בויקרא רבה (פ"ט, ז, ובמדרש תהילים מזמור נו ומזמור ק, ובתנחומא פ' אמור) איתא: "לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטלה וכו'", והנה בימים אלו ראיתי בס' אחד שי"ל לאחרונה, שפירש דברי המדרש דקרבן תודה אינו בטל, דאין הכוונה בזה דוקא לקרבן תודה שמתחייב בו אדם בחיים חיותו קודם התחי' שמביאו אח"כ, אלא דעצם תחיית המתים עצמה תחייב קרבן תודה, שהרי אחד מהארבעה שצריכים להודות הוא חולה שנתרפא, ובסנהדרין (צא, ב) איתא "ר"ל רמי כתיב בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו וכתיב אז ידלג כאיל פסח וכו' הא כיצד עומדין במומן ומתרפאין וכו', רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחי' והדר מה שמחצתי אני ארפא" עיי"ש, והרי נראה דרוב המתים הם מחמת חולי, ולפי המבואר בגמ' הנ"ל דעומדין לתחייה במומן והחולי שמחמתו מתו, ורק אח"כ הם מתרפאין א"כ הרי שפיר יתחייבו להביא קרבן תודה כדין חולה שנתרפא, ועוד יותר נראה דכל המתים כולם יצטרכו להביא קרבן תודה מחמת התחיית המתים עצמה, דהרי כתיב ויגיעו עד שערי מות וכו' ישלח דברו וירפאם וגו', הרי דאף אם יגיעו רק עד שערי מות ולא עד בכלל, כשיקום החולה מחליו חייב הוא בקרבן תודה, א"כ הרי לכאורה כ"ש אם נכנס לתוך שער המות וקם לתחי', דודאי שיתחייב בזה בקרבן תודה.

ולפי"ז י"ל דזהו מה דקאמר המדרש דקרבן תודה אינו בטל, דשפיר יתחייבו כולם בהבאת קרבן תודה על עצם העמידה לתחי' דהרי ודאי לא גרע מחולה שנתרפא, עכתו"ד.

והנה, נוסף לזה דבכלל לא נראה לומר שהמדרש איירי בעיקר בנוגע להתקופה שלאחרי תחיית המתים, (כידוע שתחיית המתים הכללי בא משך זמן אחר תקופה הראשונה שבימות המשיח, וכדמוכח גם מהרמב"ם שבס' היד (סוף הל' מלכים) לא הזכיר אודות תקופה זו דתחיית המתים, ודיבר רק אודות תקופה הראשונה, וכמבואר בלקו"ש חט"ו עשרה בטבת וחכ"ז פ' בחוקותי א' ועוד בכ"מ) שהרי בהמשך הדברים מביא המדרש קרא דירמי' (לג, יא) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וגו' קול אומרים הודו את ה' צבאות" וגו' ושם איירי אודות תקופה הראשונה דימות המשיח, וכדכתיב שם והשיבותי את שבות יהודא וגו' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אצמיח לדוד צמח צדקה וגו' בימים ההם תושע יהודא וירושלים תשכון לבטח וגו', הנה עוד זאת, נראה שדבריו אינם נכונים, כי הקמים בתחיית המתים לא יתחייבו להביא קרבן תודה וכן לא יתחייבו בברכת הגומל שהם ענין אחד, כמ"ש הרא"ש ברכות פ"ט סי' ג' דברכת הגומל במקום קרבן תודה נתקנה.

אלו הקמים בתחי' אם יתחייבו בקרבן תודה

דנראה דעל עצם התחי' לא שייך לברך ברכת הגומל וכו' שהרי כל גדרו של הקרבן וברכה זו היא שניצל מן הסכנה, ותחיית המתים לא שייך לזה כלל, כיון שתוכנו ענין אחר לגמרי, שנפעל ענין חדש לגמרי, וראה פרקי דר"א (פל"א) בנוגע ליצחק בשעת העקידה: "כיון שהגיע החרב על צוארו, פרחה ויצאה נשמתו וחזרה הנפש לגופו ועמד על רגליו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה שכל המתים עתידין לחיות, באותה שעה פתח ואמר בא"י מחי' המתים", ולא כתוב שבירך ברכת הגומל, ואם נימא דבכה"ג יש חיוב תודה מן התורה הי' מזכיר שבירך גם ברכת הגומל שבמקום תודה תקנוהו כנ"ל, ומוכח מזה כנ"ל שהגדר דקרבן תודה והגומל הוא רק כשניצל מן הסכנה ולא שייך לתחיית המתים. (אבל יש שם סברא אחרת דבעקידה לא שייך ברכת הגומל כיון שזה הי' עפ"י ציווי ה' עיי"ש).

וכן הביא בהדיא החיד"א בס' 'מחזיק ברכה' סי' רי"ט (צויין בלקו"ש חל"ב ע' 106 ובהערה 12) לאחר שהביא דברי הפרקי דר"א הנ"ל כתב וז"ל: "הא קמן דממש פרחה נשמת יצחק אלא דאח"כ חזרה לגופו, ואין ראוי לברך ברכת הגומל כיון שכבר יצאה נשמתו, דבשלמא מי שחלה ונטה למות ונתרפא חייב לברך, אבל כאן ביצחק שכבר מת ופרחה ויצאה נשמתו אלא שאח"כ חזרה נפשו לגופו ודאי דאין לברך ברכת הגומל אלא ברוך מחי' מתים" עכ"ל, וזהו אפילו ביצחק שהעקידה היתה נסיון בלבד, כ"ש בתחיית המתים דלע"ל שהוא ענין חדש לגמרי דבודאי אין שייך זה לקרבן תודה.

הקמים בתחי' יברכו ברכת מחי' מתים

ועי' גם סנהדרין שם ר' אליעזר אומר מתים שהחי' יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה, ומה שירה אמרו ה' ממית בצדק ומחי' ברחמים, ר' יהושע אומר שירה זו אמרו ממית ומחי' מוריד שאול ויעל (שמואל א' ב), ולא הוזכר אודות ברכת הגומל, וראה בס' 'אמונת התחי' פ"ד (כב, א) שהוכיח מזה שבעת תחיית המתים לע"ל יברכו ברכת מחי' המתים, (ויש להוכיח כדבריו גם מפרקי דר"א הנ"ל שכן מצינו ביצחק) וביאר עפי"ז הטעם שצדיקים יעמדו בלבושיהם כיון שיצטרכו לברך מיד בעמדם על רגליהם עיי"ש, וראה במאמר תחיית המתים (שבריש ס' מגדים חדשים על מס' ברכות) אות ו' שכתב דעפ"ז נראה דגם האנשים שיחיו אז, כשיראו את קרוביהם שעמדו לתחי' יצטרכו לברך ברכה זו כדאיתא בברכות (נח, ב) לענין הרואה את חבירו החביב עליו לאחר י"ב חודש, אבל ברכת הגומל וקרבן תודה לא שייך כאן כנ"ל.

הטעם למה קמים במומן ומתרפאין

וכן יש לומר גם לגבי אלו שיקומו במומם ויתרפאו וכו', דהנה הטעם בזה שיקומו במומם ורק אח"כ יתרפאו, מבואר בבראשית רבה ריש פרק צ"ה: "ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו כשהם חיים לא רפאן משמתו רפאן? דומה שאינן אותן אלא אחרים הם, אמר הקב"ה א"כ יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן" ועי' בס' 'מרגליות הים' (צא, ב אות ט"ו) שהביא כן מכמה מקומות בזהר, ובזהר פ' אמור (צא, א) איתא: "ת"ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון חגרין או סומין וכו' דלא יימרון דאחרא הוא דאתער וכו'.

ובס' 'אמונת התחי' פ"ב (ט, א) הקשה כמה קושיות ע"ז, דמהיכי תיתי שיאמרו שהוא אחר, שהרי ידוע שבתחיית המתים האבות יכירו הבנים, והבנים יכירו אבותם וכן אחותו ובתו וכל שלשלת אבותיו עד אברהם אבינו עיי"ש בארוכה, ולכן פי' כוונת המדרש להגיד ולגלות לנו כמה נפלאות ה' שהתחי' תהי' באותו הגוף עצמו שהי' חי עמנו בעוה"ז הוא עצמו שקם בכל פרטיו, ולא נימא שתהי' תחי' לנשמתו בגופים חדשים, שא"כ אין מקום לקראו בשם תחיית המתים, שהרי הנשמה חי' וקיימת, ולא טעמה טעם מיתה מעולם, ואם זה הגוף יהי' אחר, לא זה שעבד בו בתחילה במצות ומעש"ט, הי' צריך לקוראה בשם "בריאה חדשה", אלא ודאי אותו הגוף שעמל עם הנשמה שכרו אתו ופעלתו לפניו, ולא יהי' בגוף זה שיקום עתה שום התחדשות, וזהו כוונת המדרש שלא יאמרו שהם גופים חדשים וכו' עיי"ש בארוכה.

ויש להוסיף על דבריו במה שהובא בגליון האחרון - תתמח (ע' 7), מס' 'תורת מנחם מנחם ציון' (ע' 390) שאחד הטעמים שצ"ל תחיית המתים נשמה בגוף דוקא, מהגמ' דסנהדרין מהמלך שהושיב שני שומרין, אחד סומא ואחד חיגר וכו' וכן הכא כיון שקיום תומ"צ לא הי' אפשר בלי הנשמה והגוף כאחד, לכן נוטלים שכר כאחד עיי"ש, ועפ"ז מבואר עוד יותר למה צריך שכר לאותו הגוף דוקא.

ולפי זה י"ל דכיון שהטעם שקמים במומם וכו' או בחליים הוא רק בכדי שלא יאמרו שאחרים הם, נמצא שלעולם לא נמצאו הקמים במצב של סכנה ע"י החולי, אלא משום שכך הוא הסדר דתחיית המתים מעיקרא, שיקומו בחליים כדי שלא יאמרו וכו' ויתרפאו מיד, ומכיון שכן, י"ל דע"ז לא שייך החיוב דקרבן תודה או ברכת הגומל דגדרם הוא רק כשניצל מן הסכנה.

אם יתחייבו קרבן תודה על מה שניצלו קודם התחי'

ובמה דפשיטא לי' לאותו המחבר, שיתחייבו להביא קרבנות תודה שחל עליהם לפני התחי', נראה דאין זה פשוט כ"כ, שהרי כתב החיד"א בכ"מ (ראה פני דוד פ' ויקרא אות ב', ונחל קדומים פ' צו אות ו'), דמ"ש רש"י ביומא (פ, א) שיתחייב קרבן לע"ל שמא יבנה ביהמ"ק בימיו, הנה טעמו הוא משום דכשמת פקע חיובו ובתחיית המתים פנים חדשות באו לכאן עיי"ש, (וכן נקט בשו"ת 'רב פעלים' ח"ב סוד ישרים סי' ב', ובס' 'פרדס יוסף' פ' שמיני יא, ז בד"ה ויש לדחות), דלפי דעה זו מובן שגם החיוב שבקרבן תודה כבר נפקע, כיון שפנים חדשות באו לכאן, (וראה גליון תתלה).

ויש להוסיף בזה גם במ"ש ב'ערוך השלחן' או"ח (שם סעי' ז') וז"ל: "ונ"ל דאם הפליג זמן רב עד שנשכח הענין, אין לו לברך עוד ואבד הברכה" עכ"ל. אבל ראה בשו"ת 'בצל החכמה' ח"ה (סי' פ"ח) שחולק ע"ז, וכ"כ ב'ברכת הבית' שערי בינה (אות י"ט) דבדיעבד צריך לברך אפילו אחר זמן מרובה, שהחיוב נמשך כל ימיו, ע"כ בהנוגע לאותו המחבר.

שיטת הפדר"א שהגוף יהי' חדש

ובענין זה יש להוסיף ממ"ש בלקו"ש חי"ח (פ' חוקת ב' בהערה 75), שהפרקי דר"א פל"ד חולק על הדעה שיהי' מעצם לוז אלא שהתחי' תהי' ממה שישאר כמלא תרווד רקב, דלפי"ז י"ל שהגוף יהי' מציאות חדשה, ומבאר שלכן סב"ל להפדר"א שם שמעלה הגוף בלא מום, כיון דלשיטתו יהי' גוף חדש עיי"ש, (וראה בענין זה בגליון תתו וגליון תתלא), והיא שיטה אחרת לגמרי ולא כהנ"ל.

ואולי יש לומר, דזה תלוי לפי ב' הטעמים שבתחיית המתים שהובאו בגליון הקודם - תתמח, דלפי טעם הא' (הנ"ל) מכיון שלא הי' אפשר להנשמה לקיים תומ"צ בלי הגוף, צריך גם הגוף ליטול את שכרו, צריך לומר שהתחי' היא באותו הגוף דוקא, וכפי שנת' לעיל, אבל לפי טעם הב' המובא שם משום דעיקר השלימות הוא דירה בתחתונים דוקא, לכן גם השכר צ"ל באופן זה עיי"ש, הנה לפי"ז י"ל שהוא שכר רק להנשמה ששוב יהי' בשלימות כשהוא לבוש בגוף, וא"כ אפשר גם בגוף חדש.

קרבן תודה דלע"ל לכאורה לא יהי' בתורת חיוב

והנה באבודרהם (סדר תפלות של חול סוף שער הב') הביא לפרש מדרש הנ"ל בויק"ר דכל התפלות בטלות לע"ל וההודאה אינה בטילה בשם הרד"ק וז"ל: "שרצה לומר באמרו כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם כי בטובה גדולה יהיו כל הימים ואין להם אלא שבח והודאה לשם ית'" עכ"ל, ו'בעץ יוסף' שם פי' וז"ל: "כל התפלות בטלות שלא יצטרכו להתפלל ח"ו על איזה צרה או חולי" וכו' עכ"ל, ו'באמרי יושר' שם כתב שלא יצטרכו לשאלת צרכים עיי"ש.

דלפי"ז י"ל, דהא דאומר בהמדרש שם דקרבן תודה אינו בטל, לא איירי אודות קרבן תודה הבאה בתורת חובה כשניצל מן הסכנה מהד' דברים החייבים להודות כגון חולי שנתרפא וכו', דלפי הנ"ל נראה שלא יהי' אז כלל מצב שכזה, כי אי נימא שיהא שייך מצב כזה, א"כ הרי שייך אז תפלה של בקשת צרכיו ע"ז, וכיון שלא יהי' אז מצב כזה כלל, נמצא שיהי' אז רק קרבן תודה שהאדם מביא בתורת נדר או נדבה1.

(ויל"ע מדעת הרמב"ם דאין בין עוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכיות בלבד, וראה גם במ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק בנוגע לימות המשיח וז"ל: "וזהו לשון החכמים אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם. אבל באותם הימים יהי' בנקל מאד על בני אדם למצוא מחיתם עד שבעמל מעט שיעמול האדם יגיע לתועלת גדולה" וכו' עכ"ל, וא"כ לפי"ז לשיטת הרמב"ם לכאורה שייך בקשת צרכיו על שלא יהי' חלש וכיו"ב, ואולי יש לחלק בזה בהב' תקופות שבימות המשיח כמבואר בלקו"ש חכ"ז בחוקותי א' (וראה שם הערה 78) ובחט"ו עשרה בטבת סעי' י"א ועוד בכ"מ וראה בגליון תשצח', אבל כבר הוזכר לעיל דמהמשך המדרש שם משמע דאיירי אודות תחילת ימות המשיח וצ"ע).

וראה גם לקו"ש חי"ב (פ' צו הערה 36) שעל עצם היציאה מגלות (וכן גלות זה האחרון) לא שייך הבאת תודה מצד חבוש בבית אסורים עיי"ש.