ויקרא יב, ב, רש"י ד"ה דותה "לשון דבר הזב מגופה", ובפשטות מקורו כדפירש בשפת"א ש"זב" תרגומו "דוב", וראה להלן (טו, ב) "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו גו'", ומתרגם "גבר גבר ארי יהי דאיב מבשרי' דובה גו'".

אבל יש כאן שתי שאלות, א. שלפ' זב יוצא ש"דותה" זה בלשון תרגום. ב. דובה – בלשון התרגום הוא ב"ב" ו"דותה" היא עם ו'.

ושלכן, י"ל בדא"פ, הביא רש"י פירוש נוסף "לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדים עלי'", שלפ' זה הנה "דותה" הוא בלשון הקודש.

ואעפ"כ לא כתב רש"י פירוש זה בראשונה, שבפשטות לא מדברים כאן בחולי, שהרי לענין דם נדות הוא ענין טבעי, שלכן הביא פירש ראשון שזה מלשון זובו שמצד התוכן פירוש זה קרוב יותר לפשש"מ.

אבל אם אפשר למצוא פירוש שיתפרש ע"פ לשון הקודש כמובן יש בזה מעלה, ובחולי גם מתיישב, שאף שבעצם ראיית הדם אין בזה משום חולי, אבל "שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשיה ואברי' כבדים עלי'", וע"ז שייך לשון חולי.