הוסיף משה יום אחד מדעתו ויו"ט שני

בקושיא הידוע במה שאנו אומרים בחגה"ש "זמן מתן תורתנו" הלא ששה בסיון שלנו הוא נ"א ימים מט"ו ניסן והתורה ניתנה ביום נ"ב לצאתם מא"י? (ראה בשו"ת הריב"ש סי' צ"ו ובשו"ע אדה"ז ר"ס תצ"ד ומג"א שם, וראה לקו"ש חכ"ג ע' 146 וש"נ), כתב ע"ז בס' עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו (מאמר חקור הדין ח"ב פט"ו מובא במג"א שם) וז"ל: כי אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתינו מקרא קודש לסוף חמשים יום אחר הפסח ופסח מצרים בחמישי בשבת הי' ולכו"ע בשבת ניתנה תורה שהי' לסוף נ"א יום והיא גופא קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה הי' בחוץ לארץ ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקינו בתורתו שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביו"ט שני של גליות שהוסיף משה מדעתו כדברי ר' יוסי וכו' ומשום הא לא אשתמיט קרא בשום דוכתא למימר שחג השבועות הוא יום מתן תורה וכו' עכ"ל.

וכוונתו בזה דאותו היום שהי' דעתו של הקב"ה ליתן בו התורה נשאר קיים לדורות, אלא כיון שישראל היו אז בחו"ל במדבר הסכים הקב"ה לדעתו של משה להוסיף יום אחד, וגילה לו עי"ז שאם יהיו ישראל בגולה יש כח ביד חכמים לתקן עבורם יו"ט שני של גליות וע"י הסכמתו ושהואיל בכבודו ובעצמו לחגוג יום זה הראה הקב"ה שנותן כח לחכמים לקדש אפילו יום חול ועי' בפי' יד יהודא שם. וראה גם בס' נועם ח"ב ע' ס"ו והלאה בביאור דבריו).

שיטת החת"ס דלע"ל יהי' יו"ט שני

ובחי' חתם סופר ביצה (ד, ב - מהדו"ק) בד"ה איתמר כתב בענין זה וז"ל: אתמר שני יו"ט של גליות. לפענ"ד תואר זה השם של גליות הוא על העבר כי כן שהיו השלוחים מגיעים עד קצה ארץ ישראל וגם לקצת מקומות בחו"ל ולא עשו ב' י"ט, אלא בני גולה הרחוקות. אבל נ"ל כי ירחיב ה' גבולינו במהרה בימינו ואז גם כל הנסים והאיים שבים הגדול שכנגד א"י עד קצה המערב ים אוקינוס הכל שייך לא"י, (עי' פ"ק דגיטין ח,א, ובתוד"ה ר' יהודא) ונראה דלע"ל כו"ע ל"פ שהוא מעשרה עממין עכ"פ, וא"כ באלו נסים שבים אפילו ע"י משיאין משואות א"א להודיע וע"כ יעשו ב' ימים טובים של גאולתנו ולא של גליות, והרווחנו בזה מ"ש מג"א סי' תצ"ד בשם מ"ע דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות, וחלילה לרמוז בשעת שמחת לבו מתן תורה י"ט ב' של גליות ובו ביום נעשו חרות מאומות העולם וגלות מאן דכר שמי'? אע"כ ביו"ט של גאולה האחרונה רמוז לנו אשרי המחכה ויגיע, ואין להשיב הא בקיאין בקביעא דירחא ואז לע"ל ליכא למיחש זימנין דגזרו מלכות גזרה ואתו לקלקולי, וא"כ לא בעי תרי יומי, זה ליתא דכשישבו כסאות למשפט סנהדרי גדולה בעיר ה' שמה אין סומכין שוב על החשבון ומחוייבים לקבל עדות החודש ולהודיע לישראל אימת קדשו החודש וכו' ולכשיבנה ביהמ"ק ב"ב אי אפשר בלי קבלת עדות החודש בשום פנים וא"ש דברי הנ"ל עכ"ל. וכ"כ שם בדף כד,ב, בד"ה בעירובי ומהדו"ת שם ד,ב, ובשו"ת או"ח סו"ס קמ"ה.

ועי' גם בס' מכתב סופר מבן החת"ס ח"ב סי' ד' (בד"ה אמנם) שהביא כן בשם אביו דגם בביאת גואל צדק יעשו שני ימים טובים כיון שיתרחב ארץ הקדושה והנסים והאיים שבים יהיו שייכים לארץ הקדושה שאפילו ע"י משואות לא יהי' אפשר להודיע לכל ישראל קביעא דירחא וממילא היו עושים שני יו"ט של גאולה ולא של גליות עיי"ש.

(ובדרשות החת"ס ח"ב רעב,ב, כתב ג"כ כנ"ל דגם בימות המשיח לא יעקרו ב' יו"ט של גליות, אבל כתב שם טעם אחר לזכר גלותינו וגאולתינו ממנו וע"ד שכתב הרמב"ן עה"פ החודש הזה לכם שתיקנו נביאי בבל שמות החדשים בשם פרסי לסימן שהיינו בגלות פרס וגאלנו משם עיי"ש).

היוצא מזה דסב"ל להחת"ס דבימות המשיח ג"כ יעשו ב' ימי יו"ט במקומות הרחוקים משום ספק כיון שירחיב ה' את גבולנו וגם משואות לא יועילו לכל הנסים והאיים שבים וכו', וביאר שזהו כוונת הרמ"ע מפאנו הנ"ל דבמ"ת הסכים הקב"ה ליו"ט שני, דכוונתו ליו"ט שני שבזמן הגאולה, דלא מסתבר דבעת מ"ת יזכיר הענין של גלות וכו'.

תקשורת שבזמננו בנוגע להודעת קדה"ח

אלא דלכאורה י"ל בזה דכיון דעכשיו בזמננו נתחדשו אמצעים חדשים שאפשר להודיע לכל חו"ל תומ"י הידיעה שנתקדש החודש א"כ שוב ידעו מזה מיד בכל העולם ובמילא לא יצטרכו לעשות ב' ימים, וראה בס' תחומין ח"ד ע' 501 שנסתפק בענין זה בדורנו דאפשר להעביר במהירות הבזק מקצה העולם ועד קצהו באמצעות טלפון או רדיו וכיו"ב ואי"צ לשלוח רצים להודיע אישית לכל אתר ואתר מהו גדר שימוש בתקשורת מודרנית זו להודעת קידוש החודש האם בעינן ע"ז גדר עדות דוקא ותקשורת זו אינו בגדר עדות או לא בעינן גדר עדות.

ובתחילה רצה לדייק מדברי הרמב"ם הל' קדוש החודש פ"ג ה"ד ש"עד אחד כשר נאמן עליו" דמשמע מזה דבעינן גדר עדות דוקא, אבל מסיק דרק כשסמכינן על השליח סב"ל להרמב"ם דצריך גדר של עדות, אבל כשאי"צ לשליח אלא שמתפרסם באופנים אחרים ודאי אי"צ לעדות כלל וכדמוכח מתקופת המשואות ששם לא הי' צריך לעדות כלל דמשואות ודאי אינו בגדר עדות כיון שזה פעל פירסום הכי רב, וא"כ ה"ה לאמצעים החדשים דבודאי נוכל להודיע על ידם אודת קידוש החודש ובמילא לא יצטרכו לעשות ב' ימים מספק.

(וראה בס' דגל התורה (ווארשא) סי' ו' אות ז' שכתב בתו"ד וז"ל: אמנם יש לעיין לעתיד כשיהי' סנהדרין ויקדשו עפ"י הראי' בזה"ז שנתחדשו האמצעים שיכולים לעולם להודיע לכל חו"ל באופנים שונים אם יעשו ג"כ שני י"ט מטעם גזרה וצ"ע עכ"ל, הרי דנקט דבודאי יוכלו להודיע ע"י תקשורת וכו' אלא דמסתפק משום גזרה, ומהח"ס הנ"ל מוכח דאם ידעו בודאי אם קידשו לא גזרינן כלל).

דעת הרבי בענין זה

ובשיחת קודש יום שמח"ת תשמ"ט (אות ז') איתא: היו"ט דשמח"ת ביום בפ"ע הוא בחוץ לארץ, יו"ט של של גליות מצד ספיקא דיומא (גם בזמן הזה כשקובעים החדשים עפ"י החשבון שאז אין מקום לספק). ומכיון שכך נהגו בנ"י במשך ריבוי דורות, יש מקום לומר שימשיכו לנהוג כן גם לאחרי שיתחדש קידוש החדשים עפ"י הראי' כשיקויים היעוד ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו' אעפ"י שבזמן ההוא לא יהי' ספיקא דיומא מכיון שיוכלו להודיע על קידוש החודש תומ"י בכל המקומות - וזהו ע"ד שמצינו שחוגגים יו"ט שני דחג השבועות אעפ"י שאין בו ספיקא דיומא מכיון שקביעותו אינה תלויה בימי החודש אלא בחמשים יום לאחרי ט"ו ניסן, ע"כ.

הרי מבואר כאן דעת הרבי שלע"ל אכן ישתמשו באמצעים חדשים להודיע מיד לכל העולם אודות קידוש החודש, אלא דמ"מ יש מקום לומר שימשיכו לנהוג לעשות ב' ימים כפי שעשו במשך ריבוי הדורות, אלא שלא נתבאר הטעם בזה, ואולי יש לומר כמ"ש בדרשות החת"ס הנ"ל, לזכר גלותינו וגאולתינו ממנו.

עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות

ויש להעיר עוד בזה במה שנתבאר בלקו"ת (דרושים לשמ"ע) ד"ה להבין ענין יו"ט שני של גליות, שבחו"ל א"א לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד וצריך דוקא שני ימים, ונפסק עפ"ז בשו"ע אדה"ז מהדו"ת או"ח סי' ח' דלכן גם בני א"י הבאים לחו"ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור עיי"ש, (וראה בשער הכולל שם מ"ש בענין זה, וראה גם בפתח עינים כתובות קי,ב, ובסוד ישרים בשו"ת רב פעלים ח"א סי' ו').

והרי אמרו רז"ל (פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח, ילקוט שמעוני ישעי' רמז תק"ג ועוד, וראה בזה לקו"ש חל"ט ע' 442 וברשימות חוברת קל"ג אות ו' ועוד): "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" וא"כ לכאורה גם כל הארצות יוכלו לקבל הארת קדושת יו"ט ביום אחד ולא יצטרכו לב' ימים?

(ומצינו באחרונים שתירצו עפ"י מאמר חז"ל זה כמה ענינים בהלכה, כמו בהא דמבואר ברשב"ם ב"ב קכב,א, דלע"ל נוטל שבט לוי חלק בארץ, ומקשים הרי יש לאו שלא ינחלו נחלה ואיך יכול להשתנות לע"ל? (ראה לקו"ש חל"ח פ' פנחס בארוכה) ותירץ בברית משה על הסמ"ג (לאווין רע"ו) עפ"י פסיקתא הנ"ל (מובא ברוקח הל' ר"ח סי' רכ"ט) דעתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו שהפירוש הוא דמלך המשיח יכבוש את כל העולם כולו ויתפשט קדושתה על כל העולם וא"כ י"ל דשבט לוי יטלו חלק בהני ארצות הנכבשות שג"כ ארץ ישראל יקרא, וכתב דזהו גם כוונת התוס' ב"ק פא,ב, ד"ה אין לך כל שבט ושבט שכתבו דאיירי אודות חלוקת העולם עיי"ש, וכ"כ בס' מכתבי תורה מכתב קט"ו להגה"ק האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל עיי"ש. ובחי' הגר"ח על הש"ס ב"ב שם (ע' רי"א).

גם תירצו בזה מה שמקשים על הדין דפסח שבישלו בחמי טבריא (פסחים מא,א, רמב"ם הל' ק"פ פ"ח ה"י) דמאין יש מי חמי טבריה בירושלים והרי הפסח אינו נאכל אלא בירושלים ואם הביאוהו לטבריא נפסל ביוצא, ואם הביאו חמי טבריא לירושלים נצטנן וכו'? ותירץ בס' פרדס יוסף (בא יב, ט' אות נ"א) בשם אחיו דעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ובמילא תהי' טבריא בחוצות ירושלים עיי"ש, וראה גם בדגל התורה (ווארשא) דף פ"ג, וראה בחי' הגרמ"ז סי' מ"ז ובהערה כ"ד ושכן תירץ גם במרגליות הים סנהדרין ב,א, אות ל"ה, ותירצו בזה עוד כמה ענינים ואכמ"ל).

ההפרש בין כל הארצות לג' הארצות

ואולי אפ"ל בזה עפ"י מ"ש השל"ה בבית דוד (ח"א יח, א) (מובא בס' 'הנה ימים באים' ח"א ע' 393) שהקשה דמהו המעלה שיתוסף שלש ארצות הלא כתיב (תהלים עב, ח): "וירד מים עד ים", וא"כ הרי יכבוש כל העולם כולו? ותירץ וז"ל: ע"כ נראה שכל הצלחות הגדולות לא יהי' תיכף בביאת הגאולה רק בהמשך הזמן שתתרבה הדעה בישראל וכו' אז תתבטל הקליפה מכל וכל ויתקיים וירד מים עד ים עכ"ל, היינו דסב"ל דג' הארצות יכבוש מיד בתחילת ימות המשיח משא"כ שאר הארצות, ולפי"ז אפ"ל דרק בתחילת הזמן דימות המשיח כשעדיין לא יתפשט א"י בכל הארצות יעשו ב' ימים אבל אח"כ לא.

אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ש בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי א' בהערה 77 דמקשה על מ"ש בפנים שם לדעת הרמב"ם שישנם ב' תקופות בימות המשיח, ורק בתקופה הא' סב"ל ד"עולם כמנהגו נוהג" משא"כ בתקופה הב', ומקשה ע"ז ממה שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין בהקדמה לפ' חלק) לפרש מאמר חז"ל שבת ל, ב "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כמ"ש יהי' פיסת בר בארץ וגו' (תהלים עב, טז)" - שאין הכוונה כפשוטו אלא בדרך משל עיי"ש, ולפי המבואר בפנים למה לא פי' דקאי על תקופה הב' דאז מודה הרמב"ם שישתנה מנהגו של עולם? ומתרץ משום דפסוק זה בא בהמשך למ"ש שם בפסוק א' "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וגו'" דקאי על מלך המשיח, וכל הפסוקים שלאח"ז באים בהמשך לביאת מלך המשיח והגאולה שעל ידו, וזהו בתקופה הא' ולכן פירש הרמב"ם שהוא בדרך משל עיי"ש.

ונמצא לפי"ז דגם מ"ש בפסוק ח': "וירד מים עד ים גו'" - איירי בהמשך לביאתו, ואילו השל"ה ביאר כנ"ל דקאי על המשך הזמן דאח"כ? ואולי י"ל דגם לפי השל"ה איירי בתקופה הא' בהמשך לביאת מלך המשיח, אלא דבתקופה הא' עצמה לא יהי' זה מיד אלא אח"כ כשתתרבה הדעה בישראל וכו', משא"כ הכיבוש דג' ארצות יהיו מיד.

ואפ"ל בזה עוד, דכיון שהארת הקדושה דיו"ט תהי' בימות המשיח באופן נעלה יותר, במילא רק ארץ ישראל שתתעלה לקדושת ירושלים יוכל לקבל הארה נעלית זו ביום אחד, אבל שאר ארצות שלא יתעלה כקדושת ארץ ישראל דאז, יצטרכו לב' ימים, (ראה בס' 'הנה ימים באים' שם בענין זה). וראה לקו"ש חכ"ה פ' תולדות ב' סעי' ד' (אודות פעולת ישראל על ב"נ לע"ל) דנקט שכל ישראל יהיו בארץ ישראל ולא בחו"ל והפעולה תהי' בדרך ממילא עיי"ש, וראה לקו"ש חל"ט ע' 339 בנוגע למשואות לע"ל שאז אין חשש קלקול הכותים ובמילא יחזרו להודיע ע"י משואות ואז ינהגו כל בני א"י בר"ה כפי שהוא בירושלים, עיי"ש.

וראה בשיחת ליל שמע"צ תרצ"ט בשם רנ"ע שאמר בנוגע לשמע"צ ושמח"ת: "א רחמנות אויף די בני א"י וואס ביי זיי איז דאס אלץ יום אחד זיי מישן באטשווענע מיט פלייש", ונתבאר בלקו"ש ח"ט ע' 226 ואילך למה הם ב' ענינים נפרדים עיי"ש, ולפי"ז דשמע"צ ושמח"ת הם ב' ענינים אולי הי' כוונת הרבי בשיחה הנ"ל דתשמ"ט בנוגע ללעת"ל רק בנוגע לשמע"צ ושמח"ת בלבד, אלא דמסתימת הלשון שם משמע שכן י"ל בכל יו"ט שני של גליות ויל"ע. (ובהשיחה שם דתרצ"ט משמע דלע"ל יהי' שמע"צ ושמח"ת יום אחד שאמר רנ"ע שכשיבוא משיח יתגעגעו להזמן שהי' ב' ימים, ומשמע שכן יהי' בכל מקום), וראה גם בגליון תס"ג בענין זה.

בשיחת יום ב' דחג השבועות התנש"א בענין "תורה חדשה מאתי תצא" מבאר בס"ז ואילך את השינוי שיהי' בהלכות התורה לע"ל בנוגע לפלוגתות דב"ש וב"ה - דאף שבזה"ז "הלכה כב"ה", ועד ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה", אבל לעתיד לבוא תהי' הלכה כב"ש - ולכאורה כיון שנפסקה הלכה כב"ה כדעת הרוב איך יתכן שינוי שתהי' הלכה כב"ש היפך הכלל ד"אחרי רבים להטות"? אך הענין הוא שההלכה כב"ש תהי' לאחרי שב"ד הגדול שבירושלים יעמדו למנין ודעת הרוב אז תהי' כב"ש.

ובהמשך הדברים שם מבאר שהטעם לזה שלעת"ל ישתנה שיקול הדעת דחכמי ישראל לנטות לדעת ב"ש - הוא "ע"פ דברי הגמרא ש"ב"ש מחדדי טפי", שמעלתם בחכמת התורה גדולה ממעלת ב"ה, אלא שבזמן הזה אין הלכה כמותם כיון שרוב חכמי ישראל שמכריעים ההלכה ע"פ דעתם לא הגיעו למעלה זו ... משא"כ לעת"ל ש"יהיו כל ישראל (ועאכו"כ אלו שיבחרו מכל ישראל לב"ד הגדול שבירושלים) חכמים גדולים", תהי' אצל רובם (ואולי אצל כולם) מעלת החכמה דב"ש ש"מחדדי טפי" ולכן יפסקו ע"פ כללי התורה כדעת ב"ש".

ונמצא לפי"ז דבאמת גם בזה"ז האמת היא כדברי ב"ש, אלא שלפועל ישנו חסרון בדעת רוב חכמי ישראל שהם לא הגיעו למדריגה הנעלית של ב"ש, ולכן ההלכה הוכרעה כדעת ב"ה שהוא בעצם דרגא פחות נעלית בלימוד התורה, וממילא לעת"ל כשחכמי ישראל יזכו גם הם למדרגה ד"מחדדי טפי" יראו שצריך לפסוק כדעת ב"ש.

ב. ולכאו' יל"ע איך כ"ז מתאים עם משארז"ל בעירובין דף יג, ב "שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה כו' יצאה ב"ק מן השמים ואמר אלו ואלו דא"ח והלכה כב"ה, וכי מאחר שאלו ואלו דא"ח מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו כו', ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם".

ולכאו' קשה "מה שייך לקבוע הלכה כב"ה מפני שנוחין ועלובין היו, שלכאורה קביעת הלכה שייך למי שהוא מחודד יותר ובר שכל גדול גדול שיוכל לבוא אל עומק הסברא יותר כו' וב"ש היו מחודדים טפי, ולזה מפני שב"ה נוחין ועלובין היו נקבעו הלכה כמותן"? (-המשך תרס"ו עמ' תכ"ב).

ומבארים בחסידות ע"ז באריכות (שם, וכ"ה בכ"מ, ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"א עמ' 115 הע' 56) דמפני הביטול שבהם היו כלים לעצמות א"ס וכיוונו אל ההלכה האמיתית כמו שהיא בבחי' אמת לאמיתו כו', ואע"ג דב"ש היו מחודדים טפי מ"מ בהחידוד לבד יכולים להגיע רק לבחי' כח הנעלם דחכמה הוא בחי' כח ההיולי העצמי דחכמה, דהיינו בחי' החכמה שבא"ס ... אבל לא יגיע עי"ז לבחי' ההעלם העצמי דא"ס שמשם שרש דהלכה כו' כ"א ע"י הביטול דוקא, כב"ה שהיו נוחין ועלובין, עי"ז דוקא זכו לכוון אל ההלכה האמיתית כו', וזהו אע"פ שאלו ואלו דא"ח דדברי שניהם הם אמת, מ"מ הלכה כב"ה דוקא שע"י הביטול שלהם זכו לבחי' אמת לאמיתו".

ומבואר מכהנ"ל דדרגת הלימוד דב"ה היא יותר נעלית מהחידוד דב"ש, וזהו הטעם שההלכה נקבעה כמותם, והיינו שאין זה מצד החסרון בחכמי הדור שלא הגיעו לדרגת ב"ש, אלא מצד שב"ה זכו בביטולם להגיע לדרגה היותר נעלית שבלימוד התורה.

ואף שמבואר בתוס' בעירובין דף ו, ב בד"ה "כאן לאחר בת קול" דזה שאצל ר' אליעזר (בב"מ דף נט, ב) לא שמעו חכמים לבת קול שאמרה שהלכה כמותו, ואצל ב"ה כן סמכו על הבת קול - "דהתם היתה כנגד רבים, והתורה אמרה אחרי רבים להטות, אבל הכא אדרבה בית הלל הוו רובא ולא הוצרכו בת קול אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי", ונמצא דאצל החכמים היה מונח שדרגת הלימוד דב"ש היא יותר נעלית, ולכן אף שדעת הרוב הסכימו לדעת ב"ה חששו עדיין לקבוע הלכה כמותם, והוצרכו לבת קול מפורשת דהלכה כב"ה,

- אבל לאחרי שגילו לנו חז"ל שהא דזכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן הוא "מפני שנוחין ועלובין היו", ונת' ע"ז בדא"ח את כל הביאור הנ"ל דע"י הביטול באמת הגיעו לדרגה יותר נעלית מאשר ב"ש, וא"כ (לכאו') אליבא דאמת, אין זה מצד החסרון דחכמי הדור - אף שכך היה בפועל - אלא מצד שב"ה השיגו דרגה שלמע' מב"ש, ואיך זה מתאים עם השיחה דתנש"א?

ג. ולהעיר שבשעתו ציין הגראי"ב שי' גערליצקי (בא' הקובצים דהעו"ב) דבקונטרס דברי סופרים להגרא"ו הי"ד (סימן ה או' טז) ג"כ מבאר בענין הלכה כב"ש לעת"ל כפי שנתבאר בהשיחה, דז"ל "ונמצא כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה הלכה כב"ש ונראה הטעם לזה דהא ב"ש מחדדי טפי והאמת כדבריהם אלא דבזמן הזה אין אנו יכולין לירד לסוף דעתם כו' ומשו"ה אין הלכה כב"ש דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל לעתיד שיקוים הכתוב ומלאה הארץ דעה יתברר שהאמת כב"ש וע"כ יהא הלכה כמותם, ומ"מ עתה אף שידוע לנו שהאמת כדבריהם אין הלכה כמותם כיון שלפי דעתנו והשגתנו שיש לנו עתה נראה יותר כדברי ב"ה".

אלא שלכאו' עליו אין כ"כ קושיא מהגמ' בעירובין הנ"ל, משום שלולא הביאור שבדא"ח (הנ"ל) היה אפשר לומר (בדוחק קצת) דמה שזכו ב"ה שתיקבע הלכה כמותן משום שנוחין ועלובין היו, הוא כעין סיבה וזכות צדדית, ולא שמצד הביטול אכן זכו להשיג בהדרגא שלמע' מדרגת ב"ש, והיינו שזה שלפועל ההלכה נקבעה כמותן אינו מכריח ד"האמת לאמיתה" היא כדבריהם, דשפיר י"ל דהאמת כדברי ב"ש אלא שמצד פחיתות הדור נקבעה ההלכה כב"ש.

אבל לפי הביאור של רבותינו נשיאנו (והובא ריבוי פעמים בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) ד"נוחין ועלובין היו" הוא אכן טעם לזה שב"ה הגיעו לדרגה יותר נעלית מב"ש - הרי יקשה לכאו' לתווך זאת עם הביאור שבשיחה דתנש"א.

ד. עוד יש להעיר "קלאץ קשיא" בנוגע לביאור הנ"ל שבשיחה ד"לעת"ל ש"יהיו כל ישראל ... חכמים גדולים" תהי' אצל רובם (ואולי אצל כולם) מעלת החכמה דב"ש ש"מחדדי טפי", ולכן יפסקו ע"פ כללי התורה כדעת ב"ש". ולכאו' אם אצל רוב (או כל) חכמי ישראל יהי' המעלה ד"מחדדי טפי" ולכן יפסקו כב"ש - למה יגרעו ב"ה, שעדיין יחזיקו בשיטתם שבזה"ז ולא ישיגו את מעלת החכמה שיהי' אצל שאר חכמי ישראל?

ואין לומר דאז גם הם יסכימו לדעת ב"ש, דבשיחת "הלכות תושבע"פ שאינן בטלין לעולם" ה'תשנ"ב מבואר להדיא בס"ט שגם לעת"ל יחזיקו ב"ה בשיטתם הם, ע"ש היטב, ובודאי אם ישנו איזה ביאור בזה לא' מקוראי הגליון וודאי לא ימנע טוב וכו'.

ה. וכאן המקום להעיר על דברי הת' מ"מ שי' רייצעס בגליון האחרון שכדי לדחות את ראייתי מהשיחה דתנש"א הנ"ל דגם לע"ל יהיו ענינים של גזירות וסייגים בתקופה הראשונה - חידש פירוש חדש (שהוא "חידוש אמיתי" וכפתגם הידוע), בנוגע להענינים שבהם יהי' לע"ל הלכה כב"ש.

והוא קובע בפשטות שבשיחה הנ"ל "לא מדובר כלל אודות גזירות וסייגים שמטרתם להרחיק את האדם מעבירה מחמת חוסר ידיעה ושכחה כו' כמו הגזירה ד"שמא יעבירנו", מדובר שם על ענין אחר לגמרי, ענינים שיש בהם רע רוחני ופנימי... ועל זה דוקא הוא שמבואר שיתחדשו חומרות ואיסורים לע"ל, משא"כ גזירות וסייגים שכל קיומם הוא מצד שכחה וחוסר ידיעה דהאדם שפשוט שלא יהי' להם מקום אז".

וכן בהמשך דבריו חוזר על הטענה שאין לומר שבביהמ"ק השלישי יהי' הדור יותר ירוד ומזמן בית ראשון, וממילא אם הגזירה דשמא יעבירנו התחדשה בבית שני כדברי אדה"ז בלקו"ת, אזי פשוט שאין לזה מקום בזמן הביהמ"ק השלישי, ע"כ.

וכנראה ששכח שבהי"ח דבר שב"ש וב"ה יחד נמנו וגזרו עליהם (בפ"ק דשבת) ישנם לא רק ענינים שגזרו מצד "שכחה וחוסר ידיעה", אלא גם ענינים שחששו שמא יבואו לידי עבירה במזיד, וכגון הגזירה הי"ז שגזרו על פתן ושמנן ויינן של גויים והחשש הוא בפתם משום שמנם ושמנם משום יינם ויינם משום בנותיהם ובנותיהם משום עבודה זרה, וראה גם את הגזירה הי"ח בנוגע לתינוק גוי.

והרי מפורש מביא שם בהשיחה (בשוה"ג בפ' להע' 60) דברי הגמ' ע"ז לו, א - שאותם י"ח דבר "אפילו יבוא אליהו ובית דינו אין שומעין לו"?!

ו. ובכלל לא רק הגזירה ד"שמא יעבירנו" נתחדשה בבית שני אלא רוב גזירות חכמים וכדברי אדה"ז בלקו"ת, ולדבריו היות שביהמ"ק השלישי הוא יותר נעלה מבית שני שאז בדרך ממילא יש לחזור להזמן דבית ראשון וכמעט כל הדינים דרבנן יתבטלו, ולא רק דברי הרשות שאסרו חכמים, אלא אפי' מה שגזרו חכמים באופן קיום המצוה ולדוגמא שסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו גזירה "שמא ימשך אחר שולחנו" ולפתע בביאת משיח כ"ז יתבטל?!

ובכלל איך אפשר לפרש כן בהשיחה, דהשאלה שבשיחה היתה על אותם דינים שב"ש גזרו בזה"ז שבהם ישנם חששות שונים כולל ענינים שיבוא במזיד לידי עבירה, וע"ז היתה השאלה איך זה מתאים שלעת"ל יתחדשו גזירות בענינים כאלו שאפי' בזה"ז לא חששו, ולדבריו הביאור שבשיחה הוא שבאמת לא לזה נתכוין האריז"ל שלעת"ל יהי' הלכה כב"ש אלא ענינים וגזירות חדשים של רע רוחני ופנימי, וכמו"כ האריז"ל ראה ברוח קדשו שב"ה יחלקו על אותם גזירות שיחדשו ב"ש לע"ל, וההלכה תהי' כב"ש?! ואין להאריך בדברים המופרכים מיסודם מכל וכל.

ופשוט שהכוונה בשיחה שאותם הלכות שבזה"ז גזרו ב"ש משום חששות של "שכחה וחוסר ידיעה" או אפי' במזיד, הרי לעת"ל יתגלה איך שיש בזה גם כוונה פנימית ורוחנית כדי לשלול מרע הנעלם וכו'.

והרי עד"ז נוכל לפרש גם בגזירה ד"שמא יעבירנו", וכמו שנפרש בשאר גזירות חכמים (לא רק הגזירות דק"ש) שישארו לעת"ל שגם אם לא נראה לכאו' מקום ואותו חשש שבגינו הדבר נאסר בזה"ז, הרי עדיין יש בזה ענין פנימי ורוחני וכו', אבל לפועל גם לעת"ל יהי' אסור לקרות לאור הנר "שמא יטה" אף שלכאו' אין כאן מקום לחשש כזה (ודא"ג מה שלעת"ל לא יהי' שכחה בהלימוד שגם מזה רצה להוכיח דאין כל מקום לחששות - כמובא באגה"ק, הוא שלא ישכחו דברים שלמדו כמו בזה"ז, והחשש "שמא יטה" ו"שמא יעבירנו" הוא חשש שישכח מרוב טרדתו בהלימוד או בהמצוה שהיום הוא שבת ולא שישכח איזו הלכה, ודו"ק) וכמו שגם צדיקים גמורים אסורים לקרות בשבת לאור הנר.

וכמו"כ מה שהביא מליל פסח ע"ש בדבריו - הרי לדבריו בליל פסח שחל בשבת מותר לקרות לאור הנר, כיון שאין מקום לחששות! ופשוט שהקטע שהביא מלקו"ש ח"ז הוא בהמשך להמבואר לפנ"ז בנוגע לההמשכות בפסח שאינם נמשכים ע"י השבת כמו בר"ה וכו', ולכן אין חוששין שמא יעבירנו ובהמשך לזה מוסיף את הקטע הנ"ל ולא כענין בפ"ע ודו"ק.

ז. ומ"ש באות ד' שלא התייחסתי להמציאות שהיתה בימי בית ראשון שאז כן תקעו בשופר ומזה מוכח שגם לעת"ל יתקעו, הנה נוסף על מה שמתעלם מדבריי בזה, הרי הוא גם שוכח מה שהוא עצמו כתב בגליון תתד בסוף דבריו שיש לחלק "בין אם הגזירה לא נגזרה מלכתחילה (ביהמ"ק הראשון) לבין מקום שבו הגזירה כבר קיימת אף שבטל טעמה (ביהמ"ק השלישי)".

וכ"ז ע"פ נגלה (אלא שכבר הערתי בגליון תתה שכאן אין זה אפי' גזירה שבטל טעמה ע"ש), אך בנוגע לפנימיות הענינים הרחבתי בזה בגליון תתה בנוגע לבית ראשון וכן בגליון תתטו ביארתי בארוכה איך שלעת"ל יתגלה איך שבהעדר התקיעה ישנו ענין למעליותא שזה עדיין לא הי' בב"ר, ואמנם מעולם לא טענתי שלפי ביאור אדה"ז בלקו"ת אפשר להבין למה לא יתקעו לע"ל, אלא רק לפי הביאור המחודש שבשיחת ש"פ נצו"י תשמ"ט, ובכל אופן לא התעלמתי מזה כלל.

ח. ומ"ש באות ב שלא זכה להבין מהו החילוק בין הדוגמא שהביא מענין הכוונה בתפלה להשיחה דכ' אב תשט"ו, הנה ראשית כל גם בזה שכח שכשהביא לראשונה את הדוגמא הנ"ל כתב בגליון תתו שהיא "דוגמא קיצונית" ובינתיים זה כבר הפך אצלו למכ"ש וק"ו!

ולעצם הענין החילוק הוא פשוט: כשאומרים שתפלה בלי כוונה אינה תפילה יש לזה משמעות כפולה, דיש "אינה תפלה" במובן הלכתי שבו צריך לחזור ולהתפלל, וישנו אופן שבו משתמשים ב'שם המושאל' לומר שתפלה כזאת "אינה תפילה", וזהו מה שנתכוין רבינו באותה אגרת, ולכן כשרצו לפרש דברי רבינו במובן הפשוט להלכה השיב ע"ז בתמיהה גדולה, ועד"ז ישנו למשל ביטוי בכתבי דא"ח שטבילה בלי כוונה אינה טבילה, שגם לזה יש כמובן משמעות כפולה.

משא"כ בענין תק"ש לעת"ל כשאומרים שלעת"ל לא יתקעו אין לזה כל משמעות אחרת חוץ מהפי' הפשוט שלפועל לא יתקעו לע"ל, ואם זה היה כ"כ מופרך לדעת רבותינו נשיאינו הי' צריך להיות איזה הבהרה בענין, וע"ד שלא מסתבר שימצא שיחה שבה יאמר שהיות שבחוה"מ מניחים תפלין אז ממילא כך וכך, ואף שישנם שיטות כאלו בהלכה וקיי"ל.

וגם מ"ש באות א' שזה דוחק במאמר דתשמ"ג כמבואר למעיין - הרי אדרבה כל מעיין יוכל לראות את החילוק בין הלשון שבאותו מאמר לבין השיחות שבהם אומר שתיכף ומיד נזכה להיות בירושלים וכו' ושם נשמע תק"ש ואין בזה שמץ של דוחק, ובזה סיימתי לענות על כל פרט ופרט מטענותיו בכדי שלא ימצא במה לתלות עוד מכאן ולהבא.

בלקו"ש חכ"ז (בהוספות) ע' 237 ואילך מבאר הרבי מש"כ הרמב"ם (בהלכה אחרונה של ס' היד): "וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", דפי' שכל המעדנים יהיו כעפר היינו - כדבר שאין בו צורך כלל, "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" - היינו אפילו עסק שהיא עבודה להקב"ה, ו"בלבד" פי' דאפי' בתורה עצמה לא יהי' למטרה אחרת (כגון "לידע את המעשה אשר יעשון") אלא יהי' לימוד התורה לשמה לשם התורה עצמה שאז יקיימו מצות ת"ת בשלימותה.

והנה בלקו"ש חל"ז בחוקותי ע' 80 (ושם קאי ג"כ לדעת הרמב"ם, עיי"ש) מבאר וזלה"ק "ובדרך זו יש לבאר גם בנוגע לעתיד לבוא שרז"ל מפליאים הזמן דלעת"ל בנסים ונפלאות בגשמיות שיהיו אז, כי גם לעת"ל לא יגיע כאו"א תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני ופשיטא לא לדרגת העבודה דלשמה עבודה מאהבה, אלא גם אז יהי' סדר העליות מחיל אל חיל, ולא יולד אדם בתכלית השלימות בידיעת והשגת ה' ועבודה מאהבה, ולכן יש צורך בנסים ונפלאות גשמיים כדי להקדים ולזרזו על קיום התומ"צ" (ואע"פ שלבסוף תירץ תירוץ אחר - הנה זהו מצד שמתאים יותר לתרץ תירוץ ששייך לכל ישראל באיזה מדריגה שיהיו, אבל לכאורה לא הדר בי' ממה שמבאר שם בנוגע לעת"ל (ועיין בהערה 23 שם שכ"ז הוא נוסף על הפשוט - שזהו נוגע לזה"ז לחכות לביאתו לאלו שלא יתעוררו משכר רוחני)).

ולפי"ז צלה"ב דהרי מהשיחה בחכ"ז משמע דהפי' "שיהיו פנויין "בתורה ובחכמתה" הוא שיקיימו אז מצוות ת"ת בשלימותה, ושלימות הענין דת"ת היא כאשר הלימוד הוא לא בשביל איזו תכלית אחרת כ"א רק בשביל ידיעת והשגת "התורה עצמה", דהיינו שלכאורה לא יהי' צורך ליעודים גשמיים כדי לזרזם בקיום תומ"צ, וכהענין ד"כל המעדנים מצויין כעפר" - שלא יהי' בהן צורך, גם לא ע"מ לזרזן.

ולכאורה י"ל עפמ"ש בלקו"ש חכ"ז ע' 205 (בחוקותי א) וזלה"ק: "ועפ"ז איז מובן דעם הכרח אויף דער צווייטער תקופה בימות המשיח - ווארום לאחרי ביאת המשיח (מאיזה אופן שהיא) וויבאלד אז איד'ן וועלן דעמאלט ניט האבן קיין "נוגש ומבטל" ש"אינן מניחים להם לעסוק בתורה ובמצות כהוגן" ואדרבה מ'וועט זיין "פנויין בתורה וחכמתה" ביז אז אפילו "עסק כל העולם" (כל האומות) וועט זיין "לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים כו' כמים לים מכסים", וואס דאס איז דער שלימות המצב פון "זכו" וועט דאס דאך בריינגען מיט זיך בהכרח די (צווייטע) תקופה (אין ימות המשיח גופא) ווען עס וועט זיין ביטול מנהגו של עולם, די הנהגה ניסית (כולל דעם ענין היסודי - כל' הרמב"ם - תחיית המתים)".

לפי"ז י"ל בפשטות שבתקופה הא' גופא יש חילוק בין תחילתה לסופה*, דבתחילתה יהי' עדין צורך לזרז את העבודה בלימוד התורה, דעדיין לא יהי' בתכלית השלימות, אלא שעל ידי עבודה זו באים לתכלית ה'זכו' (שהוא המכריח תקופה הב' של ימות המשיח), ואז יהי' לימוד התורה בשלימות, דגם או"ה יזכו אז לכתר תורה - דזהו הפי' בזה שעסק כל העולם יהי' "לדעת את ה' בלבד" (עי' בלקו"ש חכ"ז ע' 237 בסוף השיחה שם, וכדלקמן).

ב. והנה בלקו"ש חכ"ג ע' 172 (בלק ב) ואילך מבאר הרבי מחלוקת ר' יוחנן ור"ל (סנהדרין קיא, א) במ"ש (זכרי' יג, ח) "והי' בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה יכרתו ויגועו והשלישית יותר בה" - "אמר ר"ל שלישי של שם א"ל ר"י לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפי' שלישי של נח", דהיינו שפליגי אם גם אומות העולם נכלל "בהשלישית יותר בה" או רק ישראל נכלל בה.

ומבאר הרבי בהשיחה שם שגם לר"ל אין לומר שכל אוה"ע יכרתו כפשוטו, דהרי כתיב (ישעי' מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך", וגם ר"ל גופא (בשבת לג, ב) אמר "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו וכו'", אלא שהמחלוקת היא אם אוה"ע יהיו מציאות בפ"ע או לא - וזה תלוי בשני אופנים שיכול להיות במצב הגאולה בעולם: (א) שהגאולה דאו"ה יהי' נרגש כחלק ופרט בגאולה דישראל, או (ב) שיהי' נרגש להם גם כענין בפני עצמו (דלר"ל המציאות של או"ה בפ"ע יכרת (ורק יהי' כעבדים וכו'), משא"כ לר"י (שהוא כאופן הב') לא יבטל המציאות שלהם). ומבאר שם דלהרמב"ם - וכן עפ"י חסידות - יהי' באופן הב', עיי"ש.

ומביא שם בהשיחה שיש לתווך שניהם ע"ד החסידות: דהרי בנוגע לעת"ל כתיב "והי' ה' למלך על כל הארץ", דהיינו בנוגע לארץ (או"ה) יהי' נרגש שכולם "לא נמצאו אלא באמיתת המצאו", ובלי אלקות "אין דבר אחר יכול להמצאות", דהיינו שיהי' נרגש שמציאותם אינו מציאות אמיתית ("יכרתו יגועו" וכו'), משא"כ בישראל יתגלה איך שישראל וקוב"ה כולא חד.

ולכאורה ע"פ מש"נ לעיל אולי היה אפשר לתווך גם ע"ד הנגלה, שזה שאומרים שגאולת או"ה יהי' נרגש כפרט בגאולת ישראל - זהו בתחילת תקופה הא', שאז גם בישראל לא יהי' תכלית העילוי, והרי העילוי דאו"ה תלוי ביתרון הגילוי דישראל לכל הדיעות, כמבואר בשיחה שם מתניא פ' לו.

(וי"ל שזהו שאומר ר"ל שכל הזהיר במצוות ציצית זוכה וכו', שזהו ע"ד שכר גשמי, וא"כ שייך זה להתחלת תקופה הא' שאז יש צורך בזירוז קיום תומ"צ ע"י שכר גשמי כנ"ל).

משא"כ זה שנרגש להם כגאולה בפ"ע - זהו בסוף תקופה הא', שאז יהי' תכלית השלימות של לימוד התורה של ישראל, וא"כ גם באו"ה (שהם תלוים בישראל) יהי' אז תכלית השלימות של לימוד התורה שלהם, שאז יזכו או"ה לכתר תורה (וכמבואר בשיחה שם חכ"ז ע' 247-249). דהיינו שכל מציאותם הוא תורה, שזה אפשר להיות מצד שהענין ד"כל הנמצאים וכו' לא נמצאו אלא מאמיתית המצאו" יהי' בגלוי, ולכן שייך שכל מציאותם הוא לדעת את ה' בלבד (משא"כ קודם לכן בזמן הגלות א"א להם להשיג בחי' כתר תורה, ראה בלקו"ש חכ"ח (קרח ב) ע' 104 ובהערה 4 שם שמבאר שכתר תורה שייך דווקא לישראל אבל לא לאו"ה (ולכאורה בפשטות מדובר שם רק בנוגע לזה"ז)), וזהו ג"כ מה שגאולת אוה"ע יהי' נרגש כענין בפ"ע. וא"כ נמצא ששני הענינים יהיו בזמן אחד, דהיינו בסוף תקופה הא' כנ"ל.