לההלכה הקודמת, שלא פעל כלום בהפרשתם, כי גם אם לא פעל שום חלות, מ"מ יש בזה עכ"פ הכשר מצוה.

ועפ"ז נמצא שהתירוץ על הקושיא מדוע הרמב"ם מביא שקו"ט זה, כשאין בזה לכאו' שום נפק"מ להלכה, הוא - כי מוכרח הוא לכתוב הקושיא כדי שלא ישאר ההלכה רופפת, ובמילא מוכרח לכתוב התירוץ.

ומה שכותב להלן בהשיחה שמהרמב"ם נמצא כאופן הא' שם, שהי' רק הכשר בעלמא ולא שום חלות, גם לא באופן שאחר שהפריש יהושע הג' בארץ כנען חל על הג' שבעבר הירדן השם ערי מקלט - אי"ז חלק מהתירוץ מדוע מביא הרמב"ם השקו"ט, (ז.א. לא כפי שכתבנו בריש דברינו שהתירוץ איך זה נוגע להלכה, הוא מה שמשמענו הרמב"ם שאין מזה שום חלות כלל - כי אי"ז מספיק לתרץ הקושיא, שהרי מלשון הרמב"ם כשלעצמו אין לזה שום משמעות כנ"ל), כ"א זה כותב בהשיחה כענין צדדי, ולפי האמת, כלומר: לפי האמת כשמשווים לשון הרמב"ם ללשון רש"י רואים שכן ס"ל הרמב"ם, אבל לא שזוהי כל הסיבה שכותב השקו"ט; הסיבה שכותב השקו"ט הוא כי מוכרח הוא לחזק ההלכה ע"י הקושיא.

ויומתק עפ"ז מדוע לאחר שמחדש שבהג' שבעבר הירדן לא חל שם ערי מקלט, ממשיך בזה"ל: "והנה ע"פ הנ"ל - שקודם הבדלת אותן שבארץ כנען לא חל שם עיר מקלט - יש לעיין מה הי' תוכן דמעשה משה בהבדלת ערי מקלט שבעבר הירדן", עכ"ל. ולכאו' הו"ל להקשות קושיא - שלאחר שנתבאר שלא חל עליהם שם ערי מקלט, מדוע הבדיל משה ערים אלו, ולא רק לכתוב שעכשיו "יש לעיין מה הי' תוכן דמעשה משה...".

ועפהנ"ל ה"ז מובן, כי זה כבר מובן ממ"ש לפנ"ז שקושיית הרמב"ם היא שיש סתירה להלכה, "ולמה הבדילן", כשאין בזה שום "ענין". ובמילא מובן מעצמו שהפי' בתירוץ הרמב"ם ("אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה") הוא, שאעפ"כ יש בזה משום הכשר למצוה, אבל בכ"ז ממשיך בהשיחה ש"יש לעיין" עד כמה יש בזה הכשר, כי יש לבארו בב' אופנים, כפי שממשיך לבאר, אבל אי"ז חלק מהתירוץ, כ"א בירור צדדי היוצא מהשינוי לשונות של רש"י ושל הרמב"ם.

לקוטי שיחות
חידוש התלמיד ותיק אף שנאמר כבר בסיני
הרב יעקב יהודה ליב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

בלקו"ש חי"ט שיחה לח"י אלול, מבואר בענין כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני, דלכאו' אם זה כבר נאמר למשה מסיני אין זה חידוש, ומקודם מבאר ע"פ מחז"ל שלמשה נאמרו רק הכללים, ונמצא, שמשה לא למד בפועל פרט זה שנתחדש ע"י התלמיד ותיק, אלא שהי' כלול בהכללים שלמד משה. אך אח"כ מקשה דסו"ס הגדר דחידוש אמיתי הוא שלא הי' קודם אפילו לא "בכח", וא"כ אין כאן חידוש שהרי הי' כלול בהעלם בהכללים, ומתרץ שגדר החידוש אינו כ"כ מצד החפצא אלא בעיקר מצד הגברא, כי אופן התכללות הפרט בהכלל הוא כ"כ בהעלם עד שגילוי הפרט מן הכלל הוא כל כולו ע"י יגיעת התלמיד ותיק, שהוא גילה את זה בכח עצמו, ולפיכך נחשב זה כחידוש שלו, עיין שם.

וראיתי בחדא"ג מהרש"א לברכות (נח, א) בענין ברכת חכם הרזים, וז"ל: "למאי דמסיק דאין אוכלוסא פחות מס' רבוא יש בהן ג"כ ששים רבוא דעות מחולקין, והוא כלל כל הדעות, שעל כן נתנה התורה לס' רבוא במדבר להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה ואין להוסיף עלי', ומה שאחז"ל כל מה שמחדש כל חכם בדורו מסיני הוא, לפי שזה הדבר כבר הי' בדעת אחת מאותן ששים רבוא שהיו בסיני, כי אי אפשר שיהי' עוד דעה אחרת על ששים רבוא. וק"ל".

ולכאורה משמע שמפרש דהגם שלמשה נאמרו רק הכללים, אבל לפועל נתפרטו הכללים ע"י ששים רבוא שהיו במדבר עד שכל חידוש "כבר הי' בדעת אחת מאותן ששים רבוא שהיו בסיני".

ולפי זה לכאורה אין כאן חידוש אמיתי, שהרי כבר התגלה גם הפרט בפועל ע"י א' מששים רבוא במדבר.

ואולי אעפ"כ נקרא חידוש של תלמיד ותיק, כי זה שהוא הוציא פרט זה מן הכלל לאחרי אלפי שנים - שהוא לא קיבל הפרט כ"א הכללים - ה"ז בגדר חידוש, כמבואר בשיחה.

לקוטי שיחות
איסור עשיית צורה בציור מנורה
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

בלקו"ש חכ"ה עמ' 309 בשוה"ג דן רבינו ע"ד האיסור לעשות צורות של החיות שבמרכבה העליונה (ראה טושו"ע יו"ד סקמ"א ונו"כ), ומצדד ליישב המנהג שנהגו בכו"כ בתי כנסיות וכו' שנמצא בהם "ציורי פני ארי' ופני נשר על הפרוכת דארון הקודש ועל המעיל וכתר דס"ת", ע"ש.

ובסוף דבריו הקדושים כתב בזה"ל:

"ויתרה מזה מצינו - שהרמב"ם צייר מנורה בת ז' קנים וכפתורי' וגביעי' (ולא שהורה לקטן איך לציירה - מדלא הזכיר זה). ואכ"מ".

ולא זכיתי להבין מאי שייטיה דצורת המנורה להכא, ומה רצה רבינו להוכיח מזה:

הלא: א. הלא לא מצינו שום איסור בציור צורת מנורה בתמונה (בכתב), כי אם בעשיית (כלי ב)תבנית מנורה [משא"כ בדמות החיות שבמרכבה שאסור גם לצייר את דמותם בתמונה שבכתב]. ב. כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז ה"י) דאפילו בתבנית מנורה "עושה הוא מנורה כו' שאינה של מתכת אע"פ שיש לה שבעה קנים". ועפ"ז פשוט שציור דמות המנורה (בדיו ועל הנייר) מותר לגמרי.

ועל פי זה צ"ב:

א) מהי הסברא וההו"א שהרמב"ם ימנע מעשיית ציור המנורה בעצמו (ויעשנה ע"י קטן)?

ב) מהו הקשר וההשוואה בין צורת המנורה בכתב (שהיא מותרת בלי שום פקפוק) לציור דמות החיות שבמרכבה בכתב שבענין זה נחלקו הפוסקים וישנם צדדים לכאן ולכאן (כמבואר בההערה שם)*.


*) ראה גליון רי"ד עמ' כד שכבר הקשו זה אז בשעתו ונשארו בצ"ע. המערכת.

לקוטי שיחות
אין כותבין פרוזבול אא"כ יש ללוה קרקע
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בלקו"ש חכ"ד (עמ' 316) מבאר כ"ק אדמו"ר מעלה בעשיית פרוזבול אצל רב וכיו"ב ולא רק אמירת נוסח הפרוזבול לפני ג' אנשים, משום דפרוזבול אין מועיל אא"כ יש קרקע כ"ש ללוה, והדין הוא דאם אין קרקע ללוה מזכה לו המלוה קרקע כ"ש, ולכן הרב או א' מהאנשים כשרים שהוא מצרף אצלו אם יש להם בית משל עצמם, "איז גרינג צו באווארענען אז דער לוה זאל האבן קרקע - דורך דעם וואס דער רב וועט מקנה זיין די חתומים אויפ'ן שטר קרקע כ"ש".

ויש להעיר, דאף שהל' בהשיחה הוא "מקנה זיין די חתומים אויפ'ן שטר", הרי זה לכאו' בשם המושאל - דהא הקנאת הקרקע להלוה צ"ל קודם החתמת המלוה על הפרוזבול כי בעינן שללוה יש קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול - והכוונה היא אלו שיהיו חתומים על השטר.

עוד יש להעיר דבפשטות הכוונה שמקנה קרקע כ"ש להחתום על השטר פרוזבול שהוא המלוה, והוא בפניו ולכן א"צ לזכות ע"י אחר, אמנם אחר כך צריך המלוה לזכות להלוה שאינו שם ע"י אחר וכמבואר בשו"ע אדה"ז סוף הל' הלואה, וא"כ לכאורה הרב וכיו"ב שיש לו קרקע משלו יכול לזכות ג"כ להלוה ע"י אחר בלי אמצעות המלוה? ואולי באופן הנ"ל בלקו"ש קל יותר שהב"ד עושה הכל מקנה קרקע להמלוה וגם מה שהמלוה מזכהו להלוה הוא ע"י שהב"ד נותן סודר להמלוה כדי שתמורתו יקנה הקרקע להלוה.

לקוטי שיחות
בענין עמידת הספינה ע"י אדה"ז לקידוש לבנה [גליון]
הרב שניאור זלמן פרקש
משפיע בישיבה גדולה חב"ד ב.א. ארגנטינה

בגליון הקודם (עמ' 33) הקשה הריל"ג (בשוה"ג והוכפל גם בסוף הערתו) וז"ל: "צ"ע הטעם שאדה"ז לא רצה לברך ברכת קידוש החודש רק כאשר האני' תעמוד, לכאורה בהל' ק"ש סי' סג ס"ד כותב אדה"ז: אם יושב בעגלה א"צ להעמידה, ועד"ז בהל' תפלה סי' צד ס"ו". עכ"ל.

להעיר מלקו"ש חל"א (עמ' 49) דמשמע בטעם העמדת הספינה ע"י אדה"ז הוא "בכדי שיוכל לקדש את הלבנה מעומד ובישוב הדעת". והנה אף שנקט לשניהם; א) מעומד, ב) ישוב הדעת, מ"מ צ"ל שהעיקר מטעמא ד"ישוב הדעת", וכן משמע גם משיחת י"ט כסליו תשכ"ד (ס"ד ב'שיחות קודש') "שהעמיד הספינה כדי שיוכל לקדש הלבנה בהתבוננות ובמנוחת הנפש בכוונה", ומביא ראיה לזה מן הדין דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו לפני השבת. דמזה משמע דבעת נסיעת הספינה (לכה"פ בג"י הראשונים) הרי זה מבלבל. וכן הוא להדיא ג"כ בשיחת ש"פ מקץ תש"נ (בהערה 24) שנקט להדיא בטעם עצירת הספינה משום ישוב הדעת ובלבול הכוונה הנגרמת עקב היות הים מקום סכנה, ומבאר דלכן יורדי הים כשעלו מברכים ברכת 'הגומל'.

כ"ז הוא דלא כפי שמשמע מפשטות הסיפור (כפי שאכן הבין הריל"ג), שטעם העמדת הספינה היתה משום דין עמידה ד'קידוש לבנה'. דהנה דין עמידה בקידוש לבנה הוא מהגמ' (סנהדרין מב, א) ושם איתא דקידוש לבנה הוא ענין קבלת פני שכינה "אמר אביי הלכך נמרינהו מעומד", ופרש"י שם: "הואיל ומקבל פני שכינה הוא, מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל". דבהשקפה ראשונה משמע דחיוב עמידה בזה הוא, שלילת הישיבה, דהיינו עמידה של כבוד בניגוד לענין ישיבה של היפך הכבוד. ואכן מטעם זה גרידא אין שום צורך לשלול ההילוך. ולא היה זה טעמו של אדה"ז בהעמדת הספינה. אלא כפי שמוכח מן השיחות שציינתי לעיל שהיה זה מצד ישוב הדעת וכו'.

והנה בהאי הלכתא דעמידה בתפלה (שו"ע סי' צד) שהובאו פרטי הדינים בנוגע למתפלל שמו"ע (בעמידה) כשמהלך בדרך או נוסע, אף שבתחילה נקט רביה"ז שם (ס"ה): "היה רוכב על החמור א"צ לירד ולהתפלל . . אלא מתפלל דרך הילוכו . . וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון אם יכול לעמוד עומד, ואם לאו יושב במקומו ומתפלל", מ"מ בהמשך הדברים בכותבו דין ברכת 'אבות' דצריך לעמוד (ושם אכן פי' שלא יהא מהלך), כדי שיוכל לכוין דעתו כתב: "לכן צריך לעכב הבהמה שלא תהלך עד שיגמור ברכת אבות". דיל"ע בהא שבתחילת הענין נקט רבינו ג' דוגמאות: א. רוכב על חמור. ב. בספינה. ג. ע"ג קרון. משא"כ בהמשך הסעיף כשמביא שיטת הי"א דצריך לעמוד מהילוכו בברכת אבות, נקט רק את הדוגמא של בהמה (שכולל לכאו' גם חמור ויושב בקרון) ולא נקט ספינה. ואף שאפ"ל דה"ה ספינה, מ"מ למיחש בעי. אלא מחוורתא כנ"ל.

ע"פ הנ"ל יובן ג"כ הא דיש להק' לכאו' מתוד"ה 'ספינה' (בבא מציעא ט, ב) שמבאר דין כבוד ת"ח המהלך, וכתבו שם דרכוב כמהלך דמי אע"פ שהבהמה מוליכה אותו, ולגבי דין 'חצר המהלכת' אמרינן דדבר שאחרים מוליכין אותו ואינו מהלך מעצמו אינו נחשב חצר המהלכת, ולכן ספינה אינה נק' מהלכת, משום ד"מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה". ואם טעם עצירת הספינה ע"י אדה"ז היתה משום 'דין עמידה' גרידא, הרי גם בעמידה על רגליו ללא עצירת הספינה - לעמידה מוחלטת תחשב! (כמו לענין שמו"ע הנ"ל). אלא באם נבאר שבעצירה היה גם (כמבואר בשיחות שם) משום ישוב הדעת וכו', הרי זה תלוי בכל דבר לפי ענינו, ואם חסר בישוב הדעת בעת הילוך הספינה אין זה משנה אם ע"פ דין נחשבת הילוך הספינה כעומד. דזיל בתר טעמא ובזמן שהספינה מהלכת חסר בישוב הדעת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות