E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ וישלח - י"ט-כ' כסלו - תש"ע
חסידות
מקורות לתניא, בתורת ר"א המלאך
הרב אלי' מטוסוב
מערכת "אוצר החסידים"

בס' בית רבי ח"א פכ"ה, כותב על רבותיו של רבינו הזקן, מתחילה אודות הה"מ ממעזרטש, ואחרי זה כותב: רבו השני הי' הקדוש הר"ר אברהם נ"ע בן הה"מ נ"ע, המפורסם בפולין בשם המלאך, ובמדינותינו בשם "הקדוש" כי הי' קדוש מרחם, ודרך עבודתו הי' נפלא מאד, אותו הושיב הה"מ נ"ע ללמוד עם רבינו ביחד נגלה ודברי חסידות שרבינו ילמוד עם נגלה והוא ילמוד עם רבינו דברי חסידות כו'. אחר פטירת הה"מ נ"ע התעכב רבינו אצל בנו הקדוש זמן ולמד עוד ממנו כו'. ע"כ. ועד"ז נמצא במקומות רבים בשיחות ואגרות רבותינו נשיאינו.

ס' "חסד לאברהם"

מן הרה"ק ר' אברהם המלאך, נדפס ס' "חסד לאברהם" דרושים על התורה, וכנראה זהו מה שכתב הר"א בעצמו (ולא רק מפי תלמידיו). הס' נדפס בפעם הראשונה בטשערנאוויץ שנת תרי"א, ואח"כ בלעמבערג תרי"ח.

בספרי רבותינו נשיאי חב"ד, ובפרט בספרי כ"ק אדמו"ר הצ"צ, מובא פעמים רבות מספרי תלמידי הבעש"ט והה"מ, כגון ס' "מאור עינים" להרה"צ ר' מנחם נחום מטשערנאביל, ס' "אור המאיר" להרה"צ ר' זאב וואלף מזיטאמיר, וגם ס' "נועם אלימלך" ועוד. אך לא ראיתי מובא הרבה ס' חסד לאברהם להר"א המלאך, ואפשר כי הספרים האחרים נדפסו עוד בתקופת אדה"ז, ואילו הס' חסד לאברהם נדפס בפעם הראשונה רק בטשערנאוויץ תרי"א, שזה הי' אחרי שכבר נכתבו רוב מאמרי אדמו"ר הצ"צ. ויש לברר עדיין בזה.

ואף כי אינני בקי בספרי תלמידי הבעש"ט והה"מ, אבל בכל זאת מן המעט שעיינתי, נ"ל כי בס' "חסד לאברהם" להר"א המלאך, יש למצוא יותר מקבילות ויסודות לתורות רבינו הזקן בתניא ובתו"א לקו"ת ועוד.

מקורות לתורות אדמו"ר הזקן

ובאגרות קודש אדה"ז (ח"א ע' קכא, באגרת לאחד מהחבריא קדישא הרה"צ הר"א מקאליסק) הוא כותב מפורש: "כי מעולם לא בקשתי ממנו שום הסכמה על מילי דחסידות, להיותם אמרי פה קדוש רבינו הגדול זללה"ה ובנו נ"ע ממעזריטש". הלא כ"ק אדה"ז עצמו מפרש אשר מקורותיו הם מה שלמד מפי הרב המגיד ומפי בנו הר"א המלאך נ"ע.

ועי' הלשון בהקדמת התניא: בקונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלינו כו'. ע"כ. ולשון "מפי ספרים ומפי סופרים" נכפל ונשלש גם בשער התניא ובתחילת "שער היחוד והאמונה".

ובס' בית רבי ח"א פכ"ז (עח, ב) הוא מביא את הלשון בהקדמת הרה"ק מהרי"ל הכהן שנדפס בתחילת התניא, שכותב על אדה"ז: "אשר מכבר נגלה מסתריו יושב בשבת תחכמוני אצל אדמו"ר גאון עולם [הה"מ], ודלה מבאר מים חיים, וכעת ישמח ישראל כו'", ומפרש (בשם הרבנים נכדי רבינו נ"ע) שרומז בזה גם על הקדוש הר"ר אברהם נ"ע, מבאר אותיות אברם.

והנה כל המעיין במקורות ובפרטי הדברים, יווכח לדעת כי אף שדברי אדה"ז בתניא ובחסידות אכן מיוסדים הרבה על כתבי האריז"ל וגם מרבותיו ועוד ספרים אשר שם נמצאים גרעיני הדברים, מ"מ בצירוף כל הדברים ובתוספת האור העולה על כולנה שאדה"ז מחדש ומבאר בהצעת כל ענין, יוצא ומתבאר אור ושכל חדש לגמרי בהבנת כל ענין וענין, אמנם בנוסף להחידוש שמחדש אדה"ז הרי הדברים גם מיוסדים ומתאימים להמקורות (והוא בבחינת "האמת מסכים עצמו מכל צד", כלשון המובא בכ"מ מספרי החוקרים).

מקורות ל"שער היחוד והאמונה"

בגליון הבא נציין בעז"ה על איזה ענינים בספר חסד לאברהם לר"א המלאך, שהם מקבילים לתניא "שער היחוד והאמונה" ועוד.

ויש לציין כי בשעהיחוה"א במיוחד יש דברים שמקורם בס' השל"ה, מלבד מה שרוב הענינים יסודותם בכתבי האריז"ל כו'. אולם כאן נוסיף איזה ציונים לס' חסד לאברהם שכמדומה לא צויין אליהם עדיין.

אגה"ק ד"ה קטנתי

ובגליון כאן, הנדפס סמוך לי"ט כסלו, נכתוב מקור אחד מעניני דיומא:

בתניא אגה"ק ס"ב ד"ה קטנתי מכל החסדים, שהוא אגרת אדה"ז אחרי יציאתו מהמאסר בפטרבורג, כותב שם כי בכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם היא קרבת אלקים יותר ולכן צריך להיות מזה שפל רוח יותר, כי בחסד דאברהם כל שהוא קרוב יותר להקב"ה ע"י החסדים אז הוא יותר כאין ואפס כמ"ש ואנכי עפר ואפר, ורק בחסד דישמעאל כל שהחסד גדול יותר הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח כו'.

ויש לציין לס' חסד לאברהם בפ' וישלח עה"פ: "קטונתי מכל החסדים, פי' כל החסדים שעשית עמי הוא מחמת שאני קטן כמ"ש כי קטן יעקב ודל, כמו שהלבנה מחמת שנתמעט אורה לפיכך צריכה לחסדים בכל פעם שתתמלא ואף שהיא מלאה עדין אין אורה כמו השמש, אבל השמש שהיא בעצמה אורה אינה צריכה לחסדים". ע"כ.

"קטונתי" נגרם ע"י החסד, או גורם את החסד

ואף כי בהשקפה שטחית הנה מ"ש כאן בס' חסד לאברהם, הוא ענין שונה מאשר בס' התניא. כי בס' התניא מבאר עה"פ קטונתי שהחסדים והקירוב הם גרמו אצל יעקב את הענוה וקטנות, ולא מפורש בתניא אשר הקטנות הוא הכלי הגורם וממשיך את החסד. ואילו בס' "חסד לאברהם" מבאר שההשפעה באה אל יעקב בגלל ענוה וקטנות כי קטן יעקב ודל.

ומ"ש בחסד לאברהם, הוא מתאים יותר למבואר במקומות אחרים בתניא ומאמרי אדה"ז, על שהקב"ה אינו שורה אלא במי שהוא בטל ואינו תופס מקום ליש ודבר כלל, ראה תניא פ"ו. וגם בתו"א פ' ויצא כב, סע"א (בענין נקודת אות יו"ד דהוי' בחכמה). ובתו"א פ' וישלח כו, ב. ובפ' משפטים עט, א. לקו"ת שה"ש יג, ב. ובמקומות אין ספור (והמשלים ע"ז מבנין המל', בית ולד, חותם בולט וחותם שוקע, חפירת הבאר, רקבון הגרעין, ביטול שבין עלי' לעלי', והאיש משתאה כו' ועוד). וע' בס' שערי תשובה לאדהמ"צ דף כב, ג: כי כלי ריקן מחזיק וכל שנעשה בחי' חלל ריקן הרבה מחזיק הרבה יותר כמשל הכוס כל שחללו עמוק ביותר וארוך ורחבו הרבה יוכל לקבל הרבה ממש כפי ערך מדתו בריקניות כן יקבל מילואו וז"ש כוס"י רויה כו'. ונמצא מזה גם בד"ה כי בועליך עושיך בסה"מ תרל"ד. ובמאמר באתי לגני תש"י ס"ו וביאוריו. ועוד.

"קטונתי" הוא כלי להחסד

אולם עי' בסה"מ תרע"ח ע' קה (מובא בליקוט פירושים ומ"מ לאגה"ק כאן ע' לד) שמבאר את אגה"ק כאן וז"ל: ועי"ז קטנתי מריבוי הגילויים שנעשה בבחי' שפל ביותר כו', והיינו שבזה נעשה כלי יותר אל האור והגילוי כו', וזהו שאומר באגה"ק "שכל הקרוב אל ה' הגבה למעלה מעלה צ"ל שפל רוח יותר למטה מטה כו'", היינו להיות כלי אל האור כו', והוא מה שהעדר הכלי הוא בחי' כלי כו', וכמו בלא תעשה שהלא כלי הוא הכלי כו'.

וכ"כ בהמשך תער"ב ח"ב ע' תשסה שמבאר ג"כ את האגה"ק, ומסיים: וזהו קטנתי מכל החסדים כו' והו"ע הביטול שזהו הכלי לגילוי אוא"ס כו' וע"י הגילוי נעשה הביטול ביותר כו'.

אם כן שני הענינים שהבאנו, מה שמבואר באגה"ק שהשפעת החסד גורם שפלות וביטול, ומ"ש בס' "חסד לאברהם" שהשפלות פועלת את המשכת החסד, הא בהא תליא, כי זה גופא שהשפעת החסד גורמת שפלות, הרי זה מפני שהשפלות היא כלי להשפעת החסד.

ובאותיות פשוטות יותר: באגה"ק כאן מבאר אשר השפעת החסדים לאדם זה פועל אצל המקבל קירוב לאלקות, כי חסד דרועא ימינא (וימין מקרבת), וכשהאדם הוא קרוב יותר לאלקות אז הוא בטל ושפל רוח יותר. והלא מה שחסד פועל קירוב אצל המקבל, הרי זהו מפני שחסד והשפעה ענינו הוא אהבה וקירוב ודביקות (ע"ד המבואר בכ"מ בענין אהבה שהוא תנועת קירוב ויראה תנועת ריחוק, ועי' אגה"ק סט"ו בענין חסד שענינו אהבה, ובכ"מ בזוהר וחסידות נק' אהבה בשם "חסד" סתם, ועי' תניא ספ"ג: והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה כו'. עי' במובא בס' הערכים חב"ד ח"א ע' רכג ואילך). א"כ באותה מדה שהוא מן המשפיע אל המקבל, כן הוא ג"כ מן המקבל אל המשפיע שכאשר המקבל הוא בטל יותר שאז הוא קרוב יותר לאלקות, הרי אותו הקירוב הוא ענין של אהבה וקבלת חסד.

דיוקים במאמר "קטונתי" משנת תשכ"ג

ועי' ג"כ בד"ה קטונתי מכל החסדים, י"ט כסלו תשכ"ג (תורת מנחם חל"ה ע' 246), שכותב: שזהו מה שמבאר רבינו הזקן באגה"ק בענין קטנתי מכל החסדים, שגילוי החסדים שלמעלה פועל הענין דקטנתי, ועד"ז לאידך שהקטנתי דלמטה פועל ריבוי בהמשכת כל החסדים מלמעלה, כנ"ל מלקו"ת [ס"פ עקב] שהחותם שוקע דלמטה פועל חותם בולט מלמעלה, וזהו גם מה שמסיים באגה"ק הנ"ל "ומענה רך משיב חימה כו'" ולאח"ז מוסיף "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'". ע"כ.

[בשנת תשכ"ג הי' אז עוד מאמר ד"ה קטונתי לפני זה בש"פ וישלח י"ח כסלו, ושם הלשון (בע' 223): וזהו גם הפירוש דקטנתי מכל החסדים, שע"י העבודה דקטנתי, שהו"ע הביטול, בחי' חותם שוקע דלמטה נמשכים כל החסדים, בחי' חותם בולט דלמעלה, שהוא חסד בלי גבול. והיינו שבתניא מבואר רק שמצד החסדים נעשה הענין דקטנתי, אבל בלקו"ת מוכח שיש עוד פירוש, שהענין דקטנתי גורם להמשכת כל החסדים". ע"כ.

ומלשון זה "שבתניא מבואר רק" כו', יש להבין לכאורה שפי' התניא ופי' הלקו"ת הם שני ענינים נפרדים. אך מאמר זה נאמר בש"ק, והיא "הנחה בלתי מוגה" שרשמו השומעים, א"כ ובודאי שאין לדייק בלשונות. פיסקא ממאמר זה הובא גם בס' "ליקוט פירושים ומ"מ לתניא" (ע' כח) , ושם הלשון: "שבתניא מבואר פירוש פסוק זה שמהחסדים נעשה קטנתי, אמנם בלקו"ת מוכח שיש עוד פירוש". [וליקוט פירושים לא נקט הלשון: שבתניא מבואר רק כו'.

וע"כ לדעתנו המכוון גם במאמר זה של ש"פ וישלח, הוא כמו במאמר השני שנאמר בי"ט כסלו, אשר בתניא נתפרש יותר ענין שהחסדים פועלים הקטנות, ובלקו"ת מבואר שהקטנות ממשיכים החסדים. ושני הענינים קשורים זה בזה. ומתאים למ"ש לעיל ע"פ מאמרי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע כו'. וראה במה שנכתוב עוד לקמן מהלקו"ת].

"קטונתי" גם מצד המשפיע

והנה באגה"ק שם, אחרי שכותב "וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב, וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס", הוא ממשיך: "וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר", "משא"כ בזה לעומת זה הוא ישמעאל חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו". הלא שמקשר ענין המבואר כאן עם החילוק דחסד דקדושה וחסד דקליפה.

ובענין חסד דאברהם וחסד דישמעאל מבואר בארוכה בלקו"ת פ' עקב דף יז, ג ואילך, שחסד דאברהם ואנכי עפר ואפר נמשך מבחי' חסד דמ"ה שהוא הביטול דעולם התיקון ולכן הוא משפיע מחייו ממש ואפילו מגיע לו ריעותא מהגמילות חסד לא ימנע א"ע מלגמול חסד כו', משא"כ חסד דישמעאל שהוא משבה"כ שמעולם התוהו שהפיזור הוא רק בכדי להראות את עשרו להיות לו לשם ולתפארת היפך מבחינת הביטול דעפר ואפר ועל כן הוא משפיע רק מהמותרות שלו כו' ע"ש,

וכותב שם בלקו"ת: "וזהו מדת חסד לאברהם שנמשך מבחי' ואנכי עפר ואפר ועד"ז אמר יעקב קטנתי מכל החסדים כמ"ש באגה"ק ע"ש" עכ"ל. הרי שמקשר בלקו"ת את המבואר באגה"ק כאן שהחסד גורם ביטול אצל המקבל, לענין השפעת חסד דקדושה שהוא מצד ענין הביטול במשפיע.

ציון הצ"צ לאגה"ק "קטונתי"

וכן מפורש ג"כ באוה"ת וישב דף רנט, ב (עי' בליקוט פירושים ומ"מ לאגה"ק כאן ע' לז), שמביא שם מ"ש בר"ח שער הענוה פ"א שמדת הענוה ימצא בכתר, "כי מדות הענוה הם להיות עובר על מדותיו שהם י"ג מדה"ר דאריך אנפין והוא נק' אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל" עכ"ל הר"ח, ומאריך בזה הצ"צ במארז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, שגדולתו היינו כתר להיות שרש לנאצלים ולכן נק' הכתר אין כו', ואחרי זה כותב שם: "ועי' באגה"ק ד"ה קטנתי איך שהחסד והוויתור נמשך מחמת הענוה. ואעפ"כ הענוה עצמה זהו למעלה מן המדות הנמשכים ממנה".

הרי גם באוה"ת הוא מבאר באגה"ק כאן, שלא רק החסד גורם את הענוה כמפורש באגה"ק, אלא גם שהוא נמשך מן ה"אין" והענוה.

ואולי כוונת הצ"צ הוא להסיום באגה"ק שם, שכ': ולזאת באתי כו' מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' כו', לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך כו', להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח, ומענה רך משיב חימה, ורוח נכאה כו'. ע"כ.

אשר מסיום זה יש ללמוד, כי ההתנהגות בוויתור וחסד עם המנגדים הוא תוצאה מביטול ונמיכות רוח. ואפשר זהו שכותב הצ"צ: "ועי' באגה"ק ד"ה קטנתי איך שהחסד והוויתור נמשך מחמת הענוה". ועי' ג"כ בד"ה קטונתי מן י"ט כסלו תשכ"ג (שהבאנו לעיל).

אבל איך שנלמוד הפי' בהגה"ת הצ"צ, עכ"פ למדנו אשר הכוונה באגה"ק כאן היא לא רק ש"קטונתי" בא כתוצאה מן החסדים, אלא גם שה"קטונתי" הוא כלי הגורם את החסדים.

ג' ענינים בקשר של השפעת החסד ל"קטונתי"

ולפי כ"ז, יוצא לנו אשר לפי הלקו"ת ואוה"ת בפי' האגה"ק, הוא מתאים למה שהבאנו מס' חסד לאברהם שה"קטונתי" של יעקב הי' הכלי להמשכת החסד.

אלא שיש חילוק בין הלקו"ת ואוה"ת למ"ש בס' חסד לאברהם, כי בלקו"ת (בהחלק שהבאנו) ובאוה"ת מדובר ש"קטונתי" של המשפיע גורמת את החסד, ואילו במה שהבאנו מס' "חסד לאברהם" הוא ש"קטונתי" של המקבל הוא כלי וגורם את השפעת החסד. וכן בשטחיות לשון האגה"ק הוא מדבר על "קטונתי" אצל המקבל.

ולסיכום, יש כאן באגה"ק שלשה ענינים:

א) "קטונתי" של המקבל, שבא ע"י השפעת החסד. (שזהו המפורש באגה"ק).

ב) "קטונתי" של המקבל הוא כלי וגורם את השפעת החסד מצד המשפיע (שזהו המבואר בס' "חסד לאברהם", ובמאמרי אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע).

ג) השפעת החסד בקדושה הוא ע"י "קטונתי" וה"אין" מצד המשפיע (כמפורש בלקו"ת עקב ובאוה"ת).

וג' ענינים אלו הם משולבים וקשורים זה בזה.

בלשון אגה"ק: וימינו תחבקני

ואגב יש לציין כאן אשר הלשון באגה"ק הוא: קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהיא בחי' קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. ע"כ.

וע"ז שהחסדים דרועא ימינא הם קירוב הוא מביא פסוק "וימינו תחבקני", ולא נקט מאמר (סוטה מ"ז) "ימין מקרבת".

וי"ל בזה כי "וימינו תחבקני" כולל יותר מאשר "ימין מקרבת" בסתם, עי' בלקו"ת שמע"צ עט, א ע"פ וימינו תחבקני: הוא בבחינת חיבוק ממש כאדם המחבק לחבירו שאינו יכול להפרד ממנו בשום אופן וכך למטה נמשך ונתגלה אה"ר לה' לבדו שלא ליפרד ממנו ח"ו (ועד"ז בלקו"ת תצא מ, א. נצבים מח, ג. סוכות עח, ד. שמע"צ פא, ב. שה"ש לד, ד. מה, ג. ובכמה מקומות שם מבאר בענין החיבוק שהוא מכל צדדיו). וראה תניא פמ"ה ופמ"ו,

ועי' אמרי בינה לאדהאמ"צ שער התפילין פכ"ט שמוסיף עוד על פעולת החיבוק גם אצל המקבל (ע"ד הנקודה באגה"ק כאן) : "גם אם לבו (של המקבל שחובקים אותו) ירצה ליפרד, לא יניחנו המקיף דחיבוק הזה לעולם", ועד"ז במאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב ע' שצז ואילך: כי זהו יתרון מעלה שיש בכח אור מקיף זה דאהבה רבה בבחי' חיבוק בימין מקרבת ברוב עוז וחיבה יתירה שפועל חיזוק כח האהבה היתירה בהעלם בלב המקבל אל המשפיע שיומשך אליו תמיד ולא יוכל להפרד לעולם כו'. ע"ש באריכות, ועד"ז שם ע' תפז ואילך.

(אבל עי' לקו"ת ואתחנן ח, ד: "אף שנמשך עליו בחינת וימינו תחבקני היא בחינת חיבוק מבחוץ ולכן היא חולפת ועוברת אחר התפלה". ובסה"מ תקס"ו ח"ב ע' תרל: מ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקיני פי' תחבקיני הוא ענין הארת המקיף בלבד שחופף מלמעלה עד"מ החיבוק שמחבק ביד שאין האהבה הזאת מגעת בתוך האדם בפנימיותו ותוך תוכו וע"כ מיד אחר התפלה חולפת ועוברת. ועד"ז הוא באמ"ב שם שער הק"ש פמ"ד. ואכמ"ל),

ועל כן נקט כאן "וימינו תחבקני" כי הקירוב של תנועת החיבוק מתאים יותר למ"ש באגה"ק כאן בענין החסדים והאמת של יעקב (מדת האמת שלימו דכולהו כו'). וכמו שממשיך כאן באגה"ק "שהיא בחי' קרבת אלקים ממש". ועי' ג"כ בסה"מ תקס"ט ע' רצב ובתו"ח וישלח מו, א בענין חיבוק שדוקא בה מתגלה בחי' אהבה רבה שלמעלה מן הכלים ובאה בבחינת מתנה מלמעלה ואח"כ כמים הפנים כו'.

* * *

ס' שפת אמת עה"פ קטנתי

ועוד יש לציין, כי כאשר כתבנו פעם, על כמה ענינים בס' "שפת אמת" להאדמו"ר מגור שכנראה מקורם בספרי אדה"ז (גם כשאינו כותב במפורש המקור באדה"ז). ונזכר מזה בא' מאגרות קודש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אשר בספרי שפת אמת יש דברים רבים שיסודותם בתורת חב"ד.

וגם בנדו"ז ראה בס' שפת אמת פ' וישלח (בדרוש שנת תרל"א) עה"פ קטנתי מכל החסדים וז"ל: אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד בשם הר' מלובלין פי' קטונתי מכל החסדים שגם זה שקטן בעיניו ג"כ מחסדי השי"ת, וי"ל עוד שעל ידי החסדים שעשה עמו השי"ת הכיר כי קטן הוא, כי כן הוא שע"י גודל חסדיו ית' שרואה האדם עי"ז מבין קטנותו. ע"כ.

ועוד שם בשפת אמת (תרל"ד), ז"ל: קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מלובלין ז"ל שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של הש"י כו', ונראה להוסיף ביאור כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות ע"י חסדי השי"ת שעושה עם האדם לפנים משורת הדין לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו ית', וז"ש קטנתי מכל החסדים שמכל החסד וטוב שעשה עמו השיג קטנות כו'. והאמת כי תכלית חסדי השי"ת הוא כשמשיג האדם הכנעה וקטנות ע"י החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו והבן. ע"כ.

ועוד שם בשפ"א (תרל"ה): קטנתי מכל החסדים, מו"ז ז"ל הגיד בשם הרב מלובלין כי גם מה שקטנתי הוא ע"י החסדים כו'. ובמדרש כדאי אני כו'. פי' כי מכל חסד צריכין לבוא להכנעה ובושה ע"י שמבינים שאין זוכין לזה רק בחסדו ית', וזה סימן שהוא חסד אמת, כי חסד לאומים חטאת שבאים על ידי זה לגאוה ואינו דבר של קיימא כו'. וז"ש קטנתי מכל החסדים שלא בא לו גאוה ח"ו רק אדרבה נתוסף לו הכנעה ועי"ז נשאר לו כל זכיותיו. ע"כ. ועד"ז שם ג"כ בדרוש תרל"ח.

וי"ל ששורש דברים אלו (הפי' השני) אצל הגה"ק השפ"א הי' מס' התניא, כי הלא מביא בספריו בענינים אחרים כמה פעמים מס' התניא.

פירוש נוסף בפסוק קטונתי גו'

וכאן בשפת אמת ניתוסף לנו עוד פירוש ע"פ קטונתי גו', והוא מהה"ק החוזה מלובלין שהקטנות וענוה של האדם היא מחסדי השי"ת.

(ויש לעיין בדיוקי הלשונות בשפת אמת, שבתחילה הוא נקט אשר ב' הפירושים הם ענינים שונים, פי' הרב החוזה שמה שהוא קטן בעיניו הוא מהחסדים של השי"ת (ואפשר ר"ל שאמיתית מדת הענוה באה במתנה מלמעלה), ופי' המיוסד על אדה"ז שחסדי השי"ת גורמים לבושה והכנעה לפניו יתברך. אולם בדרושי שנים המאוחרות ניכר שהוא מתווך שגם כוונת החוזה הוא ע"ד פירוש אדה"ז).

חסידות
ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בתניא פרק כז כתב רבנו הזקן: "ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם . . וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש . . הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל. ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד . . ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה. א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הס"א בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא ע"י הבינונים. וז"ש הכתוב ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח . . וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש" וכו'.

ובפרק כח כתב רבנו הזקן: "ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה. אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה, אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה. ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית, וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו ערל רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו. ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו", עכ"ל.

ויש להבין:

א) מדוע ב' הדברים והעצות של 'בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' [שבפכ"ז] ושל 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' [שבפכ"ח] לא כותבם ביחד בפרק אחד יחדיו, והלא הפתרון אחד הוא לשניהם, והיינו לדחות ולהתעלם מהמחשבה רעה לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש וכו', ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו וכו', שע"י כל זה אסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'.

וכמו שעשה כן בפרק כו (בנוגע לבעיה אחרת) שכתב: "אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א" וכו' – עד"ז הו"ל להכליל ב' הפרקים [כז-כח] בפרק אחד, שהרי הפתרון לכאורה אחד הוא לשניהם והיינו לדחות ולהתעלם ממחשבות הרעות והזרות?

ב) מדוע לא נאמר בפרק כח הך שאם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה שכשהוא מסיח דעתו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. וכמו אמרו רז"ל , ורק מסתפק לומר שמקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו וכו'?. - ודוחק גדול לומר שסמך כאן על מה שכבר כתב זאת למעלה בפרק כז, שאם כך הרי קשה כנ"ל דהו"ל להכליל ב' הפרקים [כז-כח] בפרק אחד, שהרי פתרון אחד הוא לשניהם כנ"ל, כמו שעשה בפרק כו הנ"ל.

ג) מדוע בפרק כז לא נאמר הך דמקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה וכו'?

ד) מדוע בפרק כז לא נאמר הך דהמתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו?

ה) מדוע בפרק כז לא נאמר הך עצה שאם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו?

ו) מדוע רק בפרק כח מזהיר שאל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה - מדוע אינו מזהיר על זה בפרק כז?

ז) בפרק כח נאמר 'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות' משא"כ בפרק כז נאמר רק 'הרהורים רעים ותאוות רעות', ואינו מזכיר מחשבות זרות?

ח) מדוע בפרק כז עושה פירוט 'הרהורים רעים ותאוות רעות' משא"כ בפרק כח כוללם יחד 'הרהורי תאוות' ומשמיט 'תאוות רעות'?

ט) בפרק כח כותב 'הרהורי תאוות' בלבד בלי 'רעות' משא"כ בפרק כז כותב 'הרהורים רעים ותאוות רעות'?

י) מדוע בפרק כז נאמר ג' פעמים איפה נופלים לו ההרהורים: 'שנופלות במחשבתו', 'שנופלות לו במחשבתו', 'שמדחהו ממחשבתו', ולא כתב 'שנופלות לו' בלבד כמ"ש בפרק כח: 'אם נופלים לו הרהורי וכו' בלי 'במחשבתו'?

יא) הרה"ת ר' דניאל נפתלין שי' העירני לדייק, שבפרק כז נאמר: "יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר" וכו' ובפרק כח נאמר: "אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהןכרגע", מדוע רק בפרק כח נאמר 'כרגע' ולא בפרק כז?

יב) בפרק כח מתחיל ב'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' ואח"כ בהמשך דבריו אומר ט' פעמים רק 'מחשבה זרה' ומשמיט הך ד'הרהורי תאוות'?

יג) בתחילת פרק כז כתב: "הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא". ולכאורה תיבות 'שלא בשעת העבודה' מיותרות הן, והול"ל מיד: "הנה אם נופלות לו בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא", ותו לא. – וכמו שכתב כך בפרק כח: "ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' ואינו מקדים כלל 'שלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא" לפני 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה'.

יד) מדוע בתחילת פרק כז כתב: "הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה" מבלי לפרט דמיירי מהעבודה 'בתורה או בתפלה בכוונה' כמ"ש בפרק כח?

והנראה בזה לבאר בהקדם מה שיש לחקור בהך ד'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה'[מכותכג, ב. קידושין לט, ב]: הנה פשוט הדבר שאין הכוונה שישב סתם ולא בא לפניו שום דבר עבירה, דע"ז כמובן אין שום שכר, אלא דמיירי שבא דבר עבירה לידו וכפה את יצרו ולא עבר, וכמ"ש רש"י בקידושין שם. אלא דיש לחקור היכא שההרהור עבירה אמנם בא לידו אבל הוא באותו רגע עסוק ומרוכז ומונח כל כך באיזה דבר וענין עד שאינו מסוגל לקלוט שום מחשבה אחרת (ולא משנה איזה מחשבה שיהיה), האם גם אז נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה או לא?

ונראה דכיון דבמצב כשהאדם אינו יכול לקלוט שום מחשבה אחרת [כגון שהוא עסוק ומרוכז ומונח בלספור שטרות כסף למשל] אזי גם אם נופלים לו 'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות' והוא מסיח דעתו מהן כרגע [כיון שהן מטרידות ומפריעות לו בדבר שהוא מונח ומרוכז בו כעת], אזי אין נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, כיון שלא כפה כאן היצר שע"ז נותנים השכר, וזה בעצם דומה להך שמעיקרא לא בא לפניו דבר עבירה דע"ז כמובן אין שום שכר.

והיינו דיש ב' סוגי היסח הדעת: א] בזמן שהאדם אינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואז אם נופלים במחשבתו איזה הרהור רע ורוצה להפטר ממנו, אזי [לאחר שבדק איזה הרהור נכנס למחשבתו] יוצא לקרב במלחמה להאבק עם אותו ההרהור כדי לדחות ולגרש אותה מיד ממחשבתו. ב] בזמן שהאדם טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואז אם נופלים לו במחשבתו איזה הרהור (שלא יהיה) שמטרידו מאותו הענין שהוא מרוכז ומונח בו כעת, אזי הוא מיד מתעלם ממנו כרגע [עוד טרם שבדק אפילו איזה סוג הרהור היא ו]עוד לפני שבכלל נקלט ההרהור הזה במחשבתו אינו מתייחס אליו מעיקרא כלל ולא משיב לו מטוב ועד רע ועושה עצמו כחרש לא שומע, וכלשון רבנו הזקן: "ולקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו".

ומעתה י"ל שענין הב' הנ"ל זהו הענין דמיירי בפרק כח, שאם 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' נופלים לו 'הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות' אזי באמת ע"י שמסיח דעתו מהן כרגע אינו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', ובעצם אינו מקיים לאו זה, ואינו בכלל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה', מחמת שמסיח דעתו מהן בגלל שהוא טרוד ומרוכז ומונח ב'העבודה בתורה או בתפלה בכוונה', ולכן אין מקום לשום מחשבה אחרת זולתה, כיון שמחשבתו כבר תפוסה בהעבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ובודאי שלא משיב לו מטוב ועד רע ועושה עצמו כחרש ולא שומע, ומקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם הוא כך שלא משיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק עושה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתוב'העבודה בתורה או בתפלה' [עד"מ בענין ספירת שטרות הכסף הנ"ל שאם מבלבלים אותו אזי אדרבה מוסיף אומץ בכח כוונתו בספירת הכסף].

משא"כ בפרק כז מיירי גבי אדם שאינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואז אם נופלים במחשבתו איזה הרהור רע ורוצה להפטר ממנו, אזי [לאחר שבדק תחילה איזה הרהור נכנס למחשבתו] יוצא לקרב במלחמה להאבק עם ההרהור הזה כדי לדחות ולגרש אותה מיד ממחשבתו. ואזי באמת ע"י שמסיח דעתו ממנה מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' ושפיר מקיים לאו זה, והוא בכלל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה', מחמת שמסיח דעתו ממנה בגלל ש"זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל. ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא, וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'".

הנה במה שאמרו רז"ל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה', י"ל ד'ישב' הכוונה היא [מלבד 'נמנע'] ש'יושב' [במשנה דמכות הנ"ל הלשון היא: "היושב ולא עבר עבירה"] פנוי ואינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין וכו', אבל 'בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה' שהוא טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין אז אינו בגדר 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה'.

ואם כנים הדברים הנ"ל מתורצים היטב כל השאלות והדיוקים הנ"ל:

א) ע"פ כל הנ"ל לא יתכן להכליל בפרק א' את מה שנאמר בפכ"ז ופכ"ח, כיון שהם בעצם ב' דרכי פעולה ועצות שונים, דבפרק כז מיירי גבי אדם שאינו טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, וע"י שמסיח דעתו מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו'. משא"כ בפרק כח מיירי בזמן שהאדם טרוד ומרוכז ומונח באיזה דבר וענין, ואינו מקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' כנ"ל, ואינו דומה להך דבפרק כו הנ"ל.

ב) בפרק כח אינו מקיים הלאו דולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו', ואינו בכלל 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה' כנ"ל.

ג) בפרק כז אינו מקיים מה שכתוב אל תען כסיל באולתו וכו' כיון שאינו מתעלם ועושה עצמו כחרש וכו', אלא שלוחם מלחמה לגרש את ההרהור רע ממחשבתו וכו' כנ"ל.

ד) בפרק כז יש באמת מאבק ומלחמה שלוחם נגד ההרהור רע.

ה) עצה זו לא שייך לפכ"ז כי זה לא מפריע בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ואדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וגו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש. וגם בפכ"ח כיון שזה מפריע בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה, שזה אינו בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.

ו) רק בפכ"ח יכול להיות הוי אמינא אודות לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כי הוא נמצא אז במצב מרומם בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, משא"כ בפכ"ז דמיירי שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אז אין אפילו הוי אמינא לזה.

ז) אינו מזכיר בפכ"ז 'מחשבות זרות' כי הגדר של מחשבה זרה הוא שהוא זרה להמחשבה שהוא עוסק ומרוכז ומונח בו כעת, ויכול להיות אפילו מחשבה טובה מאד, כגון מחשבה של תורה בעת התפלה היא 'זרה' ומפריע לכוונת עבודת התפלה כידוע, וכאן הרי מיירי שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, וא"כ זה לא נחשב [תמיד] למחשבה זרה, ואדרבה במצב כזה זה נחשב אפילו למחשבה טובה.

ח) ב'מ"מ ליקוט פירושים' על תניא (ע' תקכ) מביא מהלקח והליבוב: "מהרהורים רעים: אף שלא עלה בדעתו לעשותו. ותאוות רעות שמתאוה להם." עכ"ל – וזה שייך לפכ"ז דמיירי שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, משא"כ בפכ"ח דמיירי בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אז לא שייך זאת לפיכך משמיט 'תאוות רעות'.

ט) בפכ"ח מיירי בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה ואז מפריעות לא רק הרהורים רעים ותאוות רעות אלא גם המחשבות הזרות (והטובות), ולכן לא חשוב להדגיש שם 'רעות' דוקא, משא"כ בפכ"ז מדגיש 'רעים' 'רעות' כי רק באלו מקיימים הלאו דולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו'.

י) בפכ"ז ההרהורים נופלים ונכנסים לו במחשבתו [כי הוא פנוי ואינו עסוק ומונח במחשבה אחרת], רק ברגע שנכנסו במחשבתו הוא בודק איזה הרהור נכנס, ואם היא רעה מיד נלחם נגדה ומגרשת אותה ממוחו ולכן נאמר 'במחשבתו', משא"כ בפכ"ח דמיירי שהוא מונח בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ואזי ההרהור מעיקרא אפילו לא קונה שביתה במחשבתו ומתעלם ממנה, כי המחשבה כעת תפוסה ועסוקה בהעבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ולכן לא נאמר שם 'במחשבתו'.

יא) בפכ"ז לא נאמר 'כרגע' כי הדחיה אינו כ"כ מידית כי ההרהורים בתחילה נופלים ונכנסים לו במחשבתו [כי הוא פנוי ואינו עסוק ומונח במחשבה אחרת], רק ברגע שנכנסו במחשבתו הוא בודק איזה הרהור נכנס, ואם היא רעה מיד נלחם נגדה ומגרשת אותה ממוחו, משא"כ בפכ"ח דמיירי שהוא מונח בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ואזי ההרהור מעיקרא אפילו לא קונה שביתה במחשבתו ומתעלם ממנה כרגע ולכן נאמר 'כרגע'.

יב) בפכ"ח עיקר ההפרעה היא כל המחשבות [הרעות וגם הטובות] שהם זרות ומפריעות לריכוז בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, ולכן מדגיש בעיקר אודות ה'מחשבות זרות'.

יג) הגדר של 'בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' יכול להיות בב' אופנים: א) שטרוד ומרוכז ומונח בעסקיו ודרך ארץ, ואז זה דומה למ"ש בפכ"ח שמעיקרא מתעלם מכל ההרהורים. ב) שאינו טרוד ומרוכז ומונח בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, ולכן מקדים 'הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה' לפני 'אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא' לאשמעינן דמיירי שאינו טרוד ומרוכז ומונח בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא.

יד) כי 'שלא בשעת העבודה' כולל גם עניני עסק ודרך ארץ וכהאי גוונא [כנ"ל אות יג], ולכן לא כתב בהדיא 'בתורה או בתפלה בכוונה' כי זה לא מוגבל רק לזה דוקא. וא"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות