E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא יצא לאור אי"ה לכבוד ש"פ כי תבוא ה'תשע"ז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ה', טז אלול ה'תשע"ז

פרשת נח - תשע"ז
נגלה
מצווה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון
הרב יצחק לרמן
שליח כ"ק אדמו"ר - רתדפורד, ניו ג'רזי

בשו"ע או"ח (סי' תקע"ד ס"ד) כתב: "מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון ואסור לשמש בו מטתו, חוץ מליל טבילה; ולחשוכי בנים (פירוש ולמנועי בנים) מותר (וע"ל סימן ר"מ סעיף י"ב)".

בסי' ר"מ סי"ב כתב: "אסור לשמש מטתו בשני רעבון, אלא לחשוכי בנים, (פי' מי שאין לו בנים)". והוסיף הרמ"א: "וע"ל סי' תקע"ד ס"ד; והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון (ירושלמי דתענית)".

הנה המקור לדין זה הוא בגמ' תענית (דף יא.) דאיתא: "אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון (דצריך אדם לנהוג צער בעצמו. רש"י) , שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא: חסוכי בנים (חסירי בנים, שלא קיימו פריה ורביה. רש"י) משמשין מטותיהן בשני רעבון".

בירושלמי (תענית פרק א ה"ו) ג"כ מביא דין זה וכתב: "רבי יודה בר פזי רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה מה טעמא ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה מה טעמא צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך... אמר רבי אבון כתיב בחסר ובכפן גלמוד בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה (כתב הקרבן העדה ד"ה חסרון בא לעולם: "כגון נח שנחסרו הבריות, ויוסף..."). אמר רבי לוי כתיב וליוסף יולד שני בנים אימתי בטרם תבוא שנת הרעב. תני בשם רבי יהודה תאיבי בנים משמשין מיטותיהן. אמר רבי יוסי ובלבד יום שטבלה" (קרבן העדה ד"ה ובלבד יום שטבלה: "מותרים לשמש דסמוך לטבילתה האשה מתעברת, אבל בתר הכי אסורין בתשמיש").

וצ"ע, דהתלמוד בבלי לומד דין שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון מיוסף, והתלמוד ירושלמי לומד דין זה מנח ויוסף. וצ"ע למה התלמוד בבלי אינו רוצה ללמוד מנח.

ב.

לכאו' אפשר לתרץ בג' אופנים, אופן הא':

הנה בפרשת נח (ו, יח) כתוב "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך". וכתב רש"י ד"ה אתה ובניך ואשתך: "האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה".

ומפרש השפתי חכמים: "והוכחו מדשינה ביאת התיבה ליציאה, דביציאה נאמר (לקמן ח, טז) צא אתה ואשתך".

הסיבה ע"ז שהיה אסור, כתוב רש"י (ז, ז ד"ה נח ובניו): "מפני שהעולם היה שרוי בצער". והשפתי חכמים מפרש שרש"י למד זה מדסמך פסוק "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו וגו'" לפסוק "והמבול היה מים על הארץ".

וצריך להבין, דהאיסור היה עד שיצא מן התיבה, כמ"ש רש"י על הפסוק (ח, טז) צא מן התבה אתה ואשתך וגו' " איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה". ואם הסיבה שאסר בתשמיש הוא מפני שהעולם היה שרוי בצער, הרי כשנהרג של האדם וחיות וכו' היה צריך להיות מותר בתשמיש, א"כ למה אסור עד שיצא מן התיבה. ודוחק לומר שהיה אדם או חיה שחי עד שנה.

הנה במדרש תנחומא (פרשת נח סימן יז) "כשהיה נח בתוך התבה היה תדיר מתפלל, שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב, ו), ומה היה מתפלל, הוציאה ממסגר נפשי, א"ל הקב"ה גזירה היא מלפני שישתלמו שנים עשר חודש, אם אינן משתלמין אין אתה יוצא, וכן אמר ישעיה בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו (ישעיה מט, ח-ט), זה נח ובניו שהיו אסורים בתשמיש המטה". הרי שהסיבה שהיה אסור לשמש היא משום גזירה שכך גזר הקב"ה.

א"כ אולי י"ל שזהו סיבת המחלוקת בין הבבלי וירושלמי. דהבבלי סבר שכל האיסור בנח היה גזירה מלמעלה וא"א ללמוד מזה לסתם שנת הרעב. משא"כ הירושלמי סבר שהגזירה היא על הזמן של האיסור (שנה שלימה), משא"כ האיסור היא מפני שהעולם שרוי בצער, ולכן אפשר ללמוד לסתם שנת הרעב.

ע"פ הנ"ל אפשר לפרש עוד שאלה, דהמעם לועז (בראשית ו, יח) הקשה, למה אסור לבני נח למשמש מיטתם, הרי הם חשוכי בנים, וחשוכי בנים מותר בתשמיש? ותירוץ בשתי אופנים: א. שהמבול היה יותר קשה משאר פורעניות משום שכל העולם נחרב, ולכן היה אסור (כמ"ש בתנחומא הנ"ל "אמר להם הקב"ה אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה"). ב. באותו ימים היה מתחילים להוליד רק מבן ק' שנה, והם לא היו ק' שנה שלמות (כשמפרש המעם לועז בפ' בראשית) ואינם נקראים חשוכים (עיין לקמן גדר דחשוכים).

הרי ב' תירוצים הנ"ל מתאים לשיטות הבבלי והירושלמי. דהבבלי סבר כאופן הא' דהמבול אינו כשאר פורעניות וא"א ללמוד ממנו, והירושלמי מפרש כאופן הב' דסבר שכן אפשר ללמוד לשאר פורעניות.

ג.

אופן הב':

על הפסוק (ח, טז) צא מן התבה אתה ואשתך וגו' כתב הכלי יקר שהסיבה שהיה אסור בתשמיש הוא כדי דלא יפרו וירבו בתיבה, דאם לא נאסר "יש לחוש שיראו מכם כל שאר הבעלי חיים ויפרו וירבו התיבה ואז לא תכיל אותם התיבה כי לא נעשית כי אם בשעור לכל הנכנסים בה". היינו, שהסיבה שהיה אסור לשמש הוא לא משום שהעולם שרוי בצער, רק משום שלא יהיה צר בתיבה.

הנה העמודי ירושלים על גמ' ירושלמי הנ"ל כתב שהקרבן העדה חולק על הא"ר. דהקרבן העדה כתב ע"ז דבשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה, כתוב (ד"ה חסרון בא לעולם) "כגון נח שנחסרו הבריות". היינו שלקרבן העדה, כל צרה שבא לעולם צריך להפריש מאשתו. משא"כ הא"ר כתוב שדוקא צרות דומיא דרעב אסור (כגון שדפון וכו'), משא"כ חרב ודבר אינו אסור.

הרי אפשר לומר שזהו הטעם של הבבלי שלא למד מנח. משום שהבבלי סבר שבנח היה האיסור, לא משום שהיה צער בעולם - משום דאינו בגדר רעב שהתורה אסור כמ"ש הא"ר, רק אסור כמ"ש הכלי יקר דלא ירבה בהמות וחיות בתיבה. א"כ בודאי א"א ללמוד מנח הדין של שנת רעב.

משא"כ הירושלמי סבר כהקרבן העדה, שכל צער שנפל על העולם הוא בזה הגדר שיהיה אסור בתשמיש.

עפ"ז יובן מה שהוסיף הרמ"א בסי' ר"מ סי"ב "אסור לשמש מטתו בשני רעבון... והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון (ירושלמי דתענית)". דהוא סובר כהירושלמי בזה דאסור בשאר צרות, שהם כמו רעב.

(להעיר שהמשנה ברורה (סי' תקע"ד ס"ד אות יא') כתוב ש"בנהר שלום ובבגדי ישע הסכימו שנוכל לסמוך להקל כדעת השו"ע ובפרט אם אינו שנת רעבון אלא שאר צרות בודאי שיש לסמוך להקל בליל טבילה".)

ד.

אופן הג':

הנה בלקו"ש (ח"כ פרשת מקץ ע' 194) שאל כ"ק אדמו"ר מרש"י. שהרי רש"י על פסוק (בראשית מא, נ) "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" כתוב (ד"ה בטרם תבוא שנת הרעב): "מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון". ושאל, שמזה שכתוב רש"י "מכאן" ראינו שהוא רוצה לאפוקי ממקום אחר, ואיפה הוא. ותירוץ שיש הירושלמי (ומדרש) שמביא מקור לדין זה גם מנח.

וכ"ק אדמו"ר ממשיך ומפרש (אות ד') וזל"'ק: "מיטן צולייגן דעם ווארט "מכאן" מאכט רש"י קלאר אז דא [ביוסף] איז ניט דעם זעלבער איסור ווי ביי נח, ווייל דא איז כלל ניטא יענער טעם, "העולם היה שרוי בצער":

"שהעולם היה שרוי בצער" (ביים מבול) מיינט די וועלט בכלל. ואדרבא - ניט מענטשן, חיות וכו' אויף וועלכע מען קען ניט זאגען דאמאלס געווען "שרוי בצער"- זיי זיינען אלע ניט במציאות, כמש"נ וימח את כל היקום". והמשיך: "אויב מען זאל מפרש זיין אז דאס מיינט מען די פון "עולם" וועלכע זיינען ניצול געווארן בתיבה – זיינען דאך נח ובניו ונשיהם בכללם, אויך "שרוי בצער". און ניט ווי דער איסור הנלמד – אז א צאל (רוב) מענטשן זיינען בצער איז אנדערע דארפן זיך אויך משתתף אין זייער צער".

וסיים: "ובמילא קען מען פון דעם ניט אפלערנען אז ביי "שני רעבון" איז דא אן איסור אויף די וואס ליידן ניט פון קיין רעב- ווי בנדו"ד ביי יוסף'ן, וואס אים האט ניט אויסגעפעלט קיין תבואה".

היינו, שכ"ק שאדמו"ר מפרש שלרש"י א"א ללמד מנח שאסור לשמש בשנת רעב, דהרי הם היו בצער, והם היו אסורים מתשמיש. משא"כ בסתם שנת רעב שלרוב ישראל אין להם מה לאכול, איך אנו יודעים שהמיעוט שאין בצער הם ג"כ אסורים לשמש, זה אנו לומדים מיוסף.

אבל לכאו' יש להקשות, דא"כ, איך לומדים הירושלמי מנח?

הנה אפשר לומר שזה תלוי במחלוקות לגבי האם יש לאדם תבואה בביתו, והמזונות מצויים בשוק רק שהם ביוקר גדול, אם יש לאדם זה איסור לשמש מיטתו.

דבשו"ת בית יהודה (או"ח סי' מ') כתוב: "כל שהוקר השער הרגיל ונכפל הוי רעב. ואף על פי שלהנאסר יש לו תבואה אסור משום צער דאחרים דומיא דיוסף דילפינן מני'ה".

אבל בשערי תשובה (או"ח סי' תקעד סעי' ד') כתוב: "ועיין בשו"ת בית יהודה סי' מ'... אך בספר בר"י כתבו בשם אביו הרב ז"ל שכתב בתשו' כשהמזונות מצוים רק שהם ביוקר גדול אין זה רעבון ואין צריך למנוע מתשמיש והסכימו עמו חכמי ירושלים תוב"ב".

הנה י"ל, שרש"י סובר כסברת הבית יהודה שאסור אף מי שיש לו תבואה בביתו, וזה א"א ללמד מנח, רק מיוסף.

משא"כ הירושלמי סבר כסברת השערי תשובה (וחכמי ירושלים) שהאיסור הוא רק על מי שהוא בצער, ובדבר זה לומדים היטב מנח.

ה.

לפי התלמוד ירושלמי צ"ע. דהנה לגבי נח היה האיסור גם על הבהמות וחיות וכו', כמ"ש רש"י עה"פ (נח ח, יז) "כל החיה אשר אתך... ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ", ומפרש רש"י (בד"ה ושרצו בארץ): "ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש".

הרי אם לומדים מנח לשאר פורעניות, הרי היה צריך לישראל להפריד בהמתו וחיתו בשנת רעב?

וי"ל דהירושלמי סבר דלא נאסרו הבהמות וחיות, רק בימי נח הם (הבהמות וחיות) קבלו ע"ע.

דהנה בפרק ח, פסוק א כתוב "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה". ומפרש רש"י (ד"ה ויזכור אלהים את נח וגו') : "מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה".

ושאל הנחלת יעקב, למה צריך רש"י לשני טעמים? וכתב דהבהמות לא שמשו, מעצמם עשו כן, ולא היה גזירה מה'. ולכן צריך ב' סיבות, דהסיבה השני' הרי לא היה להם הזכות דמצוה ועושה. (ע"ש למה לא סגי בהסבר הא').

ו.

הנה להבבלי (וגם הירושלמי) לומדים דין זה (גם) מיוסף. וצ"ע איך. כדלקמן.

דהנה תוס' בתענית (שם) הקשה על הגמ' מלוי (ד"ה אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון): "ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו".

אבל קשה, כמ"ש הט"ז (סי' תקע"ד סק"ב) "דא"כ מנ"ל למילף איסורא מיוסף, דלמא יוסף מדת חסידות עשה ולא משום איסור וכי היכי דלוי לא חש לזה והוליד את יוכבד בעת רעבון ה"נ שרי לכ"ע".

הנה הקרבן נתנאל (אות נ') הקשה על תוס', הא כתוב הגמ' דאסור לשמש ולא שהוא מדת חסידות? ומפרש שבאמת אסור לשמש, רק שתוס' מדובר אודות מי שלא קיים מצות פרו ורבו שלהם מותרים לשמש, ויוסף אע"פ שלא קיים החמיר ע"ע. משא"כ לוי (שלא קיים עוד פר"ו, דלא היה לו בת) לא החמיר ע"ע.

אבל לכאו' קשה כמ"ש האור החיים (פרשת מקץ מא, נ) דהתורה העידה על לוי שהיה חסיד, כמ"ש (דברים לג,ח) לאיש חסידך, שהוא החסיד של השבטים, ואיך יתכן שלא החמיר.

הנה הר"ן (תענית ב: ד"ה ההולך) חולק על תוס' וכתב שאין זה ענין של מדת חסידות, אלא: "דאיסור תשמיש המטה בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער, ויורדי מצרים יודעים היו בעצמם שהם שבעים, ויוסף נמי יודעים היו בו שהוא שרוי בריוח. אבל יוסף היה סבור שהן שרויים בצער ולפיכך לא שמש".

הב"י באו"ח (סי' תקע"ד) הקשה על הר"ן, וז"ל: "והר"ן תירץ... והא דקאמר הר"ן שהיו יודעים ביוסף שהוא שרוי בריוח, איני יודע מהיכן ידע שהיו יודעים כן תשעה חדשים או שבעה קודם ירידתם למצרים שמפשטי הכתובים נראה שלא ידעו ממנו אם חי אם מת עד שנתודע להם ותיכף ירדו למצרים ואז נולדה יוכבד, ונמצא ששימש לוי תשעה חדשים או שבעה קודם לכן".

הרא"ם על התורה (מקץ מא, נ) מתרץ שאלת תוס' באופן אחר: "דשמא י"ל דכיון דאי אפשר לבטל מפריה ורביה אא"כ יש לו נקבה בכלל בניו אליבא דכ"ע, כדתנן ביבמות (סא:), ובפ"ק דתענית (יא.) שנינו דחשוכי בנים מותר כדי שלא יבטל מפר"ו, הותר לו ללוי לשמש מטתו אך בשנת רעבון, מאחר שעדיין לא נולדה לו בת".

אבל הב"י הקשה גם עליו, וז"ל: "ומה"ר אליה מזרחי ז"ל כתב... וקשה לי דאם כן גם יוסף היה מותר לשמש שלא היתה לו בת דאם כן היה מונה אותה הכתוב בשבעים נפש".

ולכן מפרש הב"י באופן אחר: "ולי נראה שקודם מתן תורה לא הוה מיתסר לשמש בשני רעבון והא דמייתי מוליוסף יולד שני בנים וגו' אסמכתא בעלמא הוא, ומיתורא דבטרם תבוא שנת הרעב דייק ליה דאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש אחר שניתנה תורה. ותדע שכן הוא דהא חשוכי בנים משמשים מטותיהם בשני בצורת ויוסף קודם שנולדו לו שני בנים חשוך בנים היה ומותר היה לו לשמש אפילו אם היו שני רעבון, וא"כ היכי מייתי מיניה. הילכך ודאי משמע דאסמכתא בעלמא הוא". דהיינו שמיוסף אין לומדין הדין, דהיה מותר לו לשמש. זהו רק אסמכתא בעלמא.

ז.

הנה לתרץ קושיות של הב"י על הר"ן והרא"ם מציאנו כמה תירוצים, מתחיל עם הקושיא על הר"ן:

א. השפת אמת על גמ' תענית (שם) כתב: "וי"ל כוונתו מפני שידעו שהוא במצרים שמכרוהו לשם ושם הי' לחם, ויותר י"ל דחשבו שכבר מת יוסף". ומצד ב' סברות הנ"ל היה מותר ללוי לשמש.

הנחלת יעקב על הפסוק תירץ בשלשה אופנים: א. אף אם לא ידעים יהיה היה מותר לשמש מצד 1) יוסף הוא המיעוט, ואין סברא לומר שלכל ישראל יהיה אסור לשמש בשביל הא' אחד שהוא בצער 2) היה ספק ספיקא, ספק חי ספק מת, ואת"ל חי, ספק יש לו לחם ספק אין לו לחם.

ב. בכלל אינו שאלה דיוכבד לא נולדה בין החומות, רק הפי' בזה הוא דהגם שהורתה היתה חוץ ממצרים, לידתה היתה במצרים.

אבל לפי זה צ"ע, דעל הפסוק (מ"ו,ו) "אלה בני לאה... כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש" כתב רש"י בד"ה שלשים ושלש ש"בפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר". א"כ, אם לא נולדה יוכבד במצרים הרי חסר בהשבעים נפש.

ג.יוכבד נתעברה מליל טבילה, דהרי בשו"ע (בסי' תקע"ד) כתב "אסור לשמש בו מטתו, חוץ מליל טבילה". וזה היה בליל טבילה. משא"כ יוסף היה מחמיר לא לשמש אפי' בליל טבילה.

אבל לכאו', איך לא שימש יוסף בליל טבילה, הרי יש מצוה של עונה?

הנה המקור של המחבר הוא מירושלמי הנ"ל דאיתא: "תני בשם רבי יהודה תאיבי בנים משמשין מיטותיהן. אמר רבי יוסי ובלבד יום שטבלה".

הנה הב"י מפרש שלרבי יהודה מותרים תאיבי בנים-חשוכי בנים לשמש בכל עת, כיון שיש להם מצוה. ובא רב יוסי ומחדש שלשאר העם מותרים לשמש בליל טבילה.

אבל הקרבן העדה (ד"ה ובלבד יום שטבלה) כתב: "מותרים לשמש דסמוך לטבילתה האשה מתעברת, אבל בתר הכי אסורין בתשמיש" (עיין פני משה שעל פי רוב האשה מתעברת בליל טבילה). ומפרש העמודי ירושלים: "שמשמע שאפי' החשוכי בנים אסורים אח"כ, ולא כמ"ש הב"י שלכ"ע מותר בליל טבילה ולהחשוכי בנים מותרים לעולם". וכתב שכן סבר המגן אברהם.

דהנה המ"א (בסי' תקע"ד אות ה') כתב: "ז"ל הב"י גרסינן בירושלמי תאיבי בנים משמשין מטותיהן א"ר יוסי ובלבד יום שטבל' ויש לתמוה דהא צריכים לשמש תמיד עד שידעו שיתעברו

ונ"ל דקאי אדלעיל דקא' שאסור לשמש וקאמר ר"י חוץ מליל טבילה דשרי עכ"ל, ועפ"ז פסק כאן בש"ע. וזה דוחק גדול לפרש ובלבד כמו חוץ דהל"ל מלבד יום שטבלה ועוד דהתוספו' הקשו היאך נולדה יוכבד בין החומות וגם שאר מפרשי' נדחקו בזה הל"ל בפשיטות דליל טבילה הוי וכמ"ש בשל"ה לפי פסק הש"ע.

לכן נ"ל דברים ככתבן דס"ל לר"י דאף חשוכי בנים אין מותרים לשמש אלא בליל טבילה דס"ל דאין האש' מתעבר' אלא סמוך לטבילתה כדאיתא בגמרא בנדה וכ"כ המ"כ ברבה פ' נח פל"א וכ"כ האגודה בפי' הירושלמי ופסק כוותיה. ומיהו מפשט גמ' דידן והפוסקים משמע דחשוכי בנים משמשין לעולם דלא קי"ל כר"י אבל להתיר בליל טבילה [במי שאינו דחשוכי בנים] אין לו שורש וענף וכ"מ בכל הפוסקים שלא כתבו היתר זה".

דהיינו שיש מחלוקת בין הב"י והמ"א. הב"י סבר דכל אדם אפשר לשמש מיטתו בשנת הרעב אם יש מצוה, כגון ליל טבילה. משא"כ המ"א סבר שרק חשוכי בנים מותרים לשמש, ולא שאר כל אדם.

אולי י"ל שהיה בין לוי ויוסף מחלוקת. שלוי סבר כהמחבר ושימש בליל טבילה (כנ"ל מנחלת יעקב, וכן מובא בפרישה ועוד) או קודם שיצא לדרך למצרים (כמ"ש המשכיל לדוד עה"ת שם). משא"כ יוסף סבר שאסור לשאינו חשוכי בנים.

ח.

אבל אינו מובן, למה לא שימש יוסף בליל טבילה, ז.א. למה לא היתה יוסף בהגדר דחשוכי בנים, הרי לא קיים מצות פר"ו? על זה אנו באים לתרץ שאלת הב"י על הרא"ם:

א. הגור ארי'ה (שם) כתב, שבצרה שיש לו זמן קבוע מתי יפסיק, אזי אסור לכל לשמש. א"כ, יוסף שידע שיהיה רק לז' שנים היה אסור. משא"כ לוי שלא ידע מתי יפסיק היה מותר לשמש.

אבל הלבוש האורה עה"ת דחה סברה זו משום שלמה אסור אם ידוע הזמן שיפסק, אפשר ימות האדם קודם לכן ולא קיים מצות פר"ו?

בלקו"ש הנ"ל (אות ה' ואילך) הסביר הרבי ע"ד הגור ארי'ה לפירש"י ומפרש, שמזה שרש"י כתב שאסור לשמש בשנת רעבון ולא כתב בשנת הרעב, משמע שסובר שאין איסור לשמש אם יש רק שנה של רעב, רק אם יש שנים של רעבון, ז.א. שיש חזקה של צרה, אזי יהיה אסור לשמש.

והסיבה לזה הוא, דראינן שזה לא נרמלי ושהקב"ה הוא המביא רעב לעולם (ולא סתם שהשנה לא היה טוב לזרוע). ומפני שראינן שההנהגה מלמעלה הוא באופן של היפך ישובו בעולם, הרי אין מקום של פר"ו, ישובו של עולם. ע"ש. ולכן היה אסור ליוסף לשמש מטתו דידע ליה שתהי' שנים רבים של רעב.

משא"כ לוי, כשאשתו נתעבר אם יוכבד, הרי זה היה בתחילת שנה הב', ולא היה כבר שנים הרבה של רעב.

ב-ג. הצדה לדרך (מקץ מא, נ) כתב שתי טעמים למה היה יוסף פטור מפו"ר: א.שהיה לו גם בת באותו זמן. ואין להקשות למה לא מנה אותה בהשבעים נפש, די"ל שמתה קודם שבא יעקב (כמו שאר בנות יעקב (רש"י מו, כו)).

וב. ידע יוסף בעצמו שיהיה לו רק ב' בנים זכרים. שהרי בגמ' סוטה (דף לו:) איתא: "תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו". היינו שנשאר לו רק ב' בנים. וא"ת והא היה ליעקב בת, דינה? י"ל שבאמת היה צריך להיות ליעקב רק בנים, ודינה נולד ע"י תפלת לאה.

ד. הדעת זקנים (שם) מפרש דפליגי יוסף ולוי בפלוגתא תנאי (ביבמות סא:). דהנה יש מחלוקת בין ב"ש וב"ה. דב"ה סוברים שמצות פר"ו הוא שיהיה לאדם בן ובת, משא"כ ב"ש סוברים שאף אם יש לאדם שתי בנים הרי קיים את המצוה.

הרי יוסף סבר כב"ש דכבר קיים המצוה (אפרים ומנשה) ועכשיו אסר לו לשמש (אפי' בליל טבילה להמ"א הנ"ל). משא"כ לוי סבר כב"ה דעדיין לא קיים המצוה ומותר לשמש.

ה. עד כאן למדנו שהפי' דחשוכי בנים הוא מי שלא קיים עוד המצוה דפו"ר. וכ"כ הרמב"ם בהלכות תעניות (פ"ג ה"ח): "וממעטין באירוסין ונישואין אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה, וכל מי שקיים מצות פריה ורביה אסור לו לשמש מטתו בשני רעבון".

אבל הט"ז למד באופן אחר. דהנה הט"ז כתב (בסי' תקע"ד אות ב'): "בעיקרא דמילתא נ"ל דלאו בקיום פ"ו תליא מלתא דהא אמרו לישנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דאל"כ הל"ל ומי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי וזה צער גדול".

וממשיך, "ודברי התו' עיקר ונרא' לתרצם דודאי קודם מ"ת היה מותר הכל חוץ מז' מצו' ב"נ אלא דיוסף נהג מדת חסידות מסברא דנפשיה, אלא שאנו שרואין שהכתוב זכר מדה זו בתורה שלנו ש"מ דקבעו לדבר זה חובה שנלמוד מיוסף ממ"ת ואילך ממילא הוה דבר זה נתחדש ממ"ת ואילך כמו שאר מצות".

ז.א. דהפי' בחשוכי בנים הוא, מי שאין לו בנים כלל, ולא מי שיש לו בנים אבל עדיין לא קיים פר"ו.

עפ"ז אפשר לומר, שיוסף סבר כהט"ז דהוא אינו נקרא חשוכי בנים, משום שיש לו שתי בנים. ולפי המ"א הנ"ל הרי הוא אסר לשמש כל הרעב, אפי' בליל טבילה. משא"כ לוי סבר כהרמב"ם שכל זמן שאין לו בת נקרא חשוכי בנים ומותר לשמש.

(המשכיל לדוד עה"ת (הנ"ל) הקשה על הט"ז דפו"ר היא כן אחד מהז' מצוות.)

ט.

ולמה אינם רוצים המפרשים לפרש כהב"י? אפשר משום שהיה קשה להם : א. שמלתא בטעם הוא (שהעולם בצער), א"כ מהו החילוק בין קודם מ"ת לאחר מ"ת. ב. המהרש"א בחידושי אגדות (תענית שם) הקשה על הב"י: "וקשה לתירוצו כיון שהוא אסור לאחר מתן תורה ואפי' מדרבנן ודאי דהיה לוי מקיים איסורו כמ"ש שהאבות קיימו אפילו עירובי תבשילין".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
תורת רבינו
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות