E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ נח - ז' מר-חשון - תש"ע
לקוטי שיחות
'הכהנים בני לוי'
הרב שרגא פייוויל רימלער
רב בברייטון ביטש, ברוקלין, נ.י.

בלקוטי שיחות חלק י"ט פ' וילך (ג) מביא שאלת הראגאטשאווער על הכתוב (דברים ל"א ט') "ויתנה אל הכהנים בני לוי" שלשון זה כתוב בשופטים (כ"א, ה') ואיתא בספרי "אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מנין, ת"ל בני לוי לרבות בעלי מומים', שגם הם כשרים לענין עגלה ערופה, ושואל הראגאטשאווער וכאן מאי? הרי אין זה ענין של עבודה שמצטרך לרבות בעלי מומים, ונשאר בקושיא.

ומבאר שם בהשיחה שהתירוץ הוא ברש"י שמפרש בד"ה ויכתוב משה וגו' ויתנה "כשנגמרה כולה נתנה לבני שבטו", וצ"ל מה מוסיף רש"י בפירושו הרי כתוב בפירוש ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' אלא שבכל מקום שכתוב 'הכהנים בני לוי' הפי' הוא הכהנים שיצאו מבני לוי, וכאן הפי' שנתנה לבני שבטו היינו לכללות שבט לוי,ולכן כתוב בני לוי, ובזה מתורץ שאלת הראגאטשאווער, [וזה שכתוב בני לוי הנושאים ארון ברית ה', הפי' - שמבני לוי היו נושאים ארון ברית ה'].

ומבאר בהשיחה שזה מה שרש"י מפרש נתנה לבני שבטו היינו שנתנה להכהנים בתור באי כח של כל שבט לוי, ומוכרח לומר כן כי הפסוק מסיים "ואל כל זקני ישראל" היינו שנתנה גם לזקנים בתור באי כח של כל שבטי ישראל. ואם נפרש שנתן רק לכהנים הרי יוצא שנתנה לכל השבטים מלבד שבט לוי?! לכן מפרש רש"י נתנה לבני שבטו שהכהנים היו באי כח של כל שבט לוי.

וע"פ ביאור זה קשה מה שפירש רש"י בפ' תבוא (כ"ט ג') בד"ה עד היום הזה 'שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר תורה לבני לוי כמו שכתוב ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עלי' ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה, לנו ניתנה. ושמח משה וכו'' וע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר בשיחה הנ"ל הרי ניתנה התורה גם לכל שבטי ישראל ולא רק לשבט לוי וא"כ למה באו כל ישראל בטענה לפני משה?

ובאמת מפרשים האבן עזרא והספורנו שמה שכתוב ואל כל זקני ישראל קאי על הסנהדרין או לראש הכנסת ולא שנתנה לזקני ישראל בתור באי כח של כל שבטי ישראל, ואולי בגלל הקושיא הזה.

והביאור י"ל שלכאורה אינו מובן מה שהכתוב מפסיק בין הכהנים וגו' ובין כל זקני ישראל במלים "הנושאים את ארון ברית ה'" - א) לא כל בני לוי היו נושאים רק בני קהת, ב) מה זה שייך לענין המדובר כאן?

אלא שבמלים אלו מדגיש הכתוב החילוק בין נתינת התורה לשבט לוי ובין נתינה התורה לשאר השבטים. שאע"פ שהתורה ניתנה לכל השבטים הרי לשבט לוי ניתנה במטרה מיוחדת שהם ילמדו את התורה לכל ישראל. וזה מודגש במלים "הנושאים את ארון ברית ה'" שהם שימשו בתור נשיאים וראשים ומורים לכל ישראל. וכידוע ששבט לוי הובדלו להיות המלמדים והמורים התורה לכל ישראל (רמב"ם הל' ע'ז פ"א הל' ג' והל' שמיטה ויובל פ' י"ג הל' י"ב) ובברכת משה "יורו משפטיך ליעקב" וגו'. והרגישו כל ישראל שהתורה ניתנה לשבט לוי באופן נעלה ומיוחד ולכן באו לפני משה ואמרו מה אתה משליט את בני שבטך עלי' - היינו שטענתם הי' למה שבט לוי קבלו שליטה יתירה על התורה.

תירוצו של המשכיל לדוד שבתחילה נתנה רק לבני שבטו ואחר שבאו כל ישראל בטענה נתנה גם להם, דחוק. כי לפי"ז יוצא שנתינת התורה לשבט לוי ולכל שבטי ישראל לא הי' בבת אחת ובזמן א'. ובכתוב משמע שנתינתה לשבט לוי ולשאר השבטים הי' בבת א', כמו שכתוב בפסוק (ל'א,ט) שניהם ביחד.

לקוטי שיחות
הקשר למצות סוכה אפילו כשנמצא מחוץ לסוכה
הרב לוי פישער
נו"נ בישיבת תו"ת ליובאוויטש דמוריסטאון

בלקו"ש ח"ב עמ' 418 (נדפס גם בתו"מ חט"ו עמ' 46) מבאר במעלת מצות סוכה: "ידוע מחז"ל (יבמות סג,א תוד"ה שאין) כל אדם שאין לו בית אינו אדם, כלומר שחסרה בו השלימות ד"אדם", כיון שאדם מוכרח שתהי' לו דירה לשבת בה, ומעלה זו, שיש לו דירה - אינה דוקא בשעה שהוא נמצא בהדירה, אלא אפילו כשהוא נמצא בשוק, הרי בזה שיש לו דירה למושבו, הרי הוא "אדם".

ובמילא, בבוא חג הסוכות, שהמצוה היא "תשבו כעין תדורו", הרי במשך שבעה ימים אלו דירתו הוא הסוכה, שבזה היא השלימות דה"אדם" שבו. וא"כ מובן שאפילו בשעה שאינו נמצא בהסוכה, כיון שקבע את הסוכה לדירתו, קשור הוא גם אז עם המצוה דסוכה".

ויש להעיר דעד"ז מובא ג"כ בספר "דברי חיים" (להרה"צ מצאנז - מועדים, בעמוד מ"א בקטע המתחיל ובאמת) וז"ל: "ואף אם אינו מקיים בפועל הסוכה .. מ"מ הוא יושב בצל קדושת הסוכה, שזאת הוא עצם המצוה תשבו כעין תדורו, כמו שהוא נוהג בביתו שלפעמים הולך ממנה, אעפ"כ נקרא ביתו גם שהוא רחוק ממנו, כמו כן הסוכה וצל הקדושה חופף עלינו, גם שאינו בפועל תחת הסוכה, מכ"מ מקרי סוכתו. ולזה נקרא (ע"ז ג,א) "מצוה קלה", שאין בו טורח, שאין החיוב דווקא לשבת בפועל", עכ"ל