א. "ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטרסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו ואליהם בקשתי שלא לשום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר ח"ו וכנודע עונש המר על מונע בר וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה' כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים וכו'" (מתוך "הקדמת המלקט" שבספר התניא).

כוונת הרב בעל התניא במש"כ "וגודל השכר ממאמר רז"ל ע"פ מאיר עיני שניהם ה'" היא למה דאיתא במס' תמורה דף ט"ז ע"א: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'". ולכאורה יש לתמוה על אריכות הלשון שבדברי חז"ל אלו. מדוע לא נאמר בפשטות יתר שכשהרב מלמד את התלמיד תורה, זוכים הם להארת עיניים מאת ה'? מדוע ואיך הבינו חז"ל שהפסוק מדבר דווקא באופן שהתלמיד הולך ומבקש "למדני תורה"? כמו"כ מהא דחז"ל כינוהו בשם תלמיד, משמע שהינו כבר תלמידו. האם באמת כך הדבר? ומה הדין אם מדובר באיש הנפגש עם הרב בפעם הראשונה, האם לא יזכו לשכר נפלא שכזה? מדוע לא אמרו רז"ל "בשעה שהאדם הולך אצל הרב ואומר לו וכו'"? אתמהה.

ב. הניתן למדוד הצלחתו של רב כלפי תלמידיו? מהי התוצאה הנרצית ומהו מבחן ההצלחה שעל פיו נדע מידת ההצלחה או, חלילה, מידת

הכישלון?

למדנו במס' מכות דף י' "תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" ומבהיר הריטב"א שם בחידושיו "פירוש ואע"פ שיש ישיבה בערי מקלט שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד". עונש הגלות לעיר מקלט נמשך על רבו של הרוצח בשוגג. גם הוא ינוס עמו אל עיר המקלט. בטעם הדבר אמרו חז"ל בגמרא שם "עבוד דתהוי ליה חיותא" ומסביר הרמב"ם בריש פ"ז מהל' רוצח ושמירת הנפש "תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין". על אף עונש הגלות אין "להורגו" - עלינו להחיותו בחיות רוחנית, והיא בצלילה אל תוך ים התלמוד, ולימוד עם . . רבו שלו שחייב מדינא להיות גולה עם תלמידו. ובאמת צריך הדבר ביאור, מדוע נעניש את מי שלא הרג בשוגג בעונש חמור שכזה? מדוע לא נכריח את הרוצח בשגגה להסתגל לישיבה העירונית ולרב המקומי? וכשקבע הריטב"א וראשונים נוספים שרבו חייב לגלות עמו משום שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד (כלשון חז"ל), מהו סוד ההצלחה בלימוד מן הרב? וכפי שכבר תמהנו לעיל, מתי ואיך נדע לאמת, שהאדם מצא את שאהבה נפשו - רב המלמדו ושאליו הוא נקשר?

ג. ונראה לומר שהצלחת הרב אינה נמדדת כלל בחומר הנלמד, הן הכמות והן האיכות. ההצלחה בוודאי שאינה נמדדת ביכולת התלמיד לשמר בזכרונו את כל מה ששמע ולמד מרבו - יכולת זו, שמימית היא. ההצלחה והמטרה הושגו אם וכאשר התלמיד חוזר לבית המדרש ללמוד שוב אצל רבו. החזרה מלמדת שהונח אצל התלמיד היסוד החשוב שנוח לו לחזור וללמוד שוב. הרב הצליח כאשר הזריק אל תוך נשמת התלמיד את הרצון העז לחזור שוב ושוב. הלימוד אינו כמעמסה על לבו ונשמתו, אלא תענוג רוחני שקשה להיפרד ממנו. המטרה הושגה אם וכאשר התשוקה, הכמיהה והצמאון לדלות שוב מבאר התורה הינם חזקים מכל.

על כן מוכרח רבו האישי של הגולה לגלות עמו. אנו מצווים ע"י תורתינו הקדושה "וחי" - "עביד דתהוי לי' חיותא". דורשים מאיתנו לתת לגולה חיים - ואין חיים אלא תורה. אך גם התורה צריכה להיות אצלו למקור של חיות - וחיות זו באה רק מרב שיוצק אל תוך נשמתו פנימה הרצון העז לחזור אל הלימוד פעם נוספת.

בגמ' שבת דף פ"ח: אמרו "היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא". וכבר תמהו רבותינו לפשר הדבר, ובמיוחד למה שאמרו שהתורה יכולה להיות סמא דמותא. היתכן באמת? סמא דמותא? ושמא ע"פ דברינו הנ"ל יובן מאמרם. אם התורה נסמרת מרב לתלמיד באופן שהתלמיד רוצה עוד, לומד עוד, מתחשק עוד ועוד, הרי שיש בכך קיום של "וחי". זהו הרב שחייב "גלות" עם תלמידו - כי הוא הוא המחיה. משא"כ רב שאינו מלמד בזה האופן, הוא מן המשמאילים. או אז, אין כאן חיים כלל אלא סמא דמותא. כזה רב אינו יכול ואינו מורשה לבוא אל עיר המקלט. אשרי מי שזכה לחכם שיובילו בימין חזרה אל בית המדרש - "לב חכם לימינו". ואוי לו לרב ותלמיד שהם מן המשמאילים ואינם ברי-חשק לתורת המחר "ולב כסיל לשמאלו".

ד. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז, ד'). וכבר תמהו הכל שנעים זמירות ישראל לכאורה סותר את עצמו מיניה וביה. מחד, מבקש דוד המלך לשבת בבית ה' כל ימי חייו - משמע ישיבה קבועה. מאידך הוא רוצה לבקר בהיכלו - משמע ישיבה ארעית של ביקורים תכופים - אך ביקורים המה. אלא שרש"י הביא את פירושו של דונש על המילה לבקר "ליראות שם בכל בקר ובקר". היינו ש"לבקר" אינו מורה על ביקור אלא על בוקר. ובכל בוקר ובוקר רוצה דוד להיות בהיכל ה'. ושמא אפשר להעמיס את כל הפירושים בחדא מחתא, ובעזהי"ת. הקיום בפועל של "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" הינו אך ורק אם יבקר שוב ושוב, בכל בוקר ובוקר בבית ה'. רק כאשר האדם מתחשק בכל יום מחדש לבקר שוב במקום בו שהה ביום אתמול, סימן הדבר שבעצם אף פעם לא עזב. מה שנוצר הוא המצאות מתמדת בבית ה' - כל רגע ורגע תפוס הוא בשרעפי תורת ה' ובכמיהה לבקר שוב בהיכלו של מלך. אם רוצה האדם להיות בבית ה' כל ימי חייו, מוכרח הוא לבקר בהיכלו בכל בוקר ובוקר באותה מידה של התלהבות דקדושה, כי חזרה זו מדי יום היא היא ההתבטאות של הצלחה רוחנית מזהירה.

ה. ומשום כן דקדקו רבותינו ז"ל בקביעה זו הנפלאה של החכם מכל אדם במשליו "מאיר עיני שניהם ה'". לימוד גרידא בין רב לתלמיד אינו מניב תוצאה מיוחדת שכזו. רק באופן שתלמיד, שכבר למד אצל הרב, חוזר והולך אל הרב וקורא בקול ובגאווה "למדני תורה" והרב אכן מלמדו, או אז זוכים הם להארה מסויימת זו מאת ה'. ההליכה חזרה של התלמיד מבטאת ומצהירה לעולם כולו - אני אוהב את הלימוד; מורי ורבי החדיר בי את הרצון והתשוקה לבוא שוב אליו. רק בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו, אזי "מאיר עיני שניהם ה'". זהו הפשט בדברי חז"ל שבמס' תמורה.

ו. ומדוייקים היטב א"כ דברי הרב בעל התניא בהקדמתו. הוא אינו מבקש שהמשפיעים והמלמדים ילמדו את הספר. בקשתו היא שהלומדים יבקשו הכוונה ועזרה בהבנת דברי העצה שבקונטרסים הללו, כי לאחר שיבקשו ויזכו ללמוד מהם, אזי יש כאן את הדו-שיח הנצרך לזכות בהארת ה' פניו אליהם אור פני מלך חיים". עצם הבקשה, וממילא התשובה של הרב, היא הנרצית והיא הטומנת בחובה את השכר הגדול של "מאיר עיני שניהם ה'".