איתא ב'תורת מנחם' כרך ז' (התוועדות כ"ג טבת) תשי"ג ח"א (ע' 276): "כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב במכתבו הידוע [אגרות קודש שלו ח"ד ע' רסא]: ש"ספר התניא הוא ספר התורה שבכתב בתורת חסידות חב"ד". כלומר: כשם שבגליא דתורה יש תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כך יש גם בתורת החסידות תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, וה'תורה שבכתב' דתורת החסידות הוא ספר התניא.

"ובתושב"כ - הן בתושב"כ כפשוטו, חומש, והן בתושב"כ דתורת החסידות, ספר התניא - מודגש ביותר שההבנה שלנו אינה אלא לפי השגתנו בלבד, כפי שממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב הנ"ל [שם ס"ע רסז]: "התניא הוא כחומש. כל ישראל, מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים, לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה, וכל הגדול יותר יודע יותר הפלאת המושג".

"ובכן: אע"פ שהלימוד שלנו בספר התניא אינו אלא לפי השגתנו בלבד, מ"מ, ע"י לימוד התניא בכל יום - ע"פ ה"מורה שיעור" שסידר כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד תניא בכל יום (שורות אחדות עכ"פ) - נעשה צוותא וחיבור עם נשיאינו הגדול, אדמו"ר הזקן (שהי' נשמה חדשה [שם ס"ע רסז]), שהכניס את עצמותו בספר התניא", עכ"ל.

ועי' בקונטרס עץ חיים (ע' 87) שכותב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: "ידוע ומפורסם הוא שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי סתרי התורה", עכ"ל.

להעיר שעד"ז מצאתי בס' שובע שמחות להרה"ק רבי מנחם מענדיל מסטריזוב נ"ע [מגדולי תלמידי הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב והרה"ק החוזה מלובלין זי"ע] שכתב בסיום הש"ס (ע' צג): "והנה התלמוד הוא בבחינת תורה שבעל פה ומשנה אפשר נגד התלמוד בבחינת תורה שבכתב אף על גב שגם המשנה תורה שבעל פה מכל מקום נגד התלמוד לתורה שבכתב יחשב כמו שהתורה שבכתב כוללת כל התורה שבעל פה כן המשנה כוללת דברי האמוראים" וכו', עיי"ש עוד. - הרי שגם ספר של תורה שבעל פה נקרא תורה שבכתב.