בלקו"ש חי"ח פ' חוקת (ב) סעי' י כותב דבאופן התחי' של תחיית המתים אפשר לומר בב' אופנים: א) עס וועט עפעס בלייבן אין גוף פון זיין ערשטער מציאות, נאר צו דעם וועט צוקומען תוספת והתחדשות אין בנין הגוף. ב) עס וועט זיין אין א אופן פון התחדשות הגוף בכל הפרטים עס וועט גארניט בלייבן פון גוף ממציאותו הראשונה, ובסעי' יב ממשיך דבאופן התחי' מצינו ב' דעות: א) כדאיתא במדרש רבה וזהר וכו' שהתחי' תהי' מעצם לוז שמתקיים ואינו נפסד כלל, וע"ז כתיב "יחיו מתיך" ולא "יברא", כי אופן התחי' תהי' לא ע"י בריאת גוף חדש אלא שגוף הראשון יהי' נבנה מעצם לוז, ובהערה 69 מציין לכ"מ שמבואר כן. ב) כדאיתא בפרקי דר"א פל"ד: "איני משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה וכו'".

ובהערה 75 כתב דלפי זה שהפרקי דר"א חולק על דעה הראשונה שנבנה מעצם לוז אלא סב"ל שנשאר כמלא תרווד רקב, דהיינו שנעשה גוף שהוא מציאות חדשה, (ולא כהאומרים דלא פליגי כמ"ש בהערה 73), יומתק מה שממשיך בפרדר"א שם "ומעלה כל הגוף בלא מום" ולא כבסנהדרין צא ,ב, ושאר המקומות שצויין בהערה 72 עיי"ש, היינו דהדעות דסב"ל שהגוף נבנה מעצם לוז ואינו מציאות חדשה סב"ל לשיטתם שהגוף קם כמציאותו הראשון עם המומים שהיו לו ואח"כ יתרפא, משא"כ הפדר"א דסב"ל שנעשה מציאות חדשה סב"ל לשיטתו שקם בלי מומין, וראה גם בתשובות וביאורים סי' יא ובס' שערי הגאולה (ימות המשיח) סי' נג, ורשימות חוברת קכט.

יוצא מכאן שישנם ב' שיטות בנוגע לתחיית המתים, אם הגוף יהי' מציאות חדשה או שנבנה מציאותו הראשון.

כהנים שיקומו אם יצטרכו משיחה חדשה

והנה כתב הרמב"ן בסהמ"צ שרש שלישי בנוגע לאהרן ובניו לע"ל שיקדשו א"ע במילואים לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת מיתה ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה ויהיו המילואים האלה נוהגין בהם, וראה גם בזהר הרקיע להרשב"ץ על האזהרות (עשין קכז - קכח) שהביא דברי רמב"ן אלו ובנוגע לזה שיצטרכו משיחה חדשה אינו חולק.

ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב הביא דברי בעל זהר הרקיע (ולא ראה שהן הן דברי הרמב"ן) וביאר טעמו משום דדברים מחודשים שנעשו בהגופים קודם, בטלים אחר המיתה, דהגוף שבתחיית המתים יש לו דין חדש ממש ואינו נוהג בו כל מה שנעשה בו קודם המיתה, ולכן צריכים משיחה מחדש ולא מהני משיחה שהי' להם קודם המיתה, וזהו אפילו בצדיקים, דאף שגופם לא נשתנה אחר מיתה, מ"מ הרי אמרו רז"ל שאפילו הצדיקים צריכים להיות עפר עכ"פ שעה אחת לפני תחיית המתים לקיים מה שנאמר ואל עפר תשוב.

אלא שבסוף התשובה שם הקשה ע"ז דבתו"כ פ' צו פי"ח איתא להיפך: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו ר' יהודא אומר יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא ת"ל זאת וכו'" היינו שיצטרכו משיחה רק אז ולא לע"ל כי עומדים בקדושתם במשיחה הראשונה ואי"צ משיחה אחרת, וכן איתא במדב"ר פ' נשא פי"ח עדיין אני אומר שימשחו לע"ל ת"ל זאת אין נמשחין לע"ל עיי"ש. וזהו לא כדברי הרמב"ן ובעל זהר הרקיע? (וראה קרבן אהרן שם שפי' דקאי על לע"ל ממש בתחיית המתים, אלא שאח"כ הביא עוד פירוש דקאי על זמן בית שני שלא הי' אז שמן המשחה וראה גם במלבי"ם שם, וראה גם בספר הזכרון פחד יצחק (דף תרנט) מ"ש הגר"ח ברלין בזה).

וראה בזית רענן על הילקוט פר' צו רמז תקט שהקשה קושיא זו על הרמב"ן, וכן הקשה באמבוהא דספרי על ספרי זוטא פר' נשא (יח, פד) ובס' הל' א"י ע' קסב. ובספירי אפרים בספרי זוטא שם תי' דלעתיד לבוא לא יצטרכו משיחה היינו קודם תחיית המתים, אבל לאחר תחיית המתים יצטרכו. עיי"ש. ועי' גם שיח השדה ח"ב לקוטים סי' ד שהקשה ג"כ שהרמב"ן אינו כהתו"כ, ועוד בכ"מ.

ולפי הנ"ל י"ל דזהו תלוי לפי הדעות איך יהי' אופן התחי', דהמדרש רבה לשיטתו שהתחי' תהי' ע"י עצם לוז ונתבאר לעיל בהשיחה דעי"ז נבנה מציאות הראשון של הגוף ולכן סב"ל דאי"צ משיחה חדשה, כיון שאותו הגוף כבר נמשח קודם, אבל לפי דעת הפרד"א שנעשה מציאות גוף חדש י"ל שיצטרכו משיחה חדשה. וראה בצפע"נ עה"ת פר' צו ז, לה וז"ל: "ועיין תו"כ פ' צו פי"א פי"ח דאהרן ובניו אי"צ לשמן המשחה אחר לע"ל ע"ש, והוא ג"כ משום זה דהצורה לעולם קיימת כמש"כ רבינו בס' המורה ח"ב".

ובהערות וביאורים גליון תתא ע' 9 הבאתי ספיקת מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה שמסתפק בצדיקים שיקומו אם יוכלו לסמוך אחרים, או שיצטרכו הם עצמם סמיכה חדשה, ואולי יש לקשר זה ג"כ עם הנ"ל דתלוי לפי ב' הדעות הנ"ל, ואליהו הנביא שגופו קיים כל הזמן ודאי יוכל לסמוך, אבל אולי יש לחלק דמשיחה שהוא לקדש גופו שעובד העבודה בביהמ"ק י"ל דצריך משיחה חדשה, אבל סמיכה שענינו להורות וכו' ואינו חל בהגוף דוקא י"ל דלכו"ע אי"צ סמיכה חדשה.

אלמנה שנישאת לאיזה בעל תחזור בתחיית המתים

ועי' בשו"ת מצב הישר סי' ז (ווילנא תרמ"א) מובא בקיצור גם בס' פסקי תשובה סי' קכד אודות אשה שהיתה נשואה לבעל מופלג בתורה ויר"ש ושבק חיים ומונעת א"ע להנשא עוד הפעם מפני שמתפחדת שכשנזכה לתחיית המתים שלא תחזור אז לבעלה הראשון, והשיב שמצינו בזוה"ק בראשית (כא, ב) מכאן [אוליפנא] נוקבא דאתנסבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה וכו', ופי' באמרי בינה בהגליון שם: פי' שנשאת לב' אנשים זה אחר זה חוזרת לעתיד לבעלה הראשון עכ"ל, וכן הבין גדול קדמון בספרו מפתחות הזהר (בענין זיווג וחבור חלק א') שכתב אשה שנשאת לשנים חוזרת לראשון לעוה"ב.

ועי' גם בס' פרדס יוסף משפטים כא, יח, שהביא זה וציין לכ"מ הדנים בענין זה, והקשה שם שהרי יש לאו לחזור לאשתו הראשונה אחר שנשאת לשני? והאריך שם לתרץ דמצוה זו אכן לא תתקיים לע"ל, אבל קשה לתרץ כן.

ובשו"ת רב פעלים שם כתב להמחבר אודות תשובה זו ושקו"ט בכ"ז בארוכה, ובנוגע לקושייתו שהרי יש איסור לחזור לבעל הראשון אחר שנשאת לאחר? תירץ עפ"י הנ"ל דכיון שהגוף שיעמוד אחר תחיית המתים הוא גוף חדש, לכן כל קשר וזיקה שהי' בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל והוה כנישואים ראשונים, וזהו רק בדברים שהם מצד הגוף אבל החיבור מצד הנפש אינו מתבטל אחר המיתה כי בנפש אין שום שינוי בין קודם מיתה ללאחר מיתה, ומצד הנפש ראוי שתתחבר עם בעלה הראשון עיי"ש. (וכתב דכ"ז לא איירי אלא כשמת, אבל אם נתגרשה מבעלה הראשון ודאי נתבטל הקשר).

אבל בענף יוסף (בעין יעקב) סנהדרין ר"פ חלק הביא מספר הנצחון דסב"ל שתשוב לבעלה השני כי מיתת בעל הראשון הוה כגירושין וכמו שבגירושין יש איסור לחזור לבעל הראשון אחרי שנשאת לשני כן הוא באלמנה שנשאת, הובאו דבריו ביד שאול יו"ד סי' שסו סעי' ג, וראה בס' נפש חי' להגר"ר מרגליות או"ח סי' לב סעי' כד שהביא דבריו והקשה עליו מזהר הנ"ל דמשמע להיפך.

ולפי הנ"ל לכאורה י"ל דגם זה תלוי לפי ב' דעות הנ"ל, דאי נימא שאופן התחי' הוא שגוף הראשון נבנה, י"ל שהקשר והזיקה באשה זו עם בעלה השני עדיין קיים ולכן אסורה לחזור להראשון, אבל לפי הפרדר"א שהוא גוף ומציאות חדשה י"ל כסברת הרב פעלים שהקשר הקודם נתבטל ומותרת להראשון.

(אלא דלפי"ז נמצא דלפי הזהר דסב"ל שנבנה מעצם לוז אי"ז כשיטתו, אבל בהערה 73 בהשיחה כשמציין לפרד"א הנ"ל מציין גם לזח"ג קסט, סע"א ואילך, ששם משמע כהפרד"א שכל הגוף יתבטל, ואולי הם ב' שיטות, ואי לא נימא כן לכאורה צ"ל דסב"ל שהאיסור לחזור לאשתו שנשאת לשני הוא רק בגרושה בלבד ויל"ע).

וראה לקו"ש חי"ח ע' 416 לענין הבאת קרבן חטאת לע"ל על עבירות שעבר בזה"ז, ובס' לב חיים ח"א סי' לא שקו"ט דאפילו נימא שהוא חייב, זהו רק אם נבנה ביהמ"ק בימיו, אבל לא כשקם בתחיית המתים דפנים חדשות באו לכאן עיי"ש בארוכה וראה עוד בפרדס יוסף שמיני יא, ז, בענין זה, ולכאורה י"ל דגם זה קשור עם הנ"ל.

וראה לקו"ש ח"ו י' שבט שביאר ענין הגוף ותחיית המתים, שאין הפי' שהגוף תהי' בריאה חדשה אלא אדרבה כיון שהי' הענין ד"ובנו בחרת" בגוף הישראלי נמצא שהגוף הוא מציאות אמיתי שלא שייך בו הפסד והענין דאל עפר תשוב הוא רק ביטול חיצוני ולע"ל כשיהי' תחיית המתים מעצם לוז ה"ז מצד ענין הגוף עצמו שעצם הגוף קיים, והענין ד"אל עפר תשוב" הוא שינוי החוזר לברייתו עיי"ש, וראה לקו"ש חי"ח ע' 409 הערה 70.

בלקו"ש חי"ח ע' 280 הערה 63 כתב: ע"פ כהנ"ל מה שהרמב"ם מנה ביאת המשיח לא' מהעיקרים. לפי שזה נוגע לשלימות גדר התורה, שא' מגדרי' הוא שיהי' זמן שהתורה וקיומה יהי' בשלימות. בסגנון אחר: נצחיות ושלימות התורה ... הוא לא רק בענין ציווי הבורא, כ"א גם בלימודה וקיומה בפועל, וזה יהי' בביאת מלך המשיח. ועפ"ז אולי י"ל שזהו גם הטעם, שלא נמנה אמונה בביאת המשיח במנין המצות (ראה ראש אמנה שם פ"ה הספק הג'). וע"ד (ויתירה מזו) זה שציווים כוללים אינם נמנים במנין המצות (סהמ"צ שורש ד). ולהעיר מל' הרמב"ם הל' מלכים שם "וכל מי שאינו מאמין בו כו'", ולא כתב שצריך להאמין בו, כמ"ש בפיה"מ שם (וראה ראש אמנה ספי"ט). עכלה"ק.

ולא הבנתי הכוונה כאן: מדוע ס"ד שיימנה אמונה בביאת המשיח במנין המצוות? הרי לכ' לא מצינו בתורה שום ציווי על אמונה זו. וכ"כ בראש אמנה שצויין בההערה, דאין למנותה למצוה מכיון שביאת המשיח מבוארת רק בפסוקים (בפ' בלק וכו') אבל לא מצינו ציווי ע"ז.

והנה לכ' הי' אפשר לבאר הכוונה בהערה זו באופן אחר: דבא לבאר טעם הדבר לזה גופא שאין אמונה בביאת המשיח מצוה, וע"ד מה שמבואר בחסידות מדוע (לכמה שיטות) אין תפילה מצוה וכיו"ב. ומה שכתב בסגנון "שלא נמנה .. במנין המצוות", הוא משום שמעתיק סגנון הראש אמנה, אבל בנוגע לקושית הראש אמנה התי' פשוט שאינה מבוארת רק בפסוקים, אלא בא לבאר כאן עומק הענין שאמונה בביאת המשיח אינו שייך לענין המצוות, כי הוא למע' מענין הציווי.

ויומתק עפ"ז מה שמדגיש תיבת "המצות" - דלכ' מהי הכוונה בהדגשה זו - כי זהו הכוונה כאן, לבאר שהיא למע' מדרגת מצוה.

ואולי הי' אפשר להוכיח שזה הכוונה כאן מכיון דמשווה זה לציוויים כוללים שאינם נמנים, ולכ' הרי כתב הרמב"ם עצמו שגם ציווי כולל נמנה אם יש בו "מעשה מיוחד", והרי אמונה בביאת המשיח, אף שהו"ע כללי, שלימות התוהמ"צ, מ"מ לכאו' יש בו מעשה מיוחד, הכוונה שבלב, להאמין בביאת המשיח (ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ).

אבל ע"פ הנ"ל י"ל דזה שמביא מציוויים כוללים הוא רק דוגמא, וכמו שמדגיש "ע"ד", דכמו דציווי כולל אינו נמנה במנין המצוות כך בביאת המשיח שהו"ע כללי ולמע' מציוויים ("ויתרה מזו") אינו מצוה (פרטית).

אלא שכהנ"ל כתבתי רק בדרך הו"א, כי באמת מפשטות ההערה לא משמע כן כלל, ובודאי יעירו הקוראים.

בהמשך להשקו"ט בענין התקיעה בגבולין ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת - לעתיד לבוא [בגליונות תתג, תתד, תתה], אבהיר קצת בהרחבה את הנלענ"ד בענין.

ובהקדים, שידועה החלוקה, שהדגישה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה וכמה פעמים, בין דברים שנאמרו להלכה ולמעשה - לבין דברים שהוזכרו כביאור גרידא, גם אם אינם מתאימים להלכה כלל. במלים פשוטות: גם בתוך דברי כ"ק אדמו"ר גופא, יש להבחין בין דברים שבא כ"ק אדמו"ר לקבוע ולהכריע כמציאות בפועל, לבין דברים שהזכיר כ"ק אדמו"ר כ"ביאור בספרים", שאין ללמוד מהזכרה זו שאכן כך דעתו בקודש בנוגע להלכה, אלא רק שמשתמש בביאור כתוב כדי להוציא איזו הוראה וכיו"ב, אף שלפועל לא ס"ל הכי.

ודוגמה (קיצונית) לחלוקה זו אפשר לראות, שפעם כתב כ"ק אדמו"ר (אג"ק ב'רנא) על חשיבות הכוונה בתפילה, וז"ל: "... ובשעת התפלה - יחשוב כאילו שכינה כנגדו וכו'. ובלא כוונה זו - אינה תפלה". ומציין לרמב"ם הל' תפלה פ"ד הט"ו. קו"א לתניא (קנד, ב). חידושי ר"ח הלוי לרמב"ם שם.

ולכאורה, הרי אלו מלים מפורשות וברורות, שכאשר חסרה הכוונה בתפלה - "אינה תפלה". ואם כן, יש לנו כאן דעת כ"ק אדמו"ר באופן הכי ברור. ואף על פי כן, כשכתבו לרבי על 'דעתו' זו, השיב בתמיהה גדולה, וז"ל (אג"ק ב' תקפח): "... ממהר אני לענות עליו כי נבהלתי לקרות בו מה שכותב שאומרים בשמי שפוסק הנני, והלכה למעשה, בהנוגע לתפלה שאם היא מושללת כוונה מסויימה מיוחדת ה"ה תפלה בטלה ולא עוד אלא שמוסיפים שה"ה לברכת המזון! ובכלל תמיהני, מה לאחרים לפסוק דינים בשמי, בה בשעה שיכולים לשאול ישר אותי למעשה, וכבר ידוע פסק רז"ל (ב"ב קל ע"ב) שאין למדין עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

וממשיך: "ואמת נכון הדבר שאמרתי לאיזה אנשים בענין "גודל כוונת התפלה ואפילו אצל כמה שלא מהחסידים, וכמבואר בחידושי הגר"ח מבריסק על הרמב"ם הל' תפלה שמפרש דברי הרמב"ם שבחסרון הכוונה שעומד לפני ה' ה"ה כאילו דלג מלות אלו" אבל מלבד שמסופקני אם גם הגר"ח בעצמו פסק כן למעשה, והרי ספרו הנ"ל הוא פירוש ולא פסקי דינים והלכות, והרי כיון שלא הובא דין זה בשו"ע ובאחרונים, וכן לא בשו"ע רבינו הזקן, בודאי שאין לעשות כזה למעשה..."

רואים כאן, איפוא, את ההבחנה בין דבר שנאמר כקביעה פסוקה, לבין דבר שהוזכר כשיטה מסויימת, שאין זו הוכחה כלל שכך אכן סובר כ"ק אדמו"ר למסקנת הענין. וגם בעניננו י"ל כן:

- בלקוטי תורה נאמר במפורש, (לא רק כביאור ענין, אלא) כתיאור של מציאות שהיתה בפועל, שבבית המקדש הראשון תקעו בשופר גם בגבולין, ורק בבית השני, מפני ירידת הדור, היתה הגזירה דרבה;

- הסברא הישרה והפשוטה אומרת, שאם בבית המקדש הראשון תקעו גם בגבולין, הרי שכך יהי' גם בבית המקדש השלישי;

- וכך אומר כ"ק אדמו"ר מפורש, שאכן בביאת משיח צדקנו יתקעו בשופר גם בגבולין;

- לא ידוע (לע"ע) שום מקום בתורת רבותינו נשיאינו שכתוב אחרת, היינו, שבביהמ"ק הראשון לא תקעו בגבולין, וכן לגבי הבית השלישי;

- גם אם קיימים ביאורים בחסידות, שלפיהם יוצא (כך משמע בהשקפה ראשונה) שאין הבדל בין הבית הראשון לבית השני, הרי כאמור אי אפשר לקבוע מציאות בפועל רק על פי ביאור כלשהו, "עד שיאמר לו הלכה למעשה";

- וכך גם בשיחה של כ' מנ"א תשט"ו, שהרבי מזכיר (ותו לא!) ביאור לפיו כל זה שאין תוקעין בשופר בזה"ז הוא מצד שמא יבנה המקדש, ומוציא ממנו ענין בעבודת ה', אבל לא בא שם כלל לקבוע ולהכריע שכך יהי' בפועל, כמובן.

לסיכום, כשנבוא ונשאל: מהי דעת כ"ק אדמו"ר בענין התקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת, בגבולין לעתיד לבוא? הרי התשובה ברורה, שבפועל ממש יתקעו. וזה שייתכנו ביאורים נוספים, הרי זה בעולם ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" כו', אבל לא שכן דעת כ"ק אדמו"ר בעולם ההלכה, היינו, המציאות בפועל.