בשבת חוה"מ סוכות (וכן בשבת חוה"מ פסח) קורין בתורה בפרשת תשא (לג, יב) "ראה אתה אומר אלי", ומקור הדין הוא בגמ' מגילה (לא, א) "אמר רב הונא אמר רב שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות מקרא קרינן ראה אתה וכו'", והטעם בפשטות ששם מדובר אודות שבת (לד, כא) "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת וגו'" וגם אודות המועדים (שם יח, כב).

והנה לכאורה צריך להבין מדוע בחרו חז"ל הקריאה בפרשת כי תשא, הלא בדומה לאותה קריאה יש גם בפרשת משפטים, שקודמת לפ' תשא. ושם נזכר אודות שבת (כג, יב) "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת" וגם אודות המועדים (שם טו, טז) כמעט אות באות כמו פרשת כי תשא, ולכאורה טעמא בעי.

והנה רש"י במגילה שם בד"ה מקרא קרינן ראה אתה מפרש וז"ל: "שיש שם מצות שבת ורגלים וחולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור ומכאן למדנו איסור מלאכת חולו של מועד במסכת חגיגה (יח, א)" עכ"ל.

והנה במס' חגיגה שם איתא "דתנו רבנן את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכו'" [וברש"י שם "דרוש ביה את חג המצות תשמור שבעת ימים וכל תשמור אזהרת לא תעשה הוא שומרהו מן המלאכה" עכ"ל] ז.א שבפסוק כתיב את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, ומקשרים המלים שבעת ימים (לא רק למה שכתוב אחריו תאכל מצות) אלא (גם) אלפניו, תשמור שבעת ימים, שגם בימי חולו של מועד צריכים שמירה ממלאכה.

והנה פסוק זה "את חג המצות תשמור שבעת ימים וגו' איתא בפ' כי תשא (לד, יח) וגם בפרשת משפטים (כג, טו), ועדיין קושייתנו עומדת מנלן דלמדין איסור מלאכה בחוה"מ מפרשת תשא, אולי למדים זה מפרשת משפטים והדרא קושייתנו לדוכתא.

וראה זה פלא ב"תורה אור" על גליון כשמציין להמראה מקום של "את חג המצות וגו'" מציין "שם" ובהמ"מ שלפני זה כתוב "שמות כג"דהיינו פרשת משפטים כדשאלינן, ומוכח דרש"י חולק על בעל ה"תורה אור", וסובר דהלימוד הוא מפרשת תשא, ולכאורה טעמא בעי.

ואולי י"ל בזה (לחידודא עכ"פ), דהנה ידוע ד'טעמי המקרא' (הנקרא טרא"פ) מתחלקים לשני סוגים, מפסיקים, ומשרתים. הטעמים המפסיקים הם לסימן שהענין נסתיים במלה הזאת שעליה טעם המפסיק, והטעמים המשרתים הם לסימן שהענין נמשך להלן. והנה הסימן לטעמים המשרתים הוא בר"ת דמתקממ"י, היינו דרגא, מונח, תלישא קטנה, קדמא, מרכא, מהפך, ירח. כל שאר הטעמים הם מפסיקים.

והנה כשמעיינים בהטעמים בפר' תשא ובפר' משפטים על המלים שבעת ימים, רואים שבפרשת משפטים הטעם על (שבעת) ימים הוא תלישא קטנה (משרת) שנמשך למ"ש להלן "תאכל מצות". הרי קשה לומר שכוונת הפסוק הוא חג המצות תשמור שבעת ימים מאחר דהטעם על (שבעת) ימים הוא משרת שנמשך למטה למה שכתוב אחריו, תאכל מצות, וא"כ פי' הפסוק לפי הטעמים הוא כפשוטו שצריכים לשמור חג המצות, היינו לאכול מצות שבעת ימים.

משא"כ בפר' תשא הרי הטעם על (שבעת) ימים הוא (קדמא ו)אזלא היינו מפסיק, שאינו נמשך למ"ש אחריו תאכל מצות וא"כ לפי זה יכולים לדרוש הפסוק את חג המצות תשמור שבעת ימים - פסיק, ללמוד מזה איסור מלאכה בחולו של מועד כמו שרש"י מפרש, ולכן קורין אותו בשבת חול המועד*.