בפירוש רש"י פרשת מקץ (מא, נו) כותב רש"י "שבר לשון מכר ולשון קנין הוא .. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, י)".

והנה בתורת מנחם התוועדויות תשמ"ב (פרשת מקץ) שואל הרבי: למה הוצרך רש"י להביא שגם ביין וחלב מצינו לשון "שבר" במשמעות קנין? ומתרץ שרש"י רוצה לשלול בזה שלא נאמר שפירוש "שבר" הוא מלשון שבירת רעב, ושלכן משתמשים בלשון זה רק בלחם שהוא משביע, ולכן מביא הוכחה שלא כן הוא, שהרי משתמשים בלשון זה גם בחלב ויין, וממשיך הרבי ואומר, שאין לומר שגם בחלב ויין ניתן לפרש ששוברים בזה את הצימאון, כי החלב ויין לא באים לשבירת צימאון, כי מים בלבד נועדו לשבירת צימאון, ומכאן מוכח שלשון "שבר" משמעו רק מלשון מכר וקנין. עכת"ד.

והנה יש להעיר שבספר החקירה להצ"צ (צח, ב) כותב, וז"ל: "פרש"י, שבר לשון מכר ולשון קנין הוא .. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, ולכו שברו בלא כסף", וממשיך הצ"צ : "ועכ"ז אפ"ל, דלא שייך זה רק גבי קנין אוכל או משקה, לפי ששובר את הרעב או את הצמאון".

הרי שהצ"צ לומד שלא כבשיחה הנ"ל. ולכאורה כן הוא בפשטות שגם יין וחלב מרוים את האדם הצמא, ועכ"פ שוברים את צימאונו. כמו שמצינו גבי מלכי צדק (בראשית יד, ח) "והוא הוציא לחם ויין", וברש"י שם "כך עושים ליגיעי מלחמה", הרי מפורש שהיין נועד גם עבור "יגיעי מלחמה" שצמאים מאד. וכן גבי חלב, מצינו בספר שופטים (ד, יט) שיעל נתנה לסיסרא חלב בשביל להעביר צמאונו, ואף שבקש מים, הוא הסכים לקבל חלב, כי גם זה שובר צימאון, אלא שהיא נתנה לו חלב כיון שהוא מכביד את הגוף ומרדימו, כמו שכתב רש"י שם.

ולפי כל זה צ"ע בהבנת השיחה הנ"ל.