דברי הגר"ח באופני הנסים דיצי"מ ולע"ל

בס' חי' הגרי"ז על התורה (שמות ג,יא) עה"פ: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון אל אלקים וגו'" הביא דברי הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה"ב) שכתב דבהוציאך את העם הזה וגו' שהו"ע דמעמד הר סיני זהו האות לנבואתו וחד מילתא היא, אלא דלפי"ז צריך ביאור דמה זה שייך לשאלת משה בתחילת הקרא מי אנכי כי אלך למצרים? ומבאר דשאלת משה מי אנכי וגו' היתה משום דיציאת מצרים היתה צריכה להעשות ע"י הקב"ה בעצמו, וכדדרשינן ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, וזהו ששאל משה מי אנכי שהרי הגאולה צריכה להיות ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו? והקב"ה השיב לו כי אהי' עמך ר"ל דבכל המעשים שתעשה אהי' אני עמך בזה וכמו שאמרו רז"ל דשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה ושפיר תהי' הגאולה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובהמשך לזה מביא קושיית הגר"ח על הפסוק (סוף פ' ברכה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים וגו' והקשה הגר"ח דאיך שייך לומר ולא קם וגו' על האותות והמופתים של ארץ מצרים והלא כתיב (מיכה ז,טו) כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות, וא"כ איך שייך לומר ע"ז ולא קם? ותירץ דאה"נ דגם לע"ל יהיו נפלאות כמו במצרים אבל לא יהיו נעשים ע"י נבואה כזו של משה וזהו דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות והמפותים וגו' דעל כל אלה הדברים לא קם עוד נביא כמשה רק לע"ל יהיו נעשין הנפלאות ע"י נבואה סתם ולא ע"י נבואה כזו של משה עכ"ד הגר"ח, וביאר הגרי"ז דבריו לפי הנ"ל, די"ל דבארץ מצרים כיון שהיו צריכים להעשות ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו לכן היתה הנבואה צ"ל באופן של שכינה מדברת מתוך גרונו וזה שייך רק בנבואת משה משא"כ נבואת שאר הנביאים היא ע"י מלאך (כמ"ש ברמב"ם שם פ"ז ה"ו) ולע"ל דלא נאמר דהנפלאות יהיו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו לכן זה אפשר גם ע"י נבואת שאר הנביאים עיי"ש.

קושיות על הגר"ח והגרי"ז

ויש להקשות ע"ז מהא דאיתא בילקוט שמעוני זכרי' (רמז תקע"ז) עה"פ אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' אמר הקב"ה בעוה"ז הייתם נושעים ע"י בני אדם במצרים ע"י משה ואהרן בימי סיסרא ע"י דבורה וברק, ובמדינים ע"י שופטים וע"י שהיו בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לעתיד לבוא אני בעצמי גואל אתכם ועוד יותר אין אתם משתעבדים שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים עיי"ש, וראה גם בשמו"ר (פי"ט,ו) לשעבר (ביצי"מ) אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם וכו' אבל לעתיד לבוא אני לבדי שנאמר (ישעי' יג,כא) כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלקי ישראל, וכן איתא במדרש תהילים (פל"ו) עה"פ באורך נראה אור, ישראל נשתעבדו למצרים עמדו משה ואהרן וגאלם, חזרו ונשתעבדו בבבל ונגאלו ע"י חנניא מישאל ועזרי' חזרו ונשתעבדו ליוון ונגאלו ע"י מתתיהו ובניו, חזרו ונשתעבדו בגלות האחרון אמרו ישראל נתיגענו נגאלים וחוזרים ומשתעבדין, אין אנו מבקשים שיאיר לנו בשר ודם מלמטה אלא הקב"ה שנאמר אל ה' ויאר לנו ע"כ, (וראה בס' בית הלוי פ' שמות עה"פ מי אנכי שהביא מדרש זה עיי"ש), הרי מבואר בזה לא כהגרי"ז דרק ביצי"מ היתה הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו, משא"כ בגאולה דלע"ל, וכאן מבואר להיפך, ועי' גם לקו"ש חי"ח ע' 350 שביאר שם דכיון דגאולת מצרים היתה ע"י משה לכן לא היתה גאולה נצחית.

ביאור הגרע"א בהא דאמרינן אני ולא מלאך וכו'

והא דאמרינן בהגדה ויוציאנו ה' ממצרים וכו' ועברתי אני ולא מלאך וכו' ולא שרף וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, (וראה גם ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א יפה מראה שם) יש לתרץ עפ"י מ"ש הגר"ע איגר (מובא בס' פרדס יוסף שמות יג,ב, ובס' מדרושי וחי' רע"א על התורה שם) דלכאורה קשה כיון שהקב"ה בכבודו בעצמו ירד למצרים כדכתיב (יא,ד) "אני" ולא מלאך וכו' א"כ לא הי' צריך לנתינת דם על המשקוף ועל המזוזות, וגם אמאי לא היו רשאין לצאת מפתח ביתם מטעם שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין הלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הי' והוא ידע להבחין? ומתרץ דצריך לומר דעל הבכורים מאב צריך הבחנה דאין כל אחד יודע בבירור אם הוא בכור לאביו רק הקב"ה בכבודו, ובזה הי' הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי זה לא הי' יכול למסור לשליח כיון שאינו יודע להבחין בין טפה של בכור לטפה שאינו של בכור, רק בכור מאם שהוא דבר הניכר ומבורר לכל זה הי' ע"י השליח, וע"ז אומרים כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין ומשום הכי לא היו רשאים לצאת מפתח ביתם עד בוקר עיי"ש, ותירץ בזה קושיא הידועה למה קדשו רק בכורות מהאם כדכתיב "קדש לי כל בכור פטר רחם" וגו' ולא מהאב הרי גם הם מתו? ומתרץ כיון שרק בבכורות מהאם שמתו ע"י המשחית נעשה הנס, נמצא מזה די"ל דהא דאמרינן אני ולא מלאך וכו' הרי זה קאי רק לגבי דבר מסוים במכת בכורות להבחין בבכור לאב, אבל לא שכל הגאולה היתה צ"ל ע"י הקב"ה בעצמו.

וראה גם בבעלי התוס' על התורה עה"פ ולא יתן המשחית (יב,כג) שהקשה דהלא בהגדה אומרים ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא מלאך ואיך כתוב כאן "המשחית"? ותירץ וז"ל: וי"ל דהכי פירושו אני בכבודי וגם המלאך, ולא המלאך לבדו כי לא יתכן שיהי' ה' בלא מלאך עכ"ל. וראה עוד בפרדס יוסף שם יב,יב.

המהרש"א בחדא"ג בענין זה

אבל עי' בחדא"ג מהרש"א מגילה יא,א, דאיתא שם בגמ' עה"פ לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה"א (ויקרא כו,מד) לא מאסתים בימי כשדיים שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזרי' ולא געלתים בימי המן וכו' לכלותם בימי יוונים וכו' להפר בריתי אתם בימי פרסיים וכו' כי אני ה"א לע"ל דאין כל אומה ולשון שולטת בהם, וביאר המהרש"א דגאולת מצרים לא חשיב לפי שהיתה גאולה שלימה ע"י הקב"ה כמ"ש אני ולא מלאך אבל באלו ד' הגאולות דחשיב הכא לא הי' בהן גאולות שלימות רק ע"י אמצעי כדקאמר לא מאסתים בימי כשדיים שהעמדתי להם דניאל וכו' ומסיים כי אני ה"א לעת"ל שאין כל אומה ולשון שולטת בהן כי בכל אלו ד' גאולות עדיין היו תחת ממשלת אומות, משא"כ לעתיד שתהי' הגאולה שלימה ע"י הקב"ה אני ה' ולא מלאך כמו ביציאת מצרים כמו שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וע"כ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהן אז עכ"ל, הרי מבואר הכא כמ"ש הגרי"ז לגבי יצי"מ שהיתה ע"י הקב"ה בעצמו ולכן היתה גאולה שלימה, אבל לאידך גיסא הרי כתב המהרש"א דגם לע"ל יהי' כן ולא כהגרי"ז.

(אלא דלכאורה צ"ב במ"ש דיצי"מ היתה גאולה שלימה, וכנראה כוונתו רק לגבי ענין זה דאחר יצי"מ לא היו תחת ממשלת אומות כפי שהי' בשאר הגאולות ואינו מדבר מענין הנצחית, ויש לפרש בזה עוד עפ"י מ"ש בלקו"ש ח"ה י"ט כסלו ע' 177 ובכ"מ דגאולת מצרים פעלה שישראל הם עבדי ה' לעולם ואי אפשר להשתעבד לאחר לעולם וכמ"ש המהר"ל בס' גבורת ה' פרק ס"א, ובהערה 32 שם כתב דעפי"ז מובן מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אף שרק גאולה העתידה היא גאולה שלימה שאין אחריה גלות - כי גם גאולת מצרים היא באופן כזה שא"א להיות עוד פעם בגלות כזו שהיה בגלות מצרים עיי"ש, ואכמ"ל).

תירוץ קושיית הגר"ח בב' אופנים

ובהנוגע לקושיית הגר"ח דאיך אפ"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וגו' הרי לע"ל כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (ועוד יותר מבואר דלע"ל יהיו "נפלאות" גם לגבי הנפלאות דיצי"מ), הנה לפי הנ"ל י"ל דלא קשה מידי, דהקרא קאמר שלא יהיו עוד נסים ע"י נביא כמו שהיו ע"י משה, אבל לע"ל הרי יעשו הנסים ע"י הקב"ה בעצמו שלכן יהי' הגאולה באופן נצחי.

וראה גם באבן עזרא ר"פ וארא (ו,ג) שכתב וז"ל: והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו ה' פנים בפנים, ע"כ הי' יכול משה לשנות תולדות העולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם עכ"ל, הרי מבואר מזה שהנסים שהנביא פועל תלוי לפי מעמד נבואתו, ולא כהגר"ח דלע"ל יהי' כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות אבל לא בדרגת נבואתו של משה, ולפי מה שנתבאר דלע"ל יהי' ע"י הקב"ה בעצמו עפ"י מאמרי חז"ל הנ"ל א"ש.

וי"ל בזה עוד עפ"י המבואר בשמו"ר פ"ב ד' ד"משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" ונתבאר בלקו"ש חי"א ע' 8 ד"יבא שילה" בגימטריא משיח ו"שילה" בגימטריא משה דהכח לביאת המשיח הוא משה, ומביא בזה שיחת אחש"פ תרצ"ט עיי"ש, וראה שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב, ובחכ"ח ע' 213 ביאר דכל ענין הגאולה גם גאולה העתידה קשור עם משה רבינו כמאמר חז"ל דמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון וזהו אחד מהביאורים במ"ש כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות כיון שבא מכח משה רבינו, ובחל"ה פ' ויגש ג' ע' 206 בהערה 6 ביאר הענין דמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון אף דמשה הוא לוי ומשיח משבט יהודא, שהכוונה בזה שנשמת משה תתלבש בגואל אחרון וכמו שכתב באור החיים פ' ויחי (מט,יא) עה"פ אוסרי לגפן עיי"ש.

דלפי"ז י"ל עוד דלא קשה קושיית הגר"ח מהא דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' כיון שגם הנפלאות דלע"ל וגו' יהיו בכחו של משה שהוא גואל ראשון הוא גואל אחרון, ולפי"ז לא קשה ג"כ מהאבן עזרא.

עוד י"ל שהרי מבואר דבמעלת הנשמה מעלת משיח גדולה יותר ממשה וכן בענין המלוכה כמ"ש הרבי באגרות קודש בכ"מ והובא בס' שערי גאולה סי' י"ד עיי"ש, וא"כ אפשר שהנפלאות דלע"ל שיהיו גדולים מיצי"מ יהיו ע"י מלך המשיח מצד מעלות אלו ולא מצד נבואה, וע"ד דמצינו לגבי הרשב"י שהמשיך גשמים ע"י אמירת תורה כמבואר בכ"מ ובלקו"ש חכ"ז ע' 299 ובהערה 23 ויל"ע.

א

בגליון האחרון כתב הגראי"ב שי' גערליצקי דיש לבאר הא דנחלקו הרשב"א והגליון תוס' בריש פירקין גבי ד' מחוסרי כפרה דלדעת התוס' איכא אחרינא שהתנא לא הזכיר והוא גר שלא הביא קרבנו, ומהרשב"א מבואר דס"ל דליכא אחרינא והמספר ד' הוא בדוקא ובאר ע"ז הרב הנ"ל די"ל דתליא בב' השיטות בענין גר בזה"ב שלא הביא קרבנו, דשי' הרמב"ם (כפי שנת' בלקו"ש חכ"ו פ' משפטים ג', ע"פ הצפע"נ) דגם קודם שהביא קרבנו ה"ה ישראל גמור לכל דבריו ורק לענין אכילת קדשים חסר בגירותו, ושי' הריטב"א והנמק"י דכל זמן שלא הביא קרבנו עדיין חסר בעיקר הגירות ואסור בבת ישראל וכו' ע"ש.

ולפי"ז י"ל דהרשב"א ס"ל כדעת הריטב"א והנמק"י ולכן אין זה שייך כלל להד' מחוסרי כפרה כיון שקרבן זה בא לפעול עצם הגירות, משא"כ הגליון תוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דקרבן הגר פועל רק לענין קדשים בלבד במילא יש לו שייכות להד' מחו"כ ולכן שייך לומר דהתנא שם בכריתות לא נקט "הן" משום דישנו קרבן הגר. עכת"ד.

ולפענ"ד יש להעיר ע"ז דאף שעצם הביאור מצ"ע מסתבר ומתקבל וכו' אבל לפועל בנדו"ד א"א לומר כן משום דדעת הרשב"א בפלוגתא הנ"ל היא דלא כהריטב"א והנמק"י וכפי שהוכיח האבנ"ז ביו"ד סי' שד"מ דלדעת הרשב"א אין הקרבן מעכבו מלבוא בקבל גם בזמן שבהמ"ק קיים ע"ש וממילא כל זמן שלא נמצא דחי' לדברי האבנ"ז (ולפענ"ד דיוקו של האבנ"ז ברשב"א הוא פשוט ומוכרח1) לא נוכל לבאר את הביאור הנ"ל.

ולהעיר עוד דגם בדעת הגליון תוס' מבואר במ"א דלא ס"ל כדעת הרמב"ם דקרבן הגר פועל רק לענין קדשים, והוא בכריתות ט,א על הברייתא דגר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקינו והגליון שם כתבו התוס' דלא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל". אך פשוט שמזה לא הייתי מקשה על דברי הרב הנ"ל משום דאין הכרח דמפה אחד יצאו דברי התוס' בכריתות ובב"ק, אך מדברי הרשב"א מכוח דא"א לומר כן וכנ"ל.

ב

ומדי דברי בזה ראיתי לבאר דבר תמוה בנוגע לתוס' בכריתות הנ"ל אשר נוגע גם לשיחה הנ"ל בחלק כ"ו דהנה מדבריהם מבואר דלא רק שגר שמתגייר בזה"ב הקרבן מעכבו מלבוא בקהל אלא גם בגר שנתגייר בזה"ז (דע"ז קאי הברייתא דגר צריך שיפריש רובע לקינו) דכשיבנה המקדש בב"א יהי' אסור לבוא בקה"ל כ"ז שלא יביא קרבנו.

ולכאו' הוא תמוה דהרי ילפינן מלדורותיכם דכשנתגייר בזה"ז שא"א להביא קרבן הוי ישראל גמור ומותר לבוא בקהל גם בלא קרבן ומדוע שיאסר שוב לבוא בקהל לכשיבנה המקדש דאף שיש עליו מצוה להביא קרבן אבל לא שיאסר לבוא בקהל מאחר שהוא כבר גר גמור?

ובשיחה הנ"ל בסוס"ד מבואר דאפי' לשי' הרמב"ם – לפמשנ"ת בשיחה – שהקרבן (גם בזה"ב) אינו מעכבו מלבוא בקהל וכל העכוב הוא רק בנוגע לאכילת קדשים וזה הרי אינו שייך בזה"ז ומ"מ פשוט לו לרבינו דכשיבנה ביהמ"ק יהי' מותר באכילת קדשים גם לפני שיביא קרבנו וכאן מבואר בתוס’ דאפילו לבוא בקהל יאסר לכשיבנה ביהמ"ק והיינו אפי' כשהי' נשוי לאשה ישראלית כדת משה וישראל, ומ"מ יהי' אסור עליה קודם שיביא קרבנו.

ומצאתי שכבר בשעתו (בקשר עם אמירת השיחה הנ"ל בקיץ ה'תשד"מ) העיר הגראי"ב שי' גערליצקי בהעו"ב דדעת התוס' הוא לא כפי המבואר בשיחה והביא דבשו"ת זכר יצחק סי' ל' ג"כ תמה על דברי התוס' כנ"ל דמאחר שעשינו אותו עתה לכשר גמור האיך יתכן לפסלו אח"כ? ונשאר בתימה, ולכן מסיק דלא כדבריהם2.

אמנם סו"ס דברי התוס' צריכים ביאור, וגם הובאו בכמה מגדולי האחרונים שלא תמהו ע"ז (ראה טו"א ר"ה לא,ב וערוך לנר בכריתות שם) את תמיהת הזכר יצחק וגם אינו מספיק לכאו' לומר דהביאור בשיחה הוא דלא כהתוס', דהרי הלשון בשיחה הוא "ס'איז ניט שייך צו זאגן אז עס וועט עפעס צוגענומען ווערן מקדושתו מפני שנבנה ביהמ"ק!" ואם מצאנו דשי' התוס' הוא שאפי' בנוגע לענין יותר חמור מאכילת קדשים (ביאה בקהל) כן יאסר מפני שנבנה ביהמ"ק, איך נוכל לומר בפשיטות בדעת הרמב"ם שלא שייך לומר שיאסר באכילת קדשים משנבנה ביהמ"ק?!

ג

ולכן לפענ"ד נראה לומר דלדעת התוס' גם בגר שנתגייר בזה"ב חשיב כגר גמור במילה וטבילה וזה שהוא אסור לבוא בקהל קודם שהקריב את קרבנו אין זה משום שעדיין חסר לו משהו בעצם הגירות דגם בלי הקרבת הקרבן חלה עליו הגרות והוי ישראל גמור אלא שיש עליו חיוב להביא קרבן ובזה"ב כשאפשר להקריב בפועל הרי מצות הבאת הקרבן המוטלת עליו גורמת שיאסר בבת ישראל - גם לאחר שמל וטבל ונעשה ישראל גמור - עד שיביא קרבנו וע"ד מה שבשיחה הנ"ל בחכ"ו רצה בתחילה (בס"ג) לבאר דזה שקרבן הגר מעכבו מלאכול בקדשים לדעת הרמב"ם הוא כדוגמת "אריא הוא דרביע עלי'" שהקרבן מעכבו מלאכול בקדשים, אבל לא שיש איזה חסרון בגברא (בהגירות) אלא הוא ענין צדדי שהחיוב להביא קרבן מעכבו מלאכול בקדשים.

אלא שבהמשך השיחה מדייק מלשון הרמב"ם שלדעתו הרי עדיין לא נעשה גר גמור כ"ז שלא הביא קרבנו ולכן בדעת הרמב"ם א"א לומר כן, אבל לכאו' בדעת התוס' שפיר י"ל כנ"ל דגם האיסור מלבוא בקהל הוא לא משום שחסר בעצם הגירות, אלא "אריא הוא דרביע עלי'" שהחיוב להביא קרבן גורם עליו איסור צדדי שהוא אסור בבת ישראל.

[ועפ"ז יש לבאר את דברי הערוך לנר שתמה בכריתות שם על מה שחילקו התוס' הנ"ל בין גר לשאר מחו"כ - דשאני גר שקרבנו בא להתירו לקהל, משא"כ בקרבן שבא רק להכשיר לאכילת קדשים - ותמה ע"ז הערול"נ "דאם חששו שאם יבנה ביהמ"ק ויהי' ראוי לקרבן יהי' אסור בקהל ויעבור בלאו כש"כ, שהי' לנו לחוש שיאכלו זב וזבה קדשים בלא קרבן שהוא איסור כרת".

ולכאו' אין כל התחלה לקושיתו דהרי בפשטות נראה שכוונת התוס' היא לא שחששו שמא ישכח ויבוא דקהל ויעבור בלאו, אלא עצם הענין שהגר ימצא א"ע - כשיבנה המקדש - במצב שחסר לו בעצם הגירות, ולכן אמרו שצריך שיפריש רובע לקינו כבר בזה"ז, משום שענין זה שהגר יאסר לבוא בקהל הוא צורך גדול, ולכן שמא לא יהיה לו תיכף ומיד מעות לקרבן (וכיו"ב) אז בשביל הענין דלהתירו בקהל תיקנו שיפריש כבר עכשיו רובע לקינו, אף שיש חשש תקלה כמבואר שם בהמשך הסוגיא, משא"כ במחוסרי כפרה שהענין דאכילת קדשים אינו צורך כ"כ אז בשביל זה לא תיקנו שכבר בזה"ז יפרישו מעות לקרבנם.

ועכצ"ל שגם הערול"נ הבין שזה לא שייך לומר שלדעת התוס' גר שכבר נתגייר ונעשה ישראל גמור ולכשיבנה המקדש תופקע גירותו, ולכן כיון שהמדובר הוא רק על איסור צדדי שלא יבוא בקהל עד שיביא קרבנו א"כ מהו ההכרח להפריש כבר בזה"ז רובע לקינו, ואי משום שחששו שישכח ע"ז ויעבור ויבוא בקהל, אז ע"ז תמה הערול"נ דטפי יש לחשוש במקום איסור כרת כאכילת קדשים3].

ד

והשתא א"ש מה שבשיחה נקט בפשיטות דלא שייך שמפני שנבנה ביהמ"ק יאסר הגר באכילת קדשים, אף שלדעת התוס' ה"ה נאסר גם מלבוא בקהל – משום שבשיחה מיירי לשי' הרמב"ם שזה שבזה"ב אינו אוכל קדשים לפני שהביא קרבנו הוא משום שעדיין לא נגמר הגירות לפני הבאת הקרבן וכהלשונות שמציין בהע' 13 מהצפע"נ "דלגבי קדשים הוי בגדר אינם כישראל" או "דקודם הקרבן גבי קדשים הוי כמו ב"נ", וממילא ע"ז אומר בהשיחה שלא שייך לומר אז עס וועט עפעס צוגענומען ווערן מקדושתו (תיבה זו אינה מודגשת במקור) מפני שנבנה ביהמ"ק!" כיון שלדעת הרמב"ם אם הקרבן מעכבו מלאכול בקדשים פירושו שאינו ישראל גמור וזה לא יתכן שלאחרי שכבר נעשה ישראל גמור לפתע מפני שנבנה ביהמ"ק יהפך הגר להיות כמו בן נח אפי' רק לענין א' בלבד כאכילת קדשים.

משא"כ לדעת התוס' הרי גם בזה"ב כבר נעשה גר גמור ע"י מילה וטבילה גם בלי הקרבת הקרבן, ומ"מ הי' אסור לבוא בקהל קודם שהביא קרבנו מחמת שמצות הבאת קרבן הגר גורמת לו להאסר כ"ז שלא הביא את קרבנו ולכן סוברים התוס' דהגם שילפינן מקרא דלדורותיכם שבזמן שאין ביהמ"ק ואין אפשרות בפועל להביא קרבן לא נאסר בקהל מצד מצות הבאת הקרבן כיון שבפועל אינו יכול כעת לקיים את המצוה אבל מ"מ כשיבנה ביהמ"ק ושוב יהי' אפשר שבפועל לקיים את מצותו, שוב יאסר הגר בקהל כ"ז שלא יביא קרבנו הגם שהוא כבר ישראל גמור ואין זה נחשב אז "עפעס וועט צוגענומען ווערן מקדושתו", דגם אלו נתגייר בזה"ב הי' נחשב ישראל גמור וכנ"ל אלא שהאפשרות להקריב קרבן היתה גורמת לו להאסר בבת ישראל, ובזה"ז כשלא הי' אפשרות לזה הי' מותר ממילא לבוא בקהל, ועכשיו שנתחדשה האפשרות להקריב אין אנו באים לגרעו מקדושתו אלא רק בבחינת "אריא הוא דרביע עלי'" דכ"ז שלא יקריב ה"ה אסור בבת ישראל וכנ"ל4.

ה

ואם כנים הדברים י"ל עוד נפק"מ למעשה, דהנה בשו"ת זכר יצחק סכ"ח כתב שזה פשוט בעיניו "דגר שנתגייר בזה"ב וטבל אז ולא הרצה דמו, ואח"כ נחרב הבית, איננו מותר לבוא בקהל, כיון דבעת טבילתו לא הותר, האיך יוכל שיותר אח"כ".

אמנם לפהנ"ל י"ל דבאופן זה יהי' מותר לבוא בקהל משום דבאמת גם בזה"ב כבר בעת טבילתו נגמרה הגירות, אלא שכ"ז שהי' אפשר להקריב קרבן הרי יש כאן "ארי' דרביע" שמעכבו מלבוא בקהל, אמנם אם לא הספיק להביא ונחרב הבית הרי שוב אין כאן סיבה לאסרו מלבוא בקהל. אמנם יש מקום לצדד גם לפי דברינו שיהי' אסור כ"ז שלא יטבול מחדש ואכמ"ל. אבל בכל אופן לפענ"ד אין זה פשוט כ"כ כמו שהבין הזכר יצחק.