בפרשת נצבים ברש"י ד"ה עץ ואבן (כט, טז): "אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, אבל של כסף וזהב, עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו, עכ"ל.

ופירש הבאר היטב על פירש"י, וז"ל: "דאם לא כן עמהם למה לי". עכ"ל.

והגם שרש"י פירש דשל כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם, על כרחך צריכים לומר שגם ע"ז אלו של כסף וזהב ראו בני ישראל על כל פנים כשנכנסו לבית הגוי מפני איזה עסק שהי' עמו.

ובזה מדוייק לשון רש"י "ראיתם בגלוי" משא"כ של כסף וזהב ראו גם כן, אבל לא בגלוי. אבל אין יכולים לפרש דשל כסף וזהב לא ראו כלל היות שהיו טמונים בחדרי משכיתם דא"כ:

איך מובן המשך הפסוק. ועוד, דלמה מזכיר הפסוק כסף וזהב כלל. שהרי רש"י פירש בד"ה כי אתם ידעתם וגו' (שם, טו) לפי שראיתם האומות עובדי עבודה זרה, ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם וכו'. אבל אם לא ראו שעובדים ע"ז אלו לפי שהיו בחדרי משכיתם לכאורה אין חשש שימשכו בני ישראל אחריהם.

אבל מה שעדיין צריך עיון הוא, מה מכריח את רש"י לפרש דשל כסף וזהב היו דוקא בחדרי משכיתם.

שהרי ע"פ זה קשה קצת לומר שגם כשנכנס בן ישראל לביתו של גוי מפני איזה עסק שהי' עמו שראה ע"ז אלו, שהרי גם בבית לא הי' שם בגלוי אלא בחדרי משכיתם, וקשה לומר שגם שם נכנסו בני ישראל ובפרט לפי פירש"י לפי שהם יראים שמא יגנבו.

והרי יכולים לפרש תיבת "עמהם" גם על מה שנמצא עמהם בבית, גם לא במקום טמון שבית הוא גם כן מקום שמור, ולאו דוקא בחדרי משכיתם. וראיתי בפירוש המזרחי על פירש"י וז"ל: ו"אשר עמהם" דסיפא דקרא, לא קאי אלא אכסף וזהב הסמוכין להם "ותיראו את שקוציהם" דרישא לא קאי אלא אעץ ואבן הסמוכין להם, דאם לא כן "אשר עמהם" למה". עכ"ל.

ועל דרך זה כתב השפתי חכמים, וז"ל: "ר"ל אמאי שינה הקרא בלשונו וכתב בעץ ואבן "ותראו" ובכסף ובזהב לא כתב "ותראו", עכ"ל. וכן נראה כוונת המשכיל לדוד שכתב, וז"ל: "דאל"כ הכי הול"ל ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם אשר עמהם עץ ואבן כסף וזהב, עכ"ל.

אבל למפרשים אלו לכאורה אינו מובן, כנ"ל, איך מובן המשך הפסוק, ולמה מזכיר הכתוב כסף וזהב כלל.

ונוסף לזה אינו מובן למפרשים אלו שהרי כמו שתיבות "את שקוציהם ואת גלוליהם" קאי גם על כסף וזהב למה אין יכולים לומר שגם תיבת "ותיראו" קאי על כסף וזהב.

והגם שנאמר עץ ואבן כסף וזהב בלא וא"ו המחבר. הרי מצינו כיוצא בזה בפסוקים כמה פעמים. ולדוגמא בפרשה זו גופא (כט, כב): "(...כמהפכת סדם ועמרה) אדמה וצבוים", ולא נאמר ואדמה.

הגם שלפי זה צריכים לפרש שגם תיבת "עמהם" קאי גם על עץ ואבן. הרי לכאורה יותר טוב לפרש שתיבת "עמהם" קאי גם על עץ ואבן, שאז יש להפסוק פירוש, רק שקשה קצת היתור, מלפרש ש"ותראו" קאי רק על עץ ואבן, שאז אין להפסוק פירוש כלל.

ובפרט לפי דברי המשכיל לדוד הנ"ל, שמשמע מדבריו שתיבת "עמהם" שייך לומר גם על עץ ואבן, דהיינו שאינו מיותר, רק שהי' קשה לו הסדר בהפסוק.

מן הרמתיים צופים

שמואל א (א,א) רש"י ד"ה מן הרמתים צופים, שתי רמות (כלומר גבעות) היו שצופות ורואות זו את זו, ויונתן תרגם צופים – מתלמידי נביאיא.

לפירוש הראשון "רמתים צופים" ענין אחד הוא, שהוא שם מקום. ולתרגום יונתן רמתים – הוא שם מקום, וצופים קאי על אלקנה שהוא הי' מתלמידי נביאיא.

ורד"ק – שזה "כאלו אמר מן צופים כלומר ממשפחת צופים וכן תרגם יונתן מתלמידי נביאיא . . וזהו פירוש הנכון כו' ממשפחת נביאים הי' כי מבני קרח הי' כו'".

ולהעיר שטעמי המקרא של תיבות אלו מתאימים (לכאורה) יותר לפירוש התרגום יונתן, שבתיבות מן הרמתים יש טעם תביר, שזה מראה על הפסק (קטן עכ"פ) בין רמתים לצופים, שלפי פירוש הראשון של רש"י הי' מתאים להיות רמתים – מרכא, וצופים – טפחא שאלה טעמים המחברים (ביניהם), או שתיבות הרמתים צופים היו מחוברים ע"י מקף, והי' על שתיהן רק טעם אחד, שבתיבת צופים הי' תביר (או טפחא), וזה שיש תביר בתיבת רמתים, זה מראה להפסיק בין רמתים לצופים.

אפרתי

שמואל א (א,א) רש"י ד"ה אפרתי, יונתן תרגם (גברא פלג חולק בקודשיא - כל זה לא העתיק רש"י) בטורא דבית אפרים. ומדרש אגדה אפרתי בן פלטין אבגינוס אדם חשוב כו'.

והנה רש"י לא ביאר דבריו – לפי תרגום יונתן – על מי קאי תיבת אפרתי, ובתרגום יונתן עצמו גם לא ברור על מי קאי, ולומר שזה פשוט שקאי על צוף, א"כ למה צריך במצו"ד לפרש "על צוף יאמר", ויתירה מזו ברד"ק שואל "ויש לתמוה אחר שאמר מהר אפרים למה אמר אפרתי אחר כן" ומגיע למסקנה ש"על צוף אמר "אפרתי" לא על אלקנה כו'", ואילו הי' זה כ"כ פשוט שזה קאי על צוף, למה לו לתמוה ולתרץ.

ובהסבר הדברים י"ל, שבפשטות מספר הפסוק אודות אלקנה ומה שמזכיר יחוס אבותיו, זה כרגיל באדם שיש לו יחוס טוב מזכירים לשבח כמה דורות לפניו, אבל אין זה מצוי שמזכירים שלשלת היחוס בדורות הקודמים ורק באחרון כותב מאיפה הי' ואם הי' אומר "אפרתים" בל' רבים, הי' יותר מובן, או אם אפשר לפרש שתיבת "אפרתי" בלשון יחיד קאי על כל מי שנזכר בפסוק גם אז מובן, אבל מהמפרשים לא משמע כן.

ולכן יש מקום לחשוב שאפרתי קאי על אלקנה, שעפי"ז מובן למה המצו"ד צריך לפרש שעל צוף קאי, וכן מובן למה הרד"ק אומר "ויש לתמוה, אחר שאמר מהר אפרים למה אמר אפרתי", שכיון שבפשטות קאי על אלקנה לכן שואל למה צריך לומר פעמיים שהוא מהר אפרים.

ועפי"ז אולי יש לבאר דברי רש"י (בד"ה אפרתי) יונתן תרגם בטורא דבית אפרים, שיש לומר (אבל אינו מוכרח) שבזה מתכוון גם רש"י לפרש שאפרתי קאי על צוף, שכיון שאפרתי הוא בטורא דבית אפרים, א"כ לא מסתבר שקאי על אלקנה שכבר נאמר עליו מהר אפרים.

וכיון שכנ"ל אין זה כ"כ חלק שאפרתי יהיה' קאי (רק) על צוף, לכן מביא רש"י – ומדרש אגדה, אפרתי בן פלטין אבגינוס אדם חשוב כו', שלפי זה אפשר לפרש שאפרתי קאי על אלקנה, ואין כאן כפל לשון.

וכעסתה צרתה

שמואל א (א, פסוק ה) ולחנה יתן מנה אחת אפים גו' (פסוק ו) וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה גו'. כפשוטו מובן סמיכות פסוק ו' לפסוק ה', שכיון שהראה חביבות מיוחדת לחנה ונתן לה מנה אחת אפים (חלק מובחר) זה עורר אצל פנינה קנאה ולכן הכעיסה אותה.

אמנם לפי רבותינו שפירשו על "בעבור הרעימה" כדי שתתפלל לה' שתזכה לבנים, שפנינה לשם שמים נתכוונה. מה הקשר שבין פסוק ה' לפסוק ו', שמשמע שמפני שלחנה נתן מנה אחת אפים לכן הכעיסה אותה.

ובפסוק ז' כתוב כן (יותר) מפורש, וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה גו' ופירש"י שכל שנה נותן לה חלק מובחר להראותה שמחבבה, וצרתה (זו פנינה) לפי חבה שבעלה מראה לה (לחנה) כן תרבה גם היא להכעיסה. שלכאורה אם לשם שמים נתכוונה, למה הכעיסה אותה רק כשאלקנה הראה סימני חבה יתירה לחנה.

וי"ל, שחששה שבזה שהוא מחבבה זה ירגיע אותה ותסתפק בזה, וכמו שהוא בעצמו אמר לה (בפסוק ח) הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים. לכן אז דוקא היתה מכעיסה אותה, כדי שלא תרגע מהחביבות שאלקנה מראה לה, ותתפלל אל ה'.

ולהעיר שלדברי רבותינו הנ"ל שפנינה לשם שמים נתכוונה אתי שפיר מה שכתוב בפסוק ו' "וכעסתה צרתה . . בעבור הרעימה כי סגר ה' בעד רחמה", שלכאורה תיבות כי סגר ה' בעד רחמה מיותרות, שהרי כבר בפסוק ה' כתוב (כי את חנה אהב) וה' סגר רחמה, וגם אין תיבות אלו מובנות בפשש"מ, שבפשטות משמע שהיתה מכעיסה מפני שה' סגר את רחמה, והרי אינו כן, שהכעס שהיתה מכעיסה אותה הוא בגלל שאלקנה הראה לה סימני חביבות ולא בגלל שה' סגר את רחמה.

ולפי חז"ל הרי רמז ברור שלשם שמים נתכוונה, שכל הסיבה ש"וכעסתה צרתה גו'" היתה בגלל "כי סגר ה' בעד רחמה" ורצתה שתתפלל אל ה'.

. . מעשרה בנים

(שם א,ח) "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" ופירש"י בד"ה אנכי טוב לך – מחבבך, ובד"ה מעשרה בנים – שילדה לי פנינה.

ומה שהוכרח לרש"י לפרש כן, ולא כפשוטו שאנכי טוב לך (בשבילך) יותר מאילו הי' לה עשרה בנים, כי בפשטות אי אפשר שאלקנה יחליף ענין של בן, אלא כיון שחשב אלקנה שסיבת הבכי היא מזה שחושבת שאינה חשובה אצלו כמו פנינה, שילדה לו בנים, והיא (חנה) לא, לזה אמר לה הלא אנכי מחבבך יותר מעשרה בנים שילדה לי פנינה, ולכאורה הכונה שכ"ש (שהוא מחבבה יותר) מפנינה עצמה, וא"כ אין לך לבכות וכו'.

ובתרגום יונתן, הלא רעותי טבא ליך מעשרה בנין, ומפרש במצו"ד הלא רצוני אליך ואהבתי לך טובה היא לך מאילו ילדת עשרה בנים. נמצא שיש הבדל בין רש"י לתרגום יונתן, שלפי רש"י קאי על ה"עשרה בנים" של פנינה, ולתרגום יונתן הכוונה אילו הי' עשרה בנים לחנה, גם אז הוא מחבבה יותר מבני'.

אבל – לכאורה – שניהם עולים בקנה אחד, שכוונתו של אלקנה הי' לומר לה, שאף שלפנינה יש עשרה בנים, אעפי"כ מחבב את חנה, וא"כ אין לה לבכות, אלא שלפי התרגום יונתן, הדגיש את זה ע"י שאמר לה שהוא מחבבה יותר משהיא עצמה היתה יולדת עשרה בנים.

ואולי לפירוש התרגום יונתן, יש כאן חיבה יתירה.