בלקו"ש חכ"ז (בהוספות) ע' 237 ואילך מבאר הרבי מש"כ הרמב"ם (בהלכה אחרונה של ס' היד): "וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", דפי' שכל המעדנים יהיו כעפר היינו - כדבר שאין בו צורך כלל, "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" - היינו אפילו עסק שהיא עבודה להקב"ה, ו"בלבד" פי' דאפי' בתורה עצמה לא יהי' למטרה אחרת (כגון "לידע את המעשה אשר יעשון") אלא יהי' לימוד התורה לשמה לשם התורה עצמה שאז יקיימו מצות ת"ת בשלימותה.

והנה בלקו"ש חל"ז בחוקותי ע' 80 (ושם קאי ג"כ לדעת הרמב"ם, עיי"ש) מבאר וזלה"ק "ובדרך זו יש לבאר גם בנוגע לעתיד לבוא שרז"ל מפליאים הזמן דלעת"ל בנסים ונפלאות בגשמיות שיהיו אז, כי גם לעת"ל לא יגיע כאו"א תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני ופשיטא לא לדרגת העבודה דלשמה עבודה מאהבה, אלא גם אז יהי' סדר העליות מחיל אל חיל, ולא יולד אדם בתכלית השלימות בידיעת והשגת ה' ועבודה מאהבה, ולכן יש צורך בנסים ונפלאות גשמיים כדי להקדים ולזרזו על קיום התומ"צ" (ואע"פ שלבסוף תירץ תירוץ אחר - הנה זהו מצד שמתאים יותר לתרץ תירוץ ששייך לכל ישראל באיזה מדריגה שיהיו, אבל לכאורה לא הדר בי' ממה שמבאר שם בנוגע לעת"ל (ועיין בהערה 23 שם שכ"ז הוא נוסף על הפשוט - שזהו נוגע לזה"ז לחכות לביאתו לאלו שלא יתעוררו משכר רוחני)).

ולפי"ז צלה"ב דהרי מהשיחה בחכ"ז משמע דהפי' "שיהיו פנויין "בתורה ובחכמתה" הוא שיקיימו אז מצוות ת"ת בשלימותה, ושלימות הענין דת"ת היא כאשר הלימוד הוא לא בשביל איזו תכלית אחרת כ"א רק בשביל ידיעת והשגת "התורה עצמה", דהיינו שלכאורה לא יהי' צורך ליעודים גשמיים כדי לזרזם בקיום תומ"צ, וכהענין ד"כל המעדנים מצויין כעפר" - שלא יהי' בהן צורך, גם לא ע"מ לזרזן.

ולכאורה י"ל עפמ"ש בלקו"ש חכ"ז ע' 205 (בחוקותי א) וזלה"ק: "ועפ"ז איז מובן דעם הכרח אויף דער צווייטער תקופה בימות המשיח - ווארום לאחרי ביאת המשיח (מאיזה אופן שהיא) וויבאלד אז איד'ן וועלן דעמאלט ניט האבן קיין "נוגש ומבטל" ש"אינן מניחים להם לעסוק בתורה ובמצות כהוגן" ואדרבה מ'וועט זיין "פנויין בתורה וחכמתה" ביז אז אפילו "עסק כל העולם" (כל האומות) וועט זיין "לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים כו' כמים לים מכסים", וואס דאס איז דער שלימות המצב פון "זכו" וועט דאס דאך בריינגען מיט זיך בהכרח די (צווייטע) תקופה (אין ימות המשיח גופא) ווען עס וועט זיין ביטול מנהגו של עולם, די הנהגה ניסית (כולל דעם ענין היסודי - כל' הרמב"ם - תחיית המתים)".

לפי"ז י"ל בפשטות שבתקופה הא' גופא יש חילוק בין תחילתה לסופה*, דבתחילתה יהי' עדין צורך לזרז את העבודה בלימוד התורה, דעדיין לא יהי' בתכלית השלימות, אלא שעל ידי עבודה זו באים לתכלית ה'זכו' (שהוא המכריח תקופה הב' של ימות המשיח), ואז יהי' לימוד התורה בשלימות, דגם או"ה יזכו אז לכתר תורה - דזהו הפי' בזה שעסק כל העולם יהי' "לדעת את ה' בלבד" (עי' בלקו"ש חכ"ז ע' 237 בסוף השיחה שם, וכדלקמן).

ב. והנה בלקו"ש חכ"ג ע' 172 (בלק ב) ואילך מבאר הרבי מחלוקת ר' יוחנן ור"ל (סנהדרין קיא, א) במ"ש (זכרי' יג, ח) "והי' בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה יכרתו ויגועו והשלישית יותר בה" - "אמר ר"ל שלישי של שם א"ל ר"י לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפי' שלישי של נח", דהיינו שפליגי אם גם אומות העולם נכלל "בהשלישית יותר בה" או רק ישראל נכלל בה.

ומבאר הרבי בהשיחה שם שגם לר"ל אין לומר שכל אוה"ע יכרתו כפשוטו, דהרי כתיב (ישעי' מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", וגם ר"ל גופא (בשבת לג, ב) אמר "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו וכו'", אלא שהמחלוקת היא אם אוה"ע יהיו מציאות בפ"ע או לא - וזה תלוי בשני אופנים שיכול להיות במצב הגאולה בעולם: (א) שהגאולה דאו"ה יהי' נרגש כחלק ופרט בגאולה דישראל, או (ב) שיהי' נרגש להם גם כענין בפני עצמו (דלר"ל המציאות של או"ה בפ"ע יכרת (ורק יהי' כעבדים וכו'), משא"כ לר"י (שהוא כאופן הב') לא יבטל המציאות שלהם). ומבאר שם דלהרמב"ם - וכן עפ"י חסידות - יהי' באופן הב', עיי"ש.

ומביא שם בהשיחה שיש לתווך שניהם ע"ד החסידות: דהרי בנוגע לעת"ל כתיב "והי' ה' למלך על כל הארץ", דהיינו בנוגע לארץ (או"ה) יהי' נרגש שכולם "לא נמצאו אלא באמיתת המצאו", ובלי אלקות "אין דבר אחר יכול להמצאות", דהיינו שיהי' נרגש שמציאותם אינו מציאות אמיתית ("יכרתו יגועו" וכו'), משא"כ בישראל יתגלה איך שישראל וקוב"ה כולא חד.

ולכאורה ע"פ מש"נ לעיל אולי היה אפשר לתווך גם ע"ד הנגלה, שזה שאומרים שגאולת או"ה יהי' נרגש כפרט בגאולת ישראל - זהו בתחילת תקופה הא', שאז גם בישראל לא יהי' תכלית העילוי, והרי העילוי דאו"ה תלוי ביתרון הגילוי דישראל לכל הדיעות, כמבואר בשיחה שם מתניא פ' לו.

(וי"ל שזהו שאומר ר"ל שכל הזהיר במצוות ציצית זוכה וכו', שזהו ע"ד שכר גשמי, וא"כ שייך זה להתחלת תקופה הא' שאז יש צורך בזירוז קיום תומ"צ ע"י שכר גשמי כנ"ל).

משא"כ זה שנרגש להם כגאולה בפ"ע - זהו בסוף תקופה הא', שאז יהי' תכלית השלימות של לימוד התורה של ישראל, וא"כ גם באו"ה (שהם תלוים בישראל) יהי' אז תכלית השלימות של לימוד התורה שלהם, שאז יזכו או"ה לכתר תורה (וכמבואר בשיחה שם חכ"ז ע' 247-249). דהיינו שכל מציאותם הוא תורה, שזה אפשר להיות מצד שהענין ד"כל הנמצאים וכו' לא נמצאו אלא מאמיתית המצאו" יהי' בגלוי, ולכן שייך שכל מציאותם הוא לדעת את ה' בלבד (משא"כ קודם לכן בזמן הגלות א"א להם להשיג בחי' כתר תורה, ראה בלקו"ש חכ"ח (קרח ב) ע' 104 ובהערה 4 שם שמבאר שכתר תורה שייך דווקא לישראל אבל לא לאו"ה (ולכאורה בפשטות מדובר שם רק בנוגע לזה"ז)), וזהו ג"כ מה שגאולת אוה"ע יהי' נרגש כענין בפ"ע. וא"כ נמצא ששני הענינים יהיו בזמן אחד, דהיינו בסוף תקופה הא' כנ"ל.