כי שמי בקרבו

שמות כג, כה ברש"י ד"ה "כי שמי בקרבו" - "מחובר לראש המקרא השמר מפניו כי שמי משותף בו".

ובפשטות, הכוונה לשלול את היכולת לפרש איך שהוא כתוב בהמשך הפסוק כי לא ישא לפשעכם, כי שמי בקרבו, כלומר ד"כי שמי בקרבו" קאי על "כי לא ישא לפשעיכם", שכמו שאני מעניש וכו', כך אם תמרו בו יענישכם. וכללות תוכן הפסוק הוא באמת כן, שהקב"ה מזהירנו לשמוע בקולו כי לא ישא לפשעם (וכדפרש"י "אינו מלומד בכך כו' ועוד שהוא שליח כו'").

אבל אי אפשר לומר ש"כי שמי בקרבו" קאי על "לא ישא לפשעכם", שהרי אחת מי"ג מדה"ר היא המדה "נושא עון ופשע", ואיך אפשר לומר שהטעם שלא ישא לפשעכם הוא מפני ששמי בקרבי, והרי אדרבא אם שמו בקרבו הי' צ"ל דוקא כן נושא (עון ו) פשע.

וי"ל דלכן פירש"י "מחובר לראש המקרא השמר מפניו כי שמי משותף בו", שלא יהי' ס"ד שאין צריכים כ"כ להשמר ממנו, הנה ע"ז אומר "השמר מפניו ושמע בקולו .. כי שמי בקרבו".

והי' יכול להיות כתוב "כי אנכי שלחתיו" וכיו"ב, ולמה כתוב בלשון הזה דוקא ("כי שמי בקרבו") - הנה ע"ז מביא רש"י "ורבותינו אמרו זה מטטרו"ן .. מטטרון בגימטריא שד"י", ונמצא שיש דיוק בלשון זה דוקא כי שמו בקרבו, ששמו כשם רבו.

"שיהיו נמנין עמנו"

ברש"י ד"ה "וחלבנה" (שמות ל, לד) - "בשם שריחו רע כו' ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת ללמדנו שלא יקל כו' את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו".

לכאורה הטעם שמוכרח מדרש זה לפשש"מ, וכלשון רש"י "או למדרש המיישב פשש"מ" - הוא, שהרי הקטורת נעשתה כדי להפיק ממנה ריח טוב, שלכן הזהירה התורה להלן ל, לח. איש גו' להריח בה ונכרת גו', ואיך יתכן שיכניסו בסממני הקטרת דבר שריחו רע, ומוכרח לומר שזה מלמדנו להוציא מזה הוראה לפועל, שלא יקל בעינינו לצרף כו'.

המנורה הטהורה

ברש"י ד"ה "הטהורה" (שמות לא, ח) - "על שם זהב טהור". וי"ל בדא"פ שמפני ששאר כלי המשכן הארון השלחן ומזבח הפנימי היו מעצי שטים, אלא שמצופים בזהב, והמנורה הייתה כולה זהב טהור, לכן קורא הכתוב לה (דוקא) "הטהורה".

אבל לכאורה אי אפשר לומר כן, שהרי בפ' אמור (ויקרא כד, ו) עה"פ "ועל על השלח הטהור" מפרש רש"י "של זהב טהור", הרי שגם השלחן שהי' מעצי שטים ורק מצופה זהב נקרא השלחן הטהור,

ואולי בכל זאת יש מקום להנ"ל, שהמנורה נקראת הטהורה על שם שהיתה כולה זהב טהור, שכן מצינו שהמנורה נקראת כן בכמה מקומות, כמו בפ' פקודי לז, לט ושם רק המנורה נקראת כן (הטהורה) ולא כלי אחר.

מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן

רש"י ד"ה "ויתן אל משה" (שמות לא, יח) ­- "אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים הי' כו'".

והנה הפי' אין מוקדש ומאוחר בתורה, היינו שאי אפשר ללמוד מסדר הכתוב בתורה שאכן כן הי' - לפי סדר זה, שלפעמים דבר המאוחר נכתב קודם, ולפעמים דבר המוקדם נכתב מאוחר, אבל זה גופא מראה שיש סדר וסיבה למה נכתב ענין המאוחר קודם ועד"ז להיפך, שבודאי אין ענין לבלבל ח"ו.

ויש מקומות שחז"ל פירשו למה, כמו במדבר ט, א בענין קרבן פסח, ששם נאמר "..בשנה השנית ... בחדש הראשון גו'", ו"פרשה שבראש הספר (במדבר א, א) לא נאמר עד אייר ... ולמה לא פתח בזה (בפרשת שבפ"ט, א) מפני שהיא גנותם של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". - רש"י.

ואולי י"ל שכאן נסדר באופן כזה, שעד כאן מדובר אודות ענינים חיוביים, מאז מתן תורה, שהדברים היו קשורים זה בזה וכדפירש"י בתחילת פ' משפטים (כא, א) "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש" - הרי שאי אפשר הי' להפסיק.

ובענין מ"ת עצמו גם נמצא דבר פלא, שכל הסיפור שהי' לפני מתן תורה (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה גו' והשתחויתם מרחוק (כד, ב) ונגש משה גו' (כד, ג) ויבוא משה ויספר לעם גו' ואת כל המשפטים גו' ופירש"י (בד"ה ואת כל המשפטים) ז' מצוות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה, וכן מה שכתוב להלן (כד, ד) ויכתוב משה גו' וישכם בבקר ויבן מזבח גו' ושתים עשרה מצבה גו' (וזה הי' בחמשה בסיון - כבפירש"י בד"ה וישכם בבקר) וכן (כד, ה) וישלח את נערי בני ישראלויעלו גו', וכן (כד, ו) ויקח משה חצי הדם גו' (כד, ז) ויקח ספר הברית ויקרא גו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (כד, ח) ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר גו' הנה כל זה הי' לפני מ"ת, וא"כ מקומם בפ' יתרו. ואפי"כ כתבם רק ב(סוף) פ' משפטים.

ובדא"פ י"ל הביאור בזה שבפ' יתרו כתוב רק הדברים הנחוצים ביותר לענין מעמד מ"ת ומ"ת עצמו, ואין מקום להכניס (יותר מדי) ענינים שהיו באותו זמן אבל אינם שייכים כ"כ למ"ת עצמו.

ומיד אחרי עשרת הדברות, מתאים כמובן הפרשה (כ, יט) ויאמר ה' אל משה גו' אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (ולכן) (כ, כ) - לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו'.

וכשדבר על השלילה דבר אחרי זה על החיוב (כ, כא) "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת גו' בכל מקום אשר אזכיר את שמי גו'".

שי"ל שהמשך הדברים הם שמאחר שראיתם שמן השמים דברתי עמכם, והרי לא כל פעם אדבר עמכם מן השמים (ואלהים אחרים הרי אסור לכם, וא"כ היכן תתפללו ותעבדו אתי), הנה ע"ז אומר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", שבזה מרמז על ענין עבודת הקרבנות בביהמ"ק, שלכן הוזכר כאן (בקצרה עכ"פ) ענין המזבח. ותיבת וברכתיך י"ל שזה כעין הבטחה שיקבל תפלותינו ועבודתינו.

ואחרי זה נמשך ענין ואלה המשפטים כדפירש"י בד"ה ואלה המשפטים (שמות כא, א): "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש", ומכאן נלמד לכל פ' משפטים שרוב הפרשה מדובר ב"דינין", ובסוף מסיים בג' רגלים וכמובן בהקדמה בענין שבת, ובדומה לזה ענין (כג, י) שש שנים תזרע את ארצך גו' והשביעית תשמטנה גו'. וכן שאר הדברים הנזכרים כאן, לפי הנראה, הם דברים חשובים ויסודיים (עד כמה שניתן לומר כך בתורה).

ואולי י"ל שלכן גבי שמיטה נאמר כאן (כג, יא) ואכלו אביוני עמך, -שלכאורה תמוה, והרי שמיטה הפקר לכל, ו(עיקר) ענין השמיטה כפי שמבואר בתורה הוא השביתה שדך לא תזרע גו' (ויקרא כה, ד ואילך), ובמפרשי התורה מבואר שהוא להחדיר האמונה שהארץ לה' וגם שהאדם יהי' פנוי שנה אחת ויקדיש את זמנו לתורה ועבודת ה'. ואילו כאן נזכר ענין אחד, ובקיצור, שלא נזכר בפרשת שמיטה עצמה.

ולא עוד, אלא שבפרשת שמיטה (ויקרא כה, ו) נאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך גו' ופירש"י בד"ה לך ולעבדך ולאמתך - "לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן". ונמצא שהתורה היתה צריכה לכתוב פסוק מיוחד (בפ' שמיטה) לשלול את הפסוק הנאמר כאן (ואכלו אביוני עמך), שלכאורה למה לומר ענין ונצטרך לשלול שלאו דוקא הוא, והי' אפשר לכתוב בפעם הראשונה (שבדרך כלל הוא העיקר) שיהי' לך ולעבד ולאמתך כו'.

ולפי הנ"ל שבפרשה זו (החל מפ' יתרו, כנ"ל) נאמר עקרי דברים ובקצרה (לפי ערך), י"ל שדבר גדול רמזה לנו התורה כאן, שעיקר (ועכ"פ אחד מעיקרי) עניני שמיטה הוא "ואכלו אביוני עמך".

ועפי"ז לכאורה יובן עוד דבר פלא, שבהמשך הפסוק (כאן בפ' משפטים) נאמר "ויתרם תאכל חית השדה" ופירש"י בד"ה זה (ויתרם תאכל גו'), להקיש מאכל אביון למאכל חי' מה חי' אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשר וכו',. והרי בפ' שמיטה נאמר גם (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול, ומפרש רש"י בד"ה ולבהמתך ולחי' כו' מקיש בהמה לחי' כל זמן שחי' אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, שבכללות הו"ע הביעור, לכאורה הפסוק ויתרם תאכל חית השדה והפסוק ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול (בכללות) תוכן אחד הוא, ואעפי"כ בפ' משפטים פירש"י (על ויתרם תאכל חית השדה) "להקיש.. מה חי' אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשה כו',, ובפ' בהר (על "ולבהמך ולחי' .. תהי' כל תבואתה לאכול) פירש"י לענין איסור אכילה לאחר זמן הביעור.

ועם היות שבפ' בהר נזכר גם ולבהמתך, ומפני שביחד עם זה נזכר ולחי', לכן למדים להקיש בהמה לחי' לענין זמן הביעור, אבל לכאורה מתיבת לחי' לחוד הי' אפשר ללמוד (גם כאן בפ' בהר) שכשם שחי' אוכלת בלי מעשר כך גם אתה וגו', ומההוספה (וההיקש) של "ולבהמתך ולחי'" נלמד כל זמן שחי' אוכלת מן השדה כו' כלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. ובמלים אחרות: לכאורה יש להקשות אם מכך שכתוב "ולחי'" בפ' בהר זה בא ללמד שרק עד שיש לחי' בשדה מותר לאכול (ולהאכיל לבהמה) מה שיש בבית, למה לא נאמר שגם ה"ויתרם תאכל חית השדה" שבפרשת משפטים בא "להקיש", שרק עד שיש לחי' בשדה.

ועפ"י הנ"ל שכאן (בפ' משפטים) רמזה התורה את עיקר ענין השביעית שזה לעניים ואכלו אביוני עמך, הרי מה שנאמר לאחרי זה ויתרם תאכל חית השדה הרי זה דבר הלמד מענינו, שזה בא להתיר משהו לענין שאין צריכים לעשר - והיינו אביונים, שהם אוכלים בשמיטה בלי מעשה, וכדפירש"י "להקיש מה חי' אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשה כו'", וממנו למדים לכולם, שלא רק אביונים, אלא כולם מותרים לאכול בלי לעשר, ובלשון רש"י - "מכאן אמרו אין מעשר בשביעית".

(ונחזור לעניננו שכאן (בפ' יתרו) כתובים רק דברים נחוצים ובקצרה (יחסית)) ולכן י"ל בדא"פ, הוזכר כאן גם הפסוק (כג, יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, וכדפירש"י לעשות כל מצות עשה באזהרה כו', שכאן הוא המקום להזכיר ענין כללי (בקצרה) להזהיר על כל מצות עשה.

ועפי"ז יש אולי לבאר למה נאמרה כאן (בפ' משפטים) הפרשה של הנה אנכי שולח מלאך גו' (כב, כ ואילך) השמר מפניו גו' וכדפירש"י בד"ה הנה אנכי שולח מלאך - כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (שמות לג, ג) כי לא אעלה בקרבך גו', שלכאורה מה הקשר (והחשיבות) לענין זה לכאן (לדינים, ג' רגלים וכו'). ובפרט שענין זה חוזר על עצמו להלן בפ' כי תשא במקומו לאחרי חטא העגל, (לג, ב) ושלחתי לפניך מלאך גו' ובפסוק ג' אל ארץ זבת גו' כי לא אעלה בקרבך גו' (והובא פסוק זה (כי לא אעלה גו') כאן ברש"י - כנ"ל), ולמה לבשר להם שעתידין לחטוא.

ועפ"י הנ"ל י"ל, שכיון שכאן כתבה התורה ענינים עקריים (וחשובים) הנה ענין זה הוא אחד מהדברים העיקריים שצריכים כבר עכשיו לתת עליהם לב. - והנה עפ"י הנ"ל יש לכאורה ליישב ענין תמוה, שלהלן בפ' כי תשא (לג, יב) ברש"י ד"ה ראה אתה אומר אלי ראה תן עיניך כו' ואתה לא הודעתני וגו' ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאין אני חפץ בה ותמה הרא"ם (ועוד מפרשים) הרי זה עתה בסוף פל"ב (פסוק לד) אמר לו הקב"ה "ועתה לך נחה את העם גו' הנה מלאכי ילך לפניך גו'", ועד"ז בתחילת פל"ג פסוק ב' כתוב ושלחתי לפניך מלאך וגו', ולמה מביא רש"י (ואשר אמרת לי) הנה אנכי שולח מלאך כו' שזה פסוק בפ' משפטים, ומפני זה משבשים את גירסת הספרים, ומתקנים הגירסא שצ"ל שרש"י מביא פסוק (לב, לד) הנה מלאכי ילך לפניך (שזה נאמר אחרי חטא העגל).

אמנם לפי המבואר לעיל, הנה דוקא ההודעה של הנה אנכי שולח מלאך גו' הנאמר בפ' משפטים היא ההודעה העיקרית, וכנ"ל שכל מה שנאמר בפ' משפטים הם דברים עיקריים (ונמשכים להדברים שנאמרו במתן תורה), וכמובן שאין טעם להשאיר את עיקר ההודעה, אפי' שנאמר לפני שהי' בפועל, וגם שהיא ההודעה הראשונה (שזה לבד כבר מראה על החשיבות), ולתפוס את ההודעה שנאמרה אחרי', שהיא כעין חזרה על מה שנאמר לו לפני זה.

ולכאורה יש להוסיף שגם הלשון "(אין זו) הודעה" מתאים יותר ללשון הפסוק "הנה אנכי שולח מלאך גו'", שאז באמת הי' בתור הודעה, משא"כ בפ' כי תשא נאמרה בלשון הוראה (לב, לד) ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניו גו', וכאן הדגש (יותר) ש"מלאכי" ולא אני, כדפירש"י בד"ה הנה מלאכי, ויש בזה משום עונש וכיו"ב. וכשמסיים ענינים אלה, חוזר לתאר יותר בהרחבה ענין (הכנות ל)מ"ת, וכדפירש"י בפסוק א' בפכ"ד ואל משה אמר עלה אל ה', פרשה זו נאמר קודם עשרת הדברות כו'. וכשסיים ענינים אלה עד מ"ת, דילג על מ"ת עצמה, שכבר נכתב לעיל, והתחיל במה שהי' מיד לאחר מ"ת (כד, יב) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה גו' וכדפירש"י בפסוק יב (בד"ה ויאמר ה' אל משה) "לאחר מ"ת".

ויתכן שבגלל הסיום של פרשת משפטים ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר גו', וכן כמה פסוקים לפני זה שמדובר בדברים חיוביים הקשורים עם מתן תורה, לא מכניס לכאן ענין העגל אלא אדרבה המשיך בדברים חיוביים, של מצוות עשיית ונדבת המשכן וכליו ועבודתו בו - שזה נמשך על פני פר' תרומה תצוה וכי תשא עד (לא, יח) ויתן אל משה ככלותו גו'. שאז חזר אל סדר הדברים, אל מעשה העגל, ואחרי זה תפלות משה למען ישראל, ואח"כ לוחות שניות, ועוד כמה אזהרות וצווים שבכללות יש בהם דמיון למבואר בחלק השני של פ' משפטים, שיש בם ענין ג' רגלים, וענין גירוש ז' האומות ולא לכרות ברית עם יושבי הארץ וענין שבת (לד, כא) ששת ימים תעבוד גו', ובקצרה ענין הכניסה לארץ וגם לא תבשל גדי גו' חוזר כאן, ולסיום פ' תשא איך שמשה רבינו ירד מן ההר עם הלוחות האחרונות שזה הי' ביום הכיפורים, ומיד לאחרי זה בא פ' ויקהל, שזה היה למחרת יום הכיפורים וכו'.

לכאורה משמע שלימוד אביי (יבמות עו, א. ובפשוטו של מקרא ברש"י על אתר בראשית מט, ג) "כוחי וראשית אוני - טיפה ראשונה שלי" - איננו ממשמעות המילים, שהרי גם בפ' תצא נאמר "כי הוא ראשית אונו" ושם בודאי הכוונה לבכור ילדיו ולאו דווקא ל"טיפה ראשונה". ויתירה מזו - הרי מצינו בכתוב "ראשית אונים באהלי חם" (תהלים עח, נא. ועד"ז קה, לו), שהראב"ע הביאו גם בפסוק דראובן, ומפרש בכולם רק "הבנים הנראים ראשונה";

אלא למדו זאת מכפל-הלשון "בכורי אתה, כוחי, וראשית אוני" (כשם שרש"י אינו רואה ב"יתר שאת, ויתר עז" כפל-לשון בעלמא, כרשב"ם וראב"ע, אלא שתי משמעויות שונות - כהונה ומלכות), כאשר "ראשית אוני" כביטוי השלישי (בשום מקום, כמדומני, אין שלשה ביטויים!) מרמז ל"טיפה ראשונה".

אגב, גם פירוש עצם הענין שנוי במחלוקת, אם הכוונה שראובן בא מטיפה ראשונה ממש (כהבנת תוס' שם, החזקוני כאן ועוד'), או שכל ביאותיו בלאה נק' כך בשם המושאל (ראה גם תורה שלימה כאן).