E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
כ' מרחשוון - ש"פ וירא - תשס"א
הלכה ומנהג
נטילת ידים ג' פעמים
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר סי' קסב ס"ב: אם בא ליטול על כל אחת בפני עצמה מרביעית בלבד צריך לשפוך על כל אחת ב' פעמים. ובסדר נט"י לסעודה ס"ב: הרוצה לקיים מצות נטילת ידים לדברי הכל צריך ליזהר לשפוך על כל יד ב' פעמים לעולם אף ששפך רביעית ויותר.

אמנם בס' המנהגים ע' 21: נטילת ידים ג"פ רצופות (ובשוה"ג מצויין: עפ"י דעת הריב"א בב"י שו"ע יו"ד ריש סי' סט). והוא מהיום יום כ' שבט: אאמו"ר [כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע] כותב באחד ממכתביו: על פי הגהות אשר"י נטילת ידים לסעודה ג' פעמים רצופות.

ובאמת שני הציונים האלו היינו הך, דהיינו מ"ש בהגהות אשרי בפ"ח דחולין סי' מג: ואנו נוהגין ... מולחין ... ואח"כ מדיחין אותו שלשה פעמים ... וכה"ג אומר ריב"א גבי נטילת ידים ... אנו נוטלין שלשה פעמים ... מאור זרוע.

דברים אלו שכתב הגהות אשרי בשם אור זרוע בשם ריב"א, נפסקו לענין מליחה ברמ"א סי' סט ס"ז. וכן נפסקו הדברים האלו לענין נט"י ברמ"א סי' קסב ס"א, ובשוע"ר סוף ס"ו: שנוהגין לשפוך על כל יד ג"פ אף שהן נקיות.

ועל פי כל זאת אינו מובן לכאורה מה שמסופר בס' השיחות תרצ"ו ע' 98, שכשראו הנהגה זאת אצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאלוהו למקורה והשיב שלפי שעה אינו זוכר, ואח"כ נתברר שמקורו בהגהות אשרי בחולין; בה בשעה שכן מפורש בשו"ע אדמו"ר הזקן.

וכדי לבאר הדברים, יש להביא תחלה דברים אלו במקורם, וג' הפירושים שנאמרו בזה. ומה שנוגע לענינינו הוא רק הביאור שמובא בהגהות אשרי בשם הריב"א, ולא שאר שני הביאורים שמובאים בשו"ע אדמו"ר הזקן.

מקור הדברים הוא באור זרוע ח"א סי' עג: וריב"א פירש פרק כל הבשר וזה לשונו דדין מים ראשונים מפורש בפ"ק דסוטה דמים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה כו' לפיכך אנו נוטלים ג' פעמים ואין אנו חוששין דתנן במסת ידים מים ראשונים מטמאות את הידים ... שניות מטהרות את הראשונות שלישיות מטהרות את הידים עכ"ל וכן עמא דבר כדבריו.

בתוס' שלפנינו שבפרק כל הבשר (קז, א ד"ה דלא) מובאים דברים אלו כך: וצריך לשפוך מים על ידיו ג' פעמים פעם ראשונה כדי להעביר טיט ודבר החוצץ מעל ידיו ופעם שניה לטהר ידיו ופעם שלישית לטהר אותן מים.

דברים אלו שבתוס' נפסקו בשו"ע סי' קסב ס"ב, ובשוע"ר שם ס"ה: וכל זה כשידיו נקיות אבל אם יש עליהן לכלוך טיט או שאר כל דבר החוצץ צריך לשפוך עליהן ג' פעמים ראשונה להעביר הלכלוך ואח"כ מים ראשונים ושניים.

אמנם המנהג שאנו דנים בו כאן הוא, כאמור בשוע"ר סוף ס"ו: שנוהגין לשפוך על כל יד ג"פ אף שהן נקיות. וע"ז הוא המקור (לא בתוס' הנ"ל ובשוע"ר סוף ס"ה, כ"א) באור זרוע בשם הריב"א בחולין שם.

אמנם הב"י שם (הובא במ"א שם ס"ק ב) שואל מהו הטעם שנט"י ג"פ מועיל שלא יצטרכו להגביה האצבעות בשעת נטילה (כמבואר בסוטה ד, ב ובטור ושו"ע שם ס"א). מתרץ ע"ז המ"א, ונפסק כן בשוע"ר שם: ויש מפרשים מה שאמרו חכמים הנוטל צריך שיגביה ידיו אינו בנוטל כל היד עד הקנה של זרוע אלא בנוטל האצבעות לבדן וכדברי האומרים שהנטילה דיה עד מקום חיבור האצבעות לכף היד וטומאת הידים לראשונים וטהרתן מהשניים היא עד הקנה של זרוע לפיכך יש לחוש שמא הלכו הראשונים חוץ למקום חיבור האצבעות ונטמאו שם אף אם לא יצאו לשם מהאצבעות אלא הלכו לשם מחמת הכלי והשניים שמא לא הלכו בכל מקום שהלכו הראשונים ונשארו הראשונים בטומאתן ומטמאין היד אם יורדים לאצבעות כשמשפיל ידיו לכן צריך להגביה ראשי אצבעותיו למעלה מסוף הנטילה עד שינגב ... ועל פי סברא זו נהגו עכשיו להקל בהגבהת הידים לפי שנוהגין לשפוך על כל יד ג' פעמים אף שהן נקיות ושוב אין לחוש שמא לא הלכו השניים בכל מקום שהלכו הראשונים שאם לא הלכו השניים הלכו השלישיים.

וכ"ז שייך כאמור לעיל רק כאשר נוטלין הידים עד מקום חיבור האצבעות, משא"כ לפי האמור בסדר נט"י לסעודה (ס"א): עד מקום חבור כף היד לקנה הזרוע, לכן כתב בס"ב שם: הרוצה לקיים מצות נטילת ידים לדברי הכל צריך ליזהר לשפוך על כל יד ב' פעמים. ולא הזכיר כלל ההידור של נט"י ג"פ, שכאמור לעיל אינו אלא כשנוטל ידיו עד מקום חיבור האצבעות.

אמנם אנו נוהגים, שגם כאשר הידים נקיות וגם כאשר נוטלים על כל היד עד הזרוע נטילת הידים היא ג"פ, לזה אנו זקוקים דוקא לדבר הריב"א כפי שהם מובאים בהגהות אשרי בחולין.

דהנה בב"י סי' קסט ד"ה כתב האגור, הביא דברים אלו מאור זרוע עפ"י מה שהעתיק באגור סי' רו. ובדרכי משה שם העיר שכן הוא גם בהגהות אשרי ברכות פ"ב סי' יא. בשני המקומות האלו לא נתבאר שום טעם למנהג זה, וע"כ ביארו המ"א שהוא דוקא כאשר נוטלים הידים רק עד חיבור האצבעות, וכ"ה הוא בשוע"ר, ולכן לדידן אין כל תועלת במנהג זה, ולכן לא הביאו רבינו בסדר נט"י לסעודה.

אמנם ההידור שהנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע הוא עפ"י מקור הדברים בלשון הריב"א שהועתק באור זרוע ובהגהות אשרי חולין, ושם נכתב הטעם: צריך שיגביה ידיו למעלה כו' לפיכך אנו נוטלים ג' פעמים ואין אנו חוששין דתנן במסת ידים מים ראשונים מטמאות את הידים ... שניות מטהרות את הראשונות שלישיות מטהרות את הידים.

ובהגהות אשרי בחולין שם: ושלישית אנו עושין לטהר מים השניים שנגעו בראשונים.

וכיון שטעם זה שייך גם בנט"י עד הזרוע, כפי שאנו נוהגים, לכן גם אנו נוהגים ליטול הידים ג"פ, גם כשהידים נקיות.

וביאור שיטתו נראה לענ"ד:

טעם הראשון המבואר בשוע"ר ס"ו להגבהת האצבעות בשעת נט"י: טומאת הידים וטהרתן אינה אלא עד הפרק הצריך נטילת ידים ולא חוץ לפרק שאם נטל הראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק לא נטמאו שם אע"פ שהם שם ראשונים ולפיכך אם חזרו לפרק אינן מטמאין את היד אבל אם הראשונים שהיו בתוך הפרק ונטמאו יצאו חוץ לפרק אע"פ שנטל גם השניים חוץ לפרק לא טיהרום שם ולפיכך אם חזרו לפרק חזרו וטמאו הראשונים את היד לכך אמרו חכמים הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יחזרו המים שחוץ לפרק לתוך הפרק.

אמנם גם אם יהי' כך, שאחרי הנטילה הראשונה יצאו המים הטמאים חוץ לפרק, ואחר הנטילה השניה השניה חזרו לפרק, עדיין מועילה נטילה שלישית לטהר את המים, וכמבואר בשוע"ר שם ס"ט: אין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מיד זו עצמה שבאו עליה לטהרה ולא שנטמאו מיד אחרת. וכאן כיון שהמים שיצאו מתוך הפרק לחוץ הפרק וחזרו לפרק נטמאו מהיד הזו עצמה, לכן מועילה נטילה שלישית לטהרם.

וכיון שבאנו לכך, הרי טעם זה שייך גם לפי מנהגינו בנט"י על כל פרק היד עד הזרוע.

אמנם עדיין צ"ע, שהרי רבינו הזקן בשו"ע אינו חושש לטעם הראשון הנ"ל, שאחרי שמבאר את הטעם הראשון הנ"ל כותב ויש מפרשים (שהוא טעם השני הנ"ל) ומסיים: ועפ"י סברא זו נהגו עכשיו להקל בהגבהת הידים.

גם בסדר נט"י ס"א מפורש שבעת הנטילה יהיו ראשי האצבעות מוגבהות (לא מהטעם הנזכר בגמ' סוטה ד, ב "שמא יצאו המים חוץ לפרט ויחזרו ויטמאו את הידים", לפי שני הפירושים הנזכרים, כ"א): בכדי שיגיעו שם המים היטב וגם על ראשי האצבעות.

ומזה אנו רואים שרבינו אינו חושש לחשש זה (לפי שני הפירושים הנזכרים) לפי מנהגינו בנט"י כל היד עד הזרוע. וא"כ שוב אין לחוש גם לחששו של הגהות אשרי בשם אור זרוע בשם הריב"א.

וזה היה חידושו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שהנהיג נט"י ג"פ רצופות, עפ"י הגהות אשרי בשם אור זרוע בשם הריב"א.

הלכה ומנהג
אתרוג המורכב בדברי אדמה"ז
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון

כתב אדמה"ז בשולחנו סי' תרמח סע' לא "אתרוג המורכב דהיינו שהרכיבו ענף מאילן אחר לתוך אילן האתרוג וגדל מהן מין הדומה לאתרוג פסול לפי שזה אינו אתרוג כלל אלא הוא בריה בפ"ע".

והנה חלקו ושקו"ט פוסקים קדמאי בענין זה לפסול אותו מכמה טעמים. לא נביא כל השקו"ט מכל ספרי השו"ת בדבר1, אלא נביא איזה נקודות. ולדוגמא, הלבוש רצה לפסול מצד דמאוס שנעבדה בו עבירה והט"ז סי' תרמט סק"ג סתר טעם זה.

עוד בט"ז הנ"ל רצה להתיר לדמות לאיסור אותו ואת בנו דשם הוא לרבנן גם בתיש הבא על הצביה משום ד"שה ואפי' מקצת שה", "ה"נ אמרי' כיון שיש בו מקצת פרי עץ הדר ולא יזיק תערובת מידי אחרינא שבו...". אלא שרוצה לפסול ביום ראשון מפאת "חסר" דאם נחשב החלק שאינו כאתרוג כמאן דליתא נמצא האתרוג חסר (השיעור) ויש ליטול כל ז' בלא ברכה.

המג"א גם הוא הביא דברי הלבוש בסי' תרמח סקכ"ג והקשה עליו וסיים "ול"נ דפסול משום דלא מיקרי אתרוג כלל ועיין בתוס' ריש דל"ג". והיינו דבהדס מצראה הו"א דלא מיכשר משום דאית ליה "שם ליווי" קמ"ל ד"ענף עץ עבות" מ"מ אמר רחמנא. ובתוס' שם הקשה: מא ההו"א לפסול משום "שם ליווי" והלא לא כתוב בקרא "הדס".

בכוונת המג"א (דלכאו' קושיית התוס' היא ראיה הפכית) דחקו בזה (ראה המחצית השקל) דהרי לא כתוב בתורה "הדס" וכן לא כתוב "אתרוג" אלא "פרי עץ הדר". הנה הצ"צ או"ח סי' סד כתב בזה ב' אופנים: א) מיוסד אדברי הרמב"ם דמקובל מפי משה דפרי הדר פירושו אתרוג: א"כ מובן החילוק בין הדס לאתרוג: בהדס, הגם ד"מקובל" דפי' "ענף עץ עבות" ענינו "הדס", מ"מ, פירוש המילות ד"ענף עץ עבות" כולל שאר עצים דהם עבות, (דהרי מצינו בתנ"ך "עץ עבות" על עצים אחרים) אלא דמקובל דהפי' הנכון בזה הוא "הדס" ולכן כל שיש "שם ליווי" ד"הדס" מספיק להכשירו, משא"כ באתרוג - הפי' המקובל ד"פרי עץ הדר" הוא אתרוג עניינו שולל דיש פירות אחרות דהם גם נקראו "פרי עץ הדר", ולכן מה שיש לו שם ליווי פוסל מלהחשיבו לאתרוג וכפי' ד"פרי עץ הדר".

ב) או יתירה מזו: (דלא רק שפסול במורכב משום שיש לו שם ליווי, אלא יתירה) דאתרוג המעורב מפרי אחר "הרי אינו כפי הפירוש המקובל בפרי עץ הדר. דהא הסברא נותנת. דמה שנתערב בו דבר שאינו אתרוג דהיינו פרי עץ הדר. גורע כח ההכשר של פרי עץ הדר דפירושו אתרוג. יותר ממה שגורע שם ליווי דאזוב לגבי אזוב...אף שאין כ' כאן אתרוג רק פרי עץ הדר. כיון דמקובל הפירוש הלמ"מ דהיינו אתרוג. אם כן כשנתערב בו דבר אחר אינו אתרוג".

ובההמשך שם מביא תשובת הרמ"א (סותר סברת הט"ז) שאין לדמות לאותו ואת בנו, ואומר דאדרבה יש לדמות לפדיון פטר חמור דאין לפדותו דכלאים הבאים משה כבשים וזה עזים. ומאריך שם ולבסוף כ': דיש לדמות דין דאתרוג לדין דפדיון פטר חמור ולא לאו"ב, דגבי או"ב הוא איסור שלא לשוחטם ביום א', לכך לגבי האיסור ישנו גם אם הוא "מקצת שה" דהרי מ"מ שוחט אמה ובנה, אבל גבי פדיון פטר חמור שהמצוה לפדותו בשה דוקא א"כ בעינן "כולו שה" א"כ כמו"כ לאתרוג שהוא מצוה "בעינן כולו אתרוג". או בסגנון אחר: לגבי להחמיר לאסור אסר התורה גם במקצת שה, ולהיפך לצאת י"ח יש להחמיר שלא לצאת אלא בכולו שה.

והנה דברי אדמה"ז נראים כביאור הב' דצ"צ דבמורכב אינו אתרוג כלל והוא בריה בפ"ע, ולא רק ש"לא מיקרי אתרוג". אבל מה שנראה בשיטתו הוא - דדייק בפי' לפסול דוקא כגון שהרכיבו יחור של אילן אחר בתוך אילן אתרוג דבזה פסול משום שאינו אתרוג כלל (דמה שגדל אינו אתרוג כלל וכהסימנים שהביא לאחריה). ומשמע מזה שבאופן ההפכי: שהרכיב ענף אתרוג בתוך אילן אחר, הרי יוצא בו (כשיטה א המובא באלשיך ק"י).

ואם זה נכון אפשר לבאר שיטתו לפי הנ"ל: כיון דמה שגדל בסימניה היא ממש כאתרוג הרי לשיטת אדמה"ז אין בו חסרון שאינו כאתרוג מכיון שנתערב ממין אחר, אלא מה ש"מקובל" בפי' "פרי עץ הדר" הוא שגדל בסימני פרי עץ הדר ואם יש בו סימניה אין זה כ"מקצת אתרוג" ואין זה אפי' אתרוג שיש לו שם ליווי אלא הוא אתרוג ממש. ובודאי שאין החסרון "שנתבטל בהזקנה" (כילדה שהורכבה בזקינה) ואין בו חסרון כמו "חצי עבד וחצי בו חורין" דכיון דסימני הפרי וגידולה אתרוג הרי זה אתרוג גמור.

אבל לכאו' אינו נראה: שהרי הצ"צ הביא האלשיך ומסקנתו וכן הב"ח ומפרש שהם פוסלים גם ביחור אתרוג שהורכב באילן אחר ובהמשך לזה הביא המג"א ונראה דמפרש שגם בזה פסול משום "שם ליווי" או שאינו אתרוג ואינו מעיר כלל שמדברי אדמה"ז אפשר לפסוק באו"א וא"כ נראה לכאורה שלמד באדמה"ז ע"ד המג"א. אבל א"כ צלה"ב שהרי אדמה"ז דייק במפורש ההרכב בענף של אילן אחר ולא ההיפך (כבט"ז ואלשיך כו').


1) וראה לדוגמא ביכורי שלמה או"ח סי' כה באריכות גדולה ומופלגה לה"נפש חיה" מה שהאריך בענין זה.

הלכה ומנהג
ברכת לולב שבבית הכנסת [גליון]
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון

בגליון העבר (תתה - ע' 72) העיר הרב בן-ציון חיים שי' אסטער במה שכ' אדמה"ז בסי' תריט ס"ח "שמן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו י"ח בברכת (שהחיינו) בברכת הש"ץ ולא יברך כאו"א בפ"ע לפי שברוב עם הדרת מלך כמ"ש בסי' רחצ אלא...", ומסיים "וכן הדין בברכת הלל וכן הדין בברכת הלולב שבבהכ"נ" (והוא מהמג"א שם).

והעיר הרב הנ"ל: דלכאו' מהו כוונתו שכן הדין לענין ברכת הלל ולולב, והרי שיטת אדמה"ז היא שבכל ברכת המצות שכולם עושים בפני עצמם (אף שעושים ביחד) אין חיוב שברוב עם לברך א' לכולם אלא כפי שירצו (כמ"ש אדמה"ז בסי' ריג) וא"כ למה נאמר שבברכת הלל ולולב נכון מעיקר הדין לצאת כולם בברכת הש"ץ. ומסיים דלענין הלל יש לפלפל שהוא מצוה שהציבור מקיים ביחד בדרך עני' וכו' אמנם לגבי לולב צ"ע. ע"כ.

ויש לומר ע"ד ביאורו לענין הלל שיש בזה הוספה ושלימות כשהציבור אומרים הלל ביחד כו' עד"ז לענין ברכת לולב המדובר כאן, ובהקדם הוספת דיוק לשונו דאדמה"ז "...ברכת בלולב שבבהכ"נ..." - דכוונתו לכאו' ע"ד המבואר בסי' תרנב ד"עיקר מצותו בשעת ההלל..." (וכן עד"ז בסידור אדמה"ז) - וראה לקו"ש חכ"ב אמור-, בענין מצות הנענועים דמצד מצות לולב עצמה קשור בשעת אמירת הלל שהיא בשלימות יתר כשנעשה בציבור ולכן גם ברכת ה"לולב שבבהכ"נ" היא בשלימות יתר כשנעשה "ברוב עם הדרת מלך".

הלכה ומנהג
עיונים ובירורים בשוע"ר בדין אכילה בשבת ויו"ט (ב)
הרב נחום גרינוואלד
ניו דזשערזי

אכילה בסוכה בליל ראשון של סוכות בגשם

הריני מציע כאן כמה שאלות בדברי רבינו שלא הבנתי על בוריים.

כותב רבינו בסי' תרלט סי"ז: "אין המצוה [של אכילה בסוכה] אלא שאם יאכל לא יאכל חוץ לסוכה בד"א בחולו של מועד, אבל ביו"ט ובשבת שהוא בתוך החג שחייב לאכול פת יותר מכביצה כמו שנתבאר בסי' רצ"א צריך לאכול בתוך הסוכה ואם ירדו הגשמים ה"ז נכנס לתוך הבית וע"ד שית', במה דברים אמורים מלילה הראשונה של חג ואילך אבל בלילה הראשונה של חג דהיינו ליל ט"ו בתשרי צריך לאכול בתוך הסוכה אפילו בשעת הגשם…לפי שאנו למדין בג"ש מחג המצות…מה ט"ו האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה …אף האמור כאן חובה לאכול בסוכה ובאכילת כזית בתוך הסוכה יוצא ידי חובה כמו שיוצא באכילת כזית מצה אבל מ"מ חייב לאכול עוד פת בבית שהרי בכל סעודת י"ט חובה לאכול יותר מכביצה פת…"

"ויש חולקין עכ"ז ואומרים שבכל סעודות שבת ויו"ט אין צריך לאכול פת רק כזית ואם כן בי"ט ושבת שבתוך החג אם ירצה שלא לאכול רק כזית ולאכלו חוץ לסוכה הרשות בידו ודבר זה אנו למדין בג"ש מחג המצות שחובה לאכול בסוכה בלילה הראשונה אבל אין למדין בג"ש זו שיהיה חובה לאכול אף בשעת גשם שכיון שהוא מצטער מחמת הגשמים הוא פטור מן הסוכה אף בלילה הראשונה".

הרי שרבינו מבאר, שיסוד המחלוקת בין שתי השיטות הוא: א) אם אוכלים בסוכה בליל א' למרות הגשם (והיא דעת הגהת הר"פ על הסמ"ק, תוס' ברכות מט ד"ה אי בעי, ודעת הרא"ש והטור ומוזכר בר"ן). ב)לבין השיטה שאין אוכלים בגשם אפילו בליל א' (והיא דעת הרשב"א בתשובותיו, הריטב"א בחידושיו, הר"ן), תלוי אם חובת אכילת סעודת שבת ויו"ט הוא ביותר מכביצה או בכזית.

המקורות בראשונים ופוסקים

והנה בתוס' סוכה (כז, א) ד"ה אי בעי וברא"ש ברכות סי' כג מבארים הסתירה דבגמ' ברכות שם איתא ד"שבתות ויו"ט דלא סגיא דלא אכיל פת", ומאידך, בסוכה (כז, א) אמרו, דרבנן דאמרי אין לדבר קצבה סברי כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל", ורק בליל ראשון למדים מגז"ש מחגהמ"צ שיש חובה לאכול, הרי שבברכות משמע שביו"ט חייבים לאכול; לעומת זאת בסוכה משמע שאין לאכול?

ומבארים ב' תירוצים, א) "הא דקאמר [בברכות] דלא סגי דלא אכיל היינו דוקא בליל יו"ט הראשון של פסח וליל יו"ט ראשון של חג הסוכות, והא דקאמר בפ"ב דביצה טו, ב ובפרק אלו דברים בפסחים (סח, ב) גבי יו"ט חלקהו חציו לאכילה ... אפשר בבשרא ופירא דאין בהם ברהמ"ז". (רא"ש ותוס' סוכה).

ב) "נראה לרבינו יה-ודא דחייב לאכול פת ביו"ט משום שמחה …ועיקר אכילה הוא לחם, והא דאמרינן בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל? הכי קאמר, רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו"ט. וא"ת הא בהא תליא, דכיון שאוכל צריך שיאכל בסוכה? וי"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת הגשמים בסוכה ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול ... אבל בלילה הראשונה בכל ענין חובה אפילו יורדים גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות" (רא"ש, ובתוס' ברכות מובא דברי הר"י באופן אחר ואכ"מ).

הרי בפשטות שלפי הראשונים (וכך ביאר התרה"ד בתשובותיו סי' צה ובפסקיו סי' קס מהד' ירושלים תנש"א) הדבר תלוי בתיווך הסתירה. לפי התירוץ הראשון שרק בלילה הראשון חייבים לאכול פת וחייבים לחזור אם טעו בברהמ"ז, ואילו בשאר ימים מותר לאכול פירות ובשר לצאת "חציו לכם", הרי לזה עצמו בא הגז"ש מחגהמ"צ שבליל א' דסוכות יש חובה לאכול פת מצד מצות סוכה ולא יוצאים אז בפירות, וממילא אין לנו שום לימוד לחייב אותנו לאכול בליל א' דסוכה כשיורד גשם כי הרי מהגז"ש למדים עצם החובה לאכול פת בליל א; כנגד זה, לפי תירוץ השני שחייבים לאכול פת בשתי הסעודות ביו"ט, הרי לא זקוקים לגז"ש עבור ליל א' דחג לחייב אותנו באכילת פת ולכן על כרחך שהגז"ש בא לחדש שבליל א' חייבים לאכול בסוכה למרות שיורד הגשם. (וראה בסוף דברינו שכך משמע להדיא מהרשב"א).

לפי"ז לא הבנתי מדוע רבינו מחדש מהלך חדש, שהמחלוקת תלויה באם חייבים לאכול בכל סעודות שויו"ט יותר מכביצה, או אם חייבים לאכול רק כזית?

יותר מכביצה או כביצה

לגופו של ענין מסביר רבינו שהשיטה הסוברת שאוכלים בסוכה כשיורד גשם סוברת שחובת סעודת יו"ט היא יותר מכביצה, והנה באמת אין אף שיטה בראשונים שסוברת להדיא שאכילת סעודת שבת ויו"ט היא מכביצה. וכל מקורה הוא מדברי המג"א בסי' רצא סק"א שכותב על דברי המחבר "שיהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית.. בכביצה" - "לאו דוקא, אלא יותר מעט מכביצה דכביצה מקרי אכילת ארעי", וכבר תמהו עליו בא"ר מנין לו זה? כי גם על עצם חובת כביצה בסעודת שבת תמהו מנין המקור לכך, וכבר הביאו שהמקור (ראה מחצית השקל שם) הוא בבה"ג וכן מובא בעוד ראשונים (הר"ן בכל כתבי, הטור, תשו' הרשב"א ח"ה ס"ג) ובב"ח מבואר דהטעם כביצה הוא בשביל ברהמ"ז, אך אך יותר מכביצה להיות סעודת קבע מנין לו?

ובשוע"ר הלכה זו מסובכת ביותר, כי בצורה כזו מופיעה ההלכה בשולחנו (דפוס וילנא) סי' רצא סעיף א: "יהא זהיר מאד לקיים סעודה ג' ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה מעט אבל) כביצה [ואף שכביצה] היא סעודת עראי (ואינו יוצא בה) מ"מ מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה (ויוצא בה) (וי"א שאפילו בכזית יוצא י"ח לכתחילה בכל א' מג' סעודת כמו שית' בסי' תרל"ט ויש להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה אם אפשר לו)". הרי שאדה"ז מסתפק אם ההלכה היא כהמג"א, שכן דעת המג"א שזקוקים ליותר מכביצה - מוקפת בסוגריים עגולים, ואילו המלים "ואף שכביצה" מוקפת בסוגריים מרובעים! (וכמדומני שבמהד' עוז והדר, שחיקו את דפו"ר, אין הסוגריים המרובעים, ואין המד' הנ"ל תח"י כעת).

לעומת זאת בהל' סוכה בסי' תרלט, משמע ברור מדברי רבינו שהפוסקים הסוברים שאוכלים בגשם בסוכה - דעתם ברורה כהמג"א שזקוקים ליותר מכביצה ואין כאן שום ספק? ואף יותר מכך משמע מדבריהם שלדעתם אכילת יותר מכביצה היא מדאורייתא?

והסיבה הפשוטה שהכריחה את רבינו לפרש כך היא - כי לדברי הפוסקים שלמדים מגז"ש דחגהמ"צ דיש חיוב לאכול בסוכה בגשם בליל א', - דאל"כ לשם מה זקוקים ללימוד וגז"ש כלל ועיקר דהלא ממילא חייבים לאכול כביצה פת מצד חובת שמחת יו"ט - קשה מאד, הלא כביצה היא רק סעודת עראי (כדנפסקה בשו"ע כאן בס"ב) וא"כ הרי מצד שמחת יו"ט היו יכולים לאכול מחוץ לסוכה סעודת עראי, ולפיכך צריכים איפוא ללימוד מיוחד לחייב לאכול הסעודה בתוך הסוכה. (ועיין בר"ן בסוכה כאן (מובא בב"י) שלימוד כזה יתכן בשני אופנים; א) שהגז"ש מחייבת לאכול בליל א' יותר מכביצה בכדי לאכול סעודת קבע מצד מצות סוכה. ב) או שהגז"ש מלמדת בליל א' גם כביצה (או כזית) מספיקה לקיום המצוה, וכך הסיק הר"ן, וכ"ה בריטב"א סוכה כז בשם מורו הרא"ה).

בשל כך הוכרח אדה"ז לפרש שלדעת הפוסקים הללו גם מצד מצות שמחת יו"ט ושמחת שבת לבד חייבים לאכול סעודת קבע יותר מכביצה מדאורייתא, וממילא נותרה הגז"ש פנויה ללמדינו שבליל א' יש חובת אכילה בסוכה אף בגשם. אך תמוה כנ"ל, שבסי' רצא מסתפק רבינו בכך, ואילו כאן בהל' סוכה סובר ברור שזוהי מדאורייתא?

אכילה בשבת ויו"ט בכזית

והשיטה השני' שסוברת שאין אוכלים אפילו בליל א' בסוכה כשיורד גשם סוברת שבכל סעודת שבת ויו"ט חיוב אכילה הוא כזית, ומצד שמחת יו"ט הי' מספיק לצאת בכזית ולא היו זקוקים לסוכה ולכן יש צורך ללימוד מיוחד שבליל א' צריכם לאכול בסוכה. וכן מקשר שיטה זו - של כזית בכל סעודת שויוט - בסי' רצ"א, שציטטתי לעיל ומפנה שם לסי' תרלט.

והנה בצד הגליון כאן מציין רביה"ז להסוברים שבשאר סעודות יש לאכול כזית בלבד, והם הרשב"א והר"ן (בסוכה כז, מובא ב)מג"א סי' קפח סק"ט. והנה מה שמציין להרשב"א הכונה להריטב"א בחידושיו, שהאחרונים כינו לו רשב"א (כי נדפס כרשב"א) אך באמת הוא להריטב"א והכונה למש"כ שם דף כז, ואכן שם מבואר שבכל סעודות מספיק כזית, אולם דברי הר"ן סותרים זה את זה. כי כבר הבאתי לעיל דברי המחה"ש שמציין למקור המחבר בסי' רצא שלכל סעודה צריכים לכביצה, שמקורו בר"ן בפרק כל כתבי (שבת מא, ב בדפי הרי"ף) בשם הבה"ג שכותב שצריכים לכביצה עיי"ש, ואילו כאן סבור הר"ן שצריכים לכזית?!

(ובאמת המחה"ש סותר א"ע, שבסי' תרלט סק"י מקשה על סתירה במג"א, שמחד בסי' קפח פוסק עפ"י הר"ן שמספיק כזית ובסי' רצא פוסק שצריכים ליותר מכביצה, אך לפי דבר המחה"ש שמוכיח שמקורו של המג"א בסי' רצ"א הוא מהר"ן- הרי התמיהה היא על הר"ן עצמו?! וצע"ג).

יתירה מזו לא הבנתי. דהלא לפי רבינו נמצא שהמחבר סותר את עצמו, דבסי רצא פוסק להדיא שבסעודת שבת צריכים עכ"פ לכביצה, ואילו בהל' סוכה פוסק המחבר כשיטת הראשונים הסבורים שאין לאכול בסוכה בשעת הגשם גם בליל ראשון מדהשמיט שיטה זו כלל ועיקר, וכן שולל להדיא שיטה זו בב"י, והלא לדברי אדה"ז שני הפסקים קשורים זה בזה, שמי שאין סובר שאין אוכלים בגשם סובר כזית, נמצא שפסקי המחבר סותרים הם?

ולאמיתו של דבר, סתירה זו קיימת גם ברשב"א. דהרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' עח) פוסק להדיא שלא אוכלים בסוכה בלילה א' בגשם, ובתשו' (ח"ה סי' ג) פוסק: "מי שאינו יכול לאכול סעודה שלישית אם יכול לאכול כביצה...". (ובאמת נראה, שהמקור של המחבר בסי' רצא הוא תשובה זו של הרשב"א כי לשונם זהה ממש), הרי שמחד פוסק שאין לאכול בסוכה בגשם, ובכל זאת

פוסק שצריכים לאכול בכל סעדות שויו"ט כביצה?! (ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רפז שסובר כשיטת הראשונים שרק בליל א' דפסח וסוכות יש חובת פת ולא בשאר החג ובכך מיישב הסתירה בין הגמרא דברכות דלא סגי דלא אכיל, לבין הגמרא בסוכה כשיטת הראשונים שהבאנו לעיל. ולפי"ז, מובן היטב שהגז"ש באה לזה עצמו כדלעיל)

[ואין לומר שכוונת רבינו במש"כ 'כזית' לאו דוקא, ושעיקר החילוק בין שתי השיטות הוא בין 'יותר מכביצה' לבין 'כביצה' - משתי סיבות; א) דהלא המג"א שבסי' רצא מסביר שצריך יותר מכביצה קאי על המחבר שם. ב)הרי בסי' רצא לומד משיטה שני' זו שבתרלט שיש שיטה שיוצאים בכזית ממש, ואם הכוונה לא דוקא כיצד ניתן ללמוד מכאן.] וצ"ע אצלי כל הסוגיא, וכתבתי בחפזי. לעורר לב המעיין.

הלכה ומנהג
דין 'לכם' ביו"ט שני של גלויות
הרב אליעזר ג. שם-טוב
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - אורוגוויי

הנה לולב הגזול או השאול פסול מדאורייתא ביום א' של סוכות שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון' ודרשו חכמים 'לכם' - 'משלכם'. משא"כ מיום ב' (בא"י) והלאה שחיוב נטילת הד' מינים הוא רק מדרבנן לא החמירו לפסול את השאול.

ויש להסתפק מהו הדין ביו"ט שני בחו"ל, האם בעינן 'לכם' או לא.

דבהיום יום, ט"ו תשרי, כ': כשנותנים הד' מינים לאחר לברך עליהם אומרים בפירוש שהוא מתנה על מנת להחזיר, ובפרט ביום ראשון, והוא תועלת לנותן ולמקבל.

ורואים מזה לכאורה ב' דברים: א) שגם ביום ב' צריך להיות 'לכם'. ב) אעפי"כ, יש חילוק בין יום א' ליום ב' ולכן מדייק 'ובפרט ביום ראשון'. וצ"ע מהו יסוד הדברים.

בטור או"ח סי' תרמט פוסק: וכל הפסולין כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעת הימים חוץ משאול שמותר מיום ראשון ואילך...

ובב"י שם, ד"ה וכל הפסולין, כותב בשם הרא"ש, וז"ל: וי"ט שני דידן הוא כיום ראשון דספיקא הוא וראיתי דיעות אחרות לפוסקים ונלאתי לכותבם כי לא ישרו בעיני וכאשר כתבתי הוא העיקר. ובשם הרשב"א: דעתי נוטה דב' ימים ראשונים כיום א' הם ובשניהם בעינן לולב כשר דמספק יום ראשון אנו עושין אותו.

מכל הנ"ל עדיין אינו ברור למה כתוב בהיום יום הלשון 'ובפרט ביום ראשון' דהא עפ"י הפוסקים הנ"ל אין הבדל בין יום א' ליום ב' בחו"ל לענין פסולי לולב.

אמנם עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז, יובן. בסי' תרמט סעי' ב, פוסק, וז"ל: ומיום ב' (דהיינו בא"י אבל בח"ל יתבאר לקמן) ואילך שחיוב נטילת לולב אינו אלא מד"ס אדם יוצא י"ח לכתחלה בשאול דכיון שלא תקנו אלא זכר למקדש לא החמירו לפסול את השאול כיון שאין פיסולו בגופו שהרי הוא מין כשר אלא שאינו שלו.

ובסעי' כא שם: כל הפסולין ביום א' וכשרים מיום ב' ואילך היינו בא"י שיום ב' הוא חה"מ ובח"ל שעושין יו"ט ב' ימים י"א שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב ב' מד"ס דכיון שתקנו יו"ט ב' מפני הספק שמא הוא יו"ט ראשון א"כ צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יו"ט הא' וי"א כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראי' שאז לא הי' הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביו"ט ב' כמו ביו"ט הא' אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד כגון כל הפסולים ביום טוב הא' בלבד ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביו"ט ב' אין כאן זלזול ליו"ט הב' כלל כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב אלא מחמת שהוא יום ראשון שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון. ולענין הלכה ספק ברכות להקל לפיכך כל הפסולין בראשון ניטלין ביו"ט ב' של גלויות בלא ברכה ומ"מ אם אפשר יקח מחבירו לולב ומיניו כשרים במתנה ע"מ להחזיר (כדי לחוש לסברה הא' דשאול פסול ביו"ט ב') ויברך עליו ואח"כ יטול את שלו (ויאמר בו הלל עם הציבור). עכ"ל.

ז.א. שאמנם ישנה דיעה שיוצא י"ח ביו"ט שני בחו"ל ע"י נטילת לולב שאול. אבל בכדי לצאת ידי חובתו גם לדיעה שיו"ט שני של גלויות הוא כיום א' לכל דבר, עדיף שלא יהי' שאול כ"א שלו (ע"י מתנה ע"מ להחזיר) ועי"ז יצא מידי ספק ויוכל לברך עליו. ועפי"ז מובנים בדא"פ נימוק הדברים והדיוקים הנ"ל בהכתוב בהיום יום.

הלכה ומנהג
קבלת שבת ע"י הדלקת נרות [גליון]
הרב אהרן חיטריק
תושב השכונה

בגליון חג הסוכות [תתד - 53] העיר הרב ב.א.ז. ווינער העיר בענין חידוש אדה"ז בענין קבלת שבת ע"י הדלקת נרות.

יש להעיר שבענין הנ"ל בשו"ע אדה"ז כבר העיר הרה"ג ראש ישיבה הרב פיקארסקי בספרו "חקרי הלכות" כרך א על סי' רסג.

ומה שמביא מספר ארץ צבי סי' קיג - יש לציין היראת הכבוד של הארץ צבי לאדה"ז וז"ל שם "אחר נשיקת עפרו של הגה"ק ז"ל הנני דן בקרקע בד"ק".

(דרך אגב - באותו ענין יש להעיר בשו"ע רבינו בסי' רסג קו"א שכתב "שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול יש לדבר", יש לציין שבספר "תהלה לדוד" סי' ו אות א הקשה על על דברי רבינו אלו, ממה שכתב אדה"ז בסי' קנג סוף סעי' טז "שאף שלא היה יכול לברך עובר לעשייתן ומוכרח לברך אח"כ אין סברא כלל שנוכל לברך עליה לעולם" והניח זה בצ"ע. ולא מצאתי מי שיציין לזה).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות