1) ק"ק דהא לעיל בפ' כ"ג כ' "האף תספה צדיק עם רשע".

2) וכן משמע מהלשון "שוטף הכל צדיקים ורשעים" ששוטף גם צדיקים, דאם בא רק על הרשעים הול"ל "שוטף רשעים כשיש צדיקים" וכיו"ב.

וראה גם רש"י לקמן כ, ד בטענת אבימלך "הגוי גם צדיק תהרוג" - אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר כמו שאתה אומר להרגני. ומזה משמע ברור שהטענה "כל עשית" הוא על הריגת צדיקים.

3) וגם מזה מוכח דל"ש חשש שיאמרו "כך הוא אומנתו שאינו מציל רשעים בזכות צדיקים" - רק חשש שיאמרו שהורג צדיקים.

4) ולכאו' צ"ע בכ"ז, איך טעו לחשוב שהרג צדיקים אם יציל את החמשים כו', תינח בדור המבול יחשבו שהציל את נח ובניו רק משום קיום המין, אבל בהפיכת סדום הלא כל שאר העולם הי' קיים, וא"כ מזה שיש כמה צדיקים שלא נהרגו מוכח שלא הרג הקב"ה שום צדיקים. ויל"ע בזה.

5) ועי' מש"כ שם בנוגע לדור הפלגה.

דברים ד, לד - ז, יט

דברים ד, לד: "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך". ופרש"י: "הנסה אלקים" - הכי עשה נסים שום אלוה . . "במסות" - על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון (שמות ח, ה) התפאר עלי, אם אוכל לעשות כן, הרי זה נסיון. "באותות" - בסימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון (שמות ד, ב) מה זה בידך. "ובמופתים" - הם נפלאות שהביא עליהם מכות מופלאות. "ובמלחמה" - בים, שנאמר (שם יד, כה) כי ה' נלחם להם.

ובפ' ז, יט: "המסת הגדלת אשר ראו עיניך והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה אשר הוצאך ה' אלקיך כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם". ופרש"י: "המסות" - נסיונות. "והאותות" - כגון (שמות ד, ג) ויהי לנחש, (שמות ד, ט) והיו לדם ביבשת. "והמופתים" - המכות המופלאות. "והיד החזקה" - זה הדבר. "והזרוע הנטויה" - זה החרב של מכת בכורות.

ויש כמה ענינים הצריכים ביאור:

א) למה בתחילה (ד, לד) לא פירש רש"י כלום על "יד חזקה" (דקאי על מכת דבר) ו"זרוע נטוי'" (דקאי על מכת בכורות) [גם לא פירש מהו ה"מוראים גדולים"], ובפ' ז' הוצרך לפרש?

ב) למה חזר ופירש תי' "מסות" אותות" ו"מופתים"?

ג) אאת"ל דהוצרך לחזור על משנתו - למה שינה (בנוגע לתי' "אותות") בלשונו? דבשלמא "מסות" ו"מופתים" - מובן שקיצר ממה שפירש בפעם הא'. אבל "אותות" בפעם הא' פירש דקאי על "מה זה בידך", ובפעם הב' על "יהי לנחש" ו"דם ביבשת".

ד) בפעם הא' גופא יש להבין: "מה זה בידך" הוא מה ששאל הקב"ה למשה, ואיזה אות הוא? הו"ל לנקוט כמ"ש בפעם ב' דקאי על הסימנין שעשו, וכפשוט.

ה) למה הוצרך לפרש דמופתים הוא "נפלאות" ו(אח"כ) שהם "מכות נפלאות" - מה איכפת לי' לפרש ד"מופתים - אלו המכות"?

ו) בפעם הב' צריך להבין: למה לא כתב מה שעשה משה לפרעה [ויהי לתנין, ויבלע מטה אהרן וכו' (ז, י; יב)], כי אם מה שקרה בין משה והקב"ה?

ויש לומר קצת לתרץ קושיא הראשונה (למה המתין רש"י מלפרש "יד חזקה" וזרוע נטוי" עד פרק ז):

בפעם הא' תיבות "יד חזקה" ו"זרוע נטוי'" סמוכים הם לתיבת "מלחמה", ופרש"י שם דקאי על "מלחמת הים", וכבר ידענו ש"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה גו'" - ולאו דוקא קאי על ענין מיוחד, כי אם כללות הענין שהוציאם ב"יד חזקה" - כפשוטו. ושם אינו יכול לפרש דקאי על מכת דבר ומכת בכורות.

ועוד: שהקב"ה אמר למשה שפרעה לא יתן לבנ"י ללכת מארצו ולא בשביל שידו חזקה (שמות ג, יט ובפרש"י). ובפירוש הראשון כתב רש"י הכוונה שהקב"ה אומר "לא יתן אתכם מלך מצרים להלך" - אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך; א"כ מהיכי תיתי לומר ש"יד חזקה" ו"זרוע נטוי'" הכוונה לענינים פרטיים כ"א לכללות המכות וכו';

משא"כ בפעם הב' דכתיב בה"א הידיעה "היד", "הזרוע", לכן יש כוונה מיוחדת בזה, ולכן פרש"י בפעם הב' תיבות אלו. וכיון שהם סמוכים ל"מופתים" - שהם מכות, ובכלל ידענו שהכוונה ב"יד החזקה" הוא להמכות - א"כ הכוונה לעיקר המכות שהם דבר ומכת בכורות. [ולהעיר מפרש"י עה"פ (שמות ט, יד) הנני משלח את כל מגפותי שמכת בִּכּוּרוֹת (ברד) שקולה כנגד כל המכות - אפילו דבר]. או אולי כן הי' שמכת דבר סיכם הה' מכות הראשונות שהיו בשביל זה שהחזיק פרעה את לבו, ומכת בכורות השלים המכות שהי' עונשו של פרעה על הה' הראשונות - ראה פרש"י לשמות ז, ג ד"ה "ואני אקשה", ואכמ"ל.

ובזה יומתק מ"ש בקושיא הה' - למה הוצרך רש"י לפרש דהמכות הם נפלאות - עפ"י מ"ש מפרשי רש"י למה נקט רש"י ב' מכות אלו דוקא (דבר ומכת בכורות) - משום דבאלו המכות הי' הוכחה יתירה ד"והפלה ה'" (ט, ד), "למען תדעון אשר יפלה ה'" (יא, ז). גם במכת בכורות שהי' מת מצרי שבבית יהודי ולא יהודי בבית מצרי (יב, יד בפרש"י ד"ה ולא יהי' בכם נגף). [אבל זה רק ראי' שאלו הב' הם נפלאות ולא השאר. ולהעיר ממכת ערוב דכתיב דכתיב (ח, יח-יט) והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן גו' ושמתי פדות גו'].

ועצ"ע.

לג, יח ואילך

רש"י דברים פרק לג פסוק יח: ולזבולן אמר - אלו חמשה שבטים שבירך באחרונה זבולן גד דן נפתלי ואשר כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים כו'.

ובפסוק כ פרש"י כלביא שכן - לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים.

ובפסוק כב אצל דן גור ארי' - אף הוא הי' סמוך לספר, לפיכך מושלו באריות [ולהעיר דפעם כתב "נמשל כאריות", ופעם "מושלו באריות"*].

ויש להקשות:

א) א"כ בני גד (ודן) לא היו חלשים כ"א גבורים? (וראה לקמן ס"ב במ"ש בשפתי חכמים שאה"נ מברכה זו התחילו להיות גבורים).

ב) זבולון שהי' על הספר, [כמו שפרש"י בפסוק הבא: "ושפני" - לשון כסוי . . דבר אחר עמים הר יקראו על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר. ."], מכ"ש שהוצרך לברכה כזה. (ועיין לקמן ס"ב אם הברכה הוא סימן או סיבה לגבורותם).

ג) דוקא השבטים החלשים (אף משה שכפל שמותיהם לחזקם) - כולם היו אצל ספר או הוצרכו להגן על כל ישראל1, ולמה לא הי' מהשבטים האחרים אצל הספר? ובאמת רש"י הביא בפ' ויגש סברא שאלו החזקים2.

ד) לקמן פסוק כה פרש"י: "ברזל ונחשת מנעלך - עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת" - א"כ כל ישראל הוצרכו הברכה לחיזוק להתגבר על האויב?

ובפשטות יש לתרץ דודאי שלכל שבט הי' כמה עיירות על הספר - חוץ מאחדים ממש שמכל צדדם יש ישראלים, אבל להנך חמשה שבטים במיוחד היו יותר על הספר, כרצועה ארוכה נגד הגבול.

ב. "כלביא שכן" - לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים.

וברא"ם הקשה "לא הבינותי כוונת הרב בזה למה אמר שנמשל לארי' בעבור היותו סמוך לספר ולא אמר שנמשל לארי' בעבור היותו גבור כארי' דדוחק הוא לומר לא ידע משה רבי' שהוא גבור אלא מפני שהי' סמוך לספר. ושמא י"ל שמפני שנמשל גד לארי' ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב הוצרך לומר שאומרו כלביא שכן הוא מקום אומרו כלביא השוכן בספר שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי".

ובש"ח לאחר שהביא קושיית הרא"ם ותירוצו כתב: ולי נראה דרש"י פירש הכא לפי מה שפירש לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגביר[ם] לפי שהיו חלשים וע"כ פיר[ו]ש זה פירש הכא לפי שהי' סמוך וכו' דאין לומר משום היותו גבור כארי' דהא מן החלשים הי' וק"ל.

בכלל יש להקשות: בד"ה שלאח"ז פרש"י "וטרף זרוע אף קדקד - הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת". ואין לומר דקאי רק לאחר שקבלו ברכתו של משה, דהא לעיל פ' מטות (לב, יז) פרש"י "ואנחנו נחלץ חשים" - נזדרז מהירים . . "לפני בני ישראל" - בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד, ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים (דברים ג, יח) ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל", א"כ כולי עלמא ידעו וגם לפני הברכות - שהם גבורים;

ואיך זה מתאים עם פרש"י לעיל שהם היו חלשים?

[ואולי זה קשה גם להרא"ם דמשמע מלשונו דהי' סברא לומר דע"י שראה משה (ברוה"ק - או גם בפשטות, כי חלק להם ארצם) שהם סמוך לספר הבין דמסתמא הם גבורים, אלא שהוא דוחק].

שו"ר שבמשכיל לדוד עמד ע"ז (ברכה לד, יח) וז"ל: כפל שמותיהם לחזקם וכו'. זהו לשיטת הש"ס דידן . . ואין להקשות מדחזי' בגד וטרף זרוע וכו' וכן חלוצים תעברו וכו' די"ל דמ"מ ראש השבט גד עצמו מהחלשים הוה ועי"ל דאה"נ דחלשים הוו ומברכתו של משה שכפל שמותם נתחזקו ונעשו גבורים טפי.

ודבריו צע"ג:

בתירוצו הראשון: גם הוא מסכים שאין ראי' מגד עצמו לשבטו, אלא דגד הי' חלש ולא שבטו; א"כ, לפי דבריו - מהו כוונת רש"י באמרו "כפל שמותיהם" של השבטים לחזקם ולהגבירם?!

בתירוצו השני - הלא משה לא אמר מקודם חלוצים תעברו גו' לבני גד כ"א בני גד אמרו מקודם ואנחנו נחלץ חושים, ורק לתנאי חזר משה ופירש להם כמו שהבאתי דברי רש"י לעיל [אלא דהלשון ואצו אתכם ק"ק, כיון שהוא הסכם ולא ציווי]. גם כתיב ואצו אתכם בעת ההיא וגו' - דכמה חדשים לפני מיתת משה - לפני שבירכם - כבר צוה אותם "תעברו לפני אחיכם בני ישראל", ולא כמו שכתב המשכיל לדוד שע"י הברכה נתחזקו ולכן היו עוברים לפני בנ"י?

ג. יש להעיר אחר כהנ"ל, דמ"ש הרא"ם דדוקא יהודה נמשל לארי' בברכת יעקב ולא גד - מ"מ מסתברא לומר דכולם ידעו שגד הוא גבור (ושהוא הולך לפני בני ישראל) כמו שפירש רש"י שם (מט, יט) על "והוא יגוד עקב" - כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש, ולא מסתבר שהיו חלשים ומ"מ לא יפקד ממנו איש. ואכמ"ל.

*) כי בגד נאמר "כלביא (שכן)" - בכ"ף הדמיון, לכן מפרש רש"י שנמשלו כאריות, משא"כ בדן כתיב דן גור ארי' בלי כ"ף הדמיון, לכן כותב רש"י שהם מושלו באריות, ז.א. שהפסוק מתאר אותם בתיאור אריות ממש. המערכת.

1) גד וזבולון כדאמרן. דן - פרש"י בפסוק כב דן גור אריה - אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות. נפתלי - עכ"פ פרש"י שהם היו נציגי המלחמה של בנ"י עם סיסרא. אשר - הוא היותר תמוה מכולם, כי בפסוק כה פרש"י "ברזל ונחשת מנעלך - . . דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל", וא"כ הי' צריך להיות שם אחד מהשבטים הגיבורים מעיקרא.

2) להעיר מפרש"י בראשית מז, ב: "אבל שמות הגבורים כפל (דברים לג ז) וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, (דברים לג כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד, (שם כג) ולנפתלי אמר נפתלי, (שם כב) ולדן אמר דן, (שם יח) וכן לזבולן, (שם כד) וכן לאשר",

שזבולון ונפתלי הוא שלא במקומם, כי כאן סדר הוא: זבולון, גד, דן, נפתלי ואשר. וסמיכת גד ליהודה יש להבין כי בני גד היו גבורים ביותר ממ"ש וטרף זרוע אף קדקוד. אבל למה הקדים נפתלי לדן - בפרט שכאן אומר שדן הי' לו ברכה לגבורה כי הם היו סמוכים לספר?

בגליון תתה לש"פ נח ע' 74 העיר הרב א.י. על רש"י בפ' בהעלותך יא, ח ד"ה לשד השמן "לחלוח של שמן כך פירשו דונש ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ והלמ"ד יסוד", וכפי שהבנתי מדבריו, הרי הרב הנ"ל מפרש שדעת רש"י כמו שפירש דונש.

אבל באמת רש"י אינו מפרש כדונש, שהרי רש"י בתהלים לב, ד ע"פ "נהפך לשדי" מביא "כך פירשו דונש, ומנחם חברו בל' שדידה", ומלשונו של רש"י בתהלים נראה שהוא נוטה לפי' מנחם. וכבר העיר על זה בספר יוסף הלל. ומביא ראיה מגירסת דפוס ריגו.

בדפוסים שלנו נדפס "ודומה לו" היינו שרש"י מביא ראי' לפי' דונש, לכן יש להקשות למה צריך רש"י להביא עוד פי' "רבותינו פרשוהו". אבל בדפוס ריגו הגירסא "ודמה לו" היינו שרש"י כותב שדמה לדונש את הפסוק נהפך לשדי.

ויש להעיר שברש"י הוצאת ברלינר ושעוועל לא העירו על שינוי זה,

וכן יש שינוי שתי' "והלמ"ד יסוד", בדפוס רומי ובדפוס אישר אין תי' אלו. ובדפוס ריגו הגי' "והלמ"ד יסוד בה".